א    🔗

בראש וראשונה רואה אני חובה לעצמי להכריז בפני הקורא כי איני מביא לפניו מאמר ביקורת כי אם סיפור מעשה, שמרביתו הושחה לי מפי ידידי.

אף־על־פי־כן אם יטעה מי שיטעה בשל הכותרת של הסיפור לא תהא טעותו כולה שקר. יהיה בה קורטוב של אמת, שכן אם אין כאן מאמר ביקורת יש כאן מעשה במאמר ביקורת ובמחברו של מאמר זה ששמו שמואל זילברשטיין.

מצויים בעולמו של הקדוש ברוך רשעים מרושעים המרננים אחרי המבקרים למיניהם. כל מבקר ספרותי — טוענים הללו — חזקה עליו שניסה כוחו בפיט או בסיפור ונכשל כישלון מחפיר. כיון שכך מבלה הוא את ימיו — מדעת או שלא מדעת — בשפיכת קיתוני שופכין על אלה שעמד להם כשרונם או שיחק להם מזלם ועשו חיל. לראיה נוקבים המקטרגים בשמות רבים ובכללם אף של מבקרים דגולים שקנו להם שם עולם, כגון גדול מבקריה של רוסיה בילינסקי, שראשית דרכו בספרות היתה דרמה תפלה בשם “השודדים”.

אני כשלעצמי רחוק אני מספרות כרחוק מזרח ממערב ולא נקבתי בשמו של בילינסקי אלא מתוך טעם אחד ויחיד: מימי תלמודי בבית ספר לא זכור לי שמו של מבקר אחר. אף־על־פי־כן מרהיב אני עוז לחלוק על דבריהם של המקטרגים לפחות לגבי שני מבקרים: ויסריון בילינסקי ושמואל זילברשטיין.

בילינסקי על שום שהלה לא רק שפך זעמו על סופרים כי אם גם — ובעיקר — היה גומר את ההלל עליהם; כלומר, מקטרג היה על הגרועים ומשבח את המעולים וגזר דינו כמוהו כגזר דינה של ההיסטוריה, והוא שריר וקיים עד היום הזה.

אשר לשמואל זילברשטיין הרי ידידים אנחנו משחר ילדותנו, ומי כמוני יודע שמימיו לא כתב אפילו שיר או סיפור אחד, ואלו עוד בימי שהותנו בגימנסיה קנה לו שמואל בחיבוריו שם של מבין בספרות, שחושו עדין וטעמו אנין, והוא רגיש אל כל הדק מן הדק, וחזקה עליו שיהיה חוקר ומבקר מן הדגולים.

כיון שנגעתי בפרשת הידידות בדין שאזכיר כאן גם את אלכסנדר זמירי, שכן באותם הימים היפים שהיינו גימנזיסטים לא שני ידידים היינו אלא שלושה: שמואל זילברשטיין, אני, ואלכסנדר זמירי. עיניכם הרואות כי בניגוד לכל כללי הנימוס קבעתי את זמירי בסוף רשימת הידידים, וטעמי ונימוקי עמי. מכל מקום אם פגעתי בו בכך הרי פיציתיו מראש עשרת מונים משהקדשתי לו את הכותרת של סיפור זה.

הרבה שנים חלפו מן הימים ההם ועד ימינו אלה, הרבה ארצות מפרידות בין המקומות ההם, כלומר אותם המקומות ההם, כלומר אותם המקומות שבהם למדנו יחד בגימנסיה, לבין ארצנו זו שאנו דרים בה עתה, אך החוט המשולש לא ניתק עד היום הזה.

כולנו יחד הגשמנו את חלומנו המשותף ועלינו ארצה, וכל אחד לחוד הגשים על פי דרכו את חלומו האישי: זמירי היה לסופר, זילברשטיין היה למבקר, ואלו אני הייתי לרופא. כיון שכך יוצא אני מן התמונה ומשאיר את הזירה לשני אנשי הספרות, אלא שלפני כן שומה עלי למסור תמציתו של אחד מסיפוריו של זמירי שנתפרסם לפני כחדשיים ימים.

מעשה באדם שנפצע במלחמה והתאהב באחות רחמניה. כשחזר לאיתנו חיפש את האחות ולא מצאה. לימים אירעה לו תאונת דרכים והתעוור. משהגיע לשיבה טובה נלקח יום אחד לבית חולים (דומה שבלי כל קשר לעיוורונו) ושוב טיפלה בו אחות — נערה צעירה. פעם אחת מישש הישיש את פניה של האחות וגילה דמיון בינה לבין האחות שטיפלה בו בחזית. מיד חזר אליו מאור עיניו. אלא שלא זכה ליהנות ממנו ימים רבים, כיון שלאחר שבוע ימים יצאה נשמתו. מכל מקום, עד ליום פטירתו לא היה עיור אלא פיקח.

עד כה לא פרסם שמואל זילברשטיין אף מאמר ביקורת אחד על סיפורי ידידו. אדרבא, אפילו בעל־פה נמנעו השניים מלשוחח על נושא זה. היו משיחים בשקספיר ובביאליק, בטולסטוי ובמנדלי ונמנעים מלהזכיר את יצירותיו של זמירי. הפעם שינה משום מה זילברשטיין ממנהגו וכתב מאמר ביקורת.

ואכן, היתה זו ביקורת ללא משוא פנים. הרבה חטאים מנה זילברשטיין בזמירי ולא אבוא כאן לפרטם. עיקר טענותיו היה שזמירי שואב את השראתו לא מן החיים, שהם אמת, אלא מנחל אכזב זה של רעיונות מופשטים, שמקורם “לא בנפש אלא בתורת הנפש”. לפיכך יוצר הוא מצבים מלאכותיים שאינם משכנעים כלל ועיקר, ואת החסר מבחינה אמנותית ממלא הוא בבראוורה שבהתחכמות שכלתנית ובגרוטסקה שבצירופי אירועים.

לאחר שניתח את הסיפור ועמד ביחוד על התמיהה שבהחזרת ראייתו של הגיבור — תופעה שאין לה אחיזה בחיים וממילא אף לא הצדקה אמנותית —חזר והביע את צערו על שאין המחבר רואה את פשטותם ועמקותם של החיים כמות שהם וכפי שראום גדולי הפרוזה הסיפורית מבאלזאק ועד טולסטוי. ושבעתיים גדול הצער — סיים שמואל זילברשטיין את מאמרו — לאור העובדה שאין להתכחש לה: אלכסנדר זמירי כשרונו גדול, יכולתו רבה וכתיבתו רהוטה ומושכת את הלב.

עמד זמירי ושיגר לזילברשטיין מכתב פרטי לאות כי ידידותם לא נפגמה אף כהוא זה.

"יצירת אמנות, וסיפור בכלל זה — כתב זמירי במכתבו — כמוה כארמון הבנוי בראש הר. יש אדם הנהנה ממראהו החיצוני ויש המתאוה לחדור פנימה ולראות את הנעשה בתוכו. אך לשם כך זקוק הוא למפתח. באין לו המפתח לעולם לא יעלה בידו להיכנס פנימה אלא אם כן פרץ חלון או דלת ופגם בבנין עצמו. מימי לא ניסיתי לפרש את יצירותי, כיון שסבור אני כי הקורא עצמו חייב למצוא את המפתח. משום כך אף את מכתבי זה איני מוכן לפרסם ברבים. ברם, לך — כידיד ולא כמבקר — מוכן אני להושיט את קצה חרטומו.

אם ארמוז לך, למשל, שגיבורו של סיפורי הוא עם ישראל ושתי האחיות הרחמניות הן ארץ ישראל — האחת בעבר והשנייה בהווה — כלום תוסיף למדוד סיפור זה באותם קני המידה האמנותיים שבהם נקטת במאמרך ואשר לדעתי ניתן לסכמם במשפט אחד לאמור: אין מקור להשראה אמנותית אלא חייו של יחיד, שהרי באמרך “חיים” אינך מתכוון אלא לחייו של היחיד. האמנם חיי עם שלם, חיים עקובי ייסורים ונקובי קרעים שבלב, שכל נפתולי נפשותיהם של גיבור הרומנים הפסיכולוגיים כאין וכאפס לעומתם, האמנם חיים אלה עשויים לשמש נושא אך ורק למחקר היסטורי ואין לגלמם בסמלי אמנות הסיפורת?"

 

ב    🔗

שמואל זילברשטיין סיים לקרוא את מכתבו של זמירי ונתחייך. הם התגוררו בשכונה אחת. שלושה רחובות הפרידו ביניהם.

היה זה באחד מערבי החורף. רוח קרה נשבה מן המערב ולכסנה טיפות גשם כבדות כעופרת, עגולות כגולות־משחק וחודרות ככדורי רובה.

זילברשטיין נטל את מטרייתו ויצא החוצה.

כשעלה זילברשטיין ארצה נמנע מלחבוש כובע אפילו בימות הגשמים, לא כל שכן בימות החמה, מאחר שבלוריתו העבותה היתה לו למגן ולמחסה. לימים נידבלל שערו ורכש לו מגבעת. משחלפו עוד כמה שנים הפכה בלוריתו קרחת. תחילה ניסה להסתירה מעין רואים בדרך של מעשי להטים באותן השערות שעוד נשתיירו לו, אך ברבות הימים נכנע והיה מגלח אפילו את שרידי שערותיו ומציג את קרחתו לראוה. יום אחד עלה לעליית גג כדי לחטט בערמת ספרים ישנים, שלא נמצא להם מקום אכסון בבית, לפתע גילה מטריה. מני אז לא נפרד ממנה בעתות סגריר וגשם. עד היום הזה אין הוא יודע אם אמנם מטריה זו היא מטרייתו שלו או שנעזבה בעליית הגג בידי אחד השכנים. את השכנים שבהווה שאל ונענה בשלילה. את השכנים שבעבר לא טרח למצוא.

פרש איפוא שמואל זילברשטיין את מטרייתו ופסע אל בית חברו.

כיון שזמירי לא נהג לנעול את דלת ביתו אלא בשעות הלילה לא היה צורך לעמוד על ידה ולהמתין עד שאחד מדרי הבית יפתחנה. לאחר הקשת נימוסין פתחה זילברשטיין בעצמו ונכנס לפרוזדור, שנסתיים בחדר פתוח, הוא חדרה של נירה, בתו של זמירי. הציצה נירה מתוך חדרה וברכתו לשלום. החזיר לה שלום ושאל על אביה. עוד לא היה סיפק בידה לענות, והנה קולו של זמירי עצמו נשמע מן החדר הסמוך:

— כן, כן, בבית. היכנס, שמואל.

זילברשטיין נכנס לאותו חדר, שהיה ספק חדר אורחים, ספק חדר אוכל, ספק ספריה ובלי ספק שימש את כל הצרכים הללו בעת ובעונה אחת. זמירי היה שרוע על ספתו. סמוך לירכו היה מונח ספר פתוח. האיר פניו לשמואל ואמר:

— יפה עשית שבאת, שמואל. טול כורסה ושב.

— שמא תרשני תחילה לפשוט מעילי?

שניהם פרצו בצחוק, אותו צחוק לבבי הפורץ מגרונותיהם של בני אדם בגיל העמידה אך ורק בחברת ידידי נעורים.

זילברשטיין פשט את מעילו ותלאו באונקל הקולב. את המטריה הניח בפרוזדור עוד לפני כן. חזר אל חדרו של זמירי, קירב אל הספה אחת משתי הכורסות שהיו מצויות בו וישב בה.

— ובכן, סאשה, פתחנו בפולמוס בכתב, לא כן?

אלכסנדר זמירי הגביה מחצית גופו וישב על ספתו. השעין גבו אל מסעדה ושיכל רגליו כפחה טורקי בעיטורים של ספרי ילדים.

— נירה! — קרא לפתע בקול רם.

בתו נענתה לו מן החדר הסמוך:

— רגע!

הרגע ארך כמה דקות.

— היכן שרה אשתך? — שאל זמירי.

— נסעה לתל־אביב. חתונת בנו של אחד הקרובים.

— ואתה בבית?

— לא בקו הבריאות. היא תתנצל.

— כרגיל. תירוצים כדי למצוא עילה להתבודדות.

— אולי.

באה נירה.

— יש לך פנאי, נירה?

— לא — פסקה הלזו ביובש, אלא שמבט עיניה המלא חמימות ורוך לא עלה בקנה אחד עם יובש דיבורה.

— את יוצאת הערב?

— לא.

— תוכלי להקדיש לי כמחצית של שעה?

— כן.

— שבי, נירה.

היא ישבה בכורסה השניה. אלמלא ידע אלכסנדר כי אשה זו מלאו לה כבר עשרים ושלוש שנה סבור היה כי אין זו אלא נערה בית חמש־עשרה או שש־עשרה, שגיזרתה — אך ורק גיזרתה —בשלה קודם זמנה. פניה שפעו זוך ילדות, שערה הבהיר היה עשוי זנב סוס, ועיניה — עיניים כחולות, סופגניות, תמימות כעיני תינוקת. דומה היה כי עוד מעט תפשוט ידה, תורה באצבעה על הספר המונח על הספה ותשאל: “אבא, מה זה?”. וזמירי ישיב לה באותה הטעמה מיוחדת שבה משיחים הורים עם תינוקותיהם: “זה־ה־ה ספר”.

— חצי שעה, אבא — אמרה בקפידה, ושוב עמדו דבריה בסתירה חריפה להבעת פניה.

— אולי פחות — הרגיעה זמירי — רצוני שתתארי בקצרה את דרך התפקחותו של בירנבוים.

נירה ליכסנה מבט על זילברשטיין.

— אבל הרי סיפרתי לך על כך אבא לפחות חמש פעמים — פלטה בקוצר רוח.

— רצוני ששמואל ישמע מפיך.

נירה שאפה רוח ונאנחה.

— מילא — פתחה והציצה בשעונה — דבר זה יארך פחות מחצי שעה. הייתי אחות תורנית בלילה ונודע לי כי בבקרו של אותו יום הובא בירנבוים לבית חולים. כמעט שלא הכרתיו לפני כן, שהרי ממך, אבא, ירשתי את הנטייה להתנכר לקרובי משפחה. מפי אמא ידעתי שאשתו היא קרובתנו, ואולי ביקרתי בביתו פעם אחת או פעמיים בעודי תינוקת. אולם, הפעם כפי הנראה ניעור בי חוש השארה. ניגשתי לחדרו. היה זה חדר קטן בין שתי מיטות. המיטה השניה היתה פנויה. שכחתי לומר לכם — אם יש צורך לומר — שבירנבוים היה עיור. הוא שמע את צעדי ושאל: מי שם? שקלתי רגע בדעתי אם לגלות לו את זהותי או לאו. החלטתי להעלים. אמרתי לו: האחות. הוא נאנח. שאלתיו שמא נחוץ לו דבר־מה. אמר לי כי הוא צמא ופשט את ידו. גישש בה על שולחנו והפך את כוס המים שעמדה עליה. חשתי לעזרתו. ידו היתה עוד מושטת ואצבעותיו פרפרו באויר. כשגנחתי על מנת לאסוף את הכוס נגעו האצבעות בפני. הוא התישב במיטה והושיט גם את ידו השניה. כפות ידיו רעדו.

— מי את? — שאל בהתרגשות עצומה.

הוא סבל ממחלת לב. נאסר עליו להתרומם במיטה. על אחת כמה וכמה להתרגש.

— אני אחות — לחשתי לו — אמלא כוס אחרת ואביאנה לך. שכב, אדון בירנבוים. אסור לך להתרגש.

הוא לא שכב.

— גשי ואמושך, בתי — אמר בקול תחנונים.

אם אינני טועה כך או בערך כך קרא יצחק ליעקב (אתה רואה, אבא? עדיין זוכרת משהו). ישבתי על ידו. זמן רב מישש את כל קווי פני באצבעותיו ובכף ידו. פתאם אמר:

— אני רואה, אני רואה.

— מענין, שתי מלים אלה ביטא בלי כל התרגשות. להיפך, בשלוה גמורה אמר, אף כי ברגע זה באמת חזר אליו מאור עיניו. עשרות רופאים ביקרוהו למחרת היום ואישרו כי ראייתו תקינה. כשבוע תמים חקרו אותי ובדקו אותו בלי הפוגה. כעבור עשרה ימים נפטר. המתמחה לחש באזני כי הבדיקות והביקורים הם שהיו בעוכריו, אך כיצד יכולנו למנעם! האיש היה זקן והמאורע מופלא ומיוחד במינו, שאין דומה לו בכל תולדות הרפואה.

— תודה, נירה — סח זמירי וקם מספתו.

— זה הכל? — שאלה נירה ואף היא התרוממה מכורסתה.

— כן, זה הכל.

היא העלתה חיוך על שפתיה, הטילתו בזילברשטיין כמין תחליף לברכת פרידה ויצאה את החדר.

זמירי פסע הלוך וחזור.

— לא דייקתי —סח במהורהר — אין זה הכל.

הוא יצא לפרוזדור ובידו מעילו ומטרייתו של זילברשטיין.

— אנו הולכים — פסק קצרות.

— בשעה זו? במזג אויר זה. אנו חייבים להמשיך.

— במה?

— בסיפור המעשה.

 

ג    🔗

כיון שכוונתו היחידה של זמירי היתה להמשיך בסיפור המעשה, כלומר באותה פרשה שהוא רואה אותה כסיפור המעשה, שוב אין אני רואה טעם לבוא ולתאר דברים צדדיים שאין להם שייכות ישירה לסופו של הענין. לפיכך לא אחזור על דבריו של זילברשטיין ולא אספר כיצד חרף שירותה של המטריה נתרטבו שני הידידים עד העצמות לפני שהגיעו אל מחוז חפצם, או ביתר דיוק אל מחוז חפצו של זמירי. כיצד בתמיהה רבה, כמעט בתדהמה ובחרדה, קידמה את פניהם ישישה אצילה ונשואת פנים, ששערותיה לבנות, פניה קמוטות ועיניה יגעות, אך גופה זקוף וקולה עדיין נשתמרו בו צלילי רעננות של נעורים. לא אתאר היאך הרגיעה זמירי, היאך התנצל בפניה פירש לה באדיבות ובאורך רוח את טעמו של הביקור המשונה ובסופו של דבר השכיל לדובבה ולשדלה שתשיח לשני הרעים את סיפורה, ואפילו לא אזכיר אלא דרך אגב את הדמיון החיצוני שבין ישישה זו, היא היא הגברת בירנבוים, אלמנתו של בירנבוים המנוח, לבין נירה בתו של זמירי — דמיון שההבדל הרב בגיל לא יכול לו.

אין, איפוא, לקורא ברירה אלא להיעזר בדמיונו ולראות בעיני רוחו את חדרה הצנוע של הגברת בירנבוים, את הבעת פניה בדברה, לשמוע את העליות והירידות בקולה הססגוני, ואולי אפילו לשוות לנגד עיני רוחו את העיטורים האדומים שהיו מעטרים את עיניה כל אימת שסיפורה נגע או פגע בדברים היקרים ללבה.

— בימי מלחמת העולם הראשונה — פתחה הגברת בירנבוים — עבדתי כאחות רחמניה באחד מבתי החולים הסמוכים לחזית. שם הכרתי את בירנבוים לראשונה. הוא נפצע בחזית ואני טיפלתי בו. מרבית הזמן היה נטול הכרה. כשהועברתי לבית חולים אחר עדיין לא חזרה אליו הכרתו. לאחר שנים רבות נפגשנו בארגנטינה. הייתי אלמנה והוא היה עוד רווק. בתחילה לא הכרתיו, שהרי לא ראיתיו קודם לכן אלא פצוע וחבוש. יום אחד שאלתיו — תוך כדי שיחה טרקלינית של מה בכך — מדוע אין הוא נושא אשה. הוא ענה בכובד ראש והשיח לי לפי תומו מעשה באחות רחמניה שראה בימי מלחמת העולם כששכב פצוע בבית חולים. פניה של האחות הבקיעו את ערפילי המות כקרני השמש המפציעות מבעד לעננים ביום סגריר (הדימוי הוא שלו, וכפי שאזניכם שומעות זכור הוא לי עד היום הזה), והם הם שהשיבו לו את החיים. הדמות נחרתה בזכרונו לנצח. היתה זו אהבתו האחת והיחידה, הדולצינייה של חייו, ולה נשאר נאמן עד היום הזה, כלומר עד היום שבו נתקיימה שיחתנו. לאחר שתיאר בפני את דיוקנה של האחות ידעתי כי הוא הוא הנער שטיפלתי בו בימי מלחמת העולם. ועוד ידעתי כי הוא לא הכירני. אולי השתניתי במרוצת השנים, ואולי… אולי הדמות שהופיעה בדמיונו המשולהב של הפצוע לא הלמה שום אשה במציאות, אם כי בסופו של דבר, כלומר בימי חייו האחרונים התברר כי אין הדבר כן. כפי הנראה בתך, מר זמירי, דמתה לפני שלושה חדשים לדמות דיוקני מלפני חמישים שנה יותר משדמיתי לה אני עצמי לפני עשרים וחמש שנה.

— מכל מקום, לא גיליתי לו דבר. לא רציתי לאכזבו. שמרתי בלבי את הסוד. רק לאחר מותו גיליתיו לך, מר זמירי. שמעתי כי ניצלת אותו בעבודתך הספרותית (זמירי לא ניצל סוד זה. אדרבה, בסיפורו אין זכר לעובדה שאשתו של בירנבוים היתה אותה האחות). את סיפורך לא קראתי. כידוע לך איני קוראת עברית ואיש לא התנדב לתרגמו לי.

— ובכן, שמרתי את סודי. אף־על־פי־כן התידדנו ולימים ביקש את ידי. לאחר היסוסים קלים הסכמתי. חיי המשפחה שלנו היו יפים, אף כי לא נולדו לנו ילדים. כל ימיו היה בירנבוים ציוני ולעת זקנתו החליט לעלות ארצה. לא התנגדתי. חמש שנים לאחר עלייתנו אירעה לבירנבוים תאונת דרכים, והוא התעוור. אולם, גם בעיורונו ידע לחיות חיים יפים. הייתי קוראת לפניו מתוך ספרים ועיתונים, והוא היה מאזין לשידורי הראדיו ולמוסיקה מעל גבי תקליטים. ער ועליז היה, רוחו טובה עליו מרבית הימים, ולא עוד אלא שבעזרתי ובעזרת מנהלו המסור פיקח עד יומו האחרון על עסקיו הרבים בארגנטינה. יום אחד נתקף במחלת לב. השאר ידוע לכם.

השעה היתה לאחר חצות כשזילברשטיין וזמירי עמדו בתחנה והמתינו לאוטובוס האחרון שיביאם לשכונתם.

מטרייתו של זילברשטיין היתה מקופלת. הגשם נפסק והרוח שככה במקצת לאחר שעלה בידה לקרוע קרע במעטה העננים. מתוך הקרע הציצו כוכבים.

הידידים שתקו. האוטובוס לא בא שעה ארוכה.

אמר זילברשטיין:

— נניח לסיפורך, נניח למאמרי… אבל מכתבך… עכשיו שבעתיים תמוה בעיני מכתבך. מה ענין עם ישראל וארץ ישראל לכאן?

אף שחלף פרק זמן ניכר בין שאלתו של זילברשטיין לבין בואו של האוטובוס, לא השיב לו זמירי אלא בשעה שהיו כבר ישובים על אחד הספסלים. וכשהשיב השיב בזו הלשון:

— בשתי דרכים יכול סופר לזכות בחיי נצח. בדרך הלעז ובדרך לשון הקודש. לגבי הכותבים לועזית קיימות אמות מידה שמקורן בתורת היופי, בתורת הנפש, בתורת החברה, באמנות, בספרות, במוסר, ואלו כל מי שכותב עברית אין לו אמת מידה אלא אחת: האם ניתן לשלב את יצירתו בדרמה היסטורית־קוסמית זו המתחוללת על בימת כדור הארץ בין עם אחד לאלוהיו או לאו? כשני דורות לאחר החורבן כינסו התנאים את הכתובים. משנתקלו בשיר השירים נחלקו בדעותיהם. זה אומר לגנוז וזה אומר לכנוס. בא רבי עקיבא והטיח את דבריו הנמרצים: לא היה כל העולם כדאי כיום שניתן בו שיר השירים. ולמה? שכל הכתובים קודש, שיר השירים קודש קדשים. לא על שום סגולותיו הפיוטיות של השיר אמר רבי עקיבא מה שאמר אלא על שום שהנך יפה רעייתי זו כנסת ישראל ושני שדיך כשני עפרים תאומי צביה הם משה ואהרון. והדברים נאמרו בתוככי הקיסרות הרומית שלא נזקקה לפירושים אלה כדי לזכות בחיי נצח את הומרס, פינדאר, סאפו, אסכילס, סופוקלס, אבריפידס בלשון יון ואת הוראציוס, וירגיל, אובידיוס בלשון רומא. לא בנתיבו של טולסטוי ייכנס אלכסנדר זמירי בשערי הנצח על אפם ועל חמתם של…

לא זו בלבד שאין אני יודע מה השיב לו זילברשטיין, אלא שעד היום הזה לא נודע לי במה סיים זמירי את דבריו. כידוע נמסרה לי כל הפרשה כולה מפיו של זילברשטיין, פרט לענין ראייתו של בירנבוים ששמעתי עליה בחוגי הרופאים. וזילברשטיין זה משהגיע לדבריו אלה של זמירי חדל מסיפורו והעיר:

— אשר לגופו של ענין, הרי משתוקק אני לשמוע את חוות דעתך לא כידיד אלא כמומחה. האמנם ייתכן כי אדם שנתעוור בתאונת דרכים עשוי להירפא מתוך מניעים פסיכולוגיים?

עניתי לו דוקא כרופא אין אני מוסמך לחוות דעתי, מאחר שהשאלה היא מחוץ לתחום התמחותי. דעה מוסמכת על כך יכול לחוות רופא עיניים, רופא עצבים או פסיכיאטר, ואלו אני איני אלא אורולוג, היינו מומחה לריפוי דרכי השתן.