רקע
גרשון שופמן

אָשר לא הוריש את יושבי עכו

(שפטים א')

אכן, אוירת קדומים בדחיסותה שוררת פה. אוירת יהושע בן־נון ואדוני־בזק. הסימטאות הצרות, שמתפתלות בינות לחומות העתיקות על יושביהן הצפופים, אנשים, נשים וטף. “ובחומה היא יושבת”.

כשריד הנוצרים הראשונים מתהלך בעיר החדשה כומר ישיש, הדור־שׂיבה, בגלימתו ובמצנפתו. נדמה, עוד מעט ויתלקטוּ אליו בני עדתו והוּא ישמיע באזניהם משהו מעין “דרשת ההר”; אבל לא! אל חנות הבדים נכנס והחנוונית שמוצאה מלודז' נושאת ונותנת עמו ללא התבטלות כלשהי. ארצנוּ הארץ.

שבט אָשר בימים ההם לא הצליח להוריש את יושבי עכו, עד אשר באו נערינו עתה והורישוּם. בנפשותם, אמנם, אבל הורש הורישום.

והנה אותו הבנין הקודר על אגפיו הרבים המעוקמים והמסובכים. בחצר הגדולה, על המדשאות ועל הספסלים, מוטלים במפוזר חולי הנפש ומדביקים אותך בדכאונם. מה מדכא אותם כל כך? אין זאת כי אם הציצו לתוך שני החדרים האיומים הללוּ אשר בירכתי הבית, החדר התחתי והחדר העלי, וראו שם מה שראו – – הקודמים.

הציצו ונפגעוּ.



המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות