רקע
נחום גוטמן
אֶל הַבַּיִת הֶחָדָשׁ
ציור עמ 23.png

הַסַּפָּן הָעַרְבִי עָלָה בְּסֻּלַּם־הַחֲבָלִים

וְהוֹשִׁיט שְתֵּי זְרוֹעוֹת: הָאַחַת אֶל מִתַּחַת לְבִרְכֵּי אָחִי

וְהָאַחֶרֶת אֶל מֵאֲחוֹרֵי מָתְנָיו. אַחַר־כָּךְ הֵרִים אוֹתָן

בִּתְּנוּפָה, עָמַד עִם מַשָּׂאוֹ וְחִכָּה לְגַל, שֶׁיָּבִיא אֶת

הַסִּירָה אֲשֶׁר בָּא אַתָּה אֶל מַדְרְגוֹת הָאֳנִיָּה. לִפְעָמִים

הָיוּ הַמַּיִם גְּבוֹהִים כְּהָרִים וְלִפְעָמִים רְדוּדִים כְּבִקְעָה.

עִתִּים קָרְבָה הַסִּירָה עַד כְּדֵי הִתְנַגְּשׁוּת וְנִרְאֲתָה

פָּעוֹטָה לְרַגְלֵי הָאֳנִיָּה שֶׁלָּנוּ; וּפְעָמִים הִתְרַחֲקָה

וְהִתְנַשְּׂאָה עַל גַּבֵּי הַגַּלִּים, עַד שֶׁסַּפָּנֶיהָ נִרְאוּ

כִּצְלָלִיּוֹת עַל רֶקַע הַשָּׁמַיִם. לְכָל הַסַּפָּנִים הָיוּ

פִּיּוֹת פְּעוּרִים וּשְׁפָמִים זְקוּרִים מִשְׁנִי עֶבְרֵיהֶם.

פִתְאֹם הֵנִיף הַסַּפָּן אֶת אָחִי וֶהֱטִילוֹ

לִזְרוֹעוֹת סַפָּן שֵׁנִי, שֶׁנִּצַּב בַּסִּירָה אֲשֶׁר קָרְבָה אֶל

מַדְּרֵגוֹת הָאֳנִיָּה. אָחִי הַמִּתְעוֹפֵף אָסַף אֶת בִּרְכָּיו, עַד

שֶׁנִּתְגַּלוּ לְעֵינֵינוּ סוּלְיוֹת נְעָלַיו הַחֲדָשׁוֹת, אוֹתָן

קִבֵּל בְּאוֹדָּסה לְפָנַי צֵאתֵנוּ לָאָרֶץ. סוּלְיוֹת צְהֻבּוֹת. הֵן

שָׁלְחוּ תְּפִלָּה לַשָּׁמַיִם, כְּאִלּוּ הָיוּ כַּפּוֹת יָדַיִם.

הַסִּירָה חָתְרָה אֶל הַחוֹף, וּפְנֵי אָחִי שֶׁהִתְיַשֵּׁב עַל

הַסַּפְסָל, הָיוּ חִוְרִים.

“אִי אֶפְשָׁר לָרֶדֶת בְּאֹפֶּן אַחֵר לַחוֹף?” שָׁאֲלָה אִמָּא.

“עַכְשָׁו נוֹרִיד אוֹתָךְ,” אָמַר הַסַּפָּן.

כֵּן, גַּם אִמָּא טָסָה לְמַטָּה, אֶל זְרוֹעוֹת

הַסַּפָּן שֶׁנִּצַּב בַּסִּירָה. שִׂמְלָתָהּ הָרְחָבָה הִתְנַפְנְפָה

בֲּאַוִיר כְּמִין דֶּגֶל מְבַשֵּׂר שָׁלוֹם. אֲחוֹתִי הִתְחִילָה

לִבְכּוֹת, וְהַסַּפָּן אָמַר לָה שֶׁאֵין דָּבָר, הַכֹּל יִסְתַּדֵּר

כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ. כְּעָבָר רֶגַע רָאִיתִי אֶת אִמָּא עוֹמֶדֶת

מְחַיֶּכֶת אֵלֵינוּ מִן הַסִּירָה שֶׁלְּרַגְלֵינוּ. אַבָּא קַרֵב

אוֹתִי אֶל אֶחָד הַסַּפָּנִים, וּבְלֵב קַל הִפַּלְתִּי עַצְמִי אֶל

הַזְּרוֹעוֹת שֶׁהוּשְׁטוּ לְעֶבְרִי. אוֹתוֹ רֶגַע נִפְעַר לְעֻמָּתִי

פֶּה רָחָב עִם שִׁנַּיִם לְבָנוֹת וְשָׂפָם דּוֹקֵר, וְהָיְתָה לִי

הַרְגָּשָׁה שֶׁאֲנִי קוֹפֵץ לָרִאשׁוֹנָה אֶל תּוֹךְ עוֹלָם קָסוּם

וְזָר מְאֹד מִכָּל אֲשֶׁר יָדַעְתִּי מֵעוֹדִי.


 

בְּגָדִים צִבְעוֹנִיִּים כְּנוֹצוֹת תֻּכִּי    🔗

עַל רְצִיף הַנָּמָל מָצָאנוּ אֶת הַמִּזְוָדוֹת שֶׁלָּנוּ וְאֶת הַכַּרִים הָאֲדֻמִּים.

“אֵיךְ הָיָה?” שָׁאַל אָחִי.

אֲחוֹתִי רָצְתָה לַעֲנוֹת לוֹ, אַךְ מַשֶּׁהוּ לָבָן

נָפַל עַל פָּנֶיהָ. הֵרִימָה רֹאשָׁהּ וְרָאֲתָה כִּי מֵעָלֶיהָ

מִתְרוֹמֵם רֹאשׁ גָּמָל מְחַרְחֵר וּמַעֲלֶה קֶצֶף. עֵינָיו הָיוּ

גְּדוֹלוֹת וְיָפוֹת, עִם רִיסִים אֲרֻכִּים. אַף פַּעַם, עַד אוֹתוֹ

רֶגַע, לֹא רָאִינוּ גָּמָל.

אִמִּי אָמְרָה כִּי לְעוֹלָם לֹא תִּשְׁכַּח יְרִידָה

כָּזֹאת לַחוֹף. בְּכָל יְמֵי חַיֶּיהָ לֹא זָכְתָה לְמִין יְרִידָה

כָּזֹאת, כְּאִלּוּ לְעוֹלָם אַחֵר, לָעוּף בֵּין גַּלִּים, אֶל פִּיּוֹת

פְּעוּרִים וְצוֹעֲקִים. אוֹתוֹ רֶגַע נִגַּשׂ אֵלֵינוּ אָדָם אֶחָד,

זְקָנוֹ חָצוּי לִשְׁנַיִם וְחִיּוּכוֹ נָבוֹךְ וּלְבָבִי.

“בְּשָׁעָה טוֹבָה!” אָמַר בְּעִבְרִית.

הָעִבְרִית שֶׁלּוֹ הָיְתָה מְשֻׁנָּה, לֹא כְּפִי שֶׁדִּבַּרְנוּ בְּאוֹדֶּסָה. הוּא צָבַט בְּלֶחְיִי וְשָׁאַל:

“מָה שְׁלוֹמְךָ?”

“נַחוּם,” עָנִיתִי לוֹ. לֹא יָדַעְתִּי פֵּרוּשׂ הַמִּלָּה “שְׁלוֹמְךָ”; חָשַׁבְתִּי שֶׁאָמַר “שִׁמְךָ”.

לְאַחַר שֶׁהִתְיַשַּׁבְנוּ בְּמֶרְכָּבָה, לֹא הָיָה

מָקוֹם לַחֲפָצִים שֶׁהֵבֵאנוּ אִתָּנוּ. הָעֶגְלוֹן, שֶׁהָיָה לָבוּשׁ

בְּגָדִים צִבְעוֹנִיִּים כְּנוֹצֹותָיו שֶׁל תֻּכִּי, הִנִּיחַ אֶת

הַכָּרִים עַל בִּרְכֵּינוּ. הַכָּרִים כִּסּוּ אוֹתָנוּ כָּלִיל, וְרַק

הָעֵינַיִם בִּצְבְּצוּ מֵעֲלֵיהֶם.

אָבִי רָצָה לְשַׁלֵּם אֶת דְּמֵי הַסִּירָה

וְהַסַּבָּלִים. כְּשֶׁשָּׁאַל כַּמָּה לְשַׁלֵּם. בָּא בִּמְבוּכָה

מִשּׁוּם שֶׁנָּקְבוּ סְכוּם גָּדוֹל. הָאָדוֹן פַּפֶּר, זֶה בַּעַל

הַזָּקָן וְהַחִיּוּךְ הַלְּבָבִי, אָמַר:

“שַׁלֵּם לוֹ חֲצִי מִן הַסְּכוּם שֶׁבִּקֵּשׁ”.

הָעֲרָבִי צָעַק הַרְבֵּה, וְעוֹד עֲרָבִים הִקִּיפוּ

אוֹתָנוּ. הָיִינוּ כְּעוֹמְדִים עַל אִי מֻקָּף גַּלִּים סוֹאֲנִים.

הָאָדוֹן פַּפֶּר הֵנִיעַ כָּל הַזְּמַן אֶת רֹאשׁוֹ לְיָמִין

וְלִשְׂמֹאל, סִימָן לְלָאו. לְבַסּוֹף קִבֵּל הָעֲרָבִי אֶת הַסְּכוּם

הַמֻּצָּע, וְכָל הָעֲרָבִים צָחֲקוּ. נִרְאֶה שֶׁשִּׁלַּמְנוּ יוֹתֵר

מִדַי.

בְּמֶרְכָּבָה הִנַּחְתִּי אֶת יָדִי עַל בִּרְכּוּ שֶׁל

הָאָדוֹן פַּפֶּר, כִּי אַהֲבְתִּי אוֹתוֹ. לְאַחַר יָמִים אֲחָדִים

גִּלִּיתִי שֶׁהוּא הַמּוֹרֶה שֶׁלִּי בְּבֵית־הַסֵּפֶר.

ציור עמ 26.png

 

מִן הָרְחוֹבוֹת הָרוֹעֲשִׁים אֶל בַּתִּים קְטַנִּים    🔗

לְצִדֵּי רְחוֹבוֹתֶיהָ הַצָּרִים שֶׁל יָפוֹ עָמְדוּ

כִּסְאוֹת קְטַנִּים סְבִיב גְּרָמוֹפוֹנִים גְּדוֹלִים

וְצִבְעוֹנִיִּים. עַרְבִים בִּגְלִימוֹת רְחָבוֹת יָשְׁבוּ וְעִשְּׁנוּ

מִתּוֹךְ נַרְגִּילוֹת. הָעוֹבְרִים וְהַשָּׁבִים לֹא שָׁעוּ

לְצִלְצוּלוֹ שֶׁל הָעֶגְלוֹן, לְהַצְלָפוֹת הַשּׁוֹט וּלְקִלְלוֹתָיו,

וָלֹא פִּנּוּ דֶּרֶךְ לְּמֶרְכָּבָה. בִּמְהֵרָה לָמַדְתִּי כִּי כָּזֶה

הוּא מִנְהַג הַמָּקוֹם.

אַט אַט יָצָאנוּ מָן הָרְחוֹבוֹת הָרוֹעֲשִׁים וּבָאנוּ

אֶל בֵין בָּתִּים קְטֵנִים, שֶׁעָמְדוּ שְׁקוּעִים בַּחוֹל. אֵלֶּה

הָיוּ אַחֲרוֹנֵי הַבָּתִּים שֶׁל יָפוֹ. מִסָּבִיב הִשְׂתָּרְעוּ

גִּבְעוֹת־חוֹל עֲגֻלּוֹת – חֹול נָקִי, כְּמוֹ מִדְּבָּר. כְּמוֹ

מַפַּת־שֻׁלְחָן גְּדוֹלָה וּצְהֻבָּה. עַל הַמַּפָּה הַזֹּאת נִבְנְתָה

לְאַחַר שִׁנַּיִם הָעִיר תֵּל־אָבִיב.

“אֲבָל הַחֲדָרִים רֵיקִים!” קָרְאָה אִמָּא כְּשֶׁנִּכְנַסְנוּ לַדִּירָה שֶׁלָּנוּ.

“תֵּכֶף יָבִיאוּ אֶת הָרָהִיטִים,” אָמַר הָאָדוֹן פַּפֶּר וְיָצָא עִם אָבִי וְשְׁנֵי אַחַי.

כָּל הַחַלּוֹנוֹת הָיוּ מְסֹרָגִים בְּסוֹרְגֵי

בַּרְזֶל. בְּחוּץ־לָאָרֶץ אֵין סוֹרְגִים בְּחַלּוֹנוֹת. אֲחוֹתִי

נָגְעָה בָּהֶם וְאָמְרָה:

“טוֹב מְאֹד. זֶה נֶגֶד גַּנָּבִים.”

פִתְאֹם שָׁמַעְנוּ רִשְׁרוּשׁ. כְּאִלּוּ גּוֹרְרִים

עֲנָפִים כְּרוּתִים. אָחִי הָלַךְ וְגָרַר אַחֲרָיו חֲבִילָה גְּדוֹלָה

וּגְלוּלָה. הָיְתָה זֹאת מַחְצֶלֶת־קַשׁ, וְעָלָה מִמֶּנָּה רֵיחַ שֶׁל

עֵשֶׂב יָבֵשׁ. פָּרַשְׂנוּ אוֹתָהּ בְּפִנַּת הַחֶדֶר. מַחְצֶלֶת

שְׁנִיָּה נִפְרְשָׂה בַּחֶדֶר הַסָּמוּךְ. אִמָּא פָּרְשָׁה עֲלֵיהֶן

סְדִינִים וְכָרִים. אֵלֶּה הָיוּ הַמִּטּוֹת.

אַחַר־כָּךְ בָּאוּ אַחַי, וְכָל אֶחָד מֵהֶם נַשָׂא שְׁלֹשָׂה אַרְגָּזִים.

“הָאַחִים שֶׁלִּי גִבּוֹרִים!” חָשַׁבְתִּי בְּלִבִּי. אַךְ הָאַרְגָּזִים הָיוּ רֵיקִים.

הָאָדוֹן פַּפֶּר הֶרְאָה לָנוּ אֵיךְ מִתְּקִּינִים

מֵאַרְגָּזִים אֵלֶּה וּמִשֶּׁכְּמוֹתָם אֲרוֹנוֹת־בְּגָדִים עִם

וִילָאוֹת, – אֲרוֹנוֹת לִסְּפָרִים וְכִסְאוֹת. אָבִי הִצְלִיחַ

לִקְנוֹת גַּם שֻׁלְחָן וְכִסֵּא בַּעַל מִשְׁעֶנֶת לְאִמָּא,

וְגִיגִית־פַּח, כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לְהִתְרַחֵץ. כָּאן, בְּיָפוֹ, אֵין

בְּרָזִים. מַיִם שׁוֹאֲבִים מִן הַבְּאֵר. כָּל אֶחָד מַעֲלֶה מַיִם

בַּדְלִי שֶׁלּוֹ. מֵילָא, אֶת הַדְּלִי נִקְנֶה מָחָר; לְעֵת עַתָּה

הִשְׁתַּמַּשְׁנוּ בַּדְּלִי שֶׁל הַשְּׁכֵנָה.

אוֹר רַב עוֹד הָיָה בַּחוּץ – וְאִמָא כְּבַר שָׁאֲלָה:

“וּבַמֶּה מִדְּלִיקִים?”

פַּתָּח אַבָּא חֲבִילָה עֲטוּפָה בִּנְיָר וְהוֹצִיא

מִתּוֹכָהּ עֲשָׁשִׁית־נֵפְטְ קְטַנָּה, עִם גַּב שֶׁל מַרְאָה קְטַנָּה,

וְאָמַר:

"אֲנִי רוֹאֶה שֶׁדָּאֲגוּ פֹּה לַכֹּל. יֵשׁ עַל

הַקִּירוֹת מַסְמְרִים, כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לְטַלְטֵל אֶת הַמְּנוֹרָה

וְלִתְלוֹתָהּ בְּכָל מָקוֹם".

“וּבַמֶּה מְבַשְּׁלִים?” הוֹסִיפָה אִמָּא וְשָׁאֲלָה.

בַּמֶּה? הִנֵּה כָּךְ הָיוּ מְבַשְּׁלִים: נוֹתְנִים

בַּמִשְׁקָע שַׁל הַכִּרַיִם פַּחֲמֵי עֵץ, שׁוֹפְכִים עֲלֵיהֶם קְצָת

נֵפְטְ וּמַדְלִיקִים גַּפְרוּר. בִּתְחִלָּה עוֹלִים אֵדִים שֶׁרֵיחָם

לֹא נָעִים, אַחַר־כָּךְ מוֹפִיעָה לְהָבָה יָפָה וְזוֹ מַבְעִירָה אֶת

הַפְּחָמִים. הֶעָשָׁן מִתַּמֵּר לוֹ גַּלִּים גַּלִּים וְצוֹרֵב מְעַט

אֶת הָעֵינַיִם, עַד שֶׁהוּא יוֹצֵא מִבַּעַד לַדֶּלֶת אוֹ לַחַלּוֹן.

בִּמְּנִיפָה עֲשׂוּיָה מִזְנַב תַּרְנְגוֹל מְשִׁיבִים רוּחַ עַל

הַפֶּחָמִים, עַד שֶׁהֵם מַתִּיזִים נִיצוֹצוֹת זְהֻבִּים.


 

צְלָלִים גְּדוֹלִים וְקוֹל גַּלֵּי הַיָּם    🔗

אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וּדְבָרִים רַבִּים

אֲחֵרִים, לִמְּדָה אוֹתָנוּ הַגְּבֶרֶת פַּפֶּר שֶׁבָּאָה לְבַקְּרֵנוּ.

הִיא אָמְרָה: “זֶה פָּשׁוּט מְאֹד.” אֲחוֹתִי הוֹסִיפָה: “וְנֶחְמָד!” אֲבָל שָׁם הָיִינוּ רַק מַדְלִיקִים גַּפְרוּר – וְהָיִתָה אֵשׁ

כְּחֻלָּה בַּכִּרַיִם.

בַּאֲרוּחַת הָעֶרֶב, כְּשֶׁיָּשַׁבְנוּ סְבִיב הַשֻּׁלְחָן הֶחָדָשׁ, שָׁאַל אַבָּא אֶת אִמָּא:

“אֵיךְ בְעֵינַיִךְ הַבַּית הֶחָדָשׁ שֶׁלָּנוּ?”

אִמָּא חִיְּכָה, כֻלָּנוּ חִיַּכְנוּ, כִּי הָיָה לָנוּ

מְשֻׁנֶּה לִרְאוֹת אִישׁ אֶת פְּנֵי אָחִיו. מְנוֹרַת הַנֵּפְט

הַקְּטַנָּה עָמְדָה עַל הַשֻּׁלְחָן וְהֵאִירָה אֶת פָּנֵינוּ

מִלְּמַטָּה; הַסַּנְטֵר וְהַנְּחִירַיִם הָיוּ מוּאָרִים, וְהָעֵינַיִם

וְהַמֵּצַח אָבְדוּ בַּחֲשֵׁכָה. הִפַּלְנוּ צְלָלִים גְּדוֹלִים,

שֶׁטִּפְּסוּ עַד הַתִּקְרָה. כָּל אֶחָד נַרְאָה כְּפִי שֶׁהוּא, אַךְ

קְצָת מְשֻׁנָּה.

“הַכֹּל כְּמוֹ שֶׁהוּא.” שָׁמַעְנוּ אֶת תְּשׁוּבַת

אִמָּא לִשְׁאֵלָתוֹ שֶׁל אַבָּא. “אַךְ מְשֻׁנֶּה…” הוֹסִיפָה

בַּאֲנָחָה.

אִמָּא נֶּאֶנְחָה, מִשּׁוּם שֶׁשִּׁוְּתָה

בְּדִמְיוֹנָהּ, כָּמוֹנוּ, אֶת מַרְאֵה הַנִּבְרֶשֶׁת הַגְּדוֹלָה,

בַּעֲלַת גְּבִישֵׁי הַבְּדֹלַח, שֶׁהָיְתָה תְּלוּיָה בְּדִירָתֵנוּ

בְּאוֹדֶסָּה. אַבָּא לֹא רָצָה שֶׁנִּקַּח אוֹתָהּ אִתָּנוּ.

“שָׁם,” אָמַר, “לֹא נִצְטָרֵךְ לָהּ.”

בָּאֶמְצַע הַלַּיְלָה הִתְעוֹרַרְתִּי. שָׁמַעְתִּי אֶת

רַעַשׁ גַּלֵי הַיָּם, אַךְ לֹא הִרְגַּשְׁתִּי כָּל תְּנוּעָה.

נִזְכַּרְתִּי שֶׁאֵין אָנוּ בָּאֳנִיָּה, אַךְ רַעַשׁ גַּלֵי הַיָּם

הָיָה חָזָק. שָּמַעְתִּי קוֹלוֹת גַּלִּים כְּבֵדִים, שֶׁכְּאִלּוּ

דָּחֲפוּ חָבִיּוֹת־מַיִם כְּבֵדוֹת אֶל הַחוֹף; חָשַׁבְתִּי שֶׁהִנֵּה

הֵן מִתְנַפְּצוֹת, וְהַמַּיִם הַנִּשְׁפָּכִים מִתּוֹכָן בְּרַעַשׁ

הוֹלְכִים וּקְרֵבִים עַד לַבַּיִת. עַד לְקִיר הַחֶדֶר שֶׁלָּנוּ.

קַמְתִּי מִמִּשְׁכָּבִי וְנִגַּשְׁתִּי לַחַלּוֹן הַמְסֹרָג. בַּחוּץ

הָיָה חֹשֶׁךְ, אַךְ רַעַשׁ גַּלֵּי הָיָּם הָיָה חָזָק, וּלְרֶגַע

נִדְמָה לִי כְּאִלּוּ בֵּיתֵנוּ עָשׂוּי קְלָפִים. מִסָּבִיב הָיְתָה

שְׁמְמָה.

בַּבֹּקֶר הָיָה הַיָּם שָׁקֵט וְכָחֹל. גַּלִּים

קְטַנִּים וּלְבָנִים הֶחֱלִיקוּ עַל פָּנָיו כִּשְׁחָפִים עַל הַמַּיִם.

וְאוּלַי בֶּאֱמֶת הָיוּ אֵלֶּה שְׁחָפִים.

בֵּינְתַיִם חָמַק אָחִי מִן הַבַּיִת לְבַדּוֹ, כְּדֵי

שֶׁלֹּא אֶצְטָרֵף אֵלָיו, וְהָלַךְ לָתוּר אֶת הַסְּבִיבָה. לְאַחַר

כַּמָּה שָׁעוֹת שָׁב, כִּיסָיו מְלֵאִים וּגְדוּשִׁים פֵּרוֹת צַבָּר

בִּקְלִפּוֹתֵיהֶם, שֶׁקָּנָה בִּשְׁבִילֵנוּ. עֵינֵי הִבְהִיקוּ מֵרַב

חֲוָיוֹת וּפָנָיו הָיוּ אֲדוּמִים מִן הַקּוֹצִים הַזַּעֲרוּרִים.

שָׁבוּעַ יָמִים הִתְנַפְנְפוּ מִכְנָסָיו עַל הַחֶבֶל בֶּחָצֵר – אַךְ

הַקּוֹצִים לֹא יָצְאוּ מֵהֶם.


ציור עמ 30.png

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות