רקע
שאול טשרניחובסקי
הַסְּטוּדֶנְטִים

 

האריסטוקרט    🔗

יותר משמינית שבשמינית שוקינג (shoking) היה אז להיות ציוני, ומה גם מסיעתו של הרצל!

על אחת כמה וכמה לאינטליגנט בכלל ולתלמיד האוניברסיטה בפרט!

הרי הסטודנט הרוסי של אז היה שמנה וסלתה של האומה, נושא דגל החופש והמאור לכל האנושיות; וכל לאומיות אינה אלא משמרת־ריאקציונית. תורת הסוציאליזם הולכת וכובשת את העולם, וכתר קדושה, וכתר שם־טוב וכתר של קדוש־השם לכל הדוגלים בה. והנה באים אנשים ומטיפים ללאומיות, מטיפים שוב ל“התבדלות” מכל העמים ומן העולם, וחולמים חלום כל כך רחוק מהתגשמות – ובשביל מי? לישראל!

על כן היו בינינו הסטודנטים מעטים מאוד. בינינו – כלומר בשתי האגודות הציוניות הראשונות בזמן באודיסה: “נס ציונה” ו“בני־ציון”.

אמנם, כבר היו שתי אגודות של סטודנטים לאומיים במובן ידוע: אחת – אגודה סטודנטית עברית סתם, והשניה, שהרחיקה ללכת עד כדי להיות מודה בתורתו של ש. דובנוב.

האגודה הלאומית התפרנסה מרֶפֶרטים על נושאים עבריים, ביחוד בדברי־הימים והספרות.

ה“שולחן ערוך” של המודים בדברי־דובנוב לא העמיס עליהן הרבה מצוות־עשה, כמו שהציונות העמיסה על המודים בה, והלאוים שבאגודי־סטודנטים עברים סתם לא היו מרובים עד כדי להכביד על נושאיהם, לא כן העבודה הלאומית תחת דגל ציון…

על כן היו מעטים הסטודנטים בינינו.

אחד הראשונים, שקדמו לבוא אלינו, והראשון שעזבנו, היה – וסילבסקי.

צעיר יפה, רם־קומה, כפוף קצת, כדרך כל גבוהי־קומה, בעל פנים עדינים, מארכים, ותוי־פנים דקים. נפש יפה נשקפת מתוך עיניו החמות ומכל נימוסיו ניכר היה, שזהו אדם אשר קבל חנוך הגון. בחיצוניותו התנכר מיתר חבריו. אמרו, כי בן חשובי עיר פולטבה הוא. גם תלבשתו – תלבושת סטודנט, היתה גזורה יפה, מידי חייט טוב – עשויה בטעם ובאטון יקר, אבל צנועה, והולמתו יפה. לא היה בה החסר שבתלבושת סטודנט בבחינת ניהיליסט, ולא היתיר שבסטודנט “לבן־בטנה”. גם שערו – שער תלתלים – היה עשוי בטעם ואפשר היה להכיר בו מן הטפול כל שהוא. ועיניו כאלו תמיד נצמדות לאיזה מראה – במרחק אין־סוף, ממנו והלאה.

הוא היה חביבם של הסטודנטים ומשך אחריו את הלבבות.

באמונה היה עושה את עבודת הסטודנטים: פרופגנדה כלפי חוץ, פרופגנדה והטפה כלפי פנים, ארגון אגודות חדשות, רפרטים, קריאות, הפצת השקל, השתתפות בוכוחים, שנערכו ע"י משטיני הציונות – וגם בשביל עצמו עבד והתכונן וסדר לו את השקפת עולמו. אז היו הציונים מרבים לקרוא. ובימים ההם נלחם אחד־העם בהרצל ובציונות המעשית.

על פי השכלתו היה וסילבסקי מוכשר ביחוד לעבוד באגודות של אינטליגנטים. והוא נהל אותן יפה מאוד.

והיו לו חיים אינטימיים. נסתרים מעין־זר, לו לבדו. הוא היה עושה חשבון נפשו; היו לו מלחמות עם יצרו, ומטעם זה היה לו גם יומן.

היתה לו המלחמה קשה.

ולא היה מתיחד עם שום איש.

עם מי נלחם? על מה נלחם – אין איש יודע. אולי היינו אנו כולנו עורים, שלא הרגשנו בשום דבר; ואולי השכיל הוא להסתיר כל כך יפה את הנעשה בנפשו פנימה, – מי יודע? אבל איש מאתנו לא חכה למה שקרה.

הוא שב מן הקונגרס השני – והיה שקוע בעבודה.

בכל שנה ושנה היו שתי האגודות הסטודנטיות עורכות ביחד משתה לכבוד פורים. היו מזמינים לשם גם את הסופרים שבאודיסה, גם את המתחילים. כמנהג “גוברין־רוסין” אחרנו לשבת עד שעלה עמוד השחר – ורק אז יצאנו מן המסבה. אבל לא כולם הלכו הביתה. חבורה של יותר קרובים זה לזה הלכה אל שדרות־אלכסנדר אשר על חוף הים לקבל את פני החמה.

אינני זוכר, אם היה עוד באותו מעמד מי שהוא, שהיה כל כך שמח, עושה מעשה־נערות וקונדס, כאותו וסילבסקי.

– מה לך היום מיומים? – שאלהו אחד מן החבריא.

– הנח לי, – ענהו הלה – פשוט, צעיר עודני…

יום אחד קודם קבלתי מודעת בן־אביגדור על־דבר ה“ביבליותיקה הגדולה”. הראיתי אותה לו. והתחבטנו בשאלה: מה יש לקוות מהוצאה זו. וימים אחדים אחרי־כן, כשהתפזרנו לאחר ישיבת־האגודה סמוך לחצות, הלכנו שוב חבורה קטנה ביחד, עד שאמר וסילבסקי:

– חברי, חיו בטוב!

– משום מה “חיו בטוב”, ולא “להתראות”? – שאלתיו מתוך הלצה.

– נוסע אני מכאן, – ענה לי.

– שמא לפולטבה?

– לא, עוד רחוק משם!

ברור היה, שהוא משתמט מלענות.

והשכם בבוקר העירני משנתי, וכאלו הממני קול מכירי:

– וסילבסקי מת!

“ותהום כל העיר” – ממש, פשוטה כמשמעה. זה היה הציוני הראשון שמת; כל כך היתה הציונות צעירה לימים! וסילבסקי טרף נפשו בכפו. ואין סוף לשאלות, לשמועות, לדברי לעז וחשדים.

אינני זוכר דבר מכל מה שנעשה אחרי כן. זוכר אני רק את הגויה הנאה להפליא עם בהרות תכלת, סימן למיתה על־ידי “ציאן־קאלי”.

והיו אסיפות, אסיפות רבות: איך נעשה ציון לנפש היקרה לדורות.

אחת אני זוכר עוד: שיהיה כסא עוטה־שחורים תמיד עומד סמוך לשולחן בישיבות האגודה. ואולם עוד כמה הצעות הועלו… ונתקבלו אז בכלל, ואני הכנסתין לפנקס האגודה.

כולן נשכחו. ואין אני יודע הפנקס איהו!


 

העממי    🔗

זה היה אהרנוביץ'! אינטליגנט הכואב להמון העם. אידיאליסט, נאיבי וישר־דרך, בנוסח צ’רנישבסקי וכו', ועל טהרת הקודש, מן “היורדים אל העם”.

אבל הוא קבל פרצופם של אלה – וירד אל העם העברי.

גוי שנשבה לבין בני־ברית!

הוא היה יליד אודיסה, בן להורים יהודים פשוטים, שלא הניחו מיהדותם לבניהם כלום. רבים היו כאלה בנגב רוסיה, ובאודיסה בפרט. הוא קלט לתוכו את היהדות מן החוץ, ולא מתוך בית אביו מבפנים.

זה אך גמר את הגימנסיה ונכנס אל האוניברסיטה; ואולם מתוך גובה־קומתו וזקנו המקיף את לחייו, נראה עולה כמה וכמה על שנותיו באמת.

תבנית גוי – כלומר, לא גוי בכלל, אלא אכר מרוסיה הפנימית! או דמות אינטליגנטית מתגויי, “אינטליגנט חוזר־בתשובה”.

שערותיו ארוכות – חלקות וישרות, סרוקות מן המצח כלפי ערפו ושם גזוזות בנוסח אכרים. והיה נוהג להעביר את אצבעותיו העבות בשערותיו, או מעביר אותן בתנועת פניו, כשנפלו על מצחו. זקן צעיר, פרוע, חום־שער, סובב את לחייו ומכסה את סנטרו, מעשה זקן לא גדול, פרוע ועלוב ודל־שער, עם עינים אפורות־כהות קבועות על פנים חוורים, צנומים, חולנים קצת, עם חוטם בתבנית בולבס ונופחים מעבות כל שהוא.

היה נועל מגפים פשוטים, עבים, רחבים, וזולים, כאותם שלובשים בני דלת־העם. והם לא הכירו מעולם בצחצוח. המכנסים אפורות, רחבות, נתונות במגפים, תחובות לתוך בתי־שוקיהן. ותלבשתו – כתונת צוארון־באלכסון (косоворотка) לבנה עם קוים כחולים, רחבה ופתיל דק עם זכר לגדילים תחת חגורה. מעולם לא ראיתי עליו צוארון או כסיות.

היה מרבה לעשן, אך סיגרה לא ראיתי בכפיו. הוא היה מכין לו בעצמו סיגרה לשעתה: ממולל בידיו מן ה“מאכורקה”1, שהיה נושא בתוך ארנק של עור לכסף, מן הפשוטים שבפשוטים, ושם גם קונטרס הניר. על כל פרצופו וגופו היה מעין אפרוריות, וכולו אכר עלוב מריאזאן, שחבש השוגג מצנפת של סטודנט ישנה ומעוכה מרוב שמוש.

מראהו היה מראה סטודנט עני, שבקושי הוא מרויח את לחמו הצר. ואולם ספרו, כי דוקא בן־אמידים הוא, והוריו יש להם בית שלהם. אלא מתוך נימוקים פרינציפיוניים הוא אינו נהנה משלהם אף שווה פרוטה, – אותו הציוני “היורד אל העם”.

באספות היה יושב, שומע ומאזין ושותק. בכובד ראש האזין לכל מי שדבר, ונדמה כאלו ראשו קולט לתוכו בקושי את המדובר.

אינני יודע כעת איך זה; פתאום נשמע הקול: אהרונוביץ' חולה, חולה במחלת הטיפוס, חולה מסוכן.

חדרו היה קטן ודל־רהיטים. אויר קשה של סביבה, שיש בה חולה אנוש תקפני, כשראיתיו בפעם האחרונה.

שכב, כדרכו, שותק; לחייו עוד יותר צנומות, מראה אפר על פניו, ועינים שקועות מעמיקות לשבת בתוך חוריהן.

אהרונוביץ' לא חדל מלעבוד גם בהיותו כבר חולה. לפי דברי הרופאים פעל זה לרעה על מהלך מחלתו, והוא מת.

אלפי אנשים מלאו את הרחוב בעת הלויה. מאות צעירים הקיפו בשרשרת חיה יד־אל־יד את הארון, כדי שלא יפרוץ העם עד העגלה. זו היתה דמונסטרציה ציונית נהדרה – ברב עם.

הספר, שאמרה האגודה להוציא לכבודו ולזכרו, כמובן, לא יצא.

לא רבים זוכרים כיום את אהרונוביץ'.

ידענו, שבאחת האגודות הציוניות של הנשים (כבר נוסדו אז גם אגודות לנשים לחוד) עובדת אחותו, עובדת באמונה, שתקנית ומסורה לעבודה, כמו שהיה אחיה.

אם אינני טועה נקברו הציונים אהרנוביץ' ווסילבסקי, הראשונים באותה חלקה, שנעשתה אחרי־כן “חלקת הסופרים” בבית העלמין באודיסה.


 

החסיד    🔗

זה היה שינקין.

“אבא שינקין” היה הסטודנט המיושב בדעת והיותר רציני שבאגודת הסטודנטים, וגם באגודות הציוניות בכלל. לו חלקו את הכבוד, שמחלקים לאנשים העומדים ברשות עצמם, ושהגיעו כבר לשנות בינה.

והוא היה המאושר שבציונים, המלא תקוות ואמונה שבהם; ואז היו רבים ורבים מאושרים מתוך עבודה שאינה פוסקת, מתוך עבודה ממש, בכל יום ובכל שעה. היה ידוע, כי שינקין הוא מן המבקרים הקבועים של נשפי אחד־העם, שלשם היו נכנסים בכל ערב שבת ה“זקנים שבדור”, ושנים שלשה סטודנטים מן הבאים־בימים, שהיו גם חשודים על “בני־משה”יות והיו אחד־העמיים בגלוי. לפי שנותיו היה השם “אבא” הולם את שינקין. הוא היה Pater familias – בעל לאשה ואב לשני בנים, ואנחנו רובנו זה אך מעל ספסל בית הספר באנו. הוא התחיל ללמוד באותן השנים, שרוב הסטודנטים כבר וכבר גמרו את למודיהם.

ליצני הדור ספרו: כששב מן הבחינות האחרונות באוניברסיטה, מצא את בתו הבכירה, ששבה מן הבחינות האחרונות בגימנסיה.

– אבא, מדליה של זהב קבלתי!

– גם אני קבלתי מדליה של זהב – ענה לה שינקין.

אבל מתי היה לומד – פליאה ממנו.

סטודנט מסור כולו לעבודת הצבור היה האיש, כסטודנט בן ח"י, שאינה רואה לפניו שום דבר אחר. הוא עבד לטובת הסטודנטים במוסדותיהם בכלל; היה שקוע בעניני הסטודנטים היהודים, טרוד בעסקי האגודה הקבועה שלו ובכל אלה ההולכות ונוסדות; היה דורש בבתי כנסיות בשבתות, ובכל עת מצוא באסיפות ציונים ומתנגדיהם. שבעה לילות בשבוע היה קובע לשמונה ישיבות תמידיות, קבועות ושלא מן המנין.

ועם כל זה אנוס היה להשתכר לפרנסת בני־ביתו.

וכל הימים היו עיניו היפות ערות, מלאות שמחה פנימית, אושר של עבודה וחיים, לבלי כל סימן של עיפות וליאות – אחרי לילות של ישיבות ארוכות עד עמוד השחר.

מהיותו בעל דירה, היינו עורכים לפעמים את הישיבות בדירתו ומאריכים לשבת, כמובן, עד ארבע. גרוננו כבר נחר, ועינינו עיפות ואין כוח לשוב הביתה. – – – ואז היתה מגשת לנו מרת שינקין בסבר פנים יפות חצי ההין קשואים כבושים וככר “לחם־חיילים”, והיתה עורכת את המיחם. ובאותו החדר, באמצע, היתה מניחה על הרצפה כר אחד, שפרשה משלה, והיינו שוכבים לישון בראש מונח על הכר האחד ורגלים פונות לארבע רוחות השמים.

ושנתנו מתקה עלינו!

מתחילת ברייתו ומתוך חנוכו היה שינקין צריך להיות אחד העמי; אבל הטמפרמנט שלו כפהו להיות ציוני מעשי, והוא נכנס אל תחת דגלו של הרצל. ומתוך זה היה עושה ותורים גם לזה וגם לזה. והיה חביב על כל האגודות ההרצליות, עד הקיצוניות שבהן. ותמיד היה הוא היושב־ראש, והיה המתוך בין שני המחנות, שגם שניהם כבדו וחבבו את האיש טהר־הלבב והמסור לרעיון בכל לבו.

עסקן צבורי טפוסי של עיירה קטנה, מן המעולים שבהם, היה שינקין, ורק בקושי היינו מיחדים לו את השם סטודנט, אנו הרגילים לטפוסו של סטודנט אצלנו בנגב. שינקין היה סטודנט, היה חובש את מצנפת־הסטודנטים לראשו – שומטת מקצת שבמקצת על אזנו האחת. פרצוף פניו, גילו, אופן דבורו, תוכן דבורו, דרך הסברתו היו כל כך רחוקים מן הטפוס המקובל של סטודנט־סתם.

הוא היה שומר שבת מחללו. פעם נכנס אליו נושא־המכתבים והביא לו מכתב באחריות בשבת, ולא רצה לחתום על קבלתו. קבלתי עלי אני מצות גוי־של־שבת וחתמתי: "הסטודנט מ. שינקין ובמקומו, בגלל שאינו יודע ספר (а за него по неграмотности) – פלוני אלמוני…

מתוך שמחה עבד, ועבודה זו השפיעה עליו מן השמחה.

מתחילת ברייתו חסיד היה. הוא נולד להיות עומד תחת משמעתו של “רבי” – ונפשו היתה כלי קבול לשמחה, דביקות והתלהבות. אבל נשתנו הימים, והוא מצא לו רבי ממין חדש – את אחד־העם; הוא מצא לו “תורה” – את הציונות למעשה ואת הציונות הרוחנית, לסיפוק הנפש, כדי שיוכל לעבוד מתוך דביקות והתפעלות. הוא מצא פה שירה ושמחה וקהל חסידים.




  1. טבק פשוט שמשתמשים בו האכרים.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות