כַּאֲשֶׁר הָיִיתָ קָטָן, תִּינוֹק כְּמוֹ זֶה שֶׁבַּצִּיּוּר, הָיִיתָ בּוֹכֶה הַרְבֵּה. אֶגְרוֹפֶיךָ הָיוּ מִתְכַּוְּצִים. הֵם הָיוּ קְטַנִּים כִּשְׁלִישׁ הָאֶגְרוֹף שֶׁלְּךָ הַיּוֹם. פִּיךָ הָיָה מִתְעַקֵּם לְיָמִין וְלִשְׂמֹאל, עַד שֶׁנִּפְתַח כְּמוֹ חוֹר גָּדוֹל, עֵינֶיךָ הָיוּ נֶעֱצָמוֹת – וְהִתְחִיל הַבֶּכִי. הָיִיתָ בּוֹכֶה זְמַן רַב, עֹד שֶׁפָּנֶיךָ הָיוּ מִתְאַדְּמִים, וְלִפְעָמִים גַּם מַכְחִילִים. הַסַּנְטֵר הַקָּטָן הָיָה רוֹעֵד כְּמוֹ קְפִיץ, וְהַשְּׁפָתַיִם הָיוּ מוֹצִיאוֹת יִבְבוֹת בֶּכִי.
לָמָּה בָּכִיתָ – לֹא יָדַעְנוּ.
כָּל יוֹם אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם הָיִיתָ מַתְחִיל לִבְכּוֹת וְגוֹמֵר רַק לְאַחַר שָׁעָה אוֹ שְׁתַּיִם. לְאִמָּא שֶׁלְּךָ לֹא הָיָה יֶלֶד לְפָנֶיךָ וְלָא יָדְעָה אֶת הַסִּבָּה לַבְּכִי הַזֶּה. הִיא הָיְתָה מִתְהַלֶּכֶת בַּחֶדֶר, חִוֶּרֶת מֵרֹב צַעַר. גַּם אֲנִי לֹא יָדַעְתִי מַה לַּעֲשׂוֹת. כַּאֲשֶׁר תִּגְדַּל וְתִהְיֶה גַּם אַתָּה לְאַבָּא, תָּבִין כַּמָּה קָשֶׁה לִשְׁמֹעַ תִּינוֹק בּוֹכֶה. אֲנִי הָיִיתִי מַבִּיט אֵלֶיךָ, מַבִּיט אֶל אִמָּא, וְלֹא יָדַעְתִּי מָה לַּעֲשׂוֹת. כָּל הַחֲדָרִים שֶׁלָּנוּ הָיוּ מְלֵאִים קוֹלוֹתֶיךָ. הַתִּקְרָה נִדְמְתָה לָנוּ נְמוּכָה מְאֹד וְהַקִּירוֹת צְפוּפִים.
יוֹם אֶחָד בָּכִיתָ כָּל־כָּךְ, עַד שֶׁפָּנֶיךָ הַמְכֻוָּצִים הִכְחִילוּ מְאֹד. קַמְתִּי מִמְּקוֹמִי וְאָמַרְתִּי לְאִמָּא:
“כְּבַר יָמִים אֲחָדִים שֶׁהַתִּינוֹק בּוֹכֶה כָּל יוֹם. אֵלֵךְ לִקְרֹא לָרוֹפֵא.”
“לֵךְ,” אָמְרָה אִמָּא.
בַּדֶּרֶךְ אֶל הָרוֹפֵא וּפְגִישָׁה עִם הָאִישׁ הַשָּׁמֵן 🔗
יָצָאתִי מִן הַבַּיִת. בַּחוּץ לֹא שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹלְךָ. הָרְחוֹב הָיָה כְּמוֹ תָּמִיד. עַל הַמִּדְרָכָה שִׂחֲקוּ יְלָדִים. עָבְרָה עֶגְלַת־קֶרַח. הָיָה יוֹם רָגִיל, נָעִים וְטוֹב. הַשָּׁמַיִם הָיוּ גְּבוֹהִים. שָׁמַעְתִּי בְּכִי תִּינוֹקוֹת עוֹלֶה מִתּוֹךְ הַחַלּוֹנוֹת הַפְּתוּחִים. גַּם בְּבָתִּים אֲחֵרִים בּוֹכִים תִּינוֹקוֹת, אֲבָל אֶת הָאָדָם הַנִּמְצָא בַּחוּץ אֵין הַקּוֹלוֹת הָאֵלֶּה מַרְגִּיזִים.
מִהַרְתִּי לָגֶשֶׁת אֶל תַּחֲנַת הָאוֹטוֹבּוּסִים. בַּתַּחֲנָה עָמַד תּוֹר אָרֹך שֶׁל אֲנָשִׁים, שֶׁחִכּוּ לָאוֹטוֹבּוּס. עָמַדְתִּי אַחֲרוֹן בַּתּוֹר, כְּשֶׁאֲנִי מִצְטַעֵר עַל בִּזְבּוּז הַזְּמַן. וְהִנֵּה בָּא הָאִישׁ, הָאִישׁ הַשָּׁמֵן הַזֶּה, עִם אַרְבַּע חֲבִילוֹת. הוּא לֹא עָמַד בַּתּוֹר אַחֲרַי, כִּי אִם נִדְחַק עַד אֶל פֶּתַח הָאוֹטוֹ שֶׁכְּבָר בָּא.
“אֲדוֹנִי,” אָמַר לוֹ הָאִישׁ שֶׁעָמַד לְיַד פֶּתַח הָאוֹטוֹ, “עָלֶיךָ לַעֲמֹד בַּתּוֹר!”
“טוֹב,” עָנָה הַשָּׁמֵן, הָלַךְ וְנִדְחַק מֵאֲחוֹרֵי גַּבּוֹ שֶׁל אָדָם שֵׁנִי.
אָמַר לוֹ הַשֵּׁנִי: “אֲדוֹנִי, אֵינְךָ בַּתּוֹר!”
“טוֹב,” עָנָה הַשָּׁמֵן וְנִדְחַק מֵאֲחוֹרֵי גַּבּוֹ שֶׁל הַשְּׁלִישִׁי.
“אֲדֹונִי,” קָרָא הָאָדָם הַשְּׁלִישִׁי, “עֲמֹד בַּתּוֹר!”
“טוֹב,” עָנָה הַשָּׁמֵן וְרָצָה לְהִכָּנֵס מֵאֲחוֹרֵי גַּבּוֹ שַׁל הָרְבִיעִי.
וַאֲנִי עוֹמֵד לִי בַּתּוֹר, מַחֲזִיק בְּיָדִי אֶת הַפְּרוּטוֹת כְּדֵי לֹא לְעַכֵּב אֶת הַנֶּהָג וּמְחַכֶּה. צַר לִי עַל הַזְּמַן שֶׁעוֹבֵר. בַּבַּיִת יֵשׁ לִי תִּינוֹק בּוֹכֶה – וְכָאן תּוֹר אָרֹך כָּזֶה. בֵּינְתַיִם בָּאוּ עוֹד שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים וְעָמְדוּ בְּשֶׁקֶט מֵאֲחוֹרַי. עַד שֶׁהַמִּתְפָּרֵץ לַתּוֹר נִשְׁלַח מִן הָאֶחָד לַשֵּׁנִי, הִגִּיעַ תּוֹרִי. הִגַּשְׁתִּי לַנֶּהָג אֶת הַכֶּסֶף שֶׁהֲכִינוֹתִי מֵרֹאשׁ, קִבַּלְתִּי כַּרְטִיס, אָמַרְתִּי תּוֹדָה וְיָשַׁבְתִּי. אַחֲרַי נִכְנְסוּ גַּם שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים שֶׁעָמְדוּ מֵאֲחוֹרַי – וְאָז אָמַר הַנֶּהָג:
“אֵין עוֹד מָקוֹם!”
הָאוֹטוֹבּוּס זָז וְהַמִּתְפָּרֵץ נִשְׁאַר בַּחוּץ.
מָה אָמַר הָרוֹפֵא 🔗
סוֹף סוֹף בָּאתִי אֶל הָרוֹפֵא. הַמִּשְׁקָפַיִם שֶׁלּוֹ נָצְצוּ מְאֹד כַּאֲשֶׁר הִקְשִׁיב לְמַה שֶׁסִּפַּרְתִּי לוֹ אוֹדוֹתֶיךָ, וְלֹא יָדַעְתִּי אִם הוּא מִצְטַעֵר עַל שֶׁאַתָּה בּוֹכֶה אוֹ לֹא.
“אַתֶּם שׁוֹקְלִים אֶת הַתִּינוֹק?” שָׁאַל.
“כֵּן,” עָנִיתִי. “הֵבֵאנוּ מִבֵּית־הַמִּרְקַחַת מֹאזְנַיִם לְבָנִים בַּעֲלֵי צַלַּחַת אַחַת.”
“וְהַיֶּלֶד מְקַבֵּל בַּמִּשְׁקָל?”
“כֵּן,” עָנִיתִי, "כָּל יוֹם הוּא מְקַבֵּל.
“טוֹב.” אָמַר הָרוֹפֵא, “וּבְכֵן דַּע – הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ חוֹלֶה. לֵךְ הַבַּיְתָה, טְפַח בְּיָדְךָ עַל כְּתֵפָהּ שֶׁל הַאֵם וֶאֱמֹר לָהּ: 'הַתִּינוֹק שֶׁלָּנוּ בּוֹכֶה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רוֹצֶה שֶׁיִּהְיֶה לוֹ חָזֶה רָחָב וּבוֹלֵט, כְּמוֹ לְגִבּוֹר. הוּא עוֹשֶׂה הִתְעַמְּלוּת בְּרֵאוֹתָיו הַקְּטַנּוֹת. בְּעוֹד אַרְבָּעָה שָׁבוּעוֹת יֶחְדַּל לִבְכּוֹת כָּךְ. רֵאוֹתָיו תִּהְיֶינָה כְּבָר חֲזָקוֹת. זֹאת הַסִּבָּה לְבִכְיוֹ הָרַב.”
בַּדֶרֶךְ מִן הָרוֹפֵא וְשֶׁקֶט בַּבַּיִת 🔗
מִן הָרוֹפֵא מִהַרְתִּי לָשׁוּב הַבַּיְתָה.
בְּתַחֲנָה אַחַת נֶעְצַר הָאוֹטוֹבּוּס מוּל חֲנוּת שֶׁל צַלָּם. בְּחַלּוֹן־הָרַאֲוָה הָיְתָה תְּלוּיָה תְּמוּנָה גְּדוֹלָה שֶׁל תִּינוֹק רוֹחֵץ בָּאַמְבַּטְיָה. יָדָיו וְרַגְלָיו הָיוּ שְׁמַנְמַנּוֹת כְּמוֹ שֶׁלְּךָ, כְּשֶׁהָיִיתָ תִּינוֹק. הִבַּטְתִּי אֶל הַתַּצְלוּם, נִזְכַּרְתִּי בְּךָ – וְהִצְטַחַקְתִּי. פִּי הָיָה סָגוּר, אוּלָם הוּא נִמְתַּח כִּמְעַט מִקְּצֵה הָאֹזֶן הָאַחַת עַד הַשְּׁנִיָּה. הָאֲנָשִׁים שֶׁיָּשְׁבוּ לְיָדִי רָאוּ אוֹתִי מִצְטַחֵק וְהִתְפַּלְּאוּ. הִבִּיטוּ גַּם הֵם לַמָּקוֹם שֶׁהִבַּטְתִּי אֲנִי – וְהִצְטַחֲקוּ גַּם הֵם.
“הָאִישׁ הַזֶּה הוּא אַבָּא צָעִיר,” אָמַר אַחַד הַנּוֹסְעִים וְרָמַז עָלַי.
“כֵּן,” עָנִיתִי.
בָּאתִי הַבַּיְתָה, נִכְנַסְתִּי לְמִסְדְּרוֹן. בַּבַּיִת שֶׁקֶט. אֵינְךָ בּוֹכֶה!
נִכְנַסְתִּי לַחֶדֶר – שֶׁקֶט. רָאִיתִי אֶת גַּבָּהּ שֶׁל אִמָּא כְּשֶׁהוּא רָכוּן מֵעַל לַמֹּאזְנַיִם. רָאִיתִי אֶת קְצֵה לֶחְיָהּ – וַהֲבִינוֹתִי כִּי הִיא מִצְטַחֶקֶת. קָרַבְתִּי – וְהִנֵּה אַתָּה שׁוֹכֵב עַל כַּף הַמֹּאזְנַיִם. שָׁקֵט. שָׂבֵעַ. נָקִי. עֵינֵיךָ פְּקוּחוֹת, וְרַק כַּפּוֹת יָדֶיךָ חוֹטְפוֹת אֶת הָאֲוִיר.
“גַּם הַיּוֹם קִבֵּל בַּמִּשְׁקָל!” אָמְרָה אִמָּא וּפָנְתָה אֵלַי.
טָפַחְתִּי לָהּ עַל שִׁכְמָהּ וְאָמַרְתִּי לָהּ מַה שֶּׁאָמַר לִי הָרוֹפֵא. הִקְשִׁיבָה וְשָׂמְחָה לִדְבָרַי.
“וּמַדּוּעַ שַׂעֲרוֹתַיִךְ פְּרוּעוֹת?” הוֹסַפְתִּי.
“הַשּׁוֹבָב,” עָנְתָה, “זֶה עַתָּה תָּפַס אוֹתִי בַּשְּׂעָרוֹת.”
כָּזֶה הָיִיתָ כַּאַשֶׁר הָיִיתָ קָטָן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.