רקע
ישראל כהן
דבורה בארון

 

א    🔗

דבורה בארון היא אֵם למסורת חדשה בספרוּת העברית. ממנה ואילך יאמרו: “אמות הספרות החדשה”, על משקל “אבות הספרות”. היא נשתלבה בתוך מסכת סופרי־המופת שלנו, ועתידה לשמש קנה־מידה לטיבה של ספרות מסוּלתת.

הספרות העברית היתה כמעט כולה ספרות של גברים. אם בהשפעתה של תנועת ההשכלה נתבלטו זעיר פה זעיר שם משוררות וסופרות יהודיות, הן הלכו לרעות בשדות זרים. את כרמנו לא נטרו ולא עדרוּ. וכשהופיעה אשה כותבת שירים או סיפורים עברים, היתה השמחה לעצם הופעתה גדולה כל כך עד ששורת ההערכה נתקלקלה. הבקורת קידמה אותה בתרועה, נשתכּרה מריחה ומדמוּתה, השתעשעה בה כבבת יחידה ולא שׂמה לב לתכונותיה ולחסרונותיה האמיתיים. כל דילוגיה היו עליה אהבה. היא היתה בחינת פלא, נס, ואין מרבים לנתח נסים. הנס הוא חזיון חד־פעמי, שאינו נשנה ואינו קשור לקודמו או למה שיבוא אחריו. כך ראו את הסופרת העברית במשך שנים רבות, עד דורנו.

לפני כמאה וששים שנה נולדה על ברכי היהדות האיטלקית, שהיתה אז עדיין ספוגה רוח יצירה עברית, המשוררת רחל מורפורגו. מופלאה היתה אשה זו באורח חינוכה ובאורח חייה, בהשכלתה ובחותמה המקורי. ואולם אף היא, שניתזו ממנה גיצי־שירה אמיתיים, זכתה לכתר משוררת ולכתר שם־טוב בגלל עצם העובדה המרנינה, שלאחר כך וכך שנים נולדה שוב אשה עבריה, שניגנה בעוגב שירים עבריים. ויותר משבדקו והעריכו את העוגב ואת הצלילים שבקעו ויצאו ממנו, התפעלו מן הצירוף הרענן “עוגב רחל”, נקוּד על רחל. מעולם לא עלה על דעת איש להעביר את שיריה תחת שבט הבקורת ולדונם כשם שדנים יצירות אחרות. מעשה כזה היה נחשב לחילול. אותה העריצו ואין אַמַת־מידה להערצה. היא העידה בהופעתה על תחית המסורת השירית והחזונית בחיי העם היהודי, זו המסורת, שטווּ אותה מרים ודבורה וחנה וחולדה. וכלום יש מי שבוחן ובודק עדות כזאת על פי כללי בית־דין?

כזה היה היחס עד דבורה בארון. ממנה מתחילה שלשלת־יוחסין אחרת. נכון יותר: היא חישלה חולית־זהב לתוך שלשלת הספרות העברית. וככל חוליה אף היא מחברת את העבר עם העתיד ושוב אין לעקרה עולמית. בפעם הזאת אין אנו זקוקים לגינוני אבּירוּת ואין הסופרת זקוקה לחסד ולחנינה. דבורה בארון היא סופרת עברית, שהמבקר נותן את דעתו תחילה על יצירתה. אין הוא צריך לוַתר על קנה־מידתו או על דרך־הערכתו, אלא ניגש אל סיפּוריה במלוא תחמשתו, בודקם, מנתחם ומסיק את מסקנותיו דרך חירות גמורה. סיפורי דבורה הם אזרחים גמורים במדינת ספרותנו ושווים לחובות ולזכויות, ולכן כל מנהג של המתקת דין גנאי הוא להם. הם יכולים לעמוד בפני כל בית־דין, אם רק ניחן בחמישה דברים, שדיינים צריכים להיות מחוננים בהם: עין רואה, ואוזן שומעת, ושׂכל שוקל, ולב נהנה, ושיפוט ללא משׂוא־פּנים. סיפורי דבורה הקטנים והגדולים מעבירים מתוך הכרת ערך עצמם את כל טובם לפני הקורא המבין והנהנה. אין הם משתמשים בשום סממנים מיוחדים, כדי להזכיר לקורא שאשה כתבה אותם, אף על פי שגנוז בהם סוד דק, סודה של אשה יוצרת, הטעון גילוי ופירוש.


 

ב    🔗

מקומה של האשה בספירת היצירה ענין גדול הוא, השנוּי במחלוקת גדולה, שבבירורה תלויים כמה וכמה רזי חיים. יש אומרים שהספרות – ולא היא בלבד – מעשה ידי גברים היא. הם השולטים בעולם החומר והם גם שנשתלטו בעולם הרוח והיצירה. הם רואים את החיים ראית־גברים ואף חוזרים ומראים אותם באספקלריה גברית. אלהים, המלאכים, איתני הטבע, קיץ וחורף, האילן, הים, הפרח והעוף, כולם בצלם הגבר נבראו. יצרי האדם ונפשו, גירוייו ותגובתו, אכזבתו ויגונו ומשׂושׂו, בצביון גברי מוּראים לנו. ואפילו האשה מתגלית לעולם כפי שהגבר רואה אותה. הוא הנופח בה רוח של אומץ או של חולשה, של אמונים או של כחש, והוא החותך את גורלה. האשה “כשלעצמה” לא היתה ולא נבראה, אלא משל היא. כשם שאיננו מכירים, לדעת הפילוסופים, את העצם כשלעצמו, כך איננו יודעים את האשה כשלעצמה. היא נראית לנו תמיד מבעד למזגו של הגבר ותפיסתו. לא שהגבר מעצב את דמותה מתוך שרירות־לב או זדון לב או קלוּת־דעת; אדרבה, את כל אונו משקיע הגבר בציור האשה, בגילוי סודה ובהמחשתו לעצמו ולאחרים. אולם הוא קרוב אצל עצמו, ואינו יכול לצאת חוץ לתחום עצמו, ועל־כרחו הוא משַווה לאשה אותה צורה, שהוא צופה בקרבו ואף צופן בקרבו. וצורה זו, שהיא כולה ספוגה סובייקטיביות מופלגת, כפויה על העולם כאילו מפי הגבורה ניתנה…

מצב־דברים זה נגרם, לפי דעת יש אומרים, על־ידי הנזרותה של האשה מרצון או מאונס מיין היצירה. אילו היתה גם האשה משתכרת ומתפּכּחת בבית־היוצר ואילו היא היתה לוגמת מלוא פיה מן הכוס הזאת, ודאי שהיתה מראה לנו את העולם בצבע ובצביון אחרים, מקוריים, נשיים, הנעלמים מעין הגבר ומלבו. לא רק האדם נברא זכר ונקבה, אלא גם העולם ומלואו. אפשר שיש קיץ גברי ונקבי, חורף גברי ונקבי, כאב גברי ונקבי, מות גברי ונקבי, וכיוצא בזה עד סוף כל החזיונות בחיים ובטבע. עכשיו שהיא קולטת מכלי שני, מיצירתו של הגבר, ואינה שותפת במעשה־בראשית, ־ איתרע מזלה והיא סמוכה על שולחנו הרוחני. אמנם היא מפארת אותו שולחן ובלעדיה שומם הוא, ואזניה־השומעות ולבה הקולט והנהנה הם תנאים הכרחיים לאוירה של יצירת הגבר, אף־על־פי־כן אין האשה אלא בחינת עזר כנגדו, צד מסייע.

ולא עוד אלא שהאשה, שנעשתה בדורות האחרונים שותפת נכבדה ביצירה הספרותית והאמנותית, כל כמה שכוחה הרוחני גדל וכשרונה היוצר הוּכפל, אין לציין אצלה תרומה מיוחדת ומקורית בראיית העולם והאדם. קנה־הצופים שלה דומה לזה של הסופר הגבר. היא רואה את האמת בעין הגבר, מביעה אותה במושגי הגבר ומשתמשת בדימויי הגבר והשאלותיו. ואפילו את עצמה היא הוּרגלה לחזות בחזון הגבר. דפוסים ראשונים אלה, שיצק הגבר מקדמת ימי עולם, כאילו קסמים בהם ללכוד את הכל לתוכם ואין איש או אשה בני־חורין להחלץ מהם.

הגוּת כבדה זו, שקיצורה ניתן בזה, נעימה של יאוש בה, יאוש מן האפשרות להכיר את הצד השני של מטבע העולם, שהוא סיטרא דנוקבא. אבל אין ליאוש זה כל סמוכין. הוא תלוי על בלימה, שכן לא זו בלבד שהתחומים בין זכר לנקבה בספירת היצירה אינם מפורשים כל כך, כדרך שהספקנים מבקשים לשדל אותנו להאמין, אלא אף זו: אנו בעצמנו רגילים לומר, שהמשורר הוא בחינה דנוקבא; סימן, שבחינה זו אינה משוללת מעוף של יצירה. אולם יש עוד שני טעמים המפריכים את אמיתותה של רוח יאוש זו. ראשית, אין להתעלם מן העובדה, שכל יוצר המצליח לנקוב ולרדת לתהומה של הנפש האנושית, מעלה עמו באמת פניני הרגשה וחוָיה “אובייקטיביות”, אם הורשינו לומר כן. כלומר, הבעתו, הערכותיו, הגדרותיו ומסקנותיו מתרוממות למדרגה קוסמית, שבה כלולה האמת על שני המינים. האמיתות שלו אינן מוגבלות הגבל מיני, וצפייתו הפנימית נוגעת בשרשי המוחלט. ולא עוד אלא שאם אתה נוטל הנחה זו מיסוד היצירה הספרותית והאמנותית – את נשמתה נטלת. לפיכך ייתכן, שאמיתות הנפש, אשר גילו שקספּיר, גיטה, דוֹסטוֹיבסקי, בּאלזאק ודומיהם מוחלטות הן ונתגלו ברוח הקודש, שאינה מבחינה בין איש ואשה. הרי שלא במין תלויה האמת, כי אם בסגולות ובמתת אלוה. ושוב, עצם ההנחה, שהאשה היוצרת לא תרמה כל תרומה מקורית לאוצר היצירה, עדיין טעונה בדיקה חמורה, שמא אין היא אלא אחת המוסכמות והמפורסמות, שצריכות בכל זאת ראיה. אין זה מן הנמנע, שההנחה השלילית הזאת היא שהשפיעה על הבקורת וסתמה את העין לבל תראה את המיוחד והמקורי בתפיסת האשה היוצרת ובניב־שפתיה ועטה.

הפלגה זו מן הנושא הנידון אינה סטייה כלל, אלא היא נצרכת לגופו. חזיון כדבורה בארון בספרותנו הצעירה ראוי שנציג אותו באור מקיף ובתוך המסכת הכללית. ממנה יתד ופינה, בה שורש וממנה ענפים. ודאי מחוברת היא לדרך הספרות העברית ולאנשי־המופת שבה הן בתוכן והן בצורה; זה טבעי. אין שום חזיון גדול בא באקראי, אלא הוא חוטר מגזע קודמים. אולם ודאי הוא גם זה: דרך העוצב ודרך העיצוב; סגנונה שהוא בחינת קב ונקי; שפע הרחמים והחנינה; הדוֹק הרומאנטי אשר על פני הדברים המסופרים; העניניות והקליעה אל המטרה בלא שׂפת־יתר; ההצצה בפני הדברים כהוייתם, ובעיקר הבּינה הדקה מן הדקה בנפש האשה הרעה והטובה, הישראלית והנכרית – בכל אלה יש איזה אֶלמנט חדש, מקורי, מתנת דבורה בארון לספרות העברית. יסוד זה מודגש, מוחש ומוּטעם. ואם יש לנו כיום פמליא של סופרות עבריות ברוכות־כשרון (המשוררת רחל, ותיבדלנה לחיים רחל כצנלסון, אלישבע, לאה גולדברג, בת־מרים, אנדה פינקרפלד וכו'), שכל אחת ממנה מצויינת בסוג אחד או בכמה סוגים של יצירה ספרותית – ניתנה רשות להניח, שדבורה בארון היתה סופרת־המופת שלהן. ודוק: השפעתו של סופר־מופת באה קודם כל מעצם הוייתו, ממדרגת השלימות שהשיג, מן הבטחון שהוא נוטע ומן הבשורה שהוא מבשר.


 

ג    🔗

בסיפור “בראשית” מסיימת דבורה בארון בזו הלשון:

“לקול הכאת הפטיש הקיצה התינוקת הקטנה, אשר היתה מוטלת בעריסתה, ובעטה ברגליה בשמיכתה, בהשמיעה מתוך כך מין המיה, אשר דמתה מאוד למי האביב השוטפים במורד הקרוב. והרבנית, בהגיע אליה הקול הזה, מהרה וחזרה לחדר הקהל, ובגשתה אל העריסה שהיתה ריחנית ועשויה עץ חדש ככלי הפסח עצמם, גחנה אליה והסתכלה, ועל שפתיה נראתה בת־צחוק, אשר הלכה והאירה מעט מעט את כל פניה – הלא זוהי בת־הצחוק אשר אנחנו, בני הרב מז’וז’יקובקה, ראינו אותה ראשונה בבואנו לאויר העולם, ושעליה עוד יסופר פעם בדפים אחרים”.

כמדומה לי, ש“המיה זו כמי האביב השוטפים במורד” ואותה “בת צחוק ראשונה” מגדירות יפה־יפה את סיפוריה של דבורה. אחרי כל סיפור שאנו קוראים צפות ועולות בקרבנו דמויות אהובות ושנואות, מחוטבות להפליא, המעוררות בנו המיה, כדרך שאנו מרגישים איזו בת־שׂחוק סלחנית המרחפת על פני הדמויות, שיש ביניהן גם רשעים מובהקים הפועלים אָוון. אין זאת בת־שחוק של רחמים בשעת התיאור; להיפך; דבורה בארון נוהגת במידת־דין כלפי יצוּרי רוחה. היא נותנת לרשע כראוי לו, ולצדיק כראוי לו. כל הנפשות הפועלות בסיפוריה מלאות דם ותכונות רעות וטובות, כפי שמחייב טבען וטיבן. אבל על פני היקום הזה, שבראה לה בארון, מרחפת בת־שחוק זו, שראתה ראשונה בבית אבא הרב מז’וז’יקובקה. בחינת הכל צפוי והרשות נתונה לבת־שחוק. לאחר שהטובים והרעים קיבלו את מנת חיוּתם והם עומדים כבר בקומתם ובצביונם, ולאחר שהדמויות הטראגיות נסתבכו בגורלן ושוב אין להן כל תקנה, באה מידת הרחמים ומשפיעה בהסתר־פנים את חסדה. מעטים הם הספרים בעברית, שבהם מידת החסד מוצנעת בכל דף ודף בלי שתתערב במהלך־הענינים וההתרחשות או תמתיק אותו כלשהו. היא רואה ואינה נראית. על פי הרוב מתגלה החסד הזה בסוף פסוקו של הסיפור, המרעיף פיוס, כחתימתו של הימנון. זוהי חתימה עברית מסורתית, הידועה לנו ב“איכה” וב“קוהלת”, שכשלעצמה אינה משנה את התוכן העגמומי של גוף הספר, אבל היא מחסנת את הנפש לקינה חדשה או להגיגי־נכאים חדשים. חתימתה של דבורה בארון אינה חגיגית כבתנ"ך, כי על כן איננה גורסת את שפת המליצה החגיגית בפי פשוטי בני־אדם, אבל היא נגינתית.

יריעת הסיפורים של דבורה איננה רחבה; העיירה הליטאית והכרך הליטאי הם הבד, אשר עליו מצייר מכחולה. אבל איזו רחבוּת של ראיה יש כאן! מן ההויה הגדולה של ישראל בגולה היא בחרה לעצמה קטע אחד, שדה־צופים קטן, וממנו היא משקיפה על פני כולה בסיקור־עין אחד. ז’וז’יקובקה שמה של אותה חטיבת־הוָיה. היא נחתמה בלבבה כחוָית־בראשית, המיניקה את הרגשת־עולמה. משל למי שמסתכל דרך שפופרת צרה, המתוקנת לתכלית זו, ורואה מרחבי־נוף או עמקי־שמים. זהו צמצום לצורך הרחבה, ריכוז לצורך הקפה. הרוח הגדולה דרכה להשתכן בקרן זוית, כדי להציץ משם באין מפריע אל מאחורי הפרגודים. כמה וכמה יחידי־סגולה, שבנו את העולם בנין רוחני חדש, לא יצאו מד' אֹמותיה של סביבת הורתם ולידתם. הם קדחו, כביכול, ניקבה בגוף העולם והיא שחיברה אותם עם כל חלקי תבל. ראיה כזו היא ראיה מפולשת, שאין כמוה למיצוי ולהיקף.

דבורה בארון צירפה קו לקו את תמונתה של גלות ישראל, נפתולי קיומה, דפוסי חייה ויסורי הפרט. כאמן אמיתי היא מבליטה בכל מקום את יסוד ההתנגשות שבחיי האדם והיהודי. הנפש מתנגשת עם עצמה, עם משפחתה, עם האלהים, עם סביבתה, עם הרעיון ועם האמונה, ואפילו מזג־האויר שבחוץ מתנגש עם מזג הנפש. הכל מעותדים להתנגשות ואין פנוי ממנה. הפיוס, הכיפורים, אינם אלא מעין הפסקה קצרה או ארוכה שלפני התנגשות חדשה. החיים הם תיאטרון של הפכים וניגודים. שמש הצהרים שיצאה מנרתיקה משווה צורה הדורה לתהלוכת האבל, שכולם בה לבושים שחורים ודוממים (בסיפור “גרעינים”), אף על פי שאותה שעה היתה קדרוּת השמים הולמת יותר את המעמד הזה. ובסיפור “שומן” מתואר כיצד “באמצע הקיץ כאשר היה הכל מסודר במזווה ובמרתף, כשהיו הדגים בשפע והביצים בזול, קרה שבעל בית־החרושת פסח רובינזון נחלה פתאום ומת”. ובסיפור “משפחה”: “מת הוא במוצאי שבת אחת, באביב, בשעה שהאגסה לבלבה בצדי הגדר בחוץ והנהר, למטה, השמיע המיה עמוקה, מלאה”. ואפשר להוסיף הדגמות כהנה וכהנה. כי בלב המספרת חיה ההרגשה, שהבמאי הגדול, שבידו מסורה ההשגחה העליונה, נוטל הפכים ופותכם זה בצד זה ויוצר את ההוויה שסודה ידוע רק לו. הצער והמוות אינם בהסכמת האדם. לעתים רחוקות מודה האדם שכבר נהנה דיו מן החיים והגיעה שעתו להסתלק מן העולם. לאמיתו של דבר יוצא האדם מן העולם מתוך טירוף ההכרה או מתוך כורח גמור. “צידוק הדין” שאומרים לפני המת נאמר מן השפה ולחוץ ועל פי הרוב מלווה אותו קול בוכים של בני המשפחה, הקורע לבבות. אך יקרה גם המקרה, והרשע בא על ענשו כרשעתו, אז יכהו הרעם נפש או שליח־טבע אחר ישלם לו כגמולו. ולבת האחת־עשרה, שהיתה “שרויה באוירו של התנ”ך, היה זה כמו אחרי המבול, בשעה שהרע רוּחץ ושוּטף והעולם המטוהר נתרווח וחזר לזיוו הראשון" (“רשע”). אך בדרך כלל אין דבורה בארון נוהגת לכוון את מהלך ההתרחשות במסלולה של אחרית טובה. לרוב אין האחרית מאושרת כלל וכלל. להיפך, התולעת של “צדיק ורע לו רשע וטוב לו” מנקרת כמעט בכל מקום. וכשם שאין החידה הזאת נפתרת בחיי המעשה, אלא מקבלת מהם תוספת חריפות, כך אין סיפוריה פותרים אותה אלא עוד מוסיפים עליה נופך של חומרה והבלטה. מתן שכר ועונש לראויים לכך על פי דין־צדק אינו אלא מקרה מוצלח, וכל העושה מקריות זו שיטה, פוגם בספירת האמת ומזייף את חותם ההוויה. משום שהעולם צער ייבנה, צער העוול והעיוות, צער הנפתולים וסיבוכי הגורל. קל וחומר שעולמו של אדם מישראל רצוף יסורים ומכאובים, אם כי ברקי אושר מבריקים בו ומאירים את האפלה. ומה היטיבה דבורה בארון לתאר את יסוד האור והאופל, היגון והשׂשׂון שבחיי היחיד היהודי. בכשרון מיוחד ובשאר־רוח היא מצליחה לשלוף מתוך המסכת רגעים מיוחדים, רגעי־סגולה, בחיי היהודי שבעיירה ולשוות להם מציאות נפלית ונפלאה. אחת היא אם אלה רגעים של עלית נשמה מדושני עונג עליון, או שהם רגעי נפילה ויסורי גוף ונפש. חטיבות־חיים אלו, המתנוצצות בסיפוריה כדמעות גיל או צער ומרעננות אותם כטללי בוקר, הן פרקי יצירה זעירים לעצמם, מעין יצירה בתוך יצירה. ודוק: הסיפור, כחיי האדם בכלל, הוא אמנם הוויה שלמה או פלח של הוויה שלמה, אף־על־פי־כן חותר הוא לחשוף את יסוד הצירוף, צירוף של פרטים ומקרים, של עיקר וטפל, של קפיצות והפתעות. הרגע הגדול, הרווי מאורע של קורת־רוח או מורת־רוח, עם כל השתלבותו ההגיונית במארג ההתרחשות, הריהו בכל זאת כנופל מן השמים פתאום. לפיכך ניכר כל כך החיץ החוצץ בין רגע זה לבין הבא אחריו. “עם פתיחת הדלת הראשונה מתפרצת הלחוּת מבחוץ ומטפחת שוב על הפנים עם כל חוּלי־החוּלין שבה” (“עגונה”). ולענין זה אין כמעט הבדל בין יהודי וגוי, אם כי מהוּת הרגע הגדול שונה בשניהם, שכן של הראשון היא מזוככת יותר ושל האחרון מגושמת יותר.


 

ד    🔗

כבר נרמז, שנפשות דבורה בארון אינן מצדיקות את הדין ואינן מברכות על הרע. רובן מתקוממות במעמקי לבן ואף מטיחות דברים כלפי מעלה וכלפי מטה. הרוח המהלכת בסיפוריה רוח מרידה היא, מרידה בסדרי העולם והחברה. גם הנשים מורדות, אם כי אין פירות למרידתן. ויש שחרטה תוקפתה על כך, אלא שבינתיים כבר הפליגו התוצאות ושוב אין ביכלתה להשיב אותן, כגון המתואר בסיפור “כריתות”. ואולם המרדנות היא כבושה, מאופקת, כעין סערה שנכלאה. הכיבוש העצמי הוא סימן דמינכר ברוב הנשים שבסיפוריה. הבכי הוא בכי עצור, הערגה עצורה והאבל והשמחה אינם יוצאים מן הכלים. “האם היתה שקטה ורק הביטה בעינים מורחבות אל שלהבות הנרות שעל הרצפה, בעוד אשר האב בכה בלי הפוגות” (“חלומות”). ודאי התיצבה תמיד לנגד עיני המספרת האשה הראשונה, האם שלה, שבשעה שמת עליה בעלה, הוא אביה, ומצבה התמוטט וירד פלאים, עדיין מצאה הוּמור בנפשה ובכתה בלשון המקרא:

– אַל תקראו לי אמא, קראו לי מרא, כי המר שדי לי מאוד" (“בר־אוז”).

מקור הדמעות היה סתום אצלה, אך מקור הכוחות הנובעים תשוקת־חיים

והבלגה והומור לא נסתתם. משום שהנשים הללו בעיר מולדתה הקטנה היו גרעיניות, שדם הגזע הישראלי בעורקיהן. רק תנאי חייהן ניוולוּ אותן, אך מצד חזותן הנפשית היו כלילות כוח ויופי. ואפילו דינה בת השבעים, ששמעה דרשה על “בת מלכה” אומללה ורצתה להבין מה היה בסופה, מטיחה במחשבתה דברי מרד נגד בעלה, שאינו משיב על שאלתה הטורדת בלילה על משכבה:

“־ כך דרכם מאז ומעולם – מנענעת היא, כביכול, בראשה לבת המלכה הפלאית, ברמזה לה “עליהם”, על הגברים, ושוב היא מתהפכת ומַפנה פניה אל עבר הקיר, אל החלון” (“עגונה”).

ודאי שהיא אשה כשרה ושומעת בקול בעלה, אבל היא אינה משלימה עם התנהגותו המעליבה, ומתרעמת עליו במין קוֹקטריה, שאילו היה בעלה רואה ומרגיש בכך, היה מחזק את ברית אהבתו עמה שבעתיים. אלא שהוא אינו רואה ואינו עונה, ועל ידי כך אנו מצדיקים את הטינה בלבה, אליו, שהניח אותה בספק חמור כזה: לא בירר לה מה היה בסופה של אותה בת־מלכה, שהמגיד המשיל את כנסת־ישראל אליה.

אך מכל התכונות שבאשה הישראלית היטיבה דבורה בארון לתאר חוש אחד, חוש מיוחד שבה, הלא היא נבואת הלב. האשה בעיירה לא הצטיינה בלימודיוּת, ואפילו בנות הדור הצעיר רק מעטות מהן מגיעות אל הכרך ומתבשמות מהאסכולות הבינוניות והעליונות. אבל היתה מחוננת בהרגשת חיים בריאה, בבינת ההווה, מורשת ארבע האמהות שבמקרא. זהו כלי־זינה העיקרי במלחמת קיומה בין בשעה שהיא אֵם המשפחה ובעלה עם בניה יושבים סביב השולחן כשתילי זיתים, ובין בשעה שהגורל המַר לה ושכול וכשלון בעולמה. בטרם יתחולל סער בחיי הממש, היא חוזה אותו, חולמת עליו וחשה בו. כעין שׂר מיוחד יש לה לאשה הישראלית, המקדים להודיע לה את אשר יקרה אותה בקרב הימים. החלום הוא פשוט חלק מן המציאות, כוכבה המדריך. לא הועילה השתדלותו של הרב לפתור את חלומה של האֵם לטוב (בסיפור “חלומות”). היא שמעה שאון בגן, כעין קול משׂור, הגוזר בעץ רך ומלא ליח וראתה נרות למראשותי בתה – ולא קיבלה את הפתרון ההוא. ואמנם ברכבת שירדה מעל הפסים נהרגה בתה הכלה, פאר ראשה ונחמת חייה. נמצא, שלא החלום הוא ענין שבאמונה תפלה, כי אם הרצון לפתור לטובה. החלום הוא אות מבשׂר רעות או טובות, בחינת גזירה שאין לבטלה במלים: “חלמא טבא חזית”. – ואף ב“דרך קוצים”, סיפור נפלא ודק־הבעה, חולמת מוּשה בעיצוּמם של ימי אָשרה הראשונים בחייה, שהיא תועה ביער עבות, אשר רק עם דמדומי בוקר עלה בידה להחלץ ממנו, ואז ראתה לפניה שביל עם שיחי ורדים מזה ומזה. וכשביקשה לצעוד ב“דרך הסוּגה בשושנים”, והנה נשתתקו רגליה ובהקיצה היו רגליה מאובנות ושוב לא יכלה להלוך כל ימי חייה: “הדרך שהוראתה בחלומה, דרך חייה היתה, והיא ירטה לנגדה כשאך באה להציג את רגלה בה” (שם). התרכזות האשה בתוך עצמה, חוש הקשב המחודד למתרחש בנפשה וחרדתה לאוהל משפחתה, הכשירוה במשך דורות לראיית־נולד או לתחושת־נולד, שהחלום אינו אלא שליח המוסר לה מודעה על כך.


 

ה    🔗

בסיפוּרי דבורה בארון פועלת אוכלוסיה גדולה של בני־ברית ושל שאינם בני־ברית, בני עיירות ועולי ארץ־ישראל וגולי מצרים, וכל אחד ממנה הוּא נפש חיה וּממללה, וכל נפש נלחמת על פי דרכה למקומה תחת השמים. אין החיים ניתנים לשום איש או אשה בנדוניה, אלא עליהם לכבשם ולשמרם, מפני שקשה לזכות בהם אך קל להפסידם. ולפי שכך הדבר, הולכת כל אחת בנתיב־היסורים שלה, נאבקת, בוכה, מתאפקת, נהנית שעה אחת וסובלת שעה אחרת. וכל כמה שנבדלות הם הנפשות אחת מחברתה הריהן מאוּחדות בצערן. כי “בעוני ובמצוקה דומים הם בני האדם בכל מקום” (“לעת עתה”). אולם דבורה בארון חותרת בכל כוחה לחשוף את השורש המשותף הזה של כל אדם חי. היא משוררת הצער האנושי, אך איננה מקוננת. סיפוּריה קרובים ברוחם לספר “תהלים” ולא למגילת “איכה”. הלשון תואמה לתוכן. היא שקוּלה, קצוּבה, מדוּקדקת, תמציתית ואומרת שירה. אין היא מציגה לראוָה למדנוּת גם במקום שזו הולמתו יפה. ניכר, שהמספרת הסירה בכל מקום את שובל המליצה וזכרי־הלשון הנגררים אחרי כל סופר מושרש בתרבות העברית. אבל ריח של תורה נודף מסגנונה וחכמת־ראשונים טבועה בדרכי ביטויה. היא מציירת את הנוף החיצוני ואת הנוף הנפשי, את ההעוָיות ואת הקפאון, את הנע ואת הנח, את המלבושים ואת אורח ההנהגה. יש עמקנים, שמרוב צלילה והעמקה מתעלמים מהם הגילויים הקרובים, החיצוניים, והם רודפים אחרי הרחוק בלבד. דבורה בארון מוקירה כל תנועה מתנועות הגוף והנפש, הנגלות והנסתרות. לפיכך היא מחשיבה את בגדי האדם ומנעליו. אין האדם מתלבש במקרה כך או כך; גם במלבוּשיו ניכר האדם, כדרך שהוא מתערטל לפנינו בדיבורו ובשתיקתו ובמשחק עוָיותיו. ויש שבעצם השם הלועזי של השמלה או מישחת הפרכוס או הרהיט מתבטאת נפש האדם ונטיותיה, נליזותיה ותככיה. כי השם הזה נשלף מתוך סביבה סנובי סטית מסוּיימת ונושא על גבו את חותמה. אם ברכה אומרת בסיפור “לעת עתה”: “נהיה כמו בסאלון קטן”, הרי מובן מאליו, שאף־על־פי שהיתה בין תושבי ארץ־ישראל שגלוּ בימי המלחמה למצרים, היא כינתה כל דבר בשמו הצרפתי או האנגלי, כפי שראתה בחלון־הראוָה באלכסנדריה, המכונה “מוֹדרן”. כאן הממש הפשטני והסמל הדק נושקים זה את זה. יתר על כן: אין ניכרת כל שאיפה לסמלים מכוונים, אבל זה דרכו של אמן, שהסמל עולה מאליו ומבצבץ מבין אצבעות היוצר.

כשאנוּ מסיימים קריאת סיפוּרים על חיי עם, אנו רשאים לשאול לא רק לטיבם האמנותי, אלא גם לאותו נופך, שכל יצירה מוסיפה להכרת עצמנו ולהכרת העם. נופך זה איננו תמיד ידוע למחבּר עצמו, אבל הוּא חי וקיים. בסיפוּרי דבורה בארון מבהיק בכל זהרו הגאון הישראלי, גאון החיים וגאון הסבל. גאון ההוּמוֹר החיוּני וגאון ההבלגה. ואנוּ רואים ראיה חדשה את בתי העץ והחומר שבעיירות הגולה בכל תכנם ונפלאות הוָיתם, ולפי שאלה חרבו ואינם עוד, יקרה לנו שבעתים מצבה ספרותית זו, שהקימה לתפארת דבורה בארון.

תש"ז



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35368 יצירות מאת 1797 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 11959 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!