עכשיו כאן בארץ טוב לי. שוב אין אני תלוּי על בלימה, היינו נטוּל נתינוּת ונטול “ניירות”. כמי שעזב את רוסיה באיסור, ב“גניבת גבול”, הייתי נע־ונד בחו“ל, ללא שום תעודה בכיס, ודבר זה היה למפגע לי ולאבן נגף בכל אשר פניתי. בלילה הראשון בלבוב הורידוני בלשים מעל מיטתי במלון והוליכוני אל בית־הסוהר, ולולא גרשום באדר שהופיע בבוקר למחרתו במשטרה וקיים בי מצוות “פדיון שבוּיים” כי אז הייתי בכל רע. “פּספּורט” ורק “פּספּורט” דרשו הקומיסרים בכל אתר ואתר, והיה הכרח להיזקק למכּר, נתין־המדינה, שישתדל למעני ויהא ערב לי. ועל כן, כאשר מקץ תשע שנים, בסוף קיץ 1913, עברתי מגליציה לוינה וכל הפרשה התחילה כאן מבראשית, חיכיתי יום יום לבלש, שיבוא לתהות על קנקני, כרגיל במקרים כאלה, ולחקור את ה”רוּסי" הזר הזה, שנרשם ב“קוֹמיסריאט” ללא “ניירות” – ביקור העלול להסתיים במעשה לבוב. חיכיתי לא בלי חרדה.
והנה בוקר אחד צלצול בדלת. פּתחתי ולפני איש־מידות, אדמוני וכחול־עינים. הנה הנוֹ!… והוא שואל:
– שופמן?…
– כן.
– אני יעקב פיכמן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.