רקע
גרשון שופמן
דו־שיח טלפוני חטוף

– את לבדך בבית?

– כן, אבל עלינו למהר. אמא צריכה לחזור בכל רגע.

– אמא שלך, שלפי דבריה, נערה צריכה לדעת לבשל ולאפות ולא לפרוט על פסנתר; שאינה אוהבת מוסיקה.

– אינה אוהבת מוסיקה והיא אשה יקרה בכל זאת.

– בכל זאת טוב שאינה בבית עכשיו. ובכן, ביום השלישי ניפגש שוב על אותו ספסל. בשש, “בשש אחרי המלחמה”, כפי שקבע החייל שווייק.

– הלא רק שלשום נפגשנו.

– אני מוכרח לראותך. קלסתר־פניך מתנדף מזכרוני. אצלי תמיד כך. אני יכול להעלות בדמיוני כל פרצוף שאני מכיר, רק לא את פני הנערה הנאהבת…

– מה בעצם מצאת בי? הלא יפהפיה מובהקת אינני, יפהפיה נוסח הוליבוּד, לא בלונדית ולא עינים תכולות.

– את עולה על בנות הוליבוּד. בריג’יט בארדו ואווה גארדנר ורומי שניידר צריכות לצחצח לך את נעלַיִךְ. משהו מַגי יש בך, משהו מטאפיסי, שאין להסבירו במלים.

– הכל צריכים ללמוד אצלך לתת מחמאות.

– כל עוד מחמאות אלה אינן מביאות אותך לידי סחרחורת, אינן ראוּיות לשבח; כל עוד אינך נופלת… (צחוקך מתוק). בכל אופן טובות הן מהמחמאות התפלות שהעניק לך נ. באותו נשף. לא יכולתי לשמוע. חילוּל הקודש.

– גם אני לא סבלתי אותן.

– ובכן, ביום השלישי! אבל בינתיים הלא תוכלי לטלפן אלי. בכלל, היי ילדה טובה וצלצלי אלי תכופות יותר, אחרת – חבל על הכסף שאני משלם בעד הטלפון (צחקי, צחקי!), צלצלי אלי מחר בבקר.

– מה עלי לומר לך?

– תאמרי מה שתאמרי. עצם הצלצול מפעים לב… אני חש מיד, שזה ממך… מוסיקה שמימית…

– אמא חזרה.



המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות