א    🔗

ברש הוא מסַפּר במובן הפשוט ביותר של המלה העברית הזאת. כשאנו משתמשים כלפיו בתואר זה, שומה עלינו לקלף מסביבו את כל הקליפות שנטפלו למושג זה ולהבינו כפשוטו: מסַפּר. אין הוא רוצה “להגשים” פילוסופיה חברתית או השקפת עולם או שיטה מוסרית, כדרך שעושים זאת מספּרים גדולים וקטנים באומות העולם ובספרותנו; אין הוא עושה את אמנות הסיפור אסקופה לאידיאות ולמטרות; אין הוא עושה כך ואף אינו נוטה לעשות כך. אלא מה דרכו? דרכו לספּר. הוא מספּר בכחל אמנותי ובשרק פיוטי, אך הגרעין הוא הסיפור הפשוט, העלילה. כל סיפור כולל ארבעה יסודות: סיפור מאורעות, תיאור מצבים, עיצוב דמויות ומשהו המרחף על כולם, שאפשר לכנותו בשם אתמוספירה, או השראה, או פשוט: רוחו ואישיותו של המספר. ארבעתם אתה מוצא ביצירת ברש. הם פתוּכים ומזוגים זה בזה, אחד מסייע בידי השני וכולם יחד שואפים למרכז אחד: הנפש הפועלת. לא תמצא בסיפוריו גשרי־מעבר מלאכותיים ולא מעשה־כלאַיים ולא צורות־אנדרוגינוס, אלא קו עקבי, שהוא הגיוני גם בסטיותיו ובשבירותיו. ברש איננו רק בנאי מומחה, אלא גם מרהט מובהק. הסיפור היפה “תמונות מבית מבשל השכר”, המורכב לכאורה משעה־תשבץ לא זו בלבד ששלדו איתן ומשוכלל וחזיתו מהודרה, אלא גם הריהוט הפנימי והשילוב ההדדי מרהיבים. כל דבר על מכונו. כל גורל ממצה את דרכו עד תום. התדיר והנדיר, השכיח ושאינו שכיח נמשכים זה לזה בכוח־משיכה טבעי. גיבורי ברש אינם מסוג זה, שהקורא מנחש את אחריתם בראשיתם; מרובים הסבכים בחיים מכדי שאפשר יהיה להתנבא על מהלך־התפתחותם. אולם לאחר שאנו מתקרבים אל סוף הפסוק, אנו מצדיקים את הדין: כך ולא אחרת מוכרחה להיות האחרית. ההתרחשות בסיפורי ברש היא בחינת “הכל צפוי והרשות נתונה”.

ברש אינו רוקם את סיפוריו ממאורעות רברבין, מזוועות וענני־רעם עולמיים או מטרגדיות אישיות, שחד־פעמיותן היא סימן־ההיכר שלהן. הוא אוהב את “העולם הקטן” ומתיחד עם בריותיו יחוּד שלם. הוא רואה קודם כל את הכאב הקטן של האיש הקטן והבינוני. אוהל־יצירותיו נטוי בלב הככר של האנשים הפשוטים. אין הוא להוט אחרי עלילה יוצאת מן הכלל ולא אחרי נפשות דגולות מרבבה. לא החברה, הכלל, הוא ענינו העיקרי, אלא היחיד. מבחינה זו הוא אנטיפוד גמור למספרים העבריים בתקופת ההשכלה, שהיתה להם תכנית חברתית, מהפכנית וריפורמית ולא הקפידו ביותר בעיצוב דמות היחיד. אין הוא גם מן האסכולה של מנדלי, שאעפ“י שכינוהו בשם “ריאליסטן”, הרי היה איש־הסמלים ורצה להעלות כל דמות מדמויותיו לסמל של כנסת ישראל. ברש בורר לו את המצוי במינו, את הטיפוס, את היחיד שרבים כמותו. אין העולם מתקיים אלא בזכות הטיפוס הבינוני, בזכות הרבים־המרובים. הם טבור החיים. סביבם מבליח פה ושם איזה “דגול מרבבה”, הבא לפאר את המסגרת. גם אותו הוא מתאר בחיבה ובאמונה ובמעוף, אך בלי כל יחס של פולחן. בדרך היתול בלבד קוראים לר' שלומקי “למד־ווניק”, אם כי הוא ראוי בלי ספק לשם זה מפאת כל תכונותיו ואורח־חייו. אולם טבע היצירה של ברש אינו סובל קשירת כתרים כאלה. לא על ל”ו צדיקים עומד העולם, אלא על מילי־המיליונים. אדרבה, הצדיק הגדול או הרשע הגדול מקבלים את אורם או צלליהם מן ההמונים הרבים. ומאידך גיסא טעות היא לראות את ההמון כגולם. לא. הוא מורכב אישים, שכל אחד מהם הוא מטבע מיוחד וחתימת נפשו שונה משל חברו. קרא את סיפורי ברש ותיווכח, שכל אדם פשוט הוא היכל מיוחד, ששעריו נפתחים במפתחות מיוחדים. מכאן מידת האובייקטיביות בתיאור כל האנשים. כולם חביבים עליו, כולם ברורים לפניו. הנטייה והפנייה, שהיו קשורות בודאי בלב המספּר כלפי נפש אחת או שניה, נכבשו כיבוש אמנותי ולא נשתיירו מהן אלא שיורים קלים. והמספּר נוהג בכולם מנהג של צדק. הוא חילק, כביכול, חלוקה צודקת את אוצרות החום, הדם והחיוניות שבנפשו ושיקע בכל דמות מדמויות סיפוריו מנה כמעט־שוה. אף אחת לא קופחה.

עיצוב דמותם של אנשים רגילים קשה מן הטיפול באנשים מובהקים, בבני עליה מעטים, היוצאים מגדר הרגיל. האחרונים, הואיל וכל סגולותיהם והתנהגותם בולטות ומיוחדות במינן, הואיל והם “אכזמפלרים” חד־פעמיים, הם שופעים ענין, חידוש, וחומר מגרה. כל־אימת שתיגש אליהם ומאיזה צד שתהא נוגע בהם, הם נענים לך. על כן אנחנו רואים שסופרים בינונים השיגו הישגים נכבדים בשעה שהנושא ליצירתם היה היוצא־מן־הכלל, הבלתי שכיח והגדול בשיעורו. לעומת זאת תובעים האנשים והחיים השכיחים אמנות גדולה, טיפול אבּהי ושקוד. משום שעליו לבקש בכוח תפיסתו הדקה צדדים סמויים ובטוי מחודש של דברים, תכונות ומאורעות רגילים ושגורים. כל רישול וכל היסח דעת הם בעוכריו. אם תתאר חורבן מדינה, אפילו לא תצליח אלא בשיעור מועט, לא יהא כשלונך כה ניכר. כי כל פרט וכל זוטא שבחורבן כזה מלאים כוח משיכה ומרתקים את הקורא. ואולם לתאר חורבן משפחה, כעין זה ש“בבית מבשל השיכר”, באופן המרעיד את הנפש, הרי זה מעשה רב. וכן לא קשה לעורר ענין בעיצוב דמותה של מלכה, או בעלת סלון מפורסמת, שהיו צומת של מגעים ומאורעות כבירים, אך לכבוש את הקורא באיזו אשה יהודיה מרת אברדאם, לשכלל אותה ולגלות לפנינו תהומות חיים ואוצרות נפש של אדם כזה, הרי זה מעשה אמן.

ביחס לעצם דרכו של ברש בסיפור ועל הרגשתו בשעת קריאה אפשר להשתמש לצורך הסברה בשיחה קצרה מתוך “משא בהרים”:

"־ רצונך לשמוע – אספר.

– אנא, ספר. – אמרתי לו בהתענינות ובקול רך ככל האפשר, אף על פי שהייתי

תפוס במחשבותי אני, כי ראיתי שהדבר נוגע בנימי לבו של חברי.

– אבל הסיפור יארך קצת. הרי ידעת את דרכי בסיפור.

– אין דבר. אפילו עד שקיעת החמה".

ב    🔗

ברש העלה שרטונים רבים בים החיים היהודיים בגולה שבגליציה. השרטונים האלה מצטרפים לרצועת־יבשה שלמה, לפס־הויה רחב למדי. טיפוסים שונים וחטיבות חברה שונות צייר במכחול מלא ובכוח גברי. למדנים ועמי־ארצות; רוכלים ומסיגי־גבול; סטודנטים שעולמם ריק ובחורות העושות רשת לעצמן, מתוך צמאון לחיים ולאהבה; נשי־חיל ונשים חולניות ובכיניות; רווקים ומטופלים בילדים; מעשי־צדקה ומעשי־רשע; הוללות וחיי טהרה; גויים ויהודים; ילדים מפונקים וילדים פרועים ומוזנחים – את כולם הוא מעביר דרך הפריזמה שלו והם נעשים דמויות ומאורעות מרוכזים ומלוטשים. ברש איננו בזבזן בצבעים ובתיאורים, לפעמים הוא נוהג מידת־כילי, אך לעולם אין הוא מפחית מן השיעור ההכרחי. יודע הוא את סוד הטכניקה. אין הוא מפליא ביסודות בנין כבירים, בדיאלוגים מופלגים ברעיונות, אבל הוא מרהיב באחדות מוצקת של הסיפור, באמת החיונית, בכוח הגירוי, בנשימתו הארוכה של המסופר ובתנועתיות המתמדת והחבויה. כל דיאלוג מגלה קו־אופי, מוסיף על הראשונות ונובע ממקור מהימן. האימון מלווה את הקורא. כל קורא נתנסה בלי ספק בכך, שתוך כדי קריאה מנקרת במוחו השאלה־התהייה: התתכן דמות כזאת? האם אגדה היא או מציאות? האנשים, שברש מתאר אותם, אינם נותנים מקום להרהורים כאלה. הם ודאיים בחייהם וודאיים במותם, אמיתיים בכשלונם ובהצלחתם.

המעטה החיצוני של סיפורי ברש הוא אידילי, כביכול, אבל לאמיתו של דבר הם שקויי עצבות ויש בהם טיפוסים טרגיים ביותר. מראית־עין האידילית נובעת אולי מתוך שאיפתו של ברש לבלי הציג לראווה את יסורי גיבוריו ונפתוליהם בבת־אחת ובצבעים צעקניים. כמעט רוב הנפשות שלו הן כבושות בידי עצמן, רוצות להתפרץ ומתאפקות, מבקשות לבכות ונמנעות, אינן ממהרות להודיע את גורלן הרע ואינן מתיאשות מן הפורענות. אלה הם יהודים שרשיים רוויי תרבות, הוי ונימוסים ישראליים. אין אצלו התמתקות הדינין בסוף העלילה. הצדיק אינו בא על גמולו לפי צדקתו והרשע אינו בא על עונשו כרשעתו. בסדר־עולמם של סיפורי ברש קבועים הרשע והעוול כסעיפים מן המנין. בחשבון הגדול יש שילומים ונקם, אולם בחשבון הקטן של היחיד יש “טעויות” ללא תקנה, תשבורת ללא איחוי. מכאן הקו הטרגי באחרית ההתרחשות שבסיפוריו. שכן אין טרגיות אלא חשבון קטן שקופח בידי החשבון הגדול. אכן, עצבות מרובה בסיפורי ברש, אלא שהיא מוצנעת בתוך שקט ובלבושי לשון עליזים. אם נשתמש בפסוק אחד שב“תמונות מבית המבשל” נאמר: “**לעצב יש לחיים ורודות”…**

מענינים הם טיפוסי הגויים. שלא כרגיל בספרות העברית הם מתוארים אצלו לא כשמשים של יהודים, אעפ“י שהם עובדים ומשׂתכרים אצל יהודים, אלא כבני אדם לעצמם. אלא שניכר, כי בהגיעו לדמויותיהם של שאינם־בני־ברית הותרה במקצת הרצועה. כאן שופע ההומור ללא מעצור אפילו בסיטואציות חמורות ואכזריות. ב”מלחמת השנַים ותוצאותיה" מתואר מחזה דו־קרב בין מנדי האילם ובין גוי ענק. כל תחבולות הגירוי והשיסוי מצד הצופים וכל מהלך ההיאבקות האיומה, שהטילה שיתוק גמור במנדי, נמסרו בכוח רב ובבשמי־הומור. גם סוכני הגראף, אחד חסיד אומות העולם ואחד רשע, עוצבו ושוכללו כהלכה. ברש שינה מן המנהג המקובל לתאר את הגוי כסמל הגבורה ואת היהודי כניגודו. אנו רואים כאן גם את הגוי החלש, החולני, הסובל והמפוטר מחמת קפריזות של אדוניו. סבל יהודי וחולשת יהודי נפגשים בסבלם ובחולשתם של גויים. הרקע האנושי נמתח והולך בכל סיפורי ברש.

ג    🔗

גיבוריו של ברש אינם נזירים. ובין שהארוטיקה מזוככת ובין שהיא בראשיתית, לעולם אין היא נעלמת מן האופק. היא הגלגל המניע. הגבר ניכר בגברותו והאשה בנשיותה. פעמים משתזרים יחסים ארוטיים דקים, שרק עין אמן יכולה היתה לראותם, והם פורשים איזה דוק עדין על ההתרחשות. כזה היה היחס בין פאַני יוזיה, אשת הגראף ישינסקי, ובין הנער היהודי שלום, נכדה של מרת אברדאם. גם יחסה של אברדאם לבעלה הראשון המת לאחר שנישאה לבעל שני, שאף הוא מכובד עליה, מַשרה איזה אור מסתורי על מהלך הדברים. במומנטים כאלה יוצא ברש מן המסגרת המציאותית והעולם מתעלף עילופי אגדה, שגם היא חלק מן המציאות. אולם אפילו הסמלים שלו אינם ערטילאיים ומופשטים, אלא פלחי ממשות. בסיפורו “משא בהרים” מתואר רווק, שזכה בבחורה, שהיתה תחילה ידידתו של חברו, והם נתקרבו זה לזו עד שהיו קרובים לנישואים. כשהפליגו פעם עם חבורה בטיול בין ההרים, נפצעה הבחורה, והוא היה אנוס לטעון אותה על גבו ולשאתה במורד ההר המלא חתחתים. והנה מה שמספר הרווק על נשיאה זו: “טענתי אותה שנית על גבי. עשרה רגעים אלה ארכו בעיני כשעה. ופתאום נצטייר במוחי משא האשה שעלי כמין סמל: הרגשתי בו מתוך הכרה ברורה את משא חיי המשפחה, עול של ריחים, שנתון עלי והוא למעלה מכוחותי, והוא מדכאני ומַשחני עד עפר, ועושה אותי לבעל־חי רתום, מושך בעול, נושם בכבדות – מין סוס משא…”

מקרה סמלי זה הכריע את גורל היחסים בינו לבינה והוא נשאר רווק זקן.. יש כאן אמת פסיכולוגית, סמלית ומציאותית כאחד.

ד    🔗

ברש הוא בן־בית גמור במרחבי חייה של כנסת ישראל בגליציה. הוא בקי מכל מכמניהם. הוא נוטל מן הרבדים התחתונים והעליונים ואינו מזלזל בשום פרט. גם בשעה שהוא מיחד לשם יצירה קטע מן המציאות, רואות עיניו את ההויה היהודית כולה, הנותנת טעם ומראה לאותו קטע. לפיכך מורגש בטחון במצעדיו, עושר באמצאותיו, ויופי בגילומיו. את ההויה הזאת ארשׂ לו פעם ולעולמים, נתפס לה ונכבש על ידה כולו. אפשר שמשום כך אין בטחון זה ואין שלמות טכנית זו מורגשים באותו שיעור, בשעה שהוא נוטש את אדמת ישראל בגולה ומעתיק את אוהל־יצירתו אל אדמת א"י וחייה החדשים.

לשונו של ברש חיה וטבעית. מעטים הסופרים, שכה גדולה אצלם ההתאמה בין הכלים והתוכן, החומר והצורה. אין בסיפורי ברש מן החידושים הלשוניים המפתיעים, אך הוא משתמש ברכוש הקיים שימוש נבון ומרבה נכסים. כל איש מדבר לפי אופיו. אין אצלו פרחי לשון ואין אפוריזמין מיותרים. יש אחדות בסגנון מרישא ועד סיפא והוא בעל גוונים יפים. המשפטים בנויים בקצב ובמשקל. השיחות ריתמוס נעים פועם בהן. ניכר שפשטות זו הושגה במאמצים אמנותיים גדולים. ואנו מסיימים קריאת סיפוריו מתוך הרגשה של הנאה, תוספת נסיון חיים ותוספת דעת־הנפש.

ניסן תרצ"ט