רקע
זאב יעבץ
תולדות ישראל

 

ג. בארץ ישראל באפריקא ובאירופא.    🔗

מפעלות בני ישראל במדעים בתרגומי ספרי המדע ובמלאכת מחשבת בימי הגאונים. עקבות המדעים באגדה האחרונה. טבריא מושב תורת המסורה והלשון. זקני חכמי המסורה שבה לשמותיהם. נצחון שיטת בן־אָשֵׁר על שיטת בן נפתלי. שיעור קומה. דעות צלולות בבבל, אמונות טפלות באיטליא ודעות נפסדות במצרים. עלילות הקראים. מִדְבְּרוֹת הקראי סהל בן מצליח החצופות. ר' יעקב בן שמואל תלמיד רס"ג תובע עלבון רבו. דעות ר"ד המקמץ תלמיד רס"ג וחקירותיו. ר' שבתי דונולו ותלאותיו וספריו. ר' פלטיאל ראש פקידי אלמעוז הערבי. חסדיו ונדבת לבו. מתמנה לנגיד לקהלות מצרים. קהלת קירואן, גדלה בתורה במדע ובמליצה. זיקתה האדוקה לגאוני בבל. שררת ראש הסדר. הרופא יצחק הישראלי וספריו. יהודה בן קוריש וחקירותיו. דונש בן תמים וגסות רוחו. רב אלחנן הרב הראשי ור' יעקב בן רב נסים. באור רב יעקב לס' יצירה ושאלותיו. רב שמריה בן אלחנן וערכו. נִשבה ונִפדה במצרים ונשאר שם. רב חושיאל נשבה עמו ונפדה בקירואן ונשאר שם. רבנו משה בן חנוך ובנו נשבים עמם ונפדים בקורדובא. עדת ישראל בספרד, וזיקתה למתיבות בבל מאז. קהלת קורדובא העתיקה. כנסת המדרש. נדבת רוח יצחק בן שפרוט. חסדאי בנו מתמנה לתורגמן בבית עבד אל רחמן השלישי ואח"כ ליועץ. תוקף מעשיו לתועלת המלכות. טובותיו לקהל עמו ומעשיו להרים קרן התורה. צניעות רבנו משה בן חנוך וְעַנְוַת ר' נתן הדַיָן. רבנו משה מתמנה לרב בקורדובא וספרד נעשית למרכז התורה. פָּרָשַׁת דברי הימים למלכי ישראל הכוזרים. אגרת בן שפרוט ליוסף מלך הכוזרים ותשובת המלך אליו. תשובת רב דוסא לבן שפרוט ע"ד גדולת רס"ג אביו. חדוש נעורי הלשון העברית. מנחם בן סרוק, דונש בן לברט. מחברת מנחם. דונש מנהיג את המקצב הערבי בשירה העברית. בִּקָרְתו הקשה של דונש על המחברת והליכותיו עם מנחם. הנבָלה הנעשית לבן מנחם במצות בן שפרוט. אגרת תוכחה ממנחם לבן שפרוט. יקרת האגרת הזאת. מות מנחם וקנאת תלמידיו לכבודו בדברי שיר. גדופי בן ששת תלמיד דונש. עלבון מנחם נתבע בדורות הבאים. רב חנוך קם לרב תחת רבנו משה אביו. ר' יוסף בן אביתור רוצה לקרוע את הרבנות אליו. משפחת בני פליאג ומשפחת אבן גו. חליפות שעברו על שתי המשפחות ועל בן אביתור. חרטת בן אביתור וטהרת לב ר' חנוך. משורר הדור. ר"י בן חיוג מחדש פני הדקדוק העברי. צרות ישראל בארצות הנוצרים. רום קרן משפחת המכירי בנרבונא. רבנו יהודה ליאוניתין. תלמידו רבנו גרשום מאור הגולה. פירושיו לתלמוד. יציאתו מצרפת לגרמניא. ר' שמעון ב"ר יצחק הפיטן חסידותו וכבוד מולדתו. רבנו אליהו הזקן. ישיבת רבנו גרשום ותקנותיו. קהלות ורמייזא ואשפירא. מסחר היהודים ותרומותיהם למלכות. קלונימוס היהודי ידיד הקיסר אוטון. וֶצֶלִין הגֵר. גזרות הֵנריך השני וגרוש מגֵנצא. נדבת רש"ב יצחק וחבריו ובטול הגזרות. פיוטי נהי לרבנו גרשום. גזרות חכּים הפטימי ובטולן.

4657 – 4774    🔗


על הזכרון הנאמן והנמרץ אשר העלו רבותינו על ספר זכרונותינו "כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה1, מלאה ידנו להוסיף "חזרה ונשתכחה עלה מר זוטרא בן ראש הגולה מבבל ויסדה2, עלה רב אחא הבבלי משבחא ויסדה3. ומשם עברה את הים הגדול וָתִּבֶן לה בתי מדרש בארצות המערב ובארצות הנגב.

וכאשר נוסדה תורת ישראל בארצות הקדם ומשם פשטה על פני כל הארצות, כבר התחדשו גם מדָעֵי החול בקרב ישראל בארצות הקדם, ומשם יצאו אל יתר הארצות. עוד לא מלאו שבעים שנה לְמִן העת אשר פרשו הערבים את ידם על פרס ועל בבל, וכבר עשו בני ישראל חיל בשפת ערב עד כי רופא עברי ושמו מֶסֶר גוַיְה מבָּצרה תרגם את ספר הרפואות אשר לַכָּמָר אהרן מסורית לערבית (4443 – 683). ויהי חכם זה לאב לחבל מליצים חכמים מקרב ישראל אשר היו מתרגמים את ספרי המדע, הכתובים יְוָנית רומית וסורית, לשפת ערב השגורה אז בפי רבבות אלפי איש, עד כי יחשבו הסופרים היהודים ההם למפיצי המדעים בקרב העמים בימים ההם וכעין מורים לחכמי ערב אשר עשו להם אחרי כן שם עולם בחכמתם. וגם במלאכת מחשבת גברה יד ישראל. ויהי איש עברי אחד, שומר4 שמו, אשר טבע את המטבעות הראשונים לממלכת כליפי ערב, ויפַתח עליהם פתוחי חותם בטעם הערבים (4455 – 695). ואיש ישראל ושמו סַהַל אֶל טִיברִי מעיר טַבָּרִיסתַן אשר על יד ים כָּסִפְיָא5 היה, מלבד חֵילו בתורה6 רופא ומהנדס אשר תרגם את ספרי התכונה אלמגסתי אשר כתב תלמי7 התוכן הַיוָני לערבית. אך שם גדול עשה לו בהכירו לראשונה את חוקת הבזק בטבע האורה (4560 – 800)8. ונראים הדברים, כי נם מַשַלָה בן־אטרי, אשר הִרבה חקר על טבע צבא השמים, ויעקב בן־שארה, אשר הביא מארץ הודו את ספרי ההנדסה שכתבו חכמיה הקדמונים ויתרגם אותם לערבית, ואשר הוא הביא משם גם את הספירות9 הנהוגות כיום בכל ארצות תבל, כי שני החכמים האלה מבני ישראל היו10. רבים מן החזיונות האלה, אשר חזו להם אנשי המדע בדורותיהם הראשונים ההם, נאספו גם אל האגדות האחרונות ויהיו לעצם מעצמותיהן11 ואחרי כן היו לאבני מוסדות גם בשיטות החוקרים המובהקים אשר קמו בישראל, למימַי רב־סעדיה והלאה, בארץ ספרד ובנותיה.

אך גם בעתים אשר צָצו מדעי החול בקרב ישראל, בארצות הקדם ובארצות המערב, היתה תמיד יד התורה ומדעי ישראל החונים על ידה, על העליונה. וכאשר היתה משמרת ההלכה המקצוע הגדול בקרב חכמי ישראל בבבל, אך כי שקדו הרבה גם על המקרא ועל כל המקצועות התלוים בו, ככה היתה משמרת המקרא המקצוע הגדול בארץ ישראל, אף כי שקדו הרבה גם על ההלכה, ותהי טבריה, העיר אשר יצאה ממנה תורת המקרא והלשון אל כל תפוצות ישראל, ככל אשר היו סורא ופומבדיתא הערים אשר משם נפוצה תורת התלמוד וההלכה עד קצות ארצות מושב אבותינו. וקרוב הוא כי רק על כן קראו חכמי טבריה בימים ההם לעירם מַעַזְיָה12, למען דַמות אותה בכבוד ובגודל לסורא עיר המתיבה אשר נקראה גם מַחֲסֵיָה13, ולרמוז כי הערים הרחוקות ההן, המפיצות מקרא ותלמוד שתיהן הן מעוז ומחסה לתורת ה' כי לא תשָכח מלב עמה. ותהי מבחר משמרתם המסורת אשר קראו לה מסורה, ואשר בדבר הזה נחשבו בעיניהם לתלמידי עזרא וסופריו הנאמנים14 וגם בעיני חכמי ישראל לכל דורותיהם אחריהם, נחשבה מלאכתם לתורה שלֵַמה, למלאכת שמים, אשר תבדיל כל עַרב זר מן הקדש15. ויהי המעט כי אנשי ארץ ישראל עשו חיל במקרא מכל אנשי יתר הארצות16 ויהי ראש מושב החכמים בעלי המסורת אשר נקראו מַעַרִבָאֵי כמעט רק בטבריה לבדה17. וַיַרְבו חכמי טבריה לדקדק במלאכתם זאת בדקדוק רב מאד, אשר לא היה עוד כמוהן: ועל ספרים שכתבו אנשי טבריה “נשבעו חמשה עשר מזקניהם ששלש פעמים הסתכלו כל מלה וכל נקודה וכל מלא וכל חסר”18 על כן היתה מלאכתם למופת לכל ספרי המקרא בישראל לכל דורותיהם19. וכאשר נעלו על כל אחיהם במשמרת המקרא, ככה נחשבו בעיני כל אחיהם לראשי נוצרי לשון העברית בעצם תומה ובמלוא טהרתה, כאשר ירשוה מאבות אבותיהם הראשונים מבלי הַפֵּל גם ממבטאה כמלא שערה ודעת הלשון המדֻקדקת אשר לכל ישראל היא קנויה ומקֻבֶלת, היתה לבני טבריה, בלועה בדָמָם ויצוקה ברוחם20. ותגדל תפארתם גם בדבר הזה על כל יתר אחיהם בכל ארצות פזוריהם, כי לשון אבותיהם היתה חיה בפיהם מבלי דבר בשפה אחרת. על כן לא היה נופל מבטא נשיהם וטפם העברי, ממבטא חכמיהם וסופריהם21.

מאנשי המסורת אשר בטבריה, נקבו בשמות החכמים האלה: צֶמַח אבי שיבה וצמח בן ציארה ורבי חביב בן רבי פיפיס ואחִיָהו הכהן אשר התחזקו עם אָשֵׂר הזקן הגדול22 אשר שנותיו חלו בתחלת המאה הארבעים והשש23. אחריהם התחזק יקר ואברהם בן פראת עם רבי פינחס ראש הישיבה24 אשר קרוב הוא כי היה מצאצאי מר זוטרא בן ראש הגולה25 ואחריהם היו מראשי חכמי המסורת ריקאטי ואברהם בנו26 מכל החכמים הנקובים בזה, לא נודעו לנו בלתי אם שמותם. אך מן “אשר הזקן הגדול” ידענו כי יצאה ממנו שלשלת גדולה מלאה חכמים וסופרים במקצוע המסורת והלשון27. ויכתוב משה בן אשר, בן הדור החמישי לאשר הזקן את כל המקרא מראשו עד סופו בעיר טבריא בדיוק רב מאד (4657 – 897)28. אך בן משה זה הלא הוא אהרן בן משה בן אשר, אשר קרא לנפשו על שם אבי אביו “בן אשר” סתם, הגדיל תושיה מכל אבותיו, גם ממשה אביו, גם מאשר הזקן הגדול, ראש בית אבותיו; הוא כתב את ספר דקדוקי הטעמים29 אשר המסורת ודקדוק הלשון היו בו לאחדים. הספר הזה אשר תוכו יקר מאד מאד נשחת הודו בידי החרוזים אשר אין מקום להם בספר מורה דעת לקוראיו. אך בכל היות עִנְיַן הספר טוב, לא עשה לו שֵם כי נעלם היה מעיני מרבית העם מאות שנים, כי אם בדבר שָקְדו על כל המקרא לצרף ולטהר אותו מכל סיג קנה לו שם עולם בקרב עמו. כי את המצחף30 של עשרים וארבעה ספרים שכתב אותו שלמה בן בויאטא הסופר המהיר לקח בן־אשר ונִקֵד ומסר31 אותו באר היטב32 “ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות”33. ולא היה אהרן בן אשר בארץ ישראל יחיד בדורו בעבודתו זאת, כי קם בימיו בבבל איש חכם ושמו יעקב34 בן נפתלי ממשפחת סופרים35 אשר לא נפל בכבודו ובמספר הנוטים אחריו במקומו, מבן אשר36, אשר נבדל ממנו בשיטתו37. כי בן נפתלי היה המאסף הנוסע לאחרונה למחנה בעלי המסורת אשר בבבל, “מַדִנְחָאֵי”, ככל אשר היה בן אשר הדגול בהמון בעלי המסורת אשר בארץ ישראל. אולם אף כי היו “אנשי מזרח סומכין על קריאת בן נפתלי”38 ואף כי גם רב סעדיה לא נטה אחרי בן אשר39, בכל זאת נצחה רוח בן אשר בכל ארצות המערב ואחרי כן בכל ארצות תבל40. וככל אשר נדחו התלמוד הירושְלֵמִי והתרגום הירושלמי מפני התלמוד הבבלי והתרגום הבבלי41 בכל תפוצות ישראל, ככה הכריעה דרך המסורת ושיטת הנקוד והטעמים אשר הלכו בהן “אנשי המערב”42 הלא הם בני טבריא, אשר בארץ ישראל, ואשר בן אָשר היה להם למגן ולמליץ, את דרך המסורת ושיטת הנקוד והטעמים אשר הלכו בה אנשי מזרח43 הלא הם בני בבל, אשר בן נפתלי עמד לה למעוז44.

בימי אהרן בן אשר היושב בטבריא, כתב בירושלם חכם אחד אשר לא נדע עוד את שמו, שמונה ספרים על דקדוק לשוננו העברית, אשר היו לתהלה בפי חכמי לב נבוני דבר45. אולם ככל אשר היו אנשי ארץ ישראל בדורות ההם למורים מובהקים בכל דבר הלשון, ככה היו גדוליה אשר נוסדו לועד “חברים” אשר נכבדו מאד גם בבבל46 מבקשים תורה מפי גאוני המתיבות בכל הדבר הקשה אשר יפלא מהם בתלמוד47. גם תשובות יצאו מפי חכמי ארץ ישראל אשר מרבית הנמצאות מהן בידנו נוטות לעמוד למעוז לאשה המתגרשת48. מעבר מזה גִדֵל למוד המסורת והדקדוק את אבותינו בארץ מכורתם לדיוק מְכֻוָן, קולע אל השערה מבלי הַחֲטֵא. וגם מדרש האגדה אשר מָשַׁל שם ממשל רב ברוח החכמים והעם, כִּלְכֵּל גם הוא את דבריו במדה ובמשקל, כי כל דבריו, אף כי יש אשר עמקו או גבהו עד מאד, היו כמעט נכוחים לכל מבין כקטן כגדול, לעומת זה נגלו שם בדורות ההם ספרים המדברים את דבריהם על כבוד ה' וגדלו ברזים וברמזים, כי מלבד ספר יצירה אשר היה למקור חכמה לחוקרי אֱלוֹהַּ כרב סעדיה וחבריו, הגו הרבה בימים ההם בספר הנודע בשם “פרקי היכלות” ואשר שם התנא הקדמוני רבי ישמעאל נקרא עליו, ואשר לשיטתו יִקָרֵא “שעור קומה”49. הספר הזה מלא נסתרות אשר נפלאו מדעת מרבית הקוראים. אך רבים מראשי חכמי הדורות יוקירו את דבריו50, ויש אשר ישימו אותם למוסדות לחקירותיהם הנשגבות51. מן הספרים האלה נאצלה על יושבי ארץ ישראל ועל יושבי הארצות אשר הלכו לאור תורתה, ועל כֻּלָׂן על אבותנו יושבי רומי ויתר ערי איטליה, רוח אהבת הנפלאות אשר האמינו כי עוד תֵּעָשֶׂינה לרוב גם בדורותינו וגם ליחידים וַיְשַׁמשו הרבה “בקמיעות ולחישות”52. אך במצרים, אשר בני ישראל היושבים בה בימים ההם קבלו גם הם תורה מארץ ישראל הקרובה להם, רפתה רוח יראת ה' מאד וירבו בקרבם “בעלי סברות רבות נשחתות”53. וקרוב הוא בעינינו, כי מרבית כִּתֵּי המתחכמים אשר הזכיר רב סעדיה בספרו האמונות והדעות היו יושבי מצרים אלה, אשר גם רבים מן ההולכים בדרכי אבותיהם העלו סיגי הבלי נכר בדתם הטהורה54 ואנשים היו אשר עִוְתו את הכתובים למען הוציא מהם דעות יְוָנִיות אשר לא עלו על לב55. ותרפינה ידיהם וַיָנַע לבבם ולא התחזקו באמונתם56. ומקצתם החלו לפקפק בְמַלְאֲכות הנביאים57 ולכחש גם58 באמִתת התורה59 ובחדוש העולם60. ויהי להם הכחש לרוח המושל גם במחשבותיהם גם בחושיהם, עד כי כחשו גם במראה עיניהם גם במשפט הבינה הישרה ובתֹקף חֻקי הדעת המוכרעים מתוכה61. ויהי המעט מהם כי שֻׁדַד מהם כל מעוז, נדחה כל תושיה, ויהיו אלה “המכחישים מתגדלים בהפסד ומתפארים על אנשי האמת”62 בשומם את קַו התהו אשר נטו בלבם לקָו ולמשקלת לכל מראה ולכל מעשה הנראה והנעשה בשמים ובארץ63. ומי יודע אם לא בשל הקראים, אשר גם הם שמו את משכנם במצרים, ואשר הֵרֵעו מאד לפרוק מעל צואריהם בעת ההיא כל עול תורה ומוסר, וינועו מעיר אל עיר וישוטטו בשוקים וברחובות לבקש את דבר אחד הסופרים הפוקרים64 – מי יודע אם לא היו פריצי הקראים האלה, למוקשים ולמדוחים גם לקהל הרבנים במצרים במַשְאות שָוְא כאלה, ככל אשר הדיחו הקראים האדוקים את קהל ישראל במצרים ובארץ אבותינו בפסקי הלכותיהם הבדויות, אשר נוקשו אחריהם בני ישראל ולא סרו מהן גם כמאתים שנה אחרי כן65.

מורי שקר אלה אשר אמרו להתעות את ישראל בהלכותיהם המקופחות העמיקו לשַחֵת, מאשר הֵרֵעו אחיהם הכופרים בכפירתם. כי אחרי מות גבור המלחמה רבנו סעדיה, נעורו עוד הפעם אנשי הלשון אשר בתוכם וַיָסֹבו מעיר לעיר וממדינה למדינה להטות אחריהם את לבב שלומי אמוני ישראל. ויהי בהם “איש מלא חמה וקנאה דובר קשות ועזות, ושמו סהל בן מצליח אשר נחשב גם הוא על אבילי ציון “ששים הגבורים”66 אשר על פיהם יצא ויבא כל דבר הקראים. ויקם וילך למסעיו וישא בכל מקום בואו מדברותיו בראש חוצות, וַיָעַר את כל חמתו על שתי המתיבות אשר נשא עליהן את מְשַל האפר “שתי נשים”67 ויפתח את דבריו בשפת חונף “אני מבית המקדש68 באתי להזהיר את בני עמי”69 ויחרף ויגדף בעזות מצח נחושה את רבותינו ואת תורת פיהם. ואת העם הנבערים מדעת אמר לתפוש בלבם, בשומו לנגד עיניהם את מוקדי שאול השמורים להם ואת התָּפתָּה הערוך להם, בלכתם בדרך אבותיהם התמימים אשר מעולם, ואת רב טוב הצפון לפושעי ישראל בסורם מאחרי מוריהם הנאמנים לְהִדוֹחַ וללכת אחריו ואחרי קהל מרעיו. וַיַרְעֵש בזעם לשונו את השמים ואת הארץ על עדת הרבנים, על קנותם מן הנכרים את השמן אשר יביאו בנודות עור גמלים ואת המרקחים העשוים בידיהם ואת הקמח אשר יטחנו ועל נגעם בכתבי הקודש בהיותם לא טהורים ממקרה לילה70. ועל צאתם ביום השבת וחריטים בידיהם ונשותיהם וְעֶדְיָן עליהן כיום חול (?) 71 ועל קנותם מן הבשר אשר נפח אותו טבח נכרי עד אשר “יבא רוק הגוי בין העור לבשר”. “ועקרו של דבר על אכלם בשר בקר וצאן [שהוא] אסור בגלות”72 ועל עברם את פי התורה להדליק נר שבת שהיא העברה החמורה שבחמורות ולשאוב מים ביום השבת, ולעשות את חג השבועות בששה בסיון73. ועל חטאים אלה הגה המוכיח הזה נכאים ברוחו הנכאה והרחמניה: “ואיך אתאפק” “ואיך לא אדאג” “ואיך אחריש” “ואיך לא אֶהמה” “לא יקשה עלי” “לא יחרד לבי”74 ובהמון רחמיו אשר נכמרו לעוונות בני ישראל אשר גדלו מנשוא “ובכתבו כל אלה כי אם בחמלה על אחיו ואהוביו”75 לא שכח לפקוד במשאות חרפה ובקללות נמרצות את יעקב בן שמואל תלמיד רב סעדיה אשר עמד למעוז לתורת רבותינו בהשיבו בקהל העם על דבריו ועל דברי חבריו. ה”תוכחת המגולה"76 הזאת מופת היא לכותבי פלסתר צודדי נפשות בתחבולות מרמה, ולפעמים גם בנכלי בליעל, למען השיבן מאחרי קדשיהן אל מזמות לבם. החנופה והחוצפה יצוקות שם במוצק אחד, רגע אחד ימלא פיו אלות ונאצות אשר תגעל בהן הנפש, ורגע יהפוך עיניו בתחנות ובקשות77. סוף דבר “על הרב האלהי החכם והשלם והקדוש(?) רבנו סהל”78 הזה נחה רוח מומוס79 מתהולל בחוצות, היודע להתהפך בתחבולותיו לצודד נפשות אנשי השוק הגסים והבוערים. ככל אשר הללו הקראים את גבורם זה אשר הגביר ללשונו, ככה גדפו את יעקב בן שמואל התלמיד הנאמן אשר תבע את עלבון רבו הנהדר והנעלה, וינבלו את שמו ויקראו לו יעקב העקש80.

אך בכל זאת לא היה אלמן ישראל מאנשי מדע יראי אלהים גם במצרים. כי מלבד רבנו סעדיה אשר ירד ממצרים בבלה, עלה איש חכם מבבל מצרימה81 הלא הוא הרופא דוד בן מרואן המקמץ הבבלי82. דומה הדבר כי גַר או בן גרים היה, ועל אהבתו את התורה שמו את חלקו עם עקילס הגר. וקרוב הוא כי חנפי מליצי דורו הקראים, אשר יחלו לנדבת ידו הרחבה והעשירה קראו לו במכתביהם בשם זה83. אך לא מהם ולא מהמונם הוא, כי תלמיד נאמן היה לרב סעדיה, וילמד ממנו הרבה מאד84 ויגדל שמו בקרב עמו, עד כי היו חכמים אשר נתעו לחשוב אותו לאחד הגאונים85 וישם המקמץ את לבו לחֵקר תולדות הכִּתות הרבות אשר קמו בישראל ובערָב למיום סור ענן מעל תורת אבותיו, ויכתוב הרבה על אדותן86 אף כתב דברים מלאים טעם ודעת על מַחְלְקוֹת המדעים השונים למיניהם, ובמה תבדלנה תכלית החכמה ותכלית מלאכת מחשבת87, אשה מרעותה. אך מבחר מעשהו הם הספרים אשר כתב בשפת ערב להגן בתוצאות חקרי לבו על התורה ועל המצוה, מפני התואנות אשר ימצאו עליהם בעלי הדתות הנכריות. ודברי הספר הזה אשר תֻּרְגַם אחרי כן עברית88, היו כחצים בידי גבורי הרוח בדורות הבאים89. ועל גמול הנפש לחיי העולם הבא, החליט כי שכרה יהיה נחת רוח ושמחת עולם למראה צדקת ה' חסדו ואמתו90, ועונש הנפש יהיה עצבון רוח אשר לא יסור ממנה91. וַיִּכָּבֵד שם המקמץ על דעותיו הנכוחות בדבר הדת. וידמו ספריו בעיני בחירי חסידי הדורות הבאים בכבוד ובגֹדל כספר האמונות לרב סעדיה92.

בימי החכם הזה אשר מוצאו מבבל ומושבו במצרים, ואשר חכמתו היתה ברורה ונכוחה לכל מבין, היה באיטליא איש חכם ושמו רבי שבתי בן הרופא אברהם בן דוֹנולו, אשר שם את פניו אל האסטרולוגיא החכמה הסתומה. תלאות רבות עברו על ראש רבי שבתאי דונולו. בהיותו בן שתים עשרה שנה הבקיע חיל הישמעאלים אל אַוָרְס93 עיר מולדתו (4685 – 925) וַיִסָפוּ שם במלחמה עשרה חכמים וחסידים אנשי שם מקרובי ר' שבתי, ואבותיו וקרוביו הָגלו למדינת פַלֶרְמו ומקצתם לארצות אפריקה, ואת הנער שבתי הזה פדו ראשי קהל טָרֶנְטו. ויאמר הנער להטות שכמו אל כל מלאכת עבודה רק למען מצוא את לחמו, אך עד מהרה נִחַם מדרכו זאת, כי ראה כי יש יתרון לחכמה וישקד על תורת הרפואה אשר מצא בה את מחיָתו94. אך את כל לבו שם אל האסטרולוגיא ואל חזיונותיה. ויערך את הדברים אשר כתבו על אודותיה אנשים מבני ישראל אל הדברים אשר כתבו חוזי יָוָן וערב בבל והודו במקצוע זה, ואחרי כן שם לו למורה איש נכרי מבבל ושמו בגדש חוזה חזיונות וחושב חשבונות לדעת אשר יִקרה את האדם ואת הגוים והממלכות. וימצא כי דברי כלם אחדים הם וכי יסוד כלם הוא משנת ר' שמואל הדורש (?) וכי תועים הם הארמורים כי נגרע חלק אנשי ישראל המטפלים בחזיונות אלה מחלק אסתרולוגי הגוים95. את כל תוצאות חקירותיו אלה העלה על באורו אשר כתב לספר יצירה אשר קרא לו חכמוני96 וַיֵצֵא לדונולו שם גדול גם בקרב שרי איטליא וכֹהניה אשר הוקירו את כשרונו כי “איש חרוץ הוא שוקד מנעוריו על תורת הרפואה וכי בעל חכמה ותורה הוא” 97. ור' שבתי דונולו היה חֹטר מגזע המשפחה הנכבדה בישראל הלא היא משפחת ר' אמִתַּי בנגב איטליא98 אשר גם אנשים מגדוליה עסקו באסתרולוגיא כמוהו99. בעצם הדור ההוא פשט הגבור הערבי אֲבִי־תְמִים־אל־מעוז100 על מדינת קַלַבַריא אשר בנגב איטליא ויבא עד עיר אוירו101 ויך את חיל הבִּיזנְתִּי החונה בה (4722 – 962) וידרוש למשפחת ר' אמתַּי ור' שפטיה ובנו ויתיצב לפניו ר' פלטיאל102 וימצא ר' פלטיאל חן בעיניו ויחבקהו וישקהו על ראשו ויָשם אותו ליועץ לו, ולא נטה מדבריו ימין ושמאל103 ויהי במות מלך מצרים (4728 – 968) ויקראו השרים לאלמעוז וימליכוהו על ארצם. וילך פלטיאל לפניו להכין מעון ומזון וצידה לו ולחילו בכל הדרך הרחוקה. ויבא מצרימה וַיַשְכֵּן בתוכה מצב ומשמר. ואחרי כן בא שמה אלמעוז ויהי למלך אדיר. וימשול בכל מלכות מצרים וממלכת ארם עד ארם נהרים ובכל ארץ ישראל עד ירושלם104. ואת ר' פלטיאל גִדֵל מאד ויעשירהו וישליטהו בכל ארצות ממשלת ידו105, ויהי כי קרבו ימי הכליף אלמעוז למות, ויקרא לבנו אשר ימלוך תחתיו ויפקידהו ביד ר' פלטיאל ויצוהו לבלתי הפֵּל דבר מן המצוה ומן העצה אשר יצוהו ויִיעָצהו זקן ביתו זה. וירא משוח מלך זה אחרי מות אביו כי נצנצה רוח קנאה בלב השרים על גדולת ר' פלטיאל ויחבקהו וישקהו לעיניהם. וייראו השרים לנפשם ויחדלו ממנו. ויהי ר' פלטיאל נדיב גדול מאד. ויהי בעלותו לתורה ביום הכפורים וידור חמשת אלפי דינרי זהב, לישיבת ארץ ישראל וחכמיה אלף, לאבלי בית העולמים אשר נדחו בתֻמם ללכת בדרכי אבלי ציון הקראים אלף, למתיבת בבל אלף, לעניי הקהלות אלף, לכבוד התורה (?) ולשמן המאור בבית הכנסיות ובתי מדרשות אלף106. ואין ספק בידנו כי גדולה היתה הנדבה, אשר התנדב בכל ימי גדולתו בחכמתו ובכבודו הגדול בעיני המושל להושיע לבני עמו יושבי ארצות ממלכת אדוניו, מן הנדבה אשר התנדב ברׂחב ידו בכספו ויען כי עמד ר' פלטיאל למעוז ולמגן קראוהו “ר' פלטיאל הנגיד”107, “פקיד ונגיד”108.

קרוב הדבר מאד כי ר' פלטיאל הנגיד הזה היה ראשון לראשי עדת ישראל במצרים אשר קמו דור אחרי דור ושקראו להם נגידים.

אך הקהלה הנכבדה בכל תפוצות ישראל בדורות ההם, מכל הקהלות אשר בארצות הנגב וארצות המערב, היתה עדת קַיְרואן אשר באפריקה היושבת על מפרץ הים למול איטליא. עליה נאמר “אנשי קירואן בעלי מקרא ומשנה חכמים גדולים”109. ועל היות להם יד ושם גם במדעי החול קראו להם אחיהם אשר בארצות האחרות “בלולי תורה וחכמה”110. אף ביפי שפת אבותיהם עשו חיל, כי הם היו מן הראשונים אשר החֵלו לשום להם גם את מראה הסדר החיצון אשר לסגנון המקראות למופת ולפסוק את פסוקי מאמריהם כמתכֻּנתם111. ובכל אהבתם את התורה ואת המצוה אהבה עזה מאד, לא נמנעו מֵהָביא אל אוצר ספרותם את דברי סופרי ארצות הנוצרים112. ונפלא הדבר מאד כי בכל דבר תורה ומצוה, שהם היו להם העקר, לא קבלו חכמיהם כמעט מאומה מחכמי ארץ איטליא הקרובה לה מאד. ולא מחכמי ארץ ישראל מורי חכמי איטליא, כי כל משאם ומתנם לא היו בלתי עם ראשי המתיבות אשר בבבל הרחוקה מהן מאד, כאשר תָּעֵדְנָה שאלותיהם הרבות ותשובות הראשים עליהן, הנמצאות לרוב בתשובות הגאונים. על כן היתה תורתם זכה וצרופה ומשומרת בטהרתה113 כתורת חכמי בבל114. ויען כי היתה עדת קירואן לבית מדרש אשר משם יצאה תורת גאוני בבל רועי ישראל הנאמנים לכל אפסי ארץ אָצלו ראשי המתיבות הרבה מכבודם עליה, ויקראו לבחיריהם “רישי סדרא”115 ו“רישי כלה”116. ונראים הדברים כי ראש הסדר היה מעין ראש בית דין הגדול לקירואן עיר הממלכה ולכל קהלות המלכות הזאת117 וכי גדול היה כבוד ראש הסדר גם בעיני בית המלך118. הראשון לסופרי המדע בקירואן הוא יצחק שלמה הישראלי הרופא, אשר עסק הרבה בפלספה ובחקרי הלשון. מוצאו היה ממצרים ויהי כראות אותו המלך צְיַדה־אָלָה מבני אַגְלָב וימצא יצחק חן בעיניו על חכמתו ועל אמרותיו השנונות אשר ידע להשיב את חורפו ויביאהו אל היכלו וישיתהו לרופא ביתו. ואחרי אשר נִשֵל עוֹבִד־אֶלָה למשפחת בית פַטְמָה את המלך הזה מכסאו ויִיסַד את הממלכה הגדולה ממלכת הפַטמִים, לא הוריד את יצחק מעל כנו וישם אותו גם הוא לרופא נפשו. וידבר הכליף הזה על לבו ויכתב שמונה ספרים על תורת הרפואה, אשר מִכֻּלָּם נבחר ספרו על דבר הקַדַחַת, ואשר התברך בלבבו כי ספרו זה יעמיד לו שם טוב מבנים ובנות, אשר לא היו לו באשר לא נשא אשה מימיו. וירבו הימים ויתֻרגמו ספריו מַעַרְבית לעִברית ולרומית ומקצתם גם לאסְפַּמית. והרופא הנוצרי אשר יסד את בית מדרש הרפואה בעיר סֶלֶרְנו גנב ממנו דברים ויאספֵם אל ספרו אשר כתב הוא, מבלי הזכר את שמו119. אך במקצוע הפלספה כתב יצחק הישראלי את ספר הגבולים ואת ספר היסודות כעין מבוא לתורת הפלספה. ובגבול מדעי ישראל כתב פתרון לפרשה הראשונה לספר בראשית אשר הרבה לנטות שם מעצם הענין ולשאת את דֵעוׁ למרחוק על חקרי הטבע והפלספה אשר כמעט אין דבר להם עם המקרא120. אף מחֵקר הלשון העברית לא הניח את ידו121. וירבו ימי שני חיי יצחק הישראלי וימת כבן מאה שנה (4700 – 940)122.

על אנשי השם בקירואן יחשב הסופר יהודה בן קוריש123, אף כי עיר מולדתו ומושבו היתה תאהרת124 אשר בצפון מערב אפריקא. הוא כתב את ספר היחש125 על דבר יַחַש שלשלת ראשי הלשונות אשר למשפחות בני שם, הלא הן העברית הערבית והארמית ועל הדמיון אשר ביניהן. ויאמר להכיר גם את מוצא מלות רבות ממלות שפת הַבֶּרְבְּרִים בשפתנו העברית. אף הֶערה את מקור כמה מלות לשון ערב ומִלות לשון המשנה באוצר שפת המקרא126. ומהיות הלשון הארמית יקרה בעיניו, קנא לה קנאה גדולה, בשמעו כי שָבַת התרגום הארמי מפי התורגמנים בבתי הכנסת אשר בעיר קַיְרואַן ויכתוב לראשי הקהלות אגרת תוכחת על הדבר הזה127. אך טוב טעמו בטבע שרשי לשון עבר לא עמד לו להצילו משחיתות אלדד הדני, אשר ראהו בתאהרת עירו ויאמֵן באמִתּת המִלות הזרות אשר הורהו128.

דומה ליהודה בן קוריש בדרך מעשיו היה דונש בן תמים הבבלי129 או המזרחי130. אף הוא כתב "ספר מעורב מלשון עבר וערב131 לאמר ספר מורה עד כמה קרובות מאד שתי הלשונות. ויכתוב ספר גם על תכונת השמים132 אשר שלשה חלקים לו, שנים על עצם התכונה והשלישי על האסתרולוגיא אשר נוקש גם הוא אחריה. את הספר הזה יִחֵד לשם איש נכבד ושמו יוסף בן חסְדַי133 ואת ספרו הגדול “בתכונת הגלגלים” הגיש אל אֲדֹנָיו הכליף ישמעאל אלמנצור אלקאים134 אשר עמד לפניו ויהי רופא ביתו135. מלבד זה ערך עוד ספר על דבר הרפואה136 ויכתוב גם הוא כרבו יצחק הישראלי באור סתום ומלא רמזי תורת הטבע על הפרשה הראשונה לספר בראשית137 ובאור לספר יצירה. ויתהלל המתהלל הזה הרבה מאד באיפת רְזון חכמת היונית השדופה אשר קבל מסופרי הערבים, ויתן את לבו כלֵב ראשי חכמי תבל, כאיש אשר הוא לבדו עמד בסוד החכמה העליונה, נעלה מאד על “ההמון מבני אדם – – ועל דעותיהם המטונפות” (!) 138 על “הפתאים שאין דעת להם”139 אשר "האמת רחוקה מדעותיהם למעוט התלמדם והעדר עמידתם על סודות הענינים140. את כל קהל רבבות אלפי ישראל אשר לא שקדו כל ימיהם על דלתות החכמה היונית, המתורגמת לערבית משובשת שִלח מעל פניו בחרפה141. אך את מי הוקיר ואת מי הִלֵל ברוב התשבחות? את נפשו ואת חכמתו! מאד מאד התעצב חכם זה על היות בני עליה כמהו מעטים בעולם הזה, כי רק מתי מספר יחכמו בכל דור ודור להבין את עומק חכמתו142. כי מה היא תורת האמת ונבואת האמת והצדק? הלא רק פילוסופיא! 143 וגם משה רבנו ועזרא לא היו בלתי אם פילוסופים שלמים אשר עמדו על רמזי סודות החכמה היונית המתורגמת144. אך על הסודות והרמזים ההם הלא עמד גם הוא145. ולא עוד כי אם התברך בלבבו כי רק הוא ולא אחר כחו רב להבין את הסוד הגדול והחכמה הנכבדה ולגלות רזי־עולם מאין כמהו146 ולא רק בדבריו אשר דבר ובכתבו אשר כתב, אמר למלא כל הארץ תהלתו, כי אם גם על שתיקתו אשר שתק מסר מודעה לרבים כי לא הַעֲלֵם דבר הוא, כי אם הַסְתֵּר דבר, כי יָדוֹעַ ידע את הכל, אך יש אשר ימנע דבר בתוך חכו147, אך לוא התגאה רק למען עשות נחת רוח לנפשו אשר אהב סלה, ולמצא חן בעיניו לא שָׁת איש את לבו לזאת. אך מה ירגז לב כל איש ישראל לראות כי חכם קטן זה, אשר כמעט נשכח שמו זה כמה מקרב עמו, ערב את לבו להתכבד בקלון, אשר אמר למלא את פני איש, אשר שמו היה ויהיה לתפארת עולם בישראל ולמשוש דור ודור. חכמת רב סעדיה האדם הגדול בענקים, לא ישרה בעיני אבוסהל דונש בן תמים. אמת הדבר כי כגבוה שמים על הארץ רחקו שני האנשים האלה איש מרעהו. חכמת רב סעדיה היתה רחבה מני ים. כל אשר הגה לבו היתה תמצית התורה הטהורה והמזוקקה. תבואת רוחו השופעת מקרבו כנחל שוטף היתה מקור אורה, על כן לא שעה אל פלסֶפת יָוָן בלתי אם לקחת ממנה את תורת הסדר החיצון בלבד. לא כן דונש בן תמים. מִשֶׁלו לא היה לו בלתי אם התורה היְוָנית, אשר לקח מפי סופרי הנכר אשר במקומו ואשר בעיניו נחשבה לעולם מלא, על כן לא היו לו בעולמו בלתי אם ארבע אמות של תורה נכריה זו בלבד, וכל המפיל דבר מפלפוליה ודקדוקיה היה בעיניו כגבר לא יצלח, אשר המתכבד בקלונו לא יאשם. הגַמָד הזה התאמץ לעלות על ראש הענק, ולהציק לו כאשר יעקוץ הזבוב את השנהב. בנחת רוח ספר בן תמים כי בהיותו כבן עשרים כבר מלאה ידו לבקר את פרי רוח רב סעדיה ולמצוא בו דֹפִי לשמחת לב יצחק הישראלי מורהו הזקן148 וכְשָׂש בתקלת חברו, היה משוש דרכו תמיד להגדיל את תפארתו הקטנה על כבוד רב סעדיה אשר עד קרסוליו לא הגיע, ולהקביל את דברי פתרונו לספר יצירה, אל דברי פתרון הגאון לספר ההוא149. מדי דַבֵּר האיש הזה על ענין, אשר גם רב סעדיה נגע בו, והיו רוח גסה עין צרה וחמת קנאה לאחדים ברוח אבוסהל זה והתנודד כאיש אָמון עלי־תולע, אשר ינער את כפו הרכה והענוגה מנגוע באיש נופל ממנו בערכו150. ומדי סַפרו את הגדולות ואת הנפלאות אשר עשה בפתרונו לספר יצירה לא ישכח לְהַבְלִיעַ גדופה ונאצה, כדבר הבא לתֻמו ולהוכיח כמה נעלו מעשיו על מעשי הגאון הנהדר151. אם באנו להתחקות על שרש העזות הזאת, אשר הֵעֵז בן־תמים לאיש נקדש באלפי ישראל, אשר לא עשה לו רעה מימיו, ואשר אולי לא ידע אף את שמו, אין לנו פתרון אחר לחידה זאת בלתי אם לשַׁעֵר כי הקראים, אשר אולי החניפו לרופא הכליף הזה – כהחניפם לכל תקיף – הטו את לבבו152 למלא אותו חֵמה על רב סעדיה גבור החיל אשר כבדה ידו עליהם.

אך מי הגדול בשני בעלי הריב הנבדלים הרבה מאד איש מרעהו? ומי הקטן מהם בחכמה? כבר הוכיח אחד מראשי חכמי כל הדורות כי גדולת רב סעדיה תעמוד לעד153; וכי גם הרופא הנכבד יצחק הישראלי הרב המובהק לדונש בן תמים ואשר את כל חכמתו ירש ממנו, רק רופא מהיר היה ולא חוקר חכם154.

נראים הדברים כי גם במלאכת סופרים לא היה טעם דונש בן תמים טוב ומתֻקן, כי לא נחה עליו רוח חכמי עמו אשר פִּלְפֶּלֶת אחת חריפה נבחרת בעיניהם מסל גדול מלא ירק תפל כי נטה אל הגֹדל הנראה במלא רחבו ובעוצם מספרו ולא אל הקֹצר הנמרץ155.

ממפעלות בן־תמים ובן קוריש לא היתה שארית בלתי אם בחקר הלשון. אך גם לא השיגו חיל גדול כי לכלל דקדוק גמור לא באו עוד, ובכל מעשיהם לא עברו עוד את גבול חקר המלה היחידה156.

יותר מאשר הצליחו חוקרי הלשון הראשונים בקירואן, עשו שם פֶּרי חכמי התורה אשר רבים היו במספר.

באחרית ימי היות רב סעדיה גאון בסורא, או בעשרות השנים הראשונות אחרי מותו, עמדו בראש עדת ישראל בקירואן רב אלחנן “הרב הראש” אשר היה שמו לתהלה גם בפי הדורות הבאים157 וגם רב יעקב בן רב ניסים בן רב יאשיהו158 בן שאהין159 היה נקרא “הרב הראש”160. וַתֵּרֶב תורתו וצדקתו מאד161 עד אשר קראו לו האלוף הקדוש162. ויכתוב גם הוא באור לספר יצירה163 וישא ויתן הרבה בשאלותיו עם גאוני פומבדיתא אשר חשבוהו כאחד מהם ויוקירו את תורתו מאד “שאתה תלמיד חבר לנו והר גבוה בתורה”164. ומכלל שאלותיו היתה שאלתו על דבר סדור המשנה, אשר התשובה עליה היא אגרת רב שרירא, אשר היא כיום המקור האחד הנאמן גם להליכות סדור המשנה וכל צבאה, גם לזכרונות דברי הימים לאמוראי בבל ולגאוניה ולמתיבותיהם165. ועוד שאלה אחת הקרובה אליה בערכה היא שאלתו בדבר שמות החכמים וכנוייהם166.

ותחת רב אלחנן הרב הראש קם ר' שמריה בנו לרב ולראש167. הרב הזה168 הנֹחַ לכל אדם169 אשר גם תורתו היתה מלאה נעימות170, היה איש לב אשר כח בו לעמוד על דעתו171. וַיוֹשֶׁב לפניו תלמידים אשר לקחו תורה מפיו ולפני בנו אלחנן [השני] אשר כבר מלאה ידו להורות172. ויגדל כח רב שמריה בכשרון פתרון כל תעלומה בתלמוד173 עד כי קראו לו “הרב הפותר”174. ואף כי למראה עין היו פניו רק אל תוך בית מדרשו פנימה175 בכל זאת שם את לבו לכונן בתים לתורה גם ביתר ערי הממלכה ולחזק אשיותיה176. ותצא משם תורה אל כל הארצות אשר מסביב177, וייקר שמו בישראל מאד, ותשא מתיבת פומבדיתא את ראשו בתוך גדולי עולם ותפקדהו בשם “ראש ישיבת נהרדעא”178. ונראים הדברים כי יד המלכות היתה עליו לטובה179. על כן השיגה ידו להגדיל ולהאדיר את התורה בערי ארץ מושבו.

אך פתאום קרה אותו דבר אשר הטיל אותו אל ארץ אחרת וירחיקהו מביתו, מעדתו ומקהל תלמידיו. פעם אחת הלך רב שמריה לאיטליא לרגל עסקיו או לפקוד שם את אוהביו ואת קרוביו180, וַיִוָעֵד שם עם החכמים אנשי השם רב חושיאל ורבנו משה בן חנוך וילכו יחדיו באניה אל ספסתין181, אשר היו קרואים שמה אל בית אחד מנכבדי מיודעיהם, לשמוח שם בהכנסת כלה לחֻפה182. ויפגע באניה זו שר צי ערבי ושמו בן רומאחיץ אשר שלחו אֲדֹנָיו הכליף עבד אל רחמן מקורטובא, ללכוד את ספינות הנוצרים, ויתפשה ויאסור את חכמי ישראל ההולכים בה. ויהי בעברו על פני אלכסנדריא ויָסַר שמה ויקח עמו את רב שמריה למכרו שם, ותפדהו קהלת ישראל בכסף מלא. וילך רב שמריה אל עיר פוסטט183 וישב שם ימים רבים. אין זאת כי יָרֵא לשוב אל מקומו כל עוד אשר החרידו הפירַטים השודדים את הים, לבלתי יקרהו עוד הפעם האסון אשר קרהו. וַיֵשֶב שם ראש, בבית דין הקהלה ההיא (4762 – 1002) 184. ומשם נסע רומאחיץ עם שבויי חרבו עד עברו את חוף תוניס, ויסר גם שם ויקח את רב חושיאל עמו למכרו, ותפדהו עדת ישראל אשר שם. ויעל רב חושיאל משם אל עיר קירואן הקרובה. ככה הוטל הרב הגדול הזה באֹנס, אל המקום אשר אִוְתָה נפשו מאז לבוא שמה ברצון, כי יליד ארץ איטליא או יליד ארץ אחרת מארצות הנוצרים185 היה רב חושיאל, וַיַעְתֵּק משם ויאמר לעזוב את ארצות אדום אלה, ולבא ולהאחז בארץ ישמעאל, לאמר “לקירואן שהיתה בימים ההם חזקה מכל מדינות שבארץ המערב”186, ולמען שית את ידו עם רב שמריה187 הנערץ והנקדש בעיניו וליסד שם עמו יחד ישיבות188, והנה עתה הובא שמה באזיקים ביד עריצים. וגם תקותו לשבת בקירואן שבת אחים יחד עם רב שמריה לא עלתה בידו189, מהיות עוד רב שמריה עצור במצרים190. אך היה ה' עם רב חושיאל, ויתנהו לחן גם בניני נכבדי העדה, גם בעיני שרי המלך191, כי בראשית בואו הפגיעו בו גדולי קירואן לשבת בתוכם ולהיות להם לראש, ולא אבה להֵעָתֵר אליהם192. ושני אנשים מבחירי העדה הלא הם רבנא יוסף ורבנא נסים193 אמרו “אתמול בואו ועתה נפרידהו מעלינו?”194 עוד הם נדונים, ועל רבנא יהודה ריש כלה195 ורבנא יוסף בן ברכיה תקפה יד עסקיהם ללכת פתאם לעיר מחריאה. ויהי כשמוע רבנא אברהם בן רבנא נתן יושב העיר ההיא מפיהם את דבר רב חושיאל, וישם את פעמיו וישביעהו בשמו ובשם כל יושבי מחריאה כי לא יעזוב את קירואן196 קרית ממלכת הארץ ההיא, וַיאות לו הרב וישב בקירואן197. אך מקץ שנים הפך רבי חושיאל את לבו לעזוב את מקומו וַיוֹחל עד אשר בא רב חננאל בנו לקחתו משם. הם מכינים להם צדה לדרך, והנה ראשי העיר באים אל רב חושיאל ויפצרו בו לבלתי לֶכת מהם198 ולא יכל להשיב את פניהם. אך רע היה הדבר בעיניו לשבת בתוכם ולהיות לרב ולמורה במקום המְשֻׁמר לרב שמריה. ויכתוב כמה מכתבים אל רב שמריה לכפר את פניו על הִדָרְשו לאנשי קיראון לשבת בתוכם199. וקרוב הדבר כי לא יצא עוד רב חושיאל מקירואן כל ימיו, וכי גם רב שמריה שב ממצרים ארץ שִׁבְיוֹ לשכון כבוד בעיר אבותיו, וכי הפיצו שם תורה הרבה מאד, ורב חושיאל העמיד שני תלמידים אשר עשו להם שם גדול, הלא הם רבנו חננאל בנו ורבנו נסים, הלא הוא בן רבי יעקב בן רב נסים אשר כבר דברנו על אדותיו200, אך שניהם יחשבו על גדולי הדור הבא.

ועדת ישראל אשר בארץ אספמיא, אשר יקראו לה סופרינו מאז עדת ספרד ואשר עתידה היתה לעמוד בראש כל גָלֻיוֹת ישראל לארצותיהן כחמש מאות וארבעים שנה, לא קבלה את רֻבי תורתה מארץ ישראל ומארצות הקרובות לה כי אם מפי מתיבות בבל הרחוקה. רב נטרונאי גאון בן רב הילאי היה שולח להם את דברו כל ימיו, עד כי נהיתה “מסורת בידם” כי היתה הדרך קופצת לגאון זה201 ומביאה אותו אל ארצם להורות שם דברי התורה, ורב עמרם גאון שלח “סדר תפלות וברכות של שנה כֻלה” לעדת ישראל בספרד, על פי בקשת יצחק בן שמעון אחד מנכבדי העדה ההיא202. ויהיו מריצים את שאלותיהם לרב צדוק ולרב נחשון בנו גאוני סורא בדורותיהם ולרב פלטוי ולרב צמח בני גאוני פמבדיתא בדורותיהם203. וככל אשר שלח להם רב עמרם על פי שאלתם את סדר התפלה, המציא להם רב פלטוי גאון על פי בקשתם תלמוד כתוב ופתרונו204. גם מפי רב יהודה גאון ורב מישוי אלוף, ורב כהן צדק בר רב יוסף חכמי פומבדיתא, לקחו תורה, בתשובות אשר ערכו להם לאיש איש בדורו205. ורבות היו הקהלות הגדולות בספרד אשר פנו אל רב סעדיה בשאלותיהם לקחת מפיו תורה206. אך בדבר סדרי המועדים על פי חשבון תקופות, פנו אל גאוני בבל אשר היו שולחים להם סדר אחד מתֻקן לכמה וכמה שנים207. ומכל הארצות הקרובות לא נאצלה על ספרד, כי אם מרוח חכמי עדת קירואן לבדה, אשר גם הם לקחו מרבית תורתם רק מפי חכמי בבל208 אשר אליהם הריצו את שאלותיהם ותשובות הגאונים אשר באו מן המתיבות היו להם כדברי האורים. ויען כי מיד חכמי בבל ומיד תלמידיהם חכמי קירואן קבלו יושבי ספרד את תורתם על כן היה הדיוק הנמרץ החוט המשוך על כל ספרות התורה השמורה בידם, גם ספרי המקרא209. גם ספרי התלמוד210 והספרים הנלווים אליו. ולמשמרת הספרים מכל דֹפי ולתקונם בתכלית היופי היו מתנדבים עשירי ישראל בספרד מעולם211. מרכז לישראל בארצות ספרד היתה העיר קורטובא212 העתיקה, אשר אל קהלתה כבר נקרו אנשים מנכבדי בבל בימי האמוראים213. ובאחרית ימי הגאונים היה מספר בני ישראל אשר בתוכה רב ועצום מאד214. ומושב חכמי תורה היה בעיר ההיא עד כי כוננו שם בית כנסת אחד אשר קראו לו “כנסת המדרש”215, יען כי בית מדרש גדול לחכמים ולתלמידיהם היה נשען על ידו. והרב העומד בראש חכמי המקום, אשר הוא המורה לבחורים והוא השופט, יקרא בשם דַיָן216, אשר היה לשם תפארת בקהלה הנכבדה ההיא217. הדַיָן אשר היה בקורטובא בימי הדור הראשון אחרי רב סעדיה גאון סורא בבבל, היה שמו רבי נתן “חסיד גדול” ועָנָו מאד מאד. ואף כי לא השיג בחכמתו בתורה את חכמי בבל וקירואן וגם את חכמי ארץ ישראל ואיטליא ובנותיה, שקד מאד להורות את התלמוד218 לתלמידיו אשר הכינו את כל לבם להבין ולדעת בו כל דבר לאמתו219. אולם קרוב הדבר כי חיל גדול החלו בני ישראל בספרד לעשות בתורה ובכל מדע וכשרון, למן העת אשר רמה ידם, כי בראשית ממשלת מלכי הערבים למשפחת האוֹמֵיִים220 כבדה יד המלכות על ישראל ותנגוש אותם במסים אשר שתה עליהם221. אך איש עמד בספרד אשר לרגלו באה הרוָחָה. שם האיש הזה הוא חסדאי בן יצחק בן עזרא222. ודומה הדבר כי בית שפרוט, אשר על שמו יקרא חסדאי תמיד, היה בית אב אחד ממשפחת בן עזרא העתיקה והמיוחסת מאד בישראל223, אשר רוחם הנדיבה, טוב טעמם והליכותיהם הנעימות העידו על תפארת מולדתם224. ויצחק אבי חסדאי, לא הפיל גם הוא מדרכי משפחתו הנדיבה, ויהי איש חונן ומיטיב ומושך חסד לחכמי לב225, אף בנה כיד עשרו הטובה עליו בית מקדש מעט, בית כנסת לשם אלהי ישראל, וחכם אחד מראשי המליצים בשפת אבותינו, חקק על דלתות ארון הקודש את פרשת דברי צדקת הנדיב הזה226. לאיש היקר הזה, אשר היה עָנָו וצנוע לא יצא שם בישראל, לולא העמיד בן כחסדאי אשר על שם בן אבותיו יקרא בן שפרוט. איש החיל הזה היה רופא חכם לב, אשר התקין תרופת סמים אשר נחשבה בעיני חכמי רופאי הערבים לרפואה כוללת227, אף שם את פניו אל דעת הלשונות. ומלבד דעתו את העברית ואת הערבית ידע היטב גם את הרומית. וישם עבד אל רחמן השלישי, בוא עבדאל־רחמן־אלנציר את עינו אליו ויפקדהו לתורגמן לאמר: למליץ בין שרי יועציו ובין מלאכי מלכי הארצות הבאים אל היכלו לקורדובא בדברי הממלכות. בראשונה היה נלוה אל מלאכי אדֹניו הנשלחים אל חצרות מלכי הנוצרים הקטנים אשר בספרד התיכונה והצפונית. כי בדבר הזה היה נבדל מגדולי ישראל אשר כל דרכיהם היו תֹם יושר. ויהי איש מזימות ומעמיק להסתיר עצה וימצא חן בעיני אדֹניו:

בְּרֹב חָכְמוֹתָיו וּמָעֹז עָרְמוֹתָיו וְרֹב תַּחְבּוּלוֹתָיו בְּחֵלֶק מַאֲמָרִים228.

ותעמוד לו מזמתו להביא את רמירץ מלך ליאון ואת שריו וכהניו ואת טוטָה מַלְכַּת נַוָרָא אל בית מלכו לכרות עמו ברית שלום. אף עשרה מבצרים הסגיר ביד אדוניו229. ויגדלהו עבד־אל־רחמן וינשאהו, ויהי כעין ראש היועצים המֻפקד על המלאכה החיצונה230 לשאת ולתת עם מלכי הארצות, הלא הם קיסרי גרמניא ובזנתי ומלך הגִבְלִים231 ומלכים אחרים ולקדם את פני מלאכיהם הבאים בשערי היכל המלך ולשאת את מנחותיהם ולהשיב להם מנחה ולהגיש את דבריהם אל מלכו ולהציג אותם לפניו232, וגם כל מסחר הארץ לכל דבר הסחורות אשר תבאנה מארצות הנכר ולכל דבר המכס אשר ירימו סוחריהן מהן, ועל פיו יבא ועל פיו יצא233.

ויהי בשלוח קונסטנטין השמיני קיסר בזנתי מלאכים ומנחה אל היכל קורטבא, וישלח בידם גם ספר רפואות אשר כתב דְיוֹקרידס היוני, אשר זה כמה נכספה אליו נפש עבדאל רחמן ונפש חכמי רופאיו. ויהי כי נבצרה מסופרי הערבים לתרגם את הספר הזה מיוָנית לערבית, וישלח קוסטנטין נזיר נוצרי ויתרגמהו לרומית. וחסדאי תרגם אותו מרומית לערבית, וייקר שם בן שפרוט מאד בעיני מלכו234. מלבד אשר היה חסדאי המוציא והמביא את מלאכי קסרות ביזנתי לפני אדוניו, היה הוא המגיש אליו גם את דבר מלאכי אוטון הראשון קסר גרמניא. בראשונה שלח עבדאל רחמן מלאכים אל הקסר ההוא. אך יען כי נמצא באגרתו אשר בידם דברים שונים על הדת הנוצרית, על כן עברו שנים אחדות אד אשר נתנם הקסר לבא לפניו. ויהי בשלוח אחרי כן הקסר את מלאכי פניו אל הכליף באגרת אשר נמצא גם בו דברי קִנטור על האִשלָם, מדד עבד אל רחמן אל חיק הקסר במדה ההיא ולא נתן את שריו להֵרָאוֹת לפניו שנה תמימה, עד אשר השיבו שרי גרמניא בעצת חסדאי את האגרת אל אדוניהם; ואחרי אשר באה אגרת אחרת אשר לא היו בה עוד דברים מכאיבים, הציג חסדאי את המלאכים לפני עבדאל רחמן235.

את הגדולה הזאת, אשר גִדלו המלך שָׂם בן שפרוט לכלי חפץ בידו, להושיע את בני עמו בארץ ממלכת אדוניו, מכל צרותיהם אשר המיטו עליהם שרי הערבים אשר צרה עינם בם. וַיַרְחֵב להם וַיָרֶם את קרנם מאד עד כי מעט מעט החלו לקום מקִּרבם שרים בקרב הארץ ההיא236. וישירו עליו המשוררים:

וְהוּא הַשָּׂם חַיָּיו, יְשׁוּעָה לִפְדוּיָיו, וְדַלָּיו וַעֲנִיָּיו, בְּיָמָיו נֶעֱזָרִים.

וְהֵסִיר אֶת סֻבֳּלוֹ, לְעַמּוֹ גַּם חֶבְלוֹ, וְנַפְשׁוֹ עָגְמָה לוֹ, וְרַחֲמָיו נִכְמָרִים.

וְשֵׁבֶט נוֹגֵשׂ בּוֹ, שְׁבָרוֹ מִקִּרְבּוֹ, וְגַם מָנַע מִבּוֹא, עֲלֵיהֶם אַכְזָרִים237.

לְעַמּוֹ טוֹב דּוֹרֵשׁ, וְקָמֵיהֶם גּוֹרֵשׁ, וְשׁוֹבֵר רַע חוֹרֵשׁ, וְגוֹעֵר מִתְגָּרִים238.

וככל אשר התאמץ בכל עוז להחיש להם רוָחָה ולתת להם מנוחה וכבוד, ככה שם אל לבו להגדיל תורה בקרב ארצו ולשום את ארץ ספרד למרכז לה. וה' הופיע על עצתו וַיֻטַל אל קורטובא חכם אחד, אשר היה לראש וראשון לכל חכמי הדורות אנשי השם אשר קמו בארץ ספרד. שם החכם הזה הוא רבנו משה בן חנוך, אשר הלך גם הוא ואשתו הצעירה היפֵהפיה, ובנו הנער חנוך, עם רבנו חושיאל ורבנו שמריה בן אלחנן באניה אל עיר ספסתין לשמחת נשואים, ויהי כאשר לכד שר חֵיל הים רומאחיץ את האניה239, וירא את אשת רבנו משה כי יפה היא עד להפליא, וישא עיניו אליה ויאמר לענותה. ותצעק האשה ותשאל את בעלה בשפת עברית, היֵש חלק לעולם הבא ובתחית המתים לאשה קופצת בים למען הַצֵל את נפשה מתועבה. ויקרא רבנו משה את המקרא הנדרש בפי רבותינו: “אמר ה' מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים: מבין שִני אריה אשיב שבות הנפש המתה בפי חיות רעות על קדושת השם ומצותיו; אשיב ממצולות ים, אלו שטובעים בים למען הנָצֵל מתועבה”240). כשמוע האשה את הדבר הזה קפצה הימה ותמת בקדושה ובטהרה. ורבנו משה האלמן ובנו חנוך היתום נמכרו ביד העריץ אל עדת קורטובא, אשר פדתה אותם במחיר רב. ולא הגידו הענָוִים המדֻכאים האלה לאיש כי רבה חכמתם בתורה, ויהיו בעיני הקהל כהדיוטים. ויהי היום ורבנו משה יושב בבית כנסת המדרש בקרן זָוִית הרחק מן החכמים המתוַכְּחִים בדבר הלכה, וישמע את רבי נתן הַדַיָן משתבש בפתרון הלכה אחת מהלכות עבודת יום הכפורים, אשר פתר לתלמידיו. ויגש אל רבי נתן ויבאר אותה, ותפקחנה עיניו ועיני התלמידים, ויתמהו איש אל רעהו, ויגישו לפניו עוד שאלות אשר נפלאו מהם, ויפתר את כלן בנחת. ויקם רבי נתן הרב החסיד והֶעָנָו וימהר ויצא אל הפרוזדור, אשר שמה נקהלו בעלי הדינים – אשר יחכו עד אשר ישלים הרב הדַיָן את חֹק תלמודו אשר יסדר לפני תלמידיו יום יום, – ויקרא ויאמר: קָטֹנְתִּי מהיות עוד דַיָן, כי האיש השבוי הזה, לבוש השק, הוא ראוי לגדולה הזאת, הוא רבי, הוא מורי, ואני לא אהיה מן היום והלאה כי אם כאחד מתלמידיו, ועתה בֹאו ונקימה אותו לדַיָן, ראש לכל עדת קורטובא241. הענָוָה הרַבה הזאת הנחילה כסא כבוד לַדַיָן החסיד רבי נתן על ידי עַנְוֵי ישראל, אשר יֵאמר עליהם כי “הניחו כתרם בעולם הזה וירשו חיי העולם הבא”242. האיש הטהור הזה בענוַת צדקו פִּנה את מקום כבודו לאחד בחירי גדולי התורה, אשר ממנו החלה השלשלת הגדולה המלאה חכמים וסופרים המושכת והולכת, אשר מבחר חכמי הגולה הם אבני הנזר הקבועות בחוליותיה. כי שמעו נכבדי קורטובה לקול מורם הנאמן ויקימו את רבנו משה לדַיָן ולמורה ויקבו לו פרס גדול, וילבישוהו בגדי חמודות ויעשו לו מרכבה וסוסים. ובהגיע השמועה הזאת אל אזני החכמים והתלמידים היושבים בערי המדינה ובאפריקה אשר בעבר הים מנגד, וינהרו אל קורטובא לשבת לפני רבנו משה ולשמוע את תורתו. ואת השאלות אשר נשלחו מן הארצות ההן אל מתיבות בבל עד העת ההיא, הריצו השואלים כיום אל בן חנוך. וייטב הדבר גם בעיני המלך עבד־אל־רחמן, אשר עינו היתה צרה בבבל243 ובממלכתה אשר משלו בה אבותיו מלפנים, ואחרי נשלו אותם מלכי העבַסים מכסאה. אז עמד השר הגדול חסדאי למגן אדיר לרבנו משה ולזרעו244, והמעוז הזה היה לטובה רבה לתלמוד התורה בספרד, ויפתח את ידו הרחבה וַיָשֶׁת את נדבת רוחו לאבן חֵן למשוך אל מקומו ואל בית מדרש רבנו משה את כל חכמי התורה אשר דל חלקם במקומם “ויאספו אליו כל גאון ורב, מארצות אדום וערב, ממזרח וממערב”245. ותָּחֶל אספמיא להיות למרכז התורה, אחרי אשר הֵחֵלו צללי עֶרב להִנָטות בבבל, ולהיות גם למרכז לכל מדע וחזון ושיר בשפת אבותינו מעולם. ובכל זאת לא הִרפה חסדאי את ידו גם ממתיבות בבל, ויתמוך את יד מתיבת סורא הנופלת בשלחו שמה הון רב בשכר ספרי התלמוד אשר בקש את חכמיה לכתוב ולהמציא לו ארצה ספרד246 למען תתו אותם לחכמי הארץ ההיא ולתלמידיהם. על כן כִּבדוהו ויפקדו אותו בשם “ריש כלה”247.

וככל אשר אהב חסדאי את התורה ואת שפת אבותינו, ככה אהב את עמו ורחמיו המו מאד על גורלו בארץ גלותו, ובהיותו מתהלך מרבית ימי חייו בקרב מלכים ושרים, ותפארת עֻזָם היתה לנגדו כל היום, לא בחנו עפעפיו את טיב הַיְקָר הנעלם הגנוז במעמקי רוח ישראל ובתעודתו בכל ערכו. ותתעטף רוחו בקרבו ויאמר אל נפשו “ומה יְכולֶת סרעף למצוא אמרי שפר [ב]הולכי גולה שוכחי רבצם אשר סר מהם הוד מלכות”248. “נשארנו מעט מהרבה ונרד מכבוד ונשב בגולה ואין לאל ידנו, באמרם לנו כל היום: לכל עם ועם יש מלכות ולכם אין זכר בארץ”249. ויחשוב גם הוא “כי אין עִם גולה דעת ולא עם בני שביה תושיה”250. לרגלי חזון לב כזה יש אשר שפלה נפשו ותקטן גם תפארת בית אביו בעיניו ויתאונן ויאמר: “ואני – – לא פקחתי עין כי אם בתוך גולה ודלות”251. ולמען מצא מלא כף נחת לרוחו העצֵבה נתן החכם הנבון הזה לנפשו ללכת שולל בחזיונות אשר חזה אלדד הדני בדורות אשר לפניו252. והיה מִדֵי בוא מלאכי מלכי הארצות הרחוקות, ידרוש מהם חסדאי הנמצא עוד בארצות הקרובות להם “שם ושאר לממלכה בישראל”? ולא ידעו להגיד לו מאומה, עד אשר הגידו לו שליחי סוחרי חֹרָסַן, ואחרי כן גם מלאכי קסר בזנתי על דבר מלכות הכוזרים, כי איננה שמועת שוא ולא חלום בטל, כי אם ממלכה חיה וְקַיֶמֶת היא, וכי שֵׁם המלך המולך בעת ההיא יוסף. ויזכור חסדאי כי אמנם לקחה אזנו זה כמה, כי שני אנשים חכמים מאנשי ספרד שם האחד רבי יהודה בן מאיר בן נתן "איש נבון וסַבָּר וגקסן ושם השני ר' יוסף (הגריס) [הגורס?] באו עד כוזריא ויזכו לְהֵאָסֵף גם אל בית המלך ולראות את גדלו ותפארתו253. אך גם בדורות הקודמים היו אנשים נכבדים בישראל, אשר למען התחקות אל שרש דבר ממלכת הכוזרים פנו אל מלכיהם במכתביהם, והמכתבים ההם נכבדו מאד בעיני המלכים ובעיני העם254. וחסדאי לא נח ולא שקט, ויגמור בלבו לשלח אגרת ומנחה אל יוסף מלך הכוזרים. ויתנדב איש אחד מר יצחק בן נתן שמו, להוליך את האגרת למקומה. ויכלכל חסדאי אותו ואת משרתיו בכל מחסוריהם ובכסף רב, וישלח בידו גם ספרים ומנחה לקסר בזנתי, ויבקש להחיש לו עזרה. וילך מר יצחק ויבא עד קושטא, ויתיצב לפני הקסר. ויאר המושל את פניו אליו, ויעצרהו עמו ימים רבים, ומקץ ששה חדשים השיב את השליח הזה אל חסדאי, ויתן בידו מכתב אליו לאמר: הנה מלחמת שבטי העמים אשר בין בזנתי ובין כוזריא נפוצה על פני על הארץ, והים סוער מאד, על כן תִּבָּצֵר מאיש להגיע כיום אל כוזריא. – ויֵרע הדבר בעיני חסדאי מאד. ויהי המעט כי לא רפתה רוחו, ויוסף עוד אומץ להקים את מחשבתו. ויהי הוא עושה כה וכה למצוא לו ציר אמונים להוליך את האגרת ארצה ישראל ולהעבירה דרך עיר נציבין ודרך ארמניא אל כוזריא, והנה שני אנשים מבני ישראל, מר שאול ומר יוסף, באים בתוך מלאכי הגִּבלים255 להֵרָאות את פני עבדאל רחמן. ויספרו לחסדאי כי זה שש שנים בא אליהם איש חכם מארץ הכוזרים, מר עמרם שמו, אשר היה שם מאוכלי שלחן המלך, וישלח חסדאי אנשים לבקשו ולא מצאוהו. ושני האנשים לקחו את אגרת חסדאי וישלחוהו אל אדוניהם מלך הגבלים, ואנשי המלך ההוא המציאוהו אל בני ישראל היושבים בארץ הונגר' אשר הריצו אותה דרך רוסיא ודרך בולגריא בידי אחיהם בני עמם256 עד בואה ביד איש ושמו יעקב בן אליעזר257 מארץ נמץ258 אל יד המלך יוסף אשר שמח עליהם שמחה גדולה מאד.

והכוזרים היו גוי עצום ורב. ויהי בבוא המלך הראשון בברית דת משה ויגר מפני הנוצרים והמושלמנים אשר נהפכו לאויבים לו, על מָאֲסוֹ בדתותיהם בבחרו בדת ישראל. וַיִוָעַץ עם חכמי עמו ויכרות ברית עם מלך הָאַלַנִים, אשר חזקו מכל העמים הקטנים אשר סביבותיהם259. ויהי המעט מן האלנים כי רבו גם בקרבם האנשים אשר דבקו בדת ישראל260, ויהיו חומה על הכוזרים מפני הבזנתים ובעלי בריתם, בהיות האלנים שוכנים על גבול תשעה גלילות מארץ הכוזרים, אשר דרכם יצא כל מותר יבול כוזריא אל הארצות הרחוקות, ודרכם תבא אליה כל סחורת העמים הרחוקים261. ותהי חתת מלכי הכוזרים גם על קסרי בזנתי, והיה בכתוב הקסרים אל המלכים ההם וקראו להם במכתביהם “הכָּגָנים האצילים הנאורים”, ושָׂמו על אגרותיהם חותמת זהב, אשר יגדל משקלה ממשקל החותמות אשר ישימו על אגרותיהם הנשלחות אל האפיפיורים ואל קסרי הפרנקים262. וכאשר היה עם לבב אחד הכגנים לבנות עיר מבצר על קרן מזרחה צפונה אשר לים הָאַזָוִי למעצור מפני הפצִינָקִים הפראים, שלח את דברו אל הקסר תיאופיל (4614 – 854) וישלח לו אדריכל ויבן לו את העיר הבצורה אשר קראו לה שרכיל263. ובפרוץ מקץ חמש וארבעים שנה התֻּרכים אל הארץ (4659 – 899) הִכו אותם הכוזרים מכה רבה264. וינח לכוזרים מכל אויביהם שנים רבות מאד, כל ימי המלך בולן וכל ימי יוצאי ירכו הלא הם עובדיה הצדיק, חזקיה מנשה וַחֲנֻכה אחי עובדיהו, ויצחק וזבֻלון ומנשה ונִסִי ומנחם אשר מלכו זה תחת זה265. אך בימי המלך בנימין בן מנחם הסית הקסר הבזנתי את מלך אסיא, ויבא הוא ומלכים אחרים ומחניהם, ויקהלו יחדו ויבאו למלחמה על כוזריא, ויפרץ מלך אלן אל ארצותם, ויכם מכה גדולה מאד, וינגפו לפני בנימין ולפני עמו266. אך בימי המלך אהרן בן בנימין נהפך לבב האלנים אל הכוזרים, כי קנה קסר בזנתי את לבב מלך אַלָן ויסיתהו, עד כי יצא להלחם בכוזריא ארץ ממלכת איש בריתו מאז, וישכור אהרן את מלך התֻּרכים, ותעל יד הכוזרים על האלָנים, וַיִלָכֵד מלך אלן חי ויובא לפני אהרן. ולא השיב המלך הנדיב הזה את גמול המושל האלני בראשו, ונהפוך הוא כי הגדיל אליו את חסדו ויקח את בתו ליוסף בנו לאשה, וישביעהו שבועת אֹמן וישלחהו לשלום אל ביתו267. ויוסף בן אהרן קנא קנאה גדולה לבני ישראל היושבים בבזנתי אשר הציק הקסר רומנוס מלכה להם בגזרותיו הקשות, וַיוֹדַע יוסף את הבזנתים היושבים במדינות מלכותו את ידו הקשה268 בחרות אפו בגוי האכזרי הזה ראש צוררי זרע יעקב. וישלח רומנוס מתנות למלך רוסיא269, ויבא המלך הרוסי בערמה, וילכוד את מדינת סמברי270, כי ידע כי יצא משם שר הצבא, ואין איש לעמוד בפניו. “וַיִוָדַע הדבר לבולשצי הוא פָסֵחַ” הגבור271, אשר קרוב הדבר כי הוא שר הצבא, הנקרא בפי הסופר “הפקיד רב חשמוני”, ויפשוט על ערי272 רומנוס בחרי־אף, ויך מאיש ועד אשה, וילכוד שלש ערים לבד מן הכפרים הרבה מאד273. משם הלך פָּסֵחַ אל שורשו274 ויך אותה וילכדה, וישם אותה למס־עובד. אחרי כן שם את פניו אל מלך רוסיא וילחם בו כמה חדשים, וישב את כל השלל אשר נשא האויב מסמברי, לבעליהם275. ויבקש מלך הרוסים את פסח להשלים עמו, באמרו כי רומנוס השיאו לשלוח יד בארצות כוזריא, ויענהו פסח: “אם כן, לך על רומנוס והלחם בו כאשר נלחמת בי ואלך מעליך. ואם לא, פה אמות או אחיה עד אנקום את נקמתי”. וילך מלך הרוסים אל קושטא וילחם בה ארבעה חדשים על הים. ותעל יד הבזנתים על הרוסים, כי לא יכלו לעמוד מפני האש אשר זרקו עליהם. ויהי כי בושו גדודי הרוסים לשוב על ארצם וילכו באניות אל פרס ויסופו שם, ולא יספו לבוא בגבול ארצות הכוזרים כל ימי המלך יוסף276.

ויהי גבול הממלכה הגדולה הזאת בימי יוסף נהר דון מצפון, וגבול הנגב יצא עד שערי קוקז בַּב־אל־בואַב עד מעבר לקוקז, ותוצאותיו עד חוף המזרחי אשר לים השחור, ועד נהר דנֶפֶר וכל אֹרך החוף הצפוני אשר לים כָּסִפְיָא277 ומעבר לנהר וָלְגָא עד הערבה, אשר ישוטו בה כיום הקולמוקים, הוא גבול ממזרח.

ובתוך ארץ הכוזרים היו שלש ערים גדולות, האחת היא אשר שם בית המלכות אשר המלכה וילדיה ונערותיה וסריסיה שוכנת בה, והיא העיר הרוכלת – לפי דעתנו – אשר רבים היו הסוחרים ואנשי המלאכה אשר ישבו בה “ישראלים, ישמעאלים ונוצרים ואומות אחרות מלשונות אחרות יושבות בה”278 ומדת הגליל אשר מסביב לעיר ההיא חמשים בחמשים פרסה279. והעיר הגדולה השנית יושבת בתוך גליל אשר ארכו ורחבו שמונה בשמונה. והעיר השלישית היא העיר אשר ישב בה המלך לבדו וכל שריו ועבדיו ויועציו וגבוריו והגליל אשר לעיר מסביב רק שלש פרסאות ארכו ושלש רחבו280, והעיר בנויה מזה ומזה על נהר ולגא במקום אשר ישתפך אל היָם281, וחומות ומבצרים לעיר מזה ומזה לנהר282. שם היה בנוי היכל למלך בתבנית אהל זהב ושער זהב לו283. אך המקום הזה לא רק מקום תענוג היה, באשר היכל אשתו וכל נפשות ביתו היו בעיר אחרת, כי אם מַצָב ומשמר. כי ברית היתה כרותה בינו ובין מלכי ארצות הקדם לבלתי תֵת לרוסים ולכל המון העמים אשר סביבותיהם להרוס ולפרוץ אל ארצות הישמעאלים284. ולמן היום אשר החלו הַוָרָגִים לבא המונים המונים לרוסיא ולהיות עמם לעם אחד רב ועצום, כוננו להם הכגנים חיל משמר, מפליטי המושלמנים אשר נמלטו אל ארצם, שנים עשר אלף איש רגלי תופשי כידון ופרשים רומי קשת חבושי כובע ועורכי מגן וצנה. שרי בית המלך וכל עבדיו וסריסיו וכל פקידי הממלכה היו רק הכוזרים ובני ישראל לבדם285. אך גם למלחמה יצאו בני ישראל באלפיהם וברבבותיהם286; וחיל הישמעאלים לא היו בלתי אם צבא תמיד הנכון לקדם את פני האויב הבא פתאם בכל עת. ומשלח יד הכוזרים היה גם עבודת האדמה גם המסחר. וקרוב הדבר כי רבים היו האנשים אשר אחזו בזה וגם מזה לא הניחו את ידם. בימי החורף ישבו בעריהם ויעשו מסחר וקנין, ויעמסו באניות דגים ועורות וכל מיני סחורות ויוליכו אותם אל קושטא עיר רוכלת העמים287. ובהגיע ימי האביב יעזבו מרבית הכוזרים את עריהם ויצאו איש אל נחלת שדהו וכרמו ועבד את אדמתו עד בא החורף288, ותהי ארץ הכוזרים לנוֵה עדן ליושביה וששון ושמחה היו מנת חלקם. ובדורות ההם אשר כל מלכי מזרח ומערב נתנו חתיתם בארצותם, עד כי לא קמה רוח ביושביהן, לא נשמע קל נוגש וגערת עריץ בגבול כוזריא289, כי מלכיה לצדק מָלָכו, בהיות תורת האמת והמשפט, תורת אלהי ישראל, לספר חקי ממלכת הארץ ההיא. כי את כל הליכותיהם כלכלו על פי התורה אשר הורום חכמי ישראל, הלא הם גאוני המתיבות אשר בבבל והחכמים אשר בירושלם290. על כן היתה כוזריא ארץ חפץ ליודעיה ולשומעי שמעה מבני ישראל, אף כי רחוקה היתה מאד מארץ אבותינו291. ויהי המעט ממלכי הכוזרים כי “היו מכבדים אזרחי ישראל ומתברכים בהם”292 בבואם להאחז בארצם. ויקנאו קנאה גדולה לאחיהם הגולים בארצות אויביהם. ויהי כשמוע אחד הכגנים כי שרפו הישמעאלים באחת מעריהם את בית הכנסת לקהלת ישראל, ויקם ויהרוס את מגדל בית המסגד לישמעאלים אשר בעיר ממלכתו, ובקנאתו היתרה צוה להמית את הקוראים המכהנים על המגדל, ועם לבבו היה להרוס את כל בתי המסגד בארצו, לולא ירא פן יכלו המושלמנים את חמתם בבני ישראל יושבי ארצותם293. ובכל הדר כבוד מלכותם נשאו מלכי הכוזרים את נפשם אל היום אשר ישיב ה' את שבות עמו, אשר הרגישו מאד את מכאוביו294. ועל כן שמח המלך החסיד יוסף על אגרת חסדאי השר. ראשית האגרת הזאת הכתובה בידי המליץ הגדול מנחם בן סרוק, היא מערכת חרוזי תהלה לכבוד המלך אשר אותיות שם חסדאי בר יצחק בר עזרא בר שפרוט הן הן אותיותיהם הראשונות. בענוה רבה מאד פותח חסדאי את דבריו, ואחרי הודיעו אותו את מעמד בני ישראל בארץ ספרד ואת תֹּקף ממלכת הכליף, מדת הארץ ותכונתה ואת טיב משמרת פקודתו לפני אדניו ואת כל מאמצי כחו אשר התאמץ לחקור על דבר מלכות הכוזרים, ולמצא ציר נאמן אשר ימציא שמה את אגרתו אל נכון, ואחרי הביעו את תשוקתו העזה לראות עוד במו עיניו את כבוד המלך הישראלי ואת גדלו ואת תפארתו בביתו ובארצו, הפיל את תחנתו כי “תוקיר נא נפשו בעיניו ויצוה את הסופרים העומדים לפניו” להודיעו “שרש הסבר ויסוד כל המעשה” על דבר מלכות הכוזרים ומכורתם, על משפט המלוכה, על טבע אדמת הארץ, על מושבותיה למקומותיה ועל גבולותיה מסביב, ואם יש אִתם יודע דבר על אודות קץ הימין. – על האגרת הזאת השיב לו המלך יוסף אגרת מלאה אהבה וחנינה. ואחרי אשר הביע את הגיון כבודו לו ולעבד־אל־רחמן אדניו, וישתומם על חכמת חסדאי וטובו לעמו, הודיע לו את דבר מולדת עם הכוזרים ואת מעשה הַיִהוּד אשר התיהד בולן ראש בית אבותיו, ואת צדקת עובדיה המלך ואת מעשיו, ואת שמות כל אבותיו המלכים ואת מכון ארץ ממלכתו ואת מתכֻּנתו אל העמים אשר לו מסביב ככל אשר כבר פרטנו בספר הזה. ויחתום את אגרתו בדברי ברכה אהבה וכבוד לאמר: "ומי יתן והיה כדבריך, ולוא זכיתי לראות פניך הנעימים – – אתה תהיה לי לאב ואני אהיה לך לבן ועל פיך ישק כל עמי ובדבריך הייתי יוצא ובא בעצתך הנכונה295. באגרות אלה אשר כתב ואשר זכה לקבל מאת יוסף המלך הנחיל חסדאי לעמו אוצר זכרון יקר מאד לממלכת שבט אדיר מאד משבטי הסלָוים, אשר דבק בה' אלהי ישראל, ואשר תורתו היתה לו לרוח החיה בממלכתו התקיפה הגדולה והחזקה אשר נמשכו ימיה כשלש מאות שנה. אולם לא רק הגדולה והגבורה לבדן היתה התפארת האחת בעיני חסדאי, כי ככל אשר נכספה נפש השר האדיר הזה לחקור על דבר המלוכה הישראלית, ככה כלתה רוחו לדרוש מפי רב דוסא בן רב סעדיה את פרשת גדולת אביו הגאון לכל דבריו ולכל משפטיו296.

ובן שפרוט אשר עמד למחזיק ולמעֹז לתורה ולתופשיה היה לאב ולפטרון גם לשפתנו העתיקה והטהורה, עד כי היתה שנת עלותו לגדולתו בעיני הסופרים, לשנת הולדת השירה העברית המחֻדשת297. ויכתבו סופרי זכרונותינו על חניכי המשוררים, אשר כצפרי בקר החלו אז לנסות את כחם לתת בשיר קולם לאמר: “בימי ר' חסדאי הנשיא התחילו לצפצף”298. "בימים בהם זרח בספרד שמש התהלה ברקיע הגדולה הוא הנשיא הגדול ר' (יצחק) [חסדאי] “בן (חסדאי) [יצחק] ומן העת ההיא פרצו החכמות בספרד פרץ ומאלה נפצה בכל הארץ” – – “ומאז למדו לקח רוגנים – – קדמו שרים אחר נוגנים, כי חסדיו הרנינו לשון אלמים ופתחו הלבבות הסתומים, עד חברו עליו שירים נעימים; ובימיו פשטה החכמה בישראל, כי הוא היה למדע מודע וגואל”299. והדברים האלה נכונים הם מאד, כי אמנם פתח חסדאי בן שפרוט את ידו הנדיבה ויקרא לבא אליו ממקומותם את בעלי הכשרון אשר עשו להם שם בדעת חקי הלשון העברית ובמלאכת השיר, הלא הם מנחם בן סרוק ודונש בן לברט המפורסמים במעשיהם עד היום הזה.

ומנחם בן סרוק היה יליד עיר טורטוזא אשר באספמיא ומשם בא לקורדובא300. ואף כי קבע לו בן שפרוט פרס הגון כָּמַהּ לבו ויגעגע על השקט אשר היה לו בביתו הדל בעיר מולדתו, כי עיניו לא היו אל הבצע301 כי אם תורת שפת אבותינו אשר שקד עליה יומם ולילה302. הלשון הזאת היתה קדש קדשים בעיניו "כי כאשר הפליא [ה'] בין כל אשר נשמת רוח חיים באפיו ובין האדם ביתרון שפת יתר, כמה הפליא בין עם סגולתו לגויי הארץ. וכאשר הפליא את האדם בניב שפתים ככה הפליא את לשון הקודש על לשון על עם ואֻמה303. על כן שם את כל לבו לצחצח את הלשון ההיא, כי מלא היה את הדעת, כי שפת העברים כֻּלה חותם תכנית היא, מלאה מתכנת ורן־יתד304. ובהיות טעמו מתֻקן מאד הכאיב כל סלף בחֻקיה, את אזנו הבוחנת, בהיות בעיניו “דמות הלשון הנלעג כדמות כנור אשר רעו יתריו”305. על כן שם את לבו על כל חלקי תורת הלשון למקטן ועד גדול306. אך כל מבחר תעודתו בחקר השפה היה להבדיל בין עצם המלה ושרשה ובין אותיות השימוש הנוספות עליה מלפניה ומאחריה, ככל אשר שקד לפניו גם רב סעדיה להבדיל בין אותיות השרש, אשר קרא להן “יסֹדת”, ובין האותיות המשמשות אשר קרא להן “תוספת”307, בהיות גם לגאון ההוא דברי רבותינו לעינים בדבר הזה308. ומהיותו מחמיר מאד בטהרת הלשון לא העמיק להכיר ולהוקיר את הפנים החדשות אשר נתנו לה חכמי המשנה309. וירע בעיניו מעשה החוקרים האוספים מלות ארמיות אל תוך אוצר הלשון העברית310 והמקבילים אליה את הלשון הערבית311. על כן נקעה נפשו משיטת יהודה בן קוריש312 ודונש בן תמים, אשר כִּוֻן שלש הלשונות האלה היה כל עצם מעשיהם. ויהי בהביא בן שפרוט את מנחם אל עירו ויפקידהו על משמרת עבודת הלשון העברית313, וישם מנחם את פניו אל סדור השרשים בסדר אלפבית314 מראשיהם עד קציהם, ויבאר בשפה ברורה את כל מלה ומלה לפלגות תבניותיה ופתרוניה. ויש אשר מדי דברו על אחד השרשים ימצא לו מקום לחוּוֹת את דעתו על טבע הלשון העברית, כחה וטעמה בכללה. אף יזכיר לפעמים את החוקרים אשר קדמוהו, הלא הם רב סעדיה ובן קריש. הוא הכיר את כח האות העברית היחידה, כי יש אשר היא היא עִקַר השרש, על כן בא לכלל דעה כי יש שרשים אשר עקרם שלש אותיות או שתים, אך יש אשר אין עקרן בלתי אם אות אחת לבדה315. ובגלל סגנונו הנעים מאד ובגלל הלשון העברית אשר בה ערך את ספרו, תחת אשר מרבית המדקדקים בדורות ההם כתבו את ספריהם ערבית, זכה מנחם להיות למורה לשון ומקרא לחכמי ישראל אשר קמו בדורות הבאים בארצות הנוצרים אשר לא ידעו ערבית. למערכת מלין הזאת המלאה חן טעם ודעת קרא “מחברת מנחם”316.

מלבד רוב כחו בתורת השפה העבריה לכל משפטיה ולכל חֻקותיה יֵחָשֵׁב מנחם על בחירי המליצים אשר עמדו לשפתנו מדור דור. הוא ידע להמליט מכנור בת ציון צלצלי נעם אשר רק מעט נשמעו כמוהם אחרי סתום החזון317. מאוצר נגינותיו אלה אָצַל על כבוד בית מָגִנוֹ האדיר. ויהי במות הנדיב יצחק אבי חסדאי, נשא עליו מנחם קינה אשר קראו אותה בבית הכנסת כל ימי האבל318. ובהלקח מעל ראש בן שפרוט אמו הגבירה, עזב השר הגדול הזה את כבודו וילך אַט בלי מרכבה וסוסים ובאין איש אתו ויבא רגלי אל בית מנחם באישון לילה לבקש ממנו להכין לה שירת נֶהִי, והנה המשורר הזה כבר הוא יושב אל השלחן ועורך את שיר המספד, ויתעורר מאד בן שפרוט וישבע לו השר כי לא ישכח את מעשהו זה כל ימי חייו319.

הפך גמור מן הקצה אל הקצה לתכונת בן מנחם הנֹח והתמים היה דונש בן לברט. האיש הזה, אשר גדול היה כחו גם הוא בתורת הלשון320, היה יליד בבל ותלמיד רבנו סעדיה321. ומבבל הלך אל אפריקא וישב בעיר פאַס322, ומשם נקרא אל בן שפרוט לקורדובא. ולא כלתה לו עוד שנת השלשים לימי חייו ויתנשא להיות למורה לאנשים אשר זקנו ממנו לימים323. ויעש דונש חדשה בישראל, בהנהיגו בשירה העברית את החרוזים הקצובים אשר יתאימו איש אל רעהו בכל הברותיהם ונקודותיהם כמשפט שירי יָוָן וערב, ויקראו למלאכה הזאת מַקְצֵב. וירם לבו מאד324, ויבז בעיניו את כל יתר חכמי ספרד325, ויהיו דבריו אליהם כחצים שנונים326. גם את פני רב סעדיה רבו לא הָדַר, כי בבקרו בספרו את הכללים אשר כָּלַל הגאון הזה בתורת לשוננו הִקשה את דברו במליצת עזות מאד327. הן אמנם כי גם מנחם ישיב לפעמים על דברי רב סעדיה, אך מה רב הכבוד אשר כִּבד את האדם הגדול הזה ואת דבריו328, אף כי לא היה תלמיד לו כבן לברט, אשר לא נשא פני רב ויתנשא גם עליו. ואם חכמי דורו לא זכו בעיניו וגם את רבו המת הנקדש באלפי ישראל מנע מכבוד, איכה יכון לנגד עיניו בן גילו הנוחל כבוד וטובה עמו חלק בחלק בבית מָגִנָם השר התקיף, ואף כי בן גילו זה איש שפל רוח ומצניע לכת כמנחם בן סרוק. הלא קרוב הדבר מאד כי צרה עינו בו וכי היו מזמותיו כל היום למצא לו תֹאֲנָה להשפילו לפני הנדיב אשר כל גורלו היה בידו. התֹּאֲנָה הזאת נמצאה לו בצאת מחברת מנחם לאור. אז שם דונש את כל פניו לבקר בה מומים ולמצא בה דֹפִי ולהכריז על כל מִשגה אשר ימצא, בקולי קולות. ויקם ויערוך מערכת תשובות בסגנון מלא קוצים מכאיבים ומחפירים על הדברים אשר לא ישרו בעיניו במחברת בן מנחם. ואף כי כתב למנחם “אחיך הדורש לאלהים בעד שלומך” מלא דבריו חֹנֶף ומשטמה גאוה ובוז. גם להג סר טעם מעורר צחוק לא יחסר שם, כי דונש העשיר ורחב הנפש מטיף למנחם העני מוסַר הבלים ומוסר אכזרי גם יחד, לבלתי הֵהָנוֹת מן העולם הזה329. הנאצות המפורשות והמֻבלעות אשר הדיח על האיש הַדַכָּא תַּכְאֵבְנָה עוד יותר את נפש הקורא בהיותן באות כאחד עם החלקות התפֵלות והנעתרות לבלי חק אשר החליק אל השר התקיף אשר לכבוד שמו הקדיש את תשובותיו.

ואגרת הבקרת הזאת החדה כחרב פיפיות למנחם הנדכה, והרבה משמן לחסדאי התקיף האדיר מתחלתה לא באה כי אם להבזות את בן סרוק בעיני בן שפרוט נותן לחמו. וכמעט ברור הדבר כי הבִּקֹרֶת הזאת לא היה הנשק הראשון והאחד ביד בן לברט כי אם מלבד זה התנכל הוא או חבריו330 להבאיש את ריח מנחם בעיני חסדאי כמעט מראשית שנות בוא מנחם לקורדובא. כי בעוד יצחק אביו הנדיב חי עזב חסדאי את חסדו מעם החכם הזה אשר קרא לשבת עמו, ולא הקים את דברו. ואף כי נגש אותו בדבר מלאכת הסופרים אשר היה נותן לפניו גרע מלחם חקו331. ולולא חש יצחק הנדיב לעזרתו בחן ובחסד כי עתה היתה חרפת רעב חלקו332. אולם אחרי מות הנדיב הזה סר צלו מעליו, עד כי עלתה ביד צורריו לעורר עליו את חמת בן שפרוט להדיח עליו רעה אשר תסמר את שערת שומעיה עד היום הזה, כי שכח חסדאי את חסדי אביו הנאמנים אל מנחם. אשר כהתהלך עם רֵעַ אהוב ידיד נפש התהלך עמו333. ביום שבת ומועד פשטו אנשי חסדאי על הבית אשר בנה או קנה מנחם בן סרוק ואחיו במעט הכסף אשר ירשו מאביהם ויהרסוהו עד היסוד334. ותקטן עוד זאת בעיניהם וישלחו את ידם אל עצמו ואל בשרו ויקרעו את בגדיו מעליו וימרטו את שערו335. על השערוריה הזאת הוסיף עוד בן שפרוט לעג אכזרי. אם בהגיע אל אזניו מרי שיח מנחם שלח אליו את דברו לאמר: “אם העוית כבר הביאותיך למוסר; ואם לא העוית כבר הביאותיך לחיי העולם הבא” 336. הנבלה הגדולה הזאת אשר עשה חסדאי, אשר לא נהיתה ולא נראתה עוד כמוה בקרב אנשי השם בּישראל למן היום אשר נזורו מדרכי הגוים ללכת בתורת ה' באמת ובתמים, תנַכה הרבה מזכֻיותיו ותשוֵהו כאחד מלכי אפרים אשר העוו את דרכם, ואת מנחם, אשר הוכיח את דרכו על פניו, תשוה כאחד נביאי האמת, אשר מלאו כח ומשפט וגבורה להגיד לרוזני ארץ כאלה את פשעיהם ואת חטאותיהם, בשפכו את רוחו באגרת תוכחה, אשר אין ערוך גם לְיָפְיָהּ גם לרוח האמת, העֹז והמשפט הדוברת בה מקצה ועד קצה337.

באגרת הזאת לא נגע מנחם בעצם בן שפרוט, אף לא ימנע ממנו חרוזי כבוד, אשר נהגו סופרי הדורות להקדים לכל מכתב, גם יקרא לו בראש דברו: “אדני בן אדני”, אולם את מעשי השר ואת הליכותיו יבקר בלי משא פנים. בראשית דבריו ישים את ה' לשופט בפתחו את דבריו: “אפקוד חמסי ביד אל ואליו עיני תבכינה”. ובכל היות אגרתו מלאה דמעת עשוקים, תאניה ואניה, לא יכוף את ראשו לפני התקיף וכה יקרא אליו: “שמע נא דברי, אדני – – מחמר קֹרצת כמוני ועושי עושך – – וכבירים אשר יְשֻׂגָּבוּ, ודלים אשר ידאָבו, יחד על עפר ישכבו”338. ובכל הצרות הרבות והקשות אשר השיגוהו לא נואש לבו בקרבו ולא אבד נצחו ותוחלתו, וַיָעַר למוסר את אזן רודפו האדיר ויאמר: “זאת ידעתי מני עד, כי כל מְשַׁוֵעַ נעתר339 וכל שופך שיח יִשָׁמֵעַ, מי הוא גזול נעזב, ואיפה דמעת עשוקים נכחדו. זאת תקותי לעניי ואלה תנחומותָי”340. “ואני ידעתי גואלי חי – – אקוה ליום תוכחה – – יום אשר ישוו בו שועַ ודל – – ולא יריבו גבורים בכח הזרוע”341. ועל לעג השאננים, אשר הואיל האדיר חסדאי בן שפרוט משנה למלך קורדובא ללעוג ממרום כסאו על חכם ביתו העני הבזוז והשסוי ביד עבדיו הנבלים, ענהו כי יקר תפארת גדולתו ועזוז נוראותיו איננו נעלה עליו במאומה. ויקרא בעוז גבר: “וכי תחסום פי ברוח קדים ותאלים את לשוני בהבלי מהתלות? הלא מֵעֲפָרְךָ עֲפָרִי ואלהיך אלהי”342. אך עוד הקשה את דברו להוכיחו על פניו על מלאו את ידו להיות לשופט ובעל דין כאחד, וַיַמְרֵץ את תוכחתו ויקרא: “שמע נא בן אדם – – אלהים היית במשפט, משפט אלהים שפטתני, דין אלהים דנתני, אשר הוא העד הוא הַדַיָן ולו הנסתרות והוא היודע תעלומות לב”343. ויוסף ויבאר את דבריו: “לא דין תורה דנתני – – כי אמנם התורה לא מְסָרַתְנִי בידך – – ואלו היו שופטים הלומי יין לא החניפו לעיני השמש ולא הטו דיני”344 – ויקרא בחמת רוחו: “ואם אני אגוע, חמסי לא יֵאָסֵף, ואם אני כרקב אֶבְלה, חמסי למרום יעלה”345 – "ואם עתה יש לה דממה, אחרי יום תשמע שאונה – – קָנים ימעטו, וימים יֶחְסָרו, וקלפים יצערו, בְּחָקְקִי משנאי ברוע מפעליהם346.

מי יודע את העלילה אשר עוללו דברים כאלה לנפש בן שפרוט, בְּפַתֵּחַ מנחם לו אזן לשמוע תוכחת מוסר כזה אשר רק בבית מדרש חכמי ישראל היא כדבר הלמד מאליו. השר הזה הלך בדרכי מלכי ערב הטובים לתמוך את החכמים ביד נדיבה, אך הכליפים ההם ראו תמוכי ידם כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ארצה לפניהם, ואומרים קדוש לכל הגה אשר יצא מפיהם. וחכם עני מישראל זה לא יכרע ולא ישתחוה, כי אם עומד נצב הוא לפני אדירו ומעיר למוסר אזנו יותר מאשר אִוְתָה נפשו, ואיננו נגרע בעיניו ממנו מאומה ואומר לו בפה מלא "ואם תֵּט אֵלַי – – כבודך לא יֵחַל347.

מלבד אשר האגרת הזאת היא ספר זכרון לכל הליכות בן שפרוט עם מנחם, ולפרטים רבים בתולדות השר האדיר הזה, ובתולדות משפחתו הנשאה בישראל348, אוצרת היא בקרבה חזון אחד אשר כמעט לא נשמע כמוהו, למיום תלות משוררי הקדש את כנור שירי ציון על ערבי נהרות בבל. הנה החכם העשוק והרצוץ מֵסֵב את עיניו מנגד עושקיו, והופך את פניו אל ההרים והגבעות, האפיקים וְהַגֵאָיוֹת לשפוך לפניהם את מרי שיחו:

"עַל חֲמַס עוֹשְׁקַי אָשִׂיחַ אֶל אָרֶץ: אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי – גַּם לְהַרְרֵי עַד דָּלְפָה עֵינִי: חֲמָסִי

וּשְׁאֵרִי שִׁמְעוּ הָרִים. גַּם לִגְבָעוֹת בְּשִׂיחִי

אָהִימָה: אָנָּא, גְבָעוֹת, שְׁמַעַן קוֹלִי, חֲמָסִי עֲלֵיכֶם אִם

תַּכְחִידוּהוּ, הֲלֹא לְנֶגְדְּכֶם סְבָבוּנִי בְכַחַשׁ וְלֹא לֶאֱמוּנָה

עֲשָׁקוּנִי מְרִיבָי! אֲבַדּוֹן וָמָוֶת שִׁמְרוּ יוֹם חֲמָסִי וְאַל

יְהִי סֶתֶר לִמְרִי שִׂיחִי – – מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בּוֹאִי הָרוּחַ,

אֲשֶׁר מִמֶּנָּה רוּחִי נֻפָּחָה – – וְעַל מַר רוּחִי וָגֹחִי – – גַּם

קוֹלִי אֱלֵי מָיִם – – גַּם אַתֶּם צַעֲקוּ בְּקוֹל שָׁאוֹן וְאַל תִּדֹּם

הֶמְיַת צִוְחַתְכֶם, גַּם אַתֶּם לוּ שְׁמָּעוּנִי – –

בִּשְׁתוֹת אֶתְכֶם חוֹמְסַי הֱיוּ נָא לְמָרִים – –

לִשְׁמֵי קֶדֶם אָמַרְתִּי שְׁמָּעוּנִי, וְלִצְבָא מָרוֹם

חַנּוֹתִי.

בְּמוֹ פִי לְכֻלָּם אֶפְרוֹשׁ כַּפַּי וְאֶשְׁפּוֹךְ

שִׂיחִי, אוּלַי יָעִירוּ חֲמָתִי לְשָׂהֲדִי בַמְרוֹמִים הַשַּלִיט עַל

כֻּלָּם349.

הקינה הזאת אשר נשא מנחם על נפשו העשוקה, תדמה כאחות מבטן לתלונות איוב ולתוכחותיו. רוח המקרא בכל טהרתה ובכל גבורתה היתה לנשמת חיים באף המליץ הנשגב אשר תנובב את שפתו העבריה, אשר מלמד כי לא תדע כל מחסור וכל מעצור במליצתה יִסַבוּ כל פתגמיה ואמרותיה בכל חמוקי מעגלותיה כבימי היות שפתנו בעצם תֻּמָה בפי נביאי הקדם, תחת אשר כל יתר המשוררים והמליצים אף גדולי הגדולים אשר בתוכם, לא הצליחו עוד לתַכן את מליצתם כמַתְכֻּנתה התמה והעתיקה בלי כל ערב זר, כאשר היתה לה בימי הנביאים.

אם עשו דברי האגרת פרי, אם שב אף בן שפרוט מבן סרוק חכם ביתו וַיֵטֶב לו תחת הרעה אשר גמל לו אין בידנו לדעת אל נכון350, אך מנחם כבר התיאש מחסדי מָגִנוֹ מלפנים351.

ולא האריך עוד מנחם ימים כי מת עוד על פני חסדאי בן שפרוט352. ותרפינה ידי תלמידיו מליצי חכמי ספרד בהלקח רבם אהובם מעל ראשם. ודונש לא לקח מוסר ולא חדל רגז ויקרא עליהם בלעגי שפה: “ויראו פלשתים כי מת גבורם וינוסו”353. ויקומו שלשה מנכבדי תלמידי בן סרוק, הלוא הם בן קפרון ויצחק בן גיקַטילאי ויהודה בן דוד, הוא יהודה לבית חיוג אשר עשה לו שם עולם בחקר תורת הלשון – כאשר יכתב עוד בספר הזה – וישיבו על דברי דונש אשר חִפֵּא על מנחם בתשובותיו בעודנו חי על השגיאות אשר אמר למצוא במחברתו. ואת תשובותיהם יִחֲדוּ בחרוזי תהלה אשר הקדימו לכבוד בן שפרוט. ומלבד אשר גננו על רבם הסבו את כלי המלחמה אל דונש, ויגעו אל אישון עינו, אל המקצב הערבי אשר הנהיג בשירה העברית, בהכירם כי על פיהו יעבטו בעלי החרוזים את ארחות המלות ונקודותיהן עקלקלות, לשחת את פני השפה העבריה, אשר היו לה מימי קדם354. ותלונתם זאת על טיב המקצב ההוא355 אמת היא ואחריהם מִלֵא בדורות הבאים ראש משוררי כל הדורות בישראל, אשר גם לו נודעו טבעי שתי הלשונות העברית והערבית356. אף את סגנון דונש העבירו תלמידי מנחם תחת שבט בקרתם357. כי אמנם בכל היות דונש חוקר גדול וחרוץ בחקי הלשון ושוקד מאד על משמרת טהרתה, נשאתהו רוחו באהבתו מאד את הערבית, מהלאה לגבול המליצה העברית וַיָמֶר לפעמים את חקותיה בחקי לשון שפת ערב358.

והמקצב הערבי הזה, אף כי מלאכתו מלאכת מחשבת היא עד להפליא, לא היה לברכה בשירתנו, כי זמורת זר היא בכרם שפת ישראל, השואפת לשוט במרחב והמואסת בכל מעצור ומצר. כי גם המקצב, גם כל חקי השירה הערבית אשר שמו אוהבי שפת ערב על השירה העבריה, כלאו את רוחה ויכבידו נחושתיהם על כנפיה הרכות והענוגות ויטילו עליה טרח על טרח359, ותחת אשר שעו עיני משוררי ישראל מימי קדם רק אל הענין לבדו, הֵסַבו המשוררים הבאים את עיניהם אל המלאכה החיצונה, אל המקצב, אשר קרוב היה להסיע את לבם מן הנשמה אשר תחיה את עצם הגיונם360. ואם אמנם עשו משוררים בארץ ספרד גדולות, אך מה רבו ומה עצמו מעשיהם פי כמה וכמה, לולא נִתנו הכבלים האלה על ידיהם. סוף דבר, ככל אשר לא הטיב אריסתובול הכהן האלכסנדרי בימיו לרוח תורתנו בהורותו לכלכל אותה על פי טעם הפלספה היונית, ככה לא הרבה דונש בן לברט להטיב לשפתנו בהורותו לכלכל אותה על פי טעם המקצב הערבי. וגם משפט בני ערב אשר החזיקו בו אנשי ספרד לכתוב גם את מכתביהם גם את מאמריהם חרוזים חרוזים נתנו עבותים על ספרותנו אשר לא ידעום אבותינו מתמול שלשום361. עד כי רבים הם הענינים אשר יצאו מעֻוָתִים לרגלי החרוזים.

ותלמידי מנחם, אם אמנם קנאו את קנאת רבם הנעלב, שמרו את לשונם מפגוע בעצם כבוד דונש ככל אשר מצאה ידם362. תחת שלשת המליצים אשר עמדו בתורת מלאכי חכמי ספרד לדרוש את משפט מנחם מיד אנשי ריבו בדברים נכוחים, התנפל אחד מתלמידי דונש ושמו יהודי בן ששת על שלשת האנשים האלה ועל רבם המת ועל חכמי ספרד המוקירים את שמו בחמת קנאה קשה כשאול. מימי סלימון בן ירוחים הקראי, אשר אולי למד יהודי זה את דרכיו363, לא נשמעו עוד גדופים גסים, נאצות נבלות וקללות נמרצות, כמליצות האיש הזה364. צחוק יעשה לנו בהטיפו לתלמידי מנחם מוסר השכל להזהר ממדת הקנאה אשר דבקה בם, ולהחזיק במוסר הטוב אשר רחק מהם: “התבוננו משוגעים, אשר כל מוסר טוב פורעים”365 “והתבוננו כלבים, אשר ברוב קנאתם נרקבים”366 “קנאתם קנאה גדולה ובה מהרה תמותון, מְרֻקְבֵי עצם, מְבֻקְעי בטן”367. מלבד תוכחות מוסרו אלה יגיד להם רק את אשר עם לבבו: “אני צעיר תלמיד לתלמידיו אשמיד”368. ומהם לא ישאל בלתי אם שאלה אחת קטנה: “והשפילו קומה, ואל תלכו רומה, ודִבקו בָאָבָק אלי רגלי דָבָק”369. ומליצות כאלה היו למסגרת לדבריו על אודות יתרון שיטת דונש ועל גרעון שיטת מנחם. אך לבן סרוק זה, המֻרְדָף בחייו והמֻלעָב במותו, קם כמאתים שנה אחרי הֵאָסְפו אל עמו, גואל חזק אשר שְׁפָטו מיד אויבו. הגואל הזה, אשר היה אחד מראשי גאוני כל הדורות370, ככל חכמי ישראל הנאמנים לתלמידי תורת אלהיהם אשר לצון ושנינה היו תועבת נפשם, הוכיח במישור בין שיטת מנחם ובין שיטת דונש. בענוה רבה ישב לכסא המשפט ולא התנשא עליהם כרב, כי אם שִוָה את נפשו כתלמיד להם, אשר שאב הרבה ממקור בינתם, באמרו על שניהם “הנני תלמידם, צעיר מעשה ידם”371. אך פנים לא נשא להם בדין, יש אשר הוכיח מדבריהם כי דברי שניהם נכונים או מתאימים372 או כי דברי שניהם לא יעמודו373, ויש אשר הכריע כדברי דונש374, ויש אשר את דברי מנחם ישיב אחור375. אך בכלל הדבר מצא את מרבית תשובות דונש על מנחם, כי עלילות דברים הם, עד כי נכלם בראותו את המסִבות אשר יתהפך דונש בתחבולות אָוֶן רק למען התכבד בקלון חברו ויקרא: “בושתי מדבריך, דונש החכם”376. וַיַכֵּר מאד את התֹּאנות אשר התאנה לו, בדברים אשר לא יעלה על לב כי ככה יחשוב איש נבון כדונש על איש חכם כמנחם ויאמר: “נשגבה פליאה עד כמה, על מלא חכמה כדונש, אשר חשב כזאת על עם האלהים”377 "ועמל הוא בעיני להשיב על זאת, כי כאין הוא בעיני כל רואה378. ויערוך דמות לעלילות דונש הנבהל למצא דֹפי במנחם למען תִּתּוֹ אותו לבוז: “ודונש אץ בדבריו, וגם בתשובתו נמהר”379. “עלילות דברים שם לו דונש למנחם” “ותשובות דונש עליו לְמַצָּה ותנואות עליו ימצא”380 “ושלום לְרַחֵק יְקָרֵב מאמרים”381. ולמראה הגאות הגסה ההיא לא יכול הגאון האדיר לכלוא את רוחו מִיַסֵר את העם מלכת בדרך הזאת: “ענוה לא גאוה, לכל איש מה נאוה, ולבוז ולרַאֲוָה בגאות נדברים”382. כי רק פרי גאוה סרת טעם היו תשובות דונש על מחברת מנחם, “וזה דרך קשתו, ונִחת לנחשתו לעומת מחברתו, כתחת סיר סירים”383. ויחשוף המבקר הנעלה הזה את תחבולות דונש אשר חבלה רוחו רק להפוך את דברי מנחם למען הכות את עיני הקורא בסנורים, וישתומם ויאמר: “בי ה', מה אומר אחרי דונש, אשר אמר להוכיח תחתון מעליון, מופלג הרבה מאד”384. ויחשוף אחת מדרכי הערמה אשר הערים דונש ללכוד את מנחם בחבלי השוא ויאמר: “דברי דונש נפלאו כי הניח המפורש ולקח הסתום כדברי ספר החתום”385. לעומת זה שש האדם הגדול הזה לקראת מנחם ולקראת דברי האמת והחן אשר בפיו. “ואשמח כי רב חֵיל מנחם, חֵן כוחֵל, דבריו לא אחַל, אמת הם נדברים”386, וכי דבריו היו “מחכמה שלמה ודעת נעימה”387. אף גִלָה גאון המערב הזה פנים חדשות במעשה מנחם. כי “בעל הלכה וסברה” היה ורק “מתוך דוחק המסורת והמקרא תפס דרך הישרה”388 לצאת ידי שניהם בדרך הפתרון המתקבל389. ועל כל המראות האלה, אשר העלים דונש את עיניו מהם, קרא המבקר הנאמן: "מה זה [היה] לדונש (היה) המנגח ימה צפונה ונגבה כאיל, אשר לא שם לב על דברי מנחם? "390. למראה השופט הנהדר הזה ולשמע דברי משפט המסולאים בפז תענה לשוננו: אשריך מנחם, כי מקץ מאתים שנה הקים לך אלהי הרוחות לכל בשר גואל אדיר ונערץ כזה! ראש כל גאוני המערב היה למנחם למליץ יושר וַיַצֵל את זכר כבודו מיד מחללי שמו ויכם אחור בשבט פיו וצדקת הצדיק הוציא כנֹגה.

וחסדאי בן שפרוט גדל גם בעיני אלחכים אשר מלך תחת עבד־אל־רחמן, ככל אשר גדל בעיני אביו, ובמועצותיו העמוקות רדד חסדאי לפניו גוים ויפתח לו שערי ארצות בלי תנופת חרב

וּפָתַח בְּנִיבוֹת וְנֹעַם מַחֲשָּׁבוֹת, בְּלֹא חֵץ וַחֲרָבוֹת מְדִינוֹת גַּם עָרִים391.

וישב ישראל לבטח בימיו בכל ארצות ממלכת אדוניו, כי אמנם שקט האדיר הזה כל ימיו על טובתו בכל לב. כי המעט ממנו נדבת ידו לחכמים אנשי התורה והמדע, עד אשר באמת שרו עליו המשוררים כי היה “לבני התורה ישועה וגם אורה”392 “וכפיו כעננים לעורכי השירים”393, היה מיטב מעשהו בעולמו כי “היה לכל שארית השביה חומה ובצרון”394. ולא בשקר התהלל באגרתו אל יוסף מלך הכוזרים: ש“בני הגולה – שרוים בשלוה בארץ מגורנו, כי אלהינו לא עזבנו ולא סר צלו מעלינו”395. וככל אשר נכתם עונו אשר העוה בדבר בן סרוק, אשר הטה אזנו לדבת אנשי בליעל, יֵאָמֵר עליו כעין הדבר האמור על ראש רוזני ישראל לדורותיהם: כי לבבו היה שלם אשר עשה את הישר בעיני תורת ה' ובעיני עמו, אשר לא סר מהם כל ימי חייו רק בדבר מנחם הטורטוזי, – יהי זכר מעשיו הטובים לברכה בקרב ישראל.

השר הזה אשר עיניו היו כל היום אל הליכות ממלכת אדניו בעמדו לפניו, לא גרע עיניו כל ימי חייו ממשמרת תלמוד התורה, אשר הכין לה נוה איתן בארץ ספרד למיום היות רבנו משה בן חנוך לרב בקורדובא. ויהי במות הרב הגדול ויהי רבי חנוך בנו לרב בקורדובא396. ויהי השר בן שפרוט למעוז לראש רבי חנוך397 ככל אשר היה מגן לרבי משה אביו. והאיש רבי חנוך היה ממלא מקום אביו הגדול בתורה וביראת אלהים ובחסד ובצדקה, עד כי העידו גם הנחרים בו על חכמתו “שאין כמוהו בספרד עד ישיבת בבל”398, לאמר כי מלבד רבנו האי גאון, היושב בעת ההיא על כסא מתיבת בבל, אין גדול בתורה כמהו בדור ההוא. וככל אשר הרבה ללמוד הרבה ללַמד: “שהעמיד תלמידים הרבה והפיץ תורה בישראל”399. וכרבות תורתו רבתה צדקתו הטהורה, כי בכל היות יד נדיבי עדתו העשירה מאד פתוחה לפניו, חשך את ידו מקחת מתנותיהם “ולא היה הרב [הזה] בעל ממון מפני חסידותו, שלא היה רוצה ליהנות מכבוד התורה, לפיכך היו חייו חיי צער”400. ובכל היות ר' חנוך איש שפל רוח ושח עינים, קִנא איש חכם אחד מרעיו תלמידי אביו בכבודו, וישא את עיניו לרשת את כסאו. ואך הלוך הלך בן שפרוט בדרך כל הארץ401 קם רבי יוסף בן יצחק בן אביתור, אשר גדל אתו יחד בבית מדרש רבי משה, על רבי חנוך לקרוע את השררה מידו. ויתגלע ריב בתוך העדה וַתֵּחַץ לשני מחנות אשר עמדו בראשן שתי משפחות. האחת היא משפחת בני פליאג, אשר היתה גדולה מכל משפחות קהל קורטובא402, היא החזיקה בכל עוז בידי רבי חנוך, אשר אחת מבנותיה היתה לו לאשה ואשר לאחד מבני המשפחה הנכבדה ההיא נתן רבי חנוך לאשה את בתו. וגם שבע מאות איש מנכבדי העדה נדיביה ועשיריה "רוכבים על שבע מאות מרכבות, כלם לבושים לבוש מלכות וחובשים מגבעות כדת שרי ישמעאלים403 עמדו לימין ר' חנוך. ובראש המתחזקים עם בן אביתור עמדו שני אחים ושמותם יעקב ויוסף ממשפחת בן גו. האנשים האלה עשו עושר גדול בשלחם ידם במלאכת המשי בעשותם “בגדים יקרים ונִסֵּי ישמעאלים בראשי הדגלים יקרים מאד, אשר לא נעשו כמוהם בספרד”404. משלח ידם זה סלל להם דרך אל שרי המלך405. ותחזק יד אנשי רבי חנוך על יד אנשי בן אביתור וינדוהו ויקראו עליו חרם. וגם בן אביתור – אשר קראו לו בשפת ערב בן שְטָנָאש – היה איש נכבד מאד וחכם גדול. ומלבד אשר גדל בתורה עשה חיל גם בשפת עבר גם בשפת ערב, עד כי פתר כל התלמוד בלשון ערב לפני הכליף החכם אלחכים406, ותנח עליו רוח השיר ויערוך שירי תפלה קטנים וגדולים407, ויבאר את ספר התהילים ברוח האגדה ובמליצתה408 בלשון העברית אשר חִדש בה תבניות חדשות409. ויהי כראות בן אביתור כי כלתה אליו הרעה וילך אל המלך חושם410 המולך תחת אלחכים אביו, אשר עמד לפניו בן אביתור, לבקש על נפשו. ויענהו המלך לאמר: לוא נשאו הערבים את ידם בי, כאשר נשאו בני עמך בך, כי עתה ברחתי מפניהם – אף אתה עשה כן. ויקם בן אביתור ויעזוב את עירו וילך אל עיר באגנה411 אשר על חוף הים. ויבוא אל בית הרב רבי שמואל בן יאשיהו הכהן, איש חכם מקהל פאֶס, ויסתר רבי שמואל את פניו מבן אביתור, כי ירא מבוא בדברים עם האיש אשר נקרא עליו חרם אל אשר בעט בכבוד רבי חנוך. ויצא בן אביתור מלפניו בחרי אף, ויכתוב אליו מכתב תוכחה בשפת ארם, וישב לו בן יאשיהו בלשון רכה, אף העיר את אזנו על השגיאות אשר שגה במכתבו. וירד בן אביתור באניה בבלה ויבוא אל סורא, ויְקַו כי רב האי גאון יקבל אותו באהבה והצדיק אותו והרשיע את רבי חנוך, אשר בשלו ובשל רבי משה אביו, המרביצים תורה הרבה מאד בארץ ספרד, חדלו נדיבי ספרד לתמוך את המתיבה עד אשר כמעט באה עד משבר. אך טעה שגה בן אביתור הרבה מאד, כי נעלה היה הגאון הנערץ הזה על חשבונות עסקי ממון כאלה. ויחש מאד לעלבון הרב הזך והטהור רבי חנוך ולא נתן לבן אביתור לבוא אליו ולהראות את פניו, וילך בן אביתור מר בחמת רוחו לדמשק.

עד כה ועד כה התהפכו המסיבות בעיר קורדובא. וַתָּמָט משפחת בני פליאג וכל אדירי העדה אשר נטו אחרי רבי חנוך, לפני משפחת בן גו וחבריה, אשר חִזקו בידי בן אביתור. יעקב ויוסף אחיו בן גו מצאו בחצר המלך אבדת הון רב, אשר אבדה שם, ולא מצאו את לבם לאסוף את הכסף הנמצא אל חיקם, ויוציאוהו לאט לאט במתנות אשר הגישו אל המלך חושם הרך בשנים מאד ואל אומנו המושל בשמו אלמנצור אבי־עמרי למען הטות את לבם אל עדת ישראל412. וימצאו חן בעיני אלמנצור האוהב מאד את הבצע, וינשא מאד את יעקב בן גו, וימצא את ידו בפקודה חתומה בטבעת המלך, להיות לנשיא ולשופט ראש לכל קהלות ישראל, אשר בכל מלכות ספרד מִקָצֶהָ עד קצה, וַיַעֲמֵד לפניו שמנה עשר סריסים מסריסי המלך, וירכיבהו במרכבת המשנה. וגם כל קהל ישראל אשר בקורדובא נתנו ידם תחתיו ויקבלוהו עליהם לנשיא. ויעש יעקב בן גו את הטוב בעמו, ויהי מעוז לעניי עמו ככל אשר היה חסדאי בן שפרוט. וקרוב הוא כי היה גם משען לחכמים כמוהו, אך לדאבון נפש היה גם אדון קשה רודה באף, כמשפט הכליפים והפַּחות, כמהו. כי ככל אשר מִלֵא חסדאי את ידו להתהלך עם מנחם, ככה מצא בן גו את לבו להתהלך עם החסיד הזך והטהור רבי חנוך. כי הזיד לשלוח קשה אל הרב העלוב הזה ולהעיד בו “שאם ידין בין שני אנשים ישים אותו באניה בלי משוטות וישליכהו בַיָם”. למראה כבוד השר בתפארת עֻזו, כהו גם עיני רבים מן האנשים אשר מלפנים נטו אחרי רב חנוך, ויטשוהו ויערכו מכתב אל בן אביתור כי ימהר לבוא ולרשת את כסא הרבנות, וכי נכונים הם להוריד את רבי חנוך מפניו. אך מזִמַת בן גו ואנשיו לא עמדה להם, כי ראה ה' בעלבון הרב הנקי ורֶוַח עמד לו משני מקומות. כי מבן אביתור באה אל קוראיו תשובה קשה מלאה קנאת צדק, על הליכותיהם אשר יתהלכו עם רבם הנהדר וַיַמְרֵץ את דברו במכתבו לאמר: “מעיד אני על עצמי שמים וארץ שאין כמהו – כמו ר' חנוך – מספרד עד ישיבת בבל”. ובכן הנחיל בן אביתור את איש ריבו כסא כבוד על יד רב האי. והאנשים אשר בגדו ברבי חנוך חפו ראשם. ולא ערבו עוד את לבם להעביר את הרב הנכבד והנהדר הזה מכסאו, למען עשות נחת רוח לתקיפים. אך גם התקיף הזה יעקב בן גו נחל את חלקו מיד אוהביו הנכרים אשר רוממוהו. כי מקץ שנה נהפך לב אלמנצור מָגִינוֹ לשנוא אותו, בהכירו בו כי לא איש כלבבו הוא, וכי לא הקים בן גו את מחשבתו: כי בהקים אותו אלמנצור, אמר בלבו כי יעשוק וינגוש הנשיא הזה וְיָרוֹץ את עַמו למען מלא את כל כספם אל אוצר מגנו הערבי, והנה נכזבה תוחלתו כי אוהב היה הנשיא הזה את בני עמו וחס על יגיעם. ויסר אלמנצור את חסדו ממנו ויאסרהו בבית הכלא, ויהי אסור שם שנה תמימה, עד כי נודע הדבר לחושם המלך, ויגער באלמנצור. ויקרא לו דרור כרגע, וישיבהו על כנו413, אך לתקפו הראשון לא שב עוד. אין זאת כי אם יד אלמנצור היתה בזה לשית מוקשים לו על דרך מעשיו. מדרכי בן אביתור ובן גו, אשר שניהם היו צדיקים, יֶרָאֶה מה בין תקיפי חכמי ישראל ובין חסידי שריהם המתהלכים עם שרי הגוים: רבי יוסף בן אביתור, אשר עמד לפני רבי משה בן חנוך, זכר את דרכי חכמי התורה ויסוג אחור מפני רב חנוך, כאשר נָסֹגו אחור בני בתירא מפני הלל414, רב מפני שמואל415, רב חנינא דצפורין מפני רב מני416, רב יוסף גאון מפני רב אברהם גאון417; ויעקב בן גו אשר עמד לפני אלמנצור, אף כי נדיב ועושה חסד היה, התהלך עם ראש חכמי ישראל אשר בספרד ובנותיה, כאשר התהלכו ראשי גליות עם גאוני סורא הראשונים418, מר ינקא עם גאוני פומבדיתא419, הונא ראש הגולה עם מר חנינא חותנו420, בן זכאי עם רב סעדיה421 וחסדאי בן שפרוט עם מנחם422. מערכות מקבילות כאלה מודעה רבה הן באיזה גבול יש לנו לבקש את האנשים, אשר רוח ישראל עומדת בם בטהרתה. והמדה הזאת חוזרת ונראה בכל שפעת אורה ברבנו חנוך, המֻרְדָף ביד בן גו, כי בבוא חֲתָנוֹ מבני פליאג, לבשר לו כי מת יעקב בן גו בליל שבת, נתן רבי חנוך את קולו בבכי ויקרא במר נפשו: מי יכלכל כיום את המון העניים אשר היה לבם השר הנדיב למשען לחם כל ימי חייו? – ורבי יוסף בן אביתור מת בדמשק. ורבי חנוך האריך ימים אחרי בן־אביתור ובן גוי, ויהי בעלותו לְסַיֵם את התורה ביום שמחת תורה כמשפטו תמיד “וגדולי דור ועיני העדה” עמו, נשברה התבה ויפול הרב וַתִּשָׁבֵר מפרקתו וימת מקץ ימים מספר, אחרי העמידו תלמידים רבים, אשר אחד מגדוליהם היה השר הגדול והרב הגדול רבי שמואל הנגיד, אשר שמו ומעשיו היו לתפארת בישראל.

בדור ההוא נקבו בשמות שלשה משוררים בארץ ספרד, הלא הם יצחק בן שאול, אשר הלל בשיר את חסדי השר הנדיב יעקב בן גו ובניו, יהודה בן חנניא ויצחק בן כלפון אנשי קורדובא423.

ומתלמידי מנחם עשה לו שם גדול בדעת חקֵי תורת הלשון העברית יהודה בן דוד לבית חַיוג ממדינת פאס424 באפריקא, וימלא אחד מן החכמים בדור הבא את פיו, תהלתו ותהלת מפעליו לאמר: “חכם חרשי הלשון [היה], רב על כל חושבי מחשבות. ומחשבתו הולידה ארבעה ספרים, והם ספר הנֹח, ספר הכֵּפֶל וספר הרקחה. והילדים האלה ארבעתם נתן בהם האלהים חכמה”425. יסוד שיטתו הוא כי כל הפעלים העברים מקצהם ועד קצהם בעלי שלש אותיות הם426. ואם ירָאו מקצתם לעיני הרואה כבעלי שתי אותיות, אין זאת כי אם האות השלישית הנעלמת נבלעה בין חברותיה, או נתכה מרוב רפיונה, אך שארית יש להן בדגש או בנקוד אשר הפך את עינו למען שים לה זכרון ומשמרת בדרך מבטאו. ואף כי בעינינו אין השיטה הזאת, הנכונה בחקר תורת לשוננו, בכל זאת אין לכחד כי החֵפֶש אשר חפשו אוהביה את כל מלה ואת כל שרש בגבול שפתנו למען הוֹכֵחַ את אמתתה הועיל הרבה מאד לגַלות עמוקות ולחשוף צפונות בסתרי טבע לשון אבותינו.

ובדורות ההם, אשר בארצות המושלמנים הרימו בני ישראל ראש, דֻכאו אחיהם מאד בארצות ממשלות הנוצרים. ואף כי בתחלת ימי מלכי בית כַפֶט המושלים בצרפת, היו עוד לבני ישראל בארץ ההיא נחלות שדות וכרמים ואף כי שמו מלכי הבית הזה מעצור למשובת הכמרים והשרים הנוטים אחריהם, בכל זאת בערה שם כאש רשעת הכמרים, אשר שמו את כל לבם להצית באש קנאתם את חמת האספסוף על היהודים ולשום בעיניהם עם מכשפים חלקם. ובמות המלך הוגיו כפט האמינו דלות העם כי רופאו העברי המיתו. וסופרי נזירי הנוצרים אספו את דבת שוא זאת על ספרי זכרונותיהם427. ובהיות ידי המלכות רפה, והשרים מושלים איש באחוזתו כאות נפשו, היה כל גורל אבותינו וכל כבודם וקנינם כמשחק בידם וביד הכמרים והמון עם הארץ. במדינה אחת בצרפת היו בעלי קרקעות ובעלי מִכרי מלח, ובמדינה אחת התהלכו עמם כהתהלך עם עבדים. והכישוף אשר בעיר לימוזי428 גרש את עדת ישראל מעירו, על אשר לא שמעו בקולו להמיר את דתם, אחרי אשר הכביד עליהם את ידו חדש ימים לשמוע את מדברותיו אשר נשא באזניהם להוכיח להם את אמתת דתו (4470 –1010).

ומרכז התורה בצרפת היתה העיר נרבונא, אשר בה השיב קרל הגדול בימיו את רבי מכיר החכם הבבלי ויגדלהו429. על משפחת המכירי הזאת נאמר כי “לא פסקה מהם גדולה וממשלה ותורה”430 וכי “נר בינה בנרבונא לא כבה”431. הקריה הזאת היתה עיר ואם לישראל היושבים בארצות צרפת ואשכנז ולבנותיהן, כדבר סופר קדמוני: “עיר קדומה לתורה וממנה תצא תורה לכל הארצות”432. בסוף ימי הגאונים קם חכם גדול בעיר ההיא ושמו ר' יהודה בן מאיר, ליאון או ליאונתין. מחכמתו הרבה מאד לא נותר דבר בכתובים. אך לעומת זה העמיד תלמיד, יורש נאמן לתורת פיו, הלא הוא רבנו גרשום בן יהודה433, אשר יקָּרא לו בישראל עד היום “מאור הגולה”. החכם הגדול הזה היה צרפתי434 מלדה. מסתבר הדבר, כי יליד עיר נרבונא המלאה חכמים היה, ושם לקח תורה מפי רבו, וקרוב הוא כי הוא היה מצאצאי משפחת רבי מכיר הבבלי435. מלבד אשר לקח את רובי תורתו מפי רבו הצרפתי רבי יהודה ליאונתין, קבל תורה גם מרב האי436. וכיד הרוח אשר נאצלה עליו משניהם, החל לבאר את התלמוד בסגנון נוח ונכוח לכל מבין, מועט מחזיק את המרובה437. ובדבר הזה החל התלמוד הספר החתום, להיות לספר גלוי אשר ירוץ בו כל קורא נבון. ולא ישב רבנו גרשום כל ימיו בצרפת, כי יצא משם וילך ארצה אשכנז וישב במגנצא438. וימצא שם איש נכבד מאד, העומד בראש הקהלה, ושמו ר' שמעון בר יצחק439, אשר קראו לו בני עמו יושבי אשכנז, רבי שמעון הגדול. ויהי רבי יצחק רב חכם בתלמוד ופיטן משורר שירי קֹדש, הממלאים עוד כיום מקום גדול בסדר התפלה. ותהי חכמתו וצדקתו ירושה לו, כי כבר היה אביו נקרא “החסיד”, ועל אבי אביו רבי אבון נאמר כי היה “גדול בחכמה, בתורה ובעֹשר”440. אף נטה רבי אבון אל הנסתרות441. ורבי אבון הגדול442 זה היה מצאצאי הרב רבי יוסף בן רבנו שמעון443, אשר גם לו יצא שם בפיטנים444. משכן רבנו שמעון היה בעיר מַנש445. בן איזה דור מששת דורות המשפחה ההיא יצא מצרפת לשבת באשכנז אין לדעת עוד. אך לפי סגנון היחש המסור לנו נראים הדברים כי רבי אבון כבר היה מיושבי אשכנז, ואולי מיושבי עיר מגנצא. מלבד רבי שמעון בר יצחק, קרוב הדבר מאד כי היה בימיו באשכנז רבנו אליהו הזקן חתן רב שרירא, וקרוב למשפחת רבי שמעון בר יצחק. כי כלם יחדו היו מצאצאי משפחת רבנו קלונימוס בן רבי משה הזקן, אשר זה כמאתים ושלשים שנה לפנים הביא אותו הקסר כרל הגדול מצפון איטליא ויושיבנו במגנצא446. ויאהב רבנו אליהו הזקן את רבי שמעון בר יצחק כאהבת אב את בנו447. ואין ספק כי רבנו אליהו היה המלמד גם אותו, גם את רבנו גרשום את התורה השלמה אשר העלה עמו מבבל מפי רב האי יְבָמו אחי אשתו, הגאון האחרון. ואולי על המסורת הזאת מפי רבנו אליהו לרבנו גרשום נאמר: "ורבנו גרשום מאור הגולה קבל מרב האי448 לאמר: מרב האי ביד אליהו. וקרוב הדבר מאד כי גם מרוח שירת פיוט התפלה אָצל רבנו אליהו על רבי שמעון בר יצחק, כי גם הרב הזקן הזה פיטן היה449. מלבד אשר גם במשפחת בר יצחק, מדור דור, היה כשרון מעשה הפיוט נוהג כי גם רבי יוסף בן רבנו שמעון ממַנְש אבי בית אבותיו “יסד אזהרות”450.

בבֹא רבנו גרשום ארצה אשכנז, היו בידו וביד חבריו ותלמידיו לאחדים תורת צרפת מיסוד רבי מכיר בנרבונה, אשר קבל רבנו גרשום ותורת גאוני בבל, אשר באה לאשכנז ביד רבנו אליהו הזקן ותורת איטליא, אשר באה בידי רבי קלונימוס מלוקא למגנצא זה כמה ותהיינה למוצק אחד מזוקק שלשתים. ויושֶב רבנו גרשום ישיבה במגנצא וינהרו אליה תלמידים מאשכנז ומאיטליא451. אך יותר מאשר עשה לו שם גדול בישיבתו ובבאוריו לתלמוד נודע שמו בכל המון ישראל בתקנותיו אשר התקין ואשר קבלו אותן פה אחד כל בני ישראל יושבי ארצות המערב עד היום הזה452, אף כי הוא לא גזר אותן בלתי אם עד תֹּם האלף החמישי. הגדולות והחשובות בתקנותיו הם החרמות אשר החרים את כל הנושא יותר מאשה אחת453 ואת כל המגרש את אשתו על כרחה454 ואת הקורא את אגרות חברו בלא רשות. וקרוב הוא כי בגלל התקנות הנחילו אותו בני עמו את שם הכבוד “מאור הגולה”455. אך ברור הדבר כי בכל התקנות האלה לא היה רבנו גרשום דן יחידי, כי הושיב בית דין וַיוֹעֶד ועד חכמי אשכנז456. ואין ספק כי רבני קהלות וַרמיזה ואשפירא457 היו מראשי הנמנים עמו, כי גדול היה כבוד שתי הקהלות בדורות ההם ככבוד קהלת מגנצא.

ככל אשר התנשאה גלות אשכנז בימים ההם בכבודה להמנות בחכמי תורתה עם גלות ספרד וקירואן, ככה החלה לרדת מטה מטה בכל דבר משפט אזרח. עד העת ההיא לא לחצו עוד הגרמנים את ישראל בחזקה. הן קרקעות לא היו להם, כי שיטת האריסות458, אשר על פיה נִתנה כמעט כל אדמת הארץ מיד המלך לשרים ולאלופים לאכול מפרי תבואתה בשכר מצער, לא הניחה עוד מקום לבני ישראל להאחז בה ולקנות או לשכור, ויחזיקו רק במסחר ויהיו נוסעים לירידי ערי המרכֹּלת. ויהיו מרימים מקטנם ועד גדולם תרומת כסף אשר שמו עליהם מלכי בית הכַּרליים הראשונים. ויתן אטון הראשון459 קסר גרמניה את תרומות היהודים ויתר הסוחרים מתנה לבית תפלת הנוצרים אשר במגדנבורג. והקסר אטון השני הרים נדבה “אות יהודי מֶרְזֶרבורג”, לאמר את תרומת כספם, לבישוף אשר בעיר ההיא. לקסר הזה היה אוהב יהודי ושמו קלונימוס. ויהי כי נגפו שריו וחילו במלחמתם עם היונים ועם הערבים על יד בַּזַנְטלוֹ והקסר היה צפוי לנפול שבי ביד צר, וישם קלונימוס את נפשו בכפו, וירד מעל סוסו ויתנהו לקסר וימלטהו על אניה אשר עמדה על החוף ותנצל נפשו460. אך בעלות הקסר האחרון לבית האטונים, הלא הוא הנריך השני, על כסא גרמניא, נהפך לב המלכות לרעה על בני ישראל יושבי ארצותיה. כי היה המושל הזה אדוק מאד בדתו ומִשחק ביד כמריו, עד כי שמה הכנסיה עם קדושים חלקו. ויִּקֶר בימיו מקרה אשר הכעיס אותו תמרורים, כי כהן אחד אשר היה כהן מוַדה461 לנסיך קונרד בן משפחת הקסר ושמו וצֶלין462, עזב פתאם את דתו ואת כבודו בבית הקסר ויתיהד. ויהי המעט ממנו כי דבק בתורת ישראל בכל לבבו ובכל נפשו, ויכתוב ספר מלא קשות ונאצות על דת הנוצרים וימרץ בו מאד את דבר הנביא “אני ה' לא שניתי” אשר היה לפתגם בפיו וידבר סרה על קדושי הקתולים. ותבער חמת הקסר על הנצחון הדל הזה שנצחה רוח דת ישראל על הכהן הקרוב אל בית המלך. ויהי מקץ שנים ותפרוץ חמתו העצורה, ויוצא דבר מלכות כי כל האיש מבני ישראל אשר לא יתנצר יעזוב את עיר מגנצא (4772 – 1012) 463. אם חלה הגזרה על מגנצא לבדה או גם על ערים אחרות, אין עוד להציל דבר מפי הזכרונות, אך ברור הדבר כי קשה היתה הגזרה וכי גם דמים נשפכו464. על כן נמצאו אנשים אשר לא עמד לבם ביום צרה ויקבלו למראית עין את דת הנכר. ועיני רבנו גרשום דאבו לראות כי גם בנו היה בתוך רכי הלב465. אך יען כי לא רק קנאת המלך לבדה הדיחה על ישראל את הרעה, כי אם גם יד אהבת הבצע היתה במועצה הזאת466, התחזק החסיד רבי שמעון בר יצחק העשיר ועוד איש אחד נדיב ואשתו הנדיבה אשר נקבו בשמותם מר שלמה ומרת רחל, אשר המה היו הקונים מכספם שדה הקברות לקהלת מגנצא, וישיתו שלשתם את ידם וישקלו כסף רב ויבטלו את הגזרה. ויהי שם שלשת הנדיבים לברכה ולתהלה בקרב עדתם467, וישובו גולי מגנצא למקומם בשנה הבאה468 והאנוסים שבו אל דת אבותיהם. ויוצא רבנו גרשום חרם על כל האיש אשר יזיד להזכיר לאנוסים האלה את מעשיהם אשר עשו, לא מחפץ לב כי אם מרפיון ידים469.

ורבנו גרשום, מלבד אשר היה מורה ראש לכל מורי דת ודין, שקמו בארצות אשכנז וצרפת ובנותיהן בדורות הבאים, היה לבו ער ורוחו מלאה געגועים אל חמדת עמו אשר בימי הקדם, אשר אין שארית לה עוד, ונפשו מרה על העריצים השאננים בגוים אשר ישיבו בלחציהם את עמו עד דכא, בארצות גלותו. מרת נפשו זאת שָׂמַתְהוּ לְאַחַד מראשי המקוננים בְפַיְטָנֵי אשכנז וצרפת, אשר מלאו סליחותיהם נְהִי, על אבדן הגדולה והתפארת, אשר היו לבת ציון בימי מחמדיה וּמְרִי שיח על העשוקים הנעשים לה כיום:

אַיֵּה כָל נִפְלְאוֹתֶיךָ הַגְּדוֹלוֹת וְהַנּוֹרָאוֹת אֲשֶׁר סִפְּרוֹ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ, ה' צְבָאוֹת?
470

הָעִיר הַקֹּדֶשׁ וְהַמְּחוֹזוֹת הָיוּ לְחֶרְפָּה

וּלְבִזּוֹת; וְכָל מַחֲמַדֶּיהָ טְבוּעוֹת וּגְנוּזוֹת וְאֵין שִׁיּוּר

רַק הַתּוֹרָה הַזֹּאת? 471

וישא את כל לבו וכל נפשו ליום שוב ה' את שבות עמו, ליום שוב נדחי ישראל אל ארצם ואל מקדשם472, אשר כל לבו ובשרו ירננו לחזון היום הגדול ההוא473. אך מדי התבוננו אל הצרות המוצאות את עמו יהמו כל קרביו ויקרא:

גְרוֹנִי נִחַר זְעוֹק חָמָס רְאוֹתִי רָשָׁע נוֹתֵן קֹדֶשׁ לְמִרְמָס474.

סְגֻּלָּתְךָ דּוֹחֵק הַצּוֹרֵר הַצָּר; סִבְרָהּ לְהָמִיר בֶּאֱלִיל נוֹצָר475.

גּוֹלָה אַחַר גּוֹלָה גָּלְתָה יְהוּדָה כֻלָּהּ; דָּוָה כָל הַיּוֹם וְכָלָה, דּוֹרֵשׁ וּמְבַקֵּשׁ אֵין לָהּ476.

בדור ההוא אשר נגזר השמד הראשון בארץ אשכנז, עלה על כסא ממלכת מצרים הכליף חַכִּים לבית הַפַטימִיּיִם, אשר לא היה נופל הרבה במעלות רוחו, מן העריץ קליגולה הרומי, בתִתּוֹ גם הוא את לבו כלב אלהים, בהתאמרו כי אותו שלח אלהי מחמד להכביד את אכפו על היהודים ועל הנוצרים, להמיר את דתיהם בדת האשלם, וכל איש יהודי אשר יַמְרֶה יִשָּׂא תבנית עגל על לבו לזכר מעשה העגל, ובגדים אחרים ילבש למען תכירהו כל עין כי לא מושלמני הוא, והאיש אשר יזיד לבלתי שמוע לקול פקודתו יָחרם כל רכושו והוא יגֹרַש מן הארץ. (4768 – 1004). ויהי כשמוע העריץ כי לא ימלאו היהודים אחרי מצוָתו לעשות לכל חוקתה, ויגזור עליהם לשאת איש על לבו בול עץ ששה מנים משקלו ולשום מצִלות בבגדיהם. ותעברנה עוד שנים וַיַהרוס את בתי כנסיות ישראל ואת בתי תפלת הנוצרים ויגרש גם את אלה גם את אלה מארצותיו (4774 – 1014)477. ותהי עת צרה לישראל, כי כמעט אבד מהם מפלט בהיות ארץ מצרים וכל צפון אפריקא וסוריא וארץ־יש1.ראל ארצות ממשלתו וגם בבגדד היה לאנשיו יד ושם. ותמשך הרעה עד אשר קצה גם נפש המושלמנים בשגעונותיו ובאכזריותו, ויקשרו עליו ויהרגוהו ותשקוט הארץ.



  1. עי‘ סכה כ’.  ↩

  2. חלק ט' 15.  ↩

  3. 109.  ↩

  4. במבטא הערבית Sumair ועקרו שם עברי הוא [מ“ב י”ב, כ"ב].  ↩

  5. Kaspi־See. וע‘ שם זה עזרא ח’ י"ד.  ↩

  6. הסופרים המזכירים אותו קוראים לו רבן (גרץ שם 199).  ↩

  7. Ptolemäus  ↩

  8. תשבורת זהרורי האורה: שטראהלענברעכונג.  ↩

  9. סמני המספר: ציפפערן.  ↩

  10. אסחק בן מחמד G Z. D. M. ש' 1857 צד 630 ואבן עזרא בכת"י אצל די רוסי (גרץ שם).  ↩

  11. יסודות תורת המספר ותורת הטבע בכללה וטבע האדם בפרטו ותורת התכונה מובאים במדרשים אחרונים במליצות אלה «עשר ספירות“ (במד“ר י”ד ד' ליפסיא רכ"ד), שמלבד רמזי נסתרות, שמצאו בהם מימות רס”ג והלאה, הנה עקר משמען הוא מספרי, מנין עשרה שהם יסוד כל מנין – ציפפערן – «ארבעה טבעים שברא בהם הקב“ה העולם” (שם: ע"ש) ופירושו ד‘ יסודות וע“ש טבע כאו”א מארבעתם ותמצאם ממש אשר באר אותם הרמב"ם במורה נבוכים ובהל’ יסודי התורה סוף פ“ג ע”פ חכמת יון שנהגה בדורותיו: «חמש הרגשות וחמש מורגשות“ (במד"ר שם) הם חמשה חושים וחמשה מוחשים שכנגדם; «י”ב מזלות" (שם) וכל הדברים האלה היו יסודות קבועים בחקירות חכמי יון ועבר וחוקרי ישראל הנמשכים אחריהם.  ↩

  12. ושם זה אתה מוצא לאדם (דהי“א כ”ד, י"ח).  ↩

  13. ידוע הוא כי מרבית האמוראים והגאונים קורים לסורא מתא מחסיה או מחסיה (ע' ח"ז 32) וגם שם מיוחד זה אנו מוצאים לאדם (ירמ‘ כ"א, כ’).  ↩

  14. «והמסורת שנמסרה לחכמים איש מפי איש עד עזרא וסיעתו, ומהם לחכמי טבריא אשר כתבוה ויקראו את שמה מסורה" (הקדמ‘ ג’ לס' מסורת המסורת לר"א בחור).  ↩

  15. «ואישי תורה הם אנשי המסורת שהבדילו כל ערב מן הקודש" (ראב"ע פתיחה לס' מאזנים).  ↩

  16. «כי הם ידעו באור המקרא מכל הגולה הנשארת" (הקדמ‘ א’ למסהמ“ס לר”א בחור).  ↩

  17. «רוב כַּת אנשי זה המעשה אז בטבריה יושבת" (הקדמ‘ א’ שם).  ↩

  18. ראב“ע שמות כ”ה, ל"א.  ↩

  19. «ומערבאי הם בני א“י – – ואנחנו סומכין על קריאתם והלכה כמותם” (הקדמ‘ ג’ למסהמ"ס).  ↩

  20. «ואנשי א“י וטבריה הם שלמים בל' העברי והם אשר ירשוהו והם מתעָרים בו והמוטבעים בשרשו. אמנם שאר האומה ידעוהו על דרך ספור לא בטבע, כי הוצאת הריש הדגושה והקמצין היא בהם כפי הראוי, וירשוה בטבע ואינה בזולתו” (פי‘ דונש בן תמים לס’ יצירה ד' לונדון כ“א – כ”ב).  ↩

  21. והוא מבטא הריש הדגושה לבני מעזיה וטבריה בלבד. והוא קשור בלשונם אם יקראו במקרא ואם ישיחו בשיחתם והוא בפי האנשים והנשים ובפי הטף" (דקדוקי הטעמים לבן אשר הוצ‘ באֶר ושטארק צד 7 – כגי’ קובץ קאהירא בהערה שם).  ↩

  22. קובץ של מסורה מעיר טשופט קליי סימן 9 מובא בס' דקדוקי הטעמים 78. והרכבי מונה זקני המסורה ונוקב את שמותיהם עפ“י כת”י עד ששה עשר שגם אלה שפרטנו הם בכללם (זכל“ר ח”ה קי"ד).  ↩

  23. ח"ט 141 הערה 7.  ↩

  24. קובץ של מסורה: דקדוקי הטעמים שם.  ↩

  25. עי‘ על ר’ פינחס זה חלק ט' 141.  ↩

  26. קובץ של מסורה שם.  ↩

  27. וזאת היא השלשלת בכל חוליותיה המגעת עד דור רס“ג: «אהרן בן משה בן אשר בן משה בן נחמיה בן אשר הזקן הגדול זצ”ל" (קובץ שם).  ↩

  28. «אני משה בן אשר כתבתי זה המחזור של מקרא וכו' במדינת מעזיא טבריא העיר ההֻלָּלָה נכתב לקץ שמונה מאות ועשרים ושבע שנים לחרבן הבית השני" (אבן ספיר ח“א י”ב:).  ↩

  29. הוא הספר אשר הוציאוהו לאור החכמים באֶר ושטארק בדורנו שהביאונוהו בזה כמה פעמים.  ↩

  30. מצחף בל“ע הוא ספר שלא נכתב בגלילה כס”ת כי אם ספר שכל דפיו מחוברים וקשורים יחד מגַּבם ומונחים זה על גבי זה ככל הספרים שלנו.  ↩

  31. כלומר הגיה ותקן אותו עפ"י המסורת.  ↩

  32. כתובת זו היא בסוף התנ"ך הנמצא עוד עד היום בארם צובא לפי דברי ר' יעקב ספיר (אבן ספיר א', י“ב, י”ג).  ↩

  33. רמב“ם הל' ס”ת ח‘, ד’.  ↩

  34. כך הי' שמו המיוחד של חכם זה, המפורסם רק בשם אביו או בשם משפחתו «בן נפתלי" סתם (הקדמ‘ ג’ למסהמ"ס).  ↩

  35. דומה הדבר כי היו עוד חכמים במשפחה זאת, כי כן אנו מוצאים זכרון איש ששמו “משה בן דוד בן נפתלי” (מבוא אשכנזי לדקדוקי הטעמים X הערה 10).  ↩

  36. ר"א בחור כ' על שניהם, והנה שני האנשים האלה היו שני ראשי ישיבות שם האחד יעקב בן נפתלי ושם השני אהרן בן אשר (הקדמ‘ ג’ למסהמ"ס). ועל כרחנו אין משמעה של מליצת ראשי ישיבות כפשוטה, אלא אנשים שרבים נוטים אחריהם.  ↩

  37. החלוקים שבין זה לזה ע' מקראות גדולות הישנים בסוף כתובים.  ↩

  38. הקדמה ג' למסהמ"ס.  ↩

  39. [רס“ג] «עשה התו אשר בתלפיות, כי היא מעקרה לפי שהשיב על בן־אשר ואמר «תלף תלף האותיות” (תשובת דונש על רס"ג דפוס ברסלויא צד 21).  ↩

  40. «וכן אנו סומכין על קריאתו בכל הארצות האלה“. (הקדמה ג' למסהמ"ס). וכן העיד רמב”ם ז“ל והורה הלכה לעצמו ולכל ישראל: «ועליו היו הכל סומכין – – ועליו סמכתי בסה”ת שכתבתי כהלכתו“ (רמב“ם ס”ת ח‘, ד’). וכיום אשר כל ישראל נמשכים בהוראותיהם רק אחרי חכמי אשכנז וספרד ששניהם היו חכמי המערב, אין עוד מקום להורות בכל דברי מסורת בן נפתלי ומדינחאי כ”א רק כבן אשר ומערבאי.  ↩

  41. הוא תרגום אונקלוס (ע' מ"ד תרגומי המקרא הארמים).  ↩

  42. מערבאי.  ↩

  43. מדינחאי.  ↩

  44. גרץ שגג להוציא דבה על בן אשר שהיה קראי. ומלבד שדבר שאי אפשר הוא כי איש כרמב“ם, אשר מלבד חכמתו ותורתו היה פקח וזריז מאין כמותו יכשל לכתוב ספר תורה ע”פ «ס“ת שכתב מין” וכל בית ישראל המחזיקים בתורת רבותיהם יהיו הולכים ונכשלים זה כאלף שנה בדבר זה, מלבד כל אלה הנה ערער הח' הרכבי את כל יסוד הרעוע הזה ובטל כחרס הנשבר את כל נאטע 23 של גרץ בח"ה שלו (עי' די“י של שפר ח”ג הערה 175).  ↩

  45. «וחכם ירושלמי לא ידענו שמו והוא גם הוא תקן בדקדוק הלשון ח‘ ספרים מפנינים יקרים“ (ראב"ע מאזנים א': ). ואם קבע ראב”ע מקום ח’ זה בין רס"ג ובין מנחם בן סרוק הי' על כרחנו גם זמנו בין זמני שני אלה.  ↩

  46. עי' הערה הבאה. ומסתבר מאד כי «החכמים החברים שבירושלים“ ההם, הם אלה שהקדימו חכמי בבל את כבודם לכבוד עצמם «למרנן ורבנן חבורתא קדישתא די בארעא דישראל ודי בבבל” (יקום פורקן א').  ↩

  47. «שאלה זו באה לפנינו מקץ ימים מע[טים] מהחכמים החברים שבירושלם והתמיהו כי מצאו בתלמוד וכו‘ וכן פירשנו להם בתשובה וכו’". (זכל"ר ד' 29).  ↩

  48. עי‘ תשובות הגאונים, תשובות ארץ ישראל שערי צדק ת’ כ“ז צד ט”ז, ות' ע“ד, ע”ה, ע“ז וע”ח דף ס“ט ע”ב.  ↩

  49. ככה תקרא שיטת ספר זה על שם ראשית דבריו «אמר ר‘ ישמעאל כל היודע שעור של הקב"ה וכו’".  ↩

  50. יען כי גרץ לא מצא שום צד זכות בספר זה, הננו להביא את דברי כל הגדולים הידועים לנו על אודותיו. רס“ג פקפק בו מעט וכתב: «שעור קומה לא נתקבצו עליו דברי כל החכמים מפני שאינו לא במשנה ולא בתלמוד. ואין לנו דרך שיתברר לנו בה אם הוא דברי ר‘ ישמעאל אם לא. ואולי איש אחר אמר כך על שמו, כמו שתראה רבים מהספרים קרואים בשמות אנשים שלא עשו אותם אבל חברו אחרים ונתנו עליהם שם אחד מגדולי החכמים כדי לשום שם גדול לספריהם וכו’. ואו‘ אלו שמנו כתב שעור קומה לר’ ישמעאל היינו מוצאים כמה פנים לדבריו ומפרשים וכו'” (דברי רס“ג מובא בפי‘ ס’ יצירה לרי”ב ברזילי 31).  ↩

  51. מן הדברים של רס“נ שיש להם פנים לכאן ולכאן הננו באים אל דברי המימינים: ר' יהודה הלוי אומר «שעור קומה – – שיש בו מהכנס מוראו בנפשות” (כוזרי ד‘, ג’). רב שרירא משיב לשואלו «ח“ו שר‘ ישמעאל או’ דברים מדעת עצמו – – שיוצרנו מרומם ומעולה מהיות לו אברים ומדות כפשוטן של דברים – – אלא דברי חכמה הן שיש ספוניהם טעמים גדולים וכו'” (תה“ג ד' ליק כ”ט). והרמב“ם אף כי איש תם כר”י סמברי מעיד כי מצא «כתוב בס‘ שאלות של הרמב“ם ז”ל כת"י מועתק בל’ ערבי ששאלו אותו על ענין א‘ המדבר בשעור קומה ומכַנים אותו לריש"מ בן אלישע כ”ג, והשיב להם כך: לא אצייר שיהי’ זה המאמר לחכמים ז“ל וחלילה וחס שיהי‘ להם, אמנם הוא חבור א’ מן הדרשנים שבארץ אדום ולא זולתם” (לקוטי ר“י סמברי סדה”ח ח"א 121 ועי' שם דברים קשים מאד). בכל זאת אנחנו מוצאים אותו בס‘ מו"נ מדבר גדולות על ענין זה ואו’ «שהגלגל העליון וכל מה שבתוכו עד טבור הארץ, הוא הנקרא שעור קומה שהכל באיש אחד, והכונה על הידיעה של טבעי הנמצאות ומהותם וסדר התקשרותם והשתלשלותם כי על ידם יושג בוראם, כאשר תושג חכמת האמן במלאכת מחשבת המוצאה אל הפועל" (מו“נ א', ע”ב).  ↩

  52. ע' תשובת רב האי: טעם זקנים כ“ו. ורא”ב עזרא נוטל אבני בנין משיטת שיעור קומה ומשקען בבנין שיטת עצמו (רעב“ע שמות כ”ג, כ“ב ד”ה «אמר אברהם המחבר").  ↩

  53. אגרת תימן לרמב"ם.  ↩

  54. «המאמינים אמונתם בלתי זכה" (רס"ג הקדמ' אמונות ודעות הוצאת סלוצקי 3).  ↩

  55. ע‘ פירוש המתחכמים האלה על פסוק «ה’ קנני ראשית דרכו“ – משלי ח' כ”ב – (שם חדוש 23) ועל פסוק: «והחכמה מאין תמצא“ – איוב כ”ח, י"ב – (24).  ↩

  56. «מי שהגיע אל האמת והוא מסתפק בה ואינה מתאמתת אצלו ולא מחזיק בה" (2).  ↩

  57. «יש אנשים אומרים כי אין לבני אדם צורך לנביאים" (שם צווי ואזהרה 61).  ↩

  58. “נם” במקור המודפס, צ“ל ”גם“ – הערת פב”י.  ↩

  59. ע' ראיות המתחכמים על בטול התורה (68־67).  ↩

  60. «ומי שידעתי ממנו שסבר קדמות" (שם חדוש 30).  ↩

  61. «יש אנשים שכפרו במדה זו [ידיעת הנראה ומדע השכלי ודעת ההכרח] והחזיקו בתמור[ת]ה" (הקדמ' שם 7).  ↩

  62. הקדמ' 3.  ↩

  63. «וסמכו על כל מה שהרחיקו שהוא בטל" (4).  ↩

  64. סלימון בן רוחים, בן דורו ובעל מחלקתו של רס“ג, מתאונן על דורו «יסובב ערים ושוקים ומבקש ספרי חיצונים כמו ספרי הפילוסופיאה וספר בן (אלדאדי) [אלראונדי] וספרי אבן סויד המפתים לכפירה באל ובנביאיו ובתורתו – ומכש”כ מי שלוקח מעות עניים ויתומים ואלמנות ומוציא אותן בכמו אלה הספרים וכו'" (תרגום עברי לפירוש הערבי של סלימן לס‘ קהלת י“ב: לק”ד כ"ז וע’ הערה שם). והנה דברי איש כבן רוחים זה הצורר לרבנים, הלא הם מיוחדים לקראים לבדם. ואלו היו אנשים מקהל הרבנים הראשונים בקלקלה זו כי עתה שמח כעל כל הון למצא לו תאנה.  ↩

  65. רמב“ם ז”ל מתאונן «רוב ישראל אשר ברוב ערי מצרים שכחו דיני תורתנו ונהגו מנהג מינות קראית עד שהן רוחצין במים שאובים“ (פאר הדור סי' קנ"ב); «אנשי מצרים מצינו אותם בזה נוטים לדברי מינות והולכים אחרי סדור הקראים” (מכתב הרמב"ם: טעם זקנים 74). ונראה כי על יושבי מצרים חוזרת תרעומת זו של הרמב“ם על מנהג אסור ביאה בימי טהרה של יולדת: «אין זה מנהג אלא טעות – – ודרך אפיקורסות באותן המקומות ומן המינים – הקראים – למדו דבר זה” (הל' אסורי ביאה י“א, ט”ז). ובהתעותם את דלות העם במצרים בהלכותיהם שבדו להם התעו גם קצת אנשים היושבים בירושלים וברמלה «שלא יאכלו בשר בקר וצאן בירושלם – ולא יגעו אל המתים ולא יטמאו בכל הטומאות“ וינזרו מכל העריות האסורות אשר אסרו חכמי בני מקרא” (לק"ד נספחים 33) והמעל הזה לא היה מרוע לב כי אם מרפיון רוח ומפקפוק הנוהג בקצרי דעה הפוסחים על שני הסעיפים ע“כ היו «עושים את המועדים שני ימים, יום אחד בראות הירח – כמנהג הקראים – ויום אחד כאשר היו עושים לפנים” (שם).  ↩

  66. לעיל 38  ↩

  67. לק"ד נספחים 42.  ↩

  68. ככה יקראו הערבים לירושלם. ויען כי כנוי כזה עושה רושם השתמש בו המליץ הקראי למען הֵרָאות כמלאך שלוח מאת ה'.  ↩

  69. 27.  ↩

  70. 28.  ↩

  71. 32. ועל כרחנו ראה טלטול זה בעיר המתוקנת בערוב שאין הקראים מודים בו.  ↩

  72. שם.  ↩

  73. 30.  ↩

  74. 32.  ↩

  75. 33.  ↩

  76. ככה קרא לה הקראי אליהו הירושלמי אשר מצא ואשר פרסם אותה.  ↩

  77. ע' מליצת תחנתו הקלושה והתפוחה שצדיק זה מתפלל בשם «היפה בנשים“ כלומר בשם דתו הקראית: «מלכי ואלהי, עד מתי חולת אהבה אני, עד מתי לא תרחמני, עד מתי תשכחני, עד מתי הזנחתני, עד מתי קנאת ביתך אכלתני, עד מתי אבקש כעוטיה” (31).  ↩

  78. ככה קרא לו הקראי אליהו הנ"ל.  ↩

  79. קאמיקער (ע‘ איכה רב’ יג, י"א).  ↩

  80. לק“ד נספחים 19. ועי' חרוזי חרופים וגדופים על תלמיד ותיק זה מן «החכם השלם” (?)«הרב רבנו יפת הלוי“ (19 – 25) ולכנוי גנות כזה גרם לתלמיד זה שמו יעקב כדבר האמור מפי אליה הקראי הירושלמי «כי כשמו כן הוא (?) כי כל אח עקוב יעקב” (25). אך אם ככה הם עושים לנו הלא נוכל גם אנחנו לעקש את כל החכמים“ השלמים הרבים רבותיהם” של הקראים הנקראים «יעקב" שהם אחד עשר במספר (רשימת חכמיהם בסוף לק"ד 205).  ↩

  81. הקראי מנחם גיצני ערך אל המקמץ מכתבים לקהירא שבמצרים (לק"ד נספחים 47).  ↩

  82. «דוד הבבלי הידוע אלמקמס" (פי‘ רי"ב ברזילי לס’ יצירה 77).  ↩

  83. ע' לק"ד שם 46־44.  ↩

  84. «שמענו שראה את רבנו סעדיה והי' בימיו ולמד ממנו הרבה" (פי' רי"ב ברזילי שם).  ↩

  85. «ולא ידענו אם היה מן הגאונים – – ולא הוברר לנו הדבר" (שם).  ↩

  86. ע' לק“ד י”א– קס“ח. ומאמר לקוה”כ בישראל להרכבי. ורבים מדבריו הביא הקראי יהודה הדסי בספרו אשכול הכופר במקומות שונים.  ↩

  87. קונסט בל"א.  ↩

  88. פ“י רי”ב ברזילי 65.  ↩

  89. החכם החסיד ר‘ יהודה בן ברזילי הברצלוני כותב: «כדי להשיב תשובה לחולקים עלינו מן האומות כתבנו כאן המאמר התשיעי והעשירי כמו שהועתק מל’ ערבי ללה“ק (77 – 83). וגם המאמר הנשגב לרש”ב גבירול «אתה אחד ולא כאחד הקנוי והמנוי“ (כתר מלכות) אינה אלא מהדורה חדשה ממאמר המקמץ על אחדות ה‘ «ולא כאחד שהוא א’ ממין קנין ולא כאחד במנין וכו'” (אלמקמס: הליכות קדם פאללאק 73).  ↩

  90. «גדר הזכות היא השקטת הנפש ושמחתה בחדוה שאין לה סוף בעה“ב וכו' והזכות היא אחדות הנפש וששונה בעה”ב אשר המקום משמחה אותה בצדק ובמשפט" (151).  ↩

  91. «וגדר הפרעון הוא נוד הנפש ועצבונה וכו' ואבוד השמחה ממנה עד סוף כל הדורות" (שם),  ↩

  92. «ותשובות האפיקורסים כס‘ האמונות וס’ שרשי הדת וס' המקמץ (בקדמ‘ לס’ חובת הלבבות) ".  ↩

  93. Averse מצפון לעיר ניאפול.  ↩

  94. דומה הדבר כי יתרון הכשר היה לו בתורת הרפואה ובתורת הסממנות Pharmakologie (ע' גידעמאן ערציעהונגסוועזען 18 II הערה 1).  ↩

  95. ע‘ את כל זאת בהקדמת ר"ש דונולו לפי’ ס‘ יצירה המודפסת בס’ מצא חפנים 29.  ↩

  96. «ר‘ שבתי (דטלו) [דונולו] הרופא זצ"ל פירשו היטב בס’ חכמוני שלו למה נסדרו הכוכבים בענין זה“ (רש“י ערובין נ”ו). תחבולת הוצאת מים מן האור שהביא רש”י בשם «פיוט שיסד אחד מגאוני לומברדיאה“ (רש“י ביצ' ל”ג.) נמצאה גם בפירוש ר”ש דונולו לס' יצירה, ולא ידענו מי קבל אותה ממי.  ↩

  97. זו היא עדות שהעיד עליו נילוס הקדוש למצרים (גידעמאן 24 II).  ↩

  98. סתם שם ר‘ שבתי אנו מוצאים במשפחה זאת « – – ר’ שבתי ממשפחת ר‘ אמתי" (אגרת ס‘ יוחסין: סדר החכמים ב’ 127) ושם «ר’ חסדיה הגדול הצדיק נ“ע קרובנו”, הנמנה ראשון עפ“י ר”ש דונולו לעשרת הרבנים החכמים הצדיקים ז“ל” נמצא גם במשפחת ר‘ אמתי «כסיאה בת רב שפטיה היתה לאשה לחסדיה בן ר’ חננאל אחיו" (אגרת ס' יוחסין 123).  ↩

  99. « – – ר' פלטיאל בכוכבים ידע להבין" (שם 125).  ↩

  100. בפי הערבים יקרא Almuiza (קויפמאן: Achimaaz von Oria 18), ובפי העברים אל מעו (אגרת ס' יוחסין שם 124).  ↩

  101. ככה תקרא העיר הזאת בפי הסופרים העברים (שם) והיא העיר Oria.  ↩

  102. הוא «ר‘ פלטיאל בן ר’ שמואל ב“ר פלטיאל ב”ר חננאל בר' אמתי" (שם 131).  ↩

  103. 126.  ↩

  104. 129. «ומליצת «עד" אולי תשמש פה: עד ועד בכלל.  ↩

  105. «ופרשת גדולתו אש גדלו המלך באוצרותיו והשליטו במלכות מצרים וכו‘ וכו’" (שם).  ↩

  106. שם. כעין נדבות אלה, אך לא בשעור מרובה כזה, מצאנו במשפחה זו גם בדורותיה הקודמים: «איש יהודי הי‘ ביומו ור’ אחימעץ שמו. בירושלם עיר ההֻלָּלה. פעמים שלש בנדרים עלה ובכל פעם עלייתו מאה זהובים הוליך אתו – – להיטיב לעוסקי תורתו ולאבילי זבול תפארתו (שם 113).  ↩

  107. 129.  ↩

  108. 131.  ↩

  109. פי‘ דה“י לתלמידי רס”ג הוצ’ קירכהיים 18 – 19.  ↩

  110. פרדס לרש“י כ”א.  ↩

  111. «ובני אפריקא“ הפוסקים את ספריהם לפסוקים שזכר רס”ג (ס‘ הגלוי: זכל"ר ב’ קס"ב) הם על כרחנו אנשי קירואן בחירי בני אפריקה.  ↩

  112. רס“ג מספר: «ובזמננו זה חברו מאנשי קירואן ספר בעברית ממה שנמצאו אצלם מן שערי (?) הנוצרי מופסק לפסוקים ומוטעם בטעמים” (ס‘ הגלוי זכל"ר ה’ ק"נ). תחת «מן שערי“ יש לגרוס לדעת הרכבי «מן שירי”; ולפי הגהת ראָזען יש לתרגם את המלות האלה שגופן ערבית «במה שעבר עליהם ע“י שעדי הנוצרי” (כלומר מה שקרה להם) ויהי' «שעדי" שם אדם.  ↩

  113. הדיוק הנפלא הנוהג בתורת אנשי קירואן נראה לכל מבין המתבונן בדבריהם.  ↩

  114. על חלוקי כלכלת הלמוד הבבלי משל הלמוד בא“י ובארצות אדום, כלומר באיטליא ובנותיה ע‘ ת’ רב האי טעם זקנים נ”ו.  ↩

  115. «רב יהודה אלוף וריש סדרא" (אגרת שלוחה אל חכם קירואן זה: כ"י אוקספורד סי' 2269/2). וריש סדרא היו נקראים ראשי המתיבות שקדמו בבבל לרב ושמואל (ח"ז 21 הערה 4).  ↩

  116. «ואתה נכבדנו מר ורב יהודה ראש כלה" (כ"י אוקספורד 2680/16).  ↩

  117. רבנו אלחנן אשר ידובר עליו בפרק זה נקרא «ראש הסדר של כל ישראל" (JQR. XX 729).  ↩

  118. כן נשמע ממליצת רב האי לר' אברהם בן עטא «נגידא דעממין ורישי דסדריהן ורבא וסלדא (?) דסבי דיהודאי" (מכתב רב האי בחרוזים מכ"י פטרסבורג מודפס בס' אנשי קירואן לפוזננסקי 11).  ↩

  119. ע' המקורות הערבים לכל זה גרץ גד"י V 253.  ↩

  120. הקדמ‘ לפי’ הראב"ע לתורה.  ↩

  121. ע' גד"י שם 224.  ↩

  122. שם הערה 3.  ↩

  123. «יהודה בן קורייס ואנשי קירואן" (פי‘ דה“י לתלמידי רס”ג הוצ’ קירכהיים 16, 52, 27).  ↩

  124. Tahort.  ↩

  125. «ורי“ב קוריש ממדינת תאחרת כתב ספר היחש וקרא לו אב ואם וראוי לנהוג בו כבוד” (ראב"ע מאזנים א': ).  ↩

  126. כל זה נמצא בהקדמת ס' ראסאלה הערבי המתורגם אשכנזית Gesh. D. Rabb. Lit. Wünsche & Winter Trier 1894 41 – 3  ↩

  127. שם האגרת הזאת הכתובה ערבית הוא «רסאלה" שהודפסה בפאריז בידי ברגש Barges וגולדברג בשנת 1857 ואשר תורגם אשכנזית Gesh. D. Rabb. Lit. שם צד 41.  ↩

  128. בשם קראי אחד, שקרא אב“ן רש”ף את שמו בישראל, משה כהני, הובא מאמר שלם של יהודה בן קוריש, המחרף ומנאץ את רבותינו ז“ל בכל מיני חרפות ונאצות (לק"ד נספחים 66 – 70) והחכם גרץ ענה אחרי אמתת המאמר הזה אמן בכל כחו [גד”י V 479]. את המאמר הזה הכחיש ויעקור משרש ויבטל כחרש הנשבר המבקר החריף ד“ר פנחס פראנקל במאמרו השנון «אחרי רש”ף לבקר“ [ר' שמחה פינסקר]) השחר שנת ד' 701) ויוכח ויברר כי כל המאמר החצוף ההוא שבלק”ד אינו אלא העתקה מקוצרת בקצת מקומות מאשכל הכופר של הקראי יהודה הדסי אות באות ומלה במלה. ובכן אין מאמר זה אלא זיוף גמור מראשי הזיפנים, אבן רשף בכבודו ובעצמו, או מאחד מהמון רבותיו הקראים חכמי הזיוף מדור דור. ושם [השחר 709] מביא ר"פ פראנקל את דעת המבקרים גייגער שטיינשניידר ונייבויער שבאו לכלל החלטה פסוקה כי זה משה הכהני מעולם לא היה ולא נברא וגם הוא אינו אלא יציר כפיו של זיפן רמאי.  ↩

  129. מאזנים א'.  ↩

  130. ראב"ע ברא‘ לח’, ט'.  ↩

  131. מאזנים שם.  ↩

  132. «בספרנו אשר חברנו בתכונה" (פירושו לס' יצירה לונדון ל"א).  ↩

  133. «ובספרנו אשר עשינו אותו שליחות אל א“א יוסף בנו חסדאי, והוא ג‘ חלקים, הא’ בחכמת תכונת הגלגל והב‘ במה שילקח בחכמת הגלגל והג’ בגזרות הגלגליות” (שם ול"ב).  ↩

  134. «מספרנו הגדול בתכונת הגלגלים אשר חברנוהו לכבוד איסמאיל בן אלקאים" (ל"ג).  ↩

  135. ע' גד"י גרץ 313.  ↩

  136. «וכבר פירשנו זה בספר אשר דברנו בשֶּׁתֶן" (ע"ד).  ↩

  137. «ספרנו אשר חברנוהו בזה והוא מחובר ומסודר בסדר בראשית ברמז" (פי‘ ט’ יצירה כ"ח).  ↩

  138. ל"ה.  ↩

  139. נ"ז.  ↩

  140. ל"ה.  ↩

  141. כמליצתו הנמרצה «מאן דידע, ידע ומאן דלא ידע יאכל טלופחין" (מ"ט).  ↩

  142. «חברנוהו – – ברמז לא יתכן לפרשם אלא לראויים להם והם מעטים בלתי נמצאים" (כ"ח).  ↩

  143. כמליצתו «אשר גלה סודו לנביאו הפילוסוף השלם" (ע"א).  ↩

  144. לא תקן עזרא ע“פ בראשית (?) ולא חברו משה רבנו ע”ה אלא למי שיודע רמזי סודותיו" וכו'.  ↩

  145. כעדות שהעיד על עצמו «ומה שפירשנו מספיק ליודעי רמזי התורה וסודות החכמה (שם).  ↩

  146. «והבן זה הסוד הגדול והחכמה הנכבדת, תעמוד מזה על קצת מה שסדרו החכמים ובנו הפילוסופים; וזה הענין לא ידעתי מי גלה מחברינו אלא אני" (מ"ו).  ↩

  147. «ואל יחשוב החושב היותנו בלתי מדברים עליו מצד היותנו סכלים בו" (ט"ו).  ↩

  148. «והייתי אז כבן כ' שנה והייתי מעמידו – לרס"ג – על מקום החטא והיה הזקן שמח בזה מצד היותי חדש [צעיר (?)] בשנים (י"ז).  ↩

  149. «ראה בעין שכלך והבן מה שבין זה הפירוש ופירוש סעדיה הפיתומי“ (נ"ו) «וכבר פירש רס”ג בזה דבר, ובחן פירושי ופירושו ותכיר האמת" (ע"ג).  ↩

  150. «ולא רצינו לשתף דעתנו בזה עם דעתו של מפרש פן נהיה לבוז" (כ"א), ומפרש זה שלא זכר בן־תמים את שמו במאמר ההוא, רב סעדיה הוא.  ↩

  151. «ואני אומר כי יש נכנסים בדברי א“א ע”ה – כלומר בס' יצירה – מן הפירושים ולרוב הזמן באו אנשים סכלים ושתפו הפירושים וגרעו והוסיפו ונאבד האמת מביניהם וכאשר בא לידינו ראינו שנתקן בפרק הזה כפי כחנו“ [ס”ה].  ↩

  152. אף כי אין עם לבבנו להוציא לעז על דונש בן תמים כי נטה לבו אל דת הקראים, כי קראי לא יכתוב פירוש לס' יצירה, לא טחה עיננו מראות נטיה לדת הקראים. מליצות כאלה «לקצת חברינו הנודעים ברבנות“ (ט"ז) «חברינו הרבנים בעלי התלמוד” (י"ז) שגורות הן בפי קראים ובפי הנוטים אחריהם ברב או במעט ואינן מצויות כלל בפי רבנים גמורים.  ↩

  153. ע' דברי רמב“ם ז”ל באגרת תימן שהבאתי לעיל.  ↩

  154. זו היא עדות שהעיד עליו רמב“ם ז”ל «וכמו כן ס‘ הגבולים וס’ היסודות שחבר יצחק הישראלי גם הם כלם הזיות ורוחות והבלים כי יצחק הישראלי גם הוא היה רופא בלבד" (אגרות הרמב“ם ד' ליפסא דף כ”ח).  ↩

  155. «ושמעתי שאיש ששמו אלכסנדרי פירש בראשית עד ויכולו בחמש מאות עָלֶה. ואע“פ שלא ראינו פירושו כבר ראינו מהשגתו בענין” (פי‘ ס’ יצירה כ"ח), ואהבת האֹרך נהגה גם ברבו יצחק הישראלי שחבר שני ספרים מבראשית עד ויכלו ועוד לא כלה מרוב דברים" (הקדמ‘ הראב"ע לפי’ התורה).  ↩

  156. ע' באכער 49, 36. Z. D. M. G.  ↩

  157. J. Q. R. שנת XX צד 729 וע‘ «אנשי קירואן" לפוזננסקי 188 ור’ חושיאל באגרתו לרב שמרי‘ בן אלחנן חולק כבוד לאביו וקורא לר’ שמרי' «בן כמוך" כלומר: בן לאב שהוא גדול כמוך (649 643 – J. Q. R. X.).  ↩

  158. ככה נרשם שמו בראש אגרש“ג בכ”י ארם צובא [אגרש"ג הוצ' לעווין שלפנינו צד 4).  ↩

  159. סה“ק: סדה”ח 73. ואולי היה מוצאו מבבל ממשפחת רב צמח בן שאהין שהי' הוא ורס“ג מעותדים יחד לגאונות אלא שהכריע דוד בן זכאי לצד רס”ג (קונטרס אלה המעלות: יוחסין ד' קאניגסברג ק"כ).  ↩

  160. ככה קראהו רב האי ז“ל ”הישיש המעולה מר רב יעקב הראש ז“ל” [שעצ“ד צ”ד: ).  ↩

  161. סוף הקדמת ס' המפתח לרבנו נסים בנו.  ↩

  162. ע' הקדמת רב“מ לעווין לאגרש”ג.  ↩

  163. ספר «אנשי קירואן" פאזנאנסקי 205.  ↩

  164. תה“ג זכל”ר 132.  ↩

  165. ע‘ הרשימות המובאות בראש אגרש"ג הוצ’ לעווין 2.  ↩

  166. התשובה עליה מובאה מראשה עד סופה בס‘ הערוך ע’ «אביי“ ומודפסת היא כיום בסוף ארגש”ג הוצ' לעווין 125, ובראשה כתוב «שאל מר יעקב החבר בן מר רב נסים אשר במדינת קירואן".  ↩

  167. «והוא הרב גם הראש רבנו שמריה“ (אגרת ר' חושיאל שורה 24) «המורה הרב הראשי”(שורה 42).  ↩

  168. «מעודן כתולע" (16).  ↩

  169. «לא הכלים ולא עצב" (5).  ↩

  170. «מסביר פנים בתורת אל"(12).  ↩

  171. «לא יבריחנו במריבת עם תרועת שרים והמון רעם"(20).  ↩

  172. «כל התלמידים היושבים לפניהם“ [לפני רב שמריהו ורב אלחנן בנו] (55). «ישיבתו קבע על מדרש ורבץ תושיה”(11).  ↩

  173. «נעלם באר והוא אִלף"[שם].  ↩

  174. 40.  ↩

  175. «עטרת הישיבה“ (16) «נכבד בישיבה כגורן עגולה” (14).  ↩

  176. «דת ערך בכל מבצר“ (4) «שִׁתֵּת הנשיה” (12) «קיר נטוי וגם נופל חזק אשייה" (14).  ↩

  177. «האיר פני כל הגולה" (14).  ↩

  178. אדוננו רב שמריה ראש ישיבת נהרדעא“ (אגרת ר"ה J. Q. R. VI. 222). ועל כרחנו אין זה אלא שם כבוד בלבד כי אין להחזיק שהיה רב שמריה בבבל. אף ודאי גמור הוא כי מימות האמוראים הראשונים לא היתה ישיבה בנהרדעא כי אם מנהג היה בימי הגאונים להנחיל את גדולי ישראל השרוים חוץ למדינת בבל את אחד משמות הגדולה הנוהגים בין חכמי המתיבה כגון «ריש כלה” או «אלוף“ וכיו”ב. כשם שנוהגת המלכות עד היום להעלות את רצויי נפשה למדרגת שר אלף, שר־צבא, מפקד צבא מלחמה וכיו"ב. אינהו בדידהו ואנן בדידן, הם בכבוד כח הזרוע ואנחנו בכבוד כח הרוח.  ↩

  179. «שדי בחמלת שאר עמי קצין «הרימו“ [21] ”תעודת המשרה עליו גמורה" (22).  ↩

  180. קרוב הדבר בעינינו כי רב חושיאל, אשר עוד מעט נדבר עליו, קרובו היה, בהיות שמות אבותיהם שוים, כי כשם שנקרא רב שמריה «בן אלחנן“ כך נמצא את רב חושיאל חותם על אגרתו «חושיאל בן אלחנן ז”ל", ובכן נתנה רשות לשער כי קרובים היו.  ↩

  181. לדעת בריל היא עיר Siponte.  ↩

  182. ע' מ"ד ביתר דבר ארבעת השבוים.  ↩

  183. ס‘ הקבלה: סדה"ח ב’ 68.  ↩

  184. «ומכר את ר' שמריה באלכסנדריא של מצרים, ומשם עלה למצרים והיה לראש“ (שם). וכלל זה נפרט במקום אחר כי מוצאים אנחנו את «שמריה הרב ברבי אלחנן הרב הראש” חתום על קיום שטר בבי דינא רבא בפוסטאט מצרים על נילוס הנער“ בשנת 1313 לשטרות שהיא 4762 לימות עולם. ובכן יהיה פתרון זה «עלה למצרים”: לפוסטאט מצרים; ודבר היותו שם לראש, מתבאר מסוף קיום השטר בידו (646 J. Q. R. XI הערה 2).  ↩

  185. רש"א פוזננסקי מביא ראי' מפירושי המלות בלשון יון שבספרי רבנו חננאל, כי גם הוא גם רבנו חושיאל אביו ילידי דרום איטליא היו, ששם היתה לשון זו מהלכת (אנשי קירואן 198).  ↩

  186. ל' ראב“ד הלוי סה”ק שם.  ↩

  187. «יציאתנו מארץ מולדתנו לעבור ולהתגורר בארץ ישמעאל לא היתה בלתי על ראית פני הרב אשר נכספתי משנים קדמוניות" (אגרת רב חושיאל).  ↩

  188. «ונטשת מדינתך ובאת וקבעת באפריקי ישיבות" (שירי ר' שמואל הנגיד לרבנו חושיאל: ברכת אברהם לכבוד ברלינר 68).  ↩

  189. מקץ כמה שנים לשבתו בקירואן כתב על תוחלתו זאת הנכזבה <<והנה עדיין לא עלה בידנו" (אגר' רב חושיאל).  ↩

  190. לעיל 94 הערה 7.  ↩

  191. «ראוני מטיבי עין – – ןחשבוני כאח יונק שדי אם וכו' שבח לגומל לחיבים טובות ויתננו בארץ גרותנו לחן ולחסד בעיניהם ובעיני המלכות" (אגרת ר"ח).  ↩

  192. מקץ כמה שנים הוא כותב: «כי כל אלו השנים לא תתכן עמידתנו הנה והפצירו בנו מאד“ (שם) «כי מרוב אהבתם עלינו חפצו לעכבנו ולא נתרצינו בע[צתם] ” (שם).  ↩

  193. אולי הוא רבנו נסים בר' יעקב.  ↩

  194. שם.  ↩

  195. ע"ד כנויי כבוד כאלה שנהגו במתיבות בבל ושנתנו גם לגדולי יתר הארצות כבר דברנו זה מעט.  ↩

  196. «ועוד שאנו נושאים ונותנים באלו הדברים נזדמן דרך פתאום לרבנא יהודה ריש כל[ה] ולרבנא יוסף בן ברכיה שמ[רו] (?) צו[רו] (?) וילכו למחריאה“ וכו‘ «וכשמנע רבנא אברהם ברי’ דרבנא נתן ש[מ]עירו זאת וירב שבועה שלא תפרד עתה מבינותינו וכל (החושבים) [התושבים] (?) כלם וכו'” (שם).  ↩

  197. «(בטלנו) חפצנו מפני רצונם" (שם).  ↩

  198. «ועוד היינו מתמהמהים על ביאת ר‘ אלחנן בננו בבואו אשתקד וכו’ ותקננו כל צרכינו ולא נשאר לנו בלתי צדת הדרך. וכראות כל בני קהל קירואן יזכרו לטובה כי הסכימה דעתנו ללכת התחילו דבר אלינו עבור עמדנו“ (שם). ורב אלחנן ב”ר חושיאל זה אינו אלא רבנו הננאל ששנו שמו לשם חננאל אחרי בואו לקירואן למען הבדילו מר' אלחנן בנו של רב שמריה השוכן בעיר ההיא (ע' שכטר:J. Q. R. שנת XI 645).  ↩

  199. «כאשר הודעותינו כבר בכתבינו שלש פעמים וארבע וכו‘ וכל אלה השנים שנתעכבנו בקירואן כבר הודעתיך בכתבגו אל איזה דרך נתעכבנו וכו’" (אגר"ח) מכתבים אלה מכתבי פיוס היו, והאחרון שבהם הוא שנמצא בדורנו ושאנחנו מוציאים ממנו אל כל המאורע שפרקנו לפרקיו וסדרנום פה את הסדור הראוי לעניננו.  ↩

  200. 93 הערות 2 – 4.  ↩

  201. אבל עי' אוצר הגאונים לחגיגה צד 16.  ↩

  202. כאשר כבר הזכרנו כל אלה.  ↩

  203. ע' מכתב משנת אלף רס“ד לשטרות 4712, שנכתב ונשלח מפומבדיתא לאספמיא ונמצא בגניזה והודפס J. Q. R. XVIII צד 401/3 ובסוף אגרש”ג שיצא לאור בפ“פ ד”מ ביד רב"מ לעווין XXII.  ↩

  204. «וגם הם היו שואלים – בימי אדוננו מרנא ורבנא פלטוי – לכתוב להם תלמוד ופתרונו וצוה וכתבו להם" (שם).  ↩

  205. שם.  ↩

  206. «וספר לי ר' מאיר בן ביבש שראה גליון של רב סעדיה גאון ז“ל וכתוב עליו: לקהל קרטובא ואלבירא ואליסאנא ובגאנה וקלסאנה ואשביליא ומרידה העיר הגדולה וכל ערי ישראל אשר סביבותיה” (סה“ק: סדה”ח 74).  ↩

  207. אבן גלגול הסופר הערבי יספר כזאת, אך תחת בבל טעה הסופר הנכרי הזה לכתוב «בגדד" (תרגום מונק: ספר תשובות תלמידי מנחם לר"ז שטערן LXI).  ↩

  208. אנחנו כותבים כי את מרבית תורתם קבלו אנשי קירואן מיד חכמי בבל, אבל דברים הרבה קבלו גם מדרכי אבותינו שבאיטליא. והיטיב מר עפפענשטיין לרמוז כי השמות חושיאל, חננאל, אלחנן ושמריה כל חכמי קירואן דומים הרבה בטהרתם העברית העתיקה לשמות משפחת ר' אמתי כגון שפטיה, חסדיה, עבדאל, פלטיאל ואחימעץ ולשמות הנמצאים גם בזכרונות שאר חכמי איטליא (מאנאטסשריפט ש' 55 צד 623 – 625). וגם מן המלות היוניות המובאות לרבנו חננאל בפירושיו מוכיח החוקר הנזכר כי מקום משפחתו היה באיטליא הדרומית ששם היתה הלשון היונית ידועה ומדוברת (צד 741). אך בכל זאת יש להתבונן כי גם בתורת החכמים האלה גבר היסוד הבבלי הרבה מאד על יסוד האיטלקי אף כי מוצאם מאיטליא היה.  ↩

  209. «רוב הנוסחאות המוגהות הם ספרים אחדים מספרי הספרדים“ (הקדמ' מסורת המסורת לר"א בחור) «ובדקתי בספרי אספמיא המעולים המדויקים אשר קבעתי לעשות אחריהם העתק מדויק בחסרות ויתרות” (מגדל עוז לרמב“ם הל' ס”ת פתוחות וסתומות בראשית). «וכן בדקתי בספרים אספמיים אשר יצאו להם שם במעלותם“ (שם). «מצאתי אח”כ בספרי ספרד כדברי" (רשב“ם דברים י”ח. י"א).  ↩

  210. «ובה“ג של אספמיא” (תו‘ ד“ה «אמר” פסח ל’.).  ↩

  211. «עשירים בכל דור היו משתדלים בכתיבת הקובצים“ (מעשה אפוד 26). «וזוהי דרך כל אנשי המסלה יראי אלהים אשר היו לפנינו לקבוע מדרש סופרים לכתוב ספרים רבים כברכת ה' אשר נתן להם” (ספר החנוך תרי"ג).  ↩

  212. Cordova  ↩

  213. «יצחק ר“ג וכו‘ הוה קאזיל מקורטבא וכו’” (יבמ‘ קט"ו: וע’ מ“ד ח”ט “ראשי יהדות הגולה לתולדותם”).  ↩

  214. רב נטרונאי כותב בתשובתו « – – אפילו בקרטבא הזה כדבר הזה ששם מקום מלכות הוא, וישראל מרובים וישמעאל מעט“ (קבוצת חכמים III). [צ”ל: וישמעאלים מרובים וישראל מעט כמו שהגיה הרכבי בתולדות ר“ש הנגיד, «המאסף” להמליץ צד ל"ט הערה 7 עי‘ הגאונים לערובין צד 25 הערה א’].  ↩

  215. «והיו בקורטובא בית הכנסת ששמו כנסת המדרש" (ס' הקבלה, סדר החכמים 68).  ↩

  216. שם.  ↩

  217. ר"ז שטערן מעיר כי סתם כל שם דַּין הנזכר בדברי חכמי ספרד, מקומו בקורטובא (ס' תשובות ר"ז שטערן XVII ).  ↩

  218. «היה שם דַּין ששמו ר' נתן וחסיד גדול היה" (סה“ק סדה”ח ב' 68).  ↩

  219. כעדות המליצות האלה: וכששמע הוא והתלמידים וכו' ושאלו ממנו שאלות בכל הספקות – וסדרו שאלותם" (שם) היו עושין מדרש ומפרשים ועולים ויורדים.  ↩

  220. Omejjaden.  ↩

  221. – – ויָעַר את רוח הפקידים אשר היו על ישראל וישימו עליו שרי מסים ויכבידו עֻלם – – ויכנעו תחתיהם ותמצאנה אותם צרות רבות ורעות“ («אגרת בן שפרוט למלך הכוזרים"). ועל המעשקות והחמסים שנהגו גם בקרב המושלמים שבספרד אע”פ שלענין מדע ומלאכת מחשבת היתה דעתם רחבה יענו מעללי רומאחיץ שר חיל הים, שהיה שודד גמור צודד נפשות ומוכרן ברשות מלכו. ועל מעמד המשפט, שלא היה מנוקה מכל דופי שם, שמענו עדות נאמנה מפי רבנו התמים והחסיד ר‘ משה בן חנוך לענין דין המלכות של ראובן וכו’ «צוו עליו השולטנין להרגו והרגוהו וצוו והחריבו את ביתו“ (תשובה גמו“מ קע”ט) ששאלוהו אם יש לזה חומר «דינא דמלכותא” שהשיב גאון זה לאמר « – – שאין הדבר תלוי אם דיניהם דין ואם לא, שודאי אין דיניהם דין דלא דייני וקטלי, ואפילו הם לעצמן וכש“כ [ל]ישראל, וסומכין על עדיהם והם כלם עדי שקר אשר פיהם דבר שוא” (שם).  ↩

  222. שם בראש אגרת בן שפרוט ובראשי חרוזי התהלה המוקדמים לאגרת חתום «אני חסדאי בר יצחק בר עזרא בר שפרוט“. אולם מאשר ידענו כי משפחת בן עזרא היא משפחה עתיקה רבה וכוללת כמה בתי אבות, ע”כ יש לשער כי «עזרא“ הרשום בראשי החרוזים אינו אלא שם יחיד ו«עזרא” שבראש גוף האגרת הוא שם המשפחה הכוללת, ושפרוט הרשום בראשי החרוזים הוא שם בית אב אשר יצא כענף משרש המשפחה הכוללת ואשר חסדאי נקרא תמיד בשם בית־אב זה.  ↩

  223. «מבני גלות ירושלים אשר בספרד“ (שם). ואם יש להטיל ספק גדול אם דברים אלה והדומים להם ביחוסי שאר המשפחות כפשוטם הם, מעידים הם מכל מקום על קדמות גדולה, וראב”ד הלוי קורא למשפחה זאת «מזרע המשרה" (סה"ק: סדר החכמים 81).  ↩

  224. ראב“ד הלוי כתב על חשובי משפחה זאת, כי «מדותם מעידות עליהם שהם מזרע המלוכה ומן הפרתמים” (שם 80).  ↩

  225. מנחם בן סרוק כותב על חסדאי «אדני אביך וכו‘ אהבני וימשכני בחבלי ידידות" (אגרת מנחם: ס' תשובות לר"ז שטערן XXXII), «רחמי אדני אביך אשר חסיתי בצלו ויפרוש עלי כנפיו וירחמני ויכבדני וָאהי באוכלי שלחנו ולולא חסדיו וכו’" (XXXIV).  ↩

  226. «ספרתי מעלליו והנם כתובים על ארון העדות בבית זבול אשר בנה לשם אלהיו והמכתב מכתב ידי" (שם XXXII).  ↩

  227. מין תריאק היה (ע' גרץ גד"י 322 V).  ↩

  228. שירת דונש בן לברט: ס' תשובות לר"ז שטערן.  ↩

  229. «ולזרים כבש עשרה מבצרים – – והוביל בן רדמיר Ramirez ושרים וכמרים, והמלך השוטה, זקנתו טוטה (Toda), אשר היתה עוטה, מלוכה כגברים" (שם וע' גרץ גד"י 323 V).  ↩

  230. מיניסטער דער אויסערן אנגעלעגענהייטען.  ↩

  231. Sclavonien.  ↩

  232. «ומלכי הארץ – – יובילו שי – – ומהם מלך אשכנזי ומלך הגבלים. שהם אל צקלאב (Skalvons) ומלך קוסטונטינא ומלכים אחרים ועל ידי תבאנה מנחתם ועל ידי תצאנה גמולותם" (אגרת חסדאי אל מלך הכוזרים).  ↩

  233. « – – מרוב הסוחרים הבאים מכל ארצות ומאִיֵּיהם וכל דבר סחורתם וכל אודותם לא יתכן כי אם על ידי ולפי דברי" (שם).  ↩

  234. אבן גולגול הערבי: די סוזי, מובא בגד"י V 325.  ↩

  235. ע' גרץ 371.  ↩

  236. אחרי הרשום למעלה צד 98 בהערה 7 באגרת בן שפרוט הוא מוסיף וכותב: «וכראות אלהינו את ענים – – היתה סבה מאתו ויציבני לפני המלך ועלי הטה חסד ויסב את לבבו אלי – ובזאת עניי הצאן שגבו ישע ותרפינה ידי לוחציהם" (שם).  ↩

  237. תשובות תלמידי מנחם: בית האוצר לשד“ל 23 וס' תשובות לר”ש שטערן.  ↩

  238. תשובות דונש: ס' תשובות לר"ז שטערן. ועוד הרבה כזה על חסדי חסדאי לאחיו תמצא בשירי מנחם דונש ואלחריזי ובדברי כל הסופרים המדברים עליו.  ↩

  239. ע' לעיל 94 ומ“ד «בירור דבר ארבעת השבוים”.  ↩

  240. ע‘ פסוק זה ומדרשו גטין נ"ז; והמקרא תהל’ כ“ח, כ”ג.  ↩

  241. סה“ק: סדה”ח א' 68 ומ“ד «בירור דבר ארבעת השבוים”.  ↩

  242. ע‘ חלק ח’ 91 הערה 10 – 11.  ↩

  243. סה"ק שם.  ↩

  244. גם על ר‘ חנוך נאמר « – – ר’ חסדאי הנשיא הגדול שאלו בימיו אין אדם בעולם שיכול לחלוק על הרב ר' חנוך" (ששם 69).  ↩

  245. יהודה אלחריזי: תחכמוני שער י"ח.  ↩

  246. «והוא אל סורא ישלח בספרים“ (ת' דונש: שם 1). ור”ש מונק מביא בדם הסופר הערבי Ibn־Ubi Osaibin – כי חסדאי כלכל את מחסורו בספרים מארץ הקדם: “Mais Hasdai – – parvint å se procurer tout se quïl desirait en fait de livres de juifs de l'Orient” (Archives isr 1848. P. 326 note).  ↩

  247. כאשר יעיד חרוז זה «– – שיר תהלה להשר ריש כלה" (ת' דונש: שם).  ↩

  248. אגרת חסדאי אל מלך הכוזרים שכתב מנחם בן סרוק מפיו.  ↩

  249. שם.  ↩

  250. שם.  ↩

  251. שם.  ↩

  252. «ובימי אבותינו נפל אצלנו איש ישראל נבון דבר היה מתיחס לשבט דן" וכו' (אגרת חסדאי).  ↩

  253. אגרת חסדאי. – אך נראה כי עד אשר שמע חסדאי את דבר מציאות מלכות הכוזרים לא אבה להאמין עד אשר שמע זאת מפי אנשי חראסן ובזנתי, כן נשמע ממליצתו «אעפ"י ששמעתי כי נפלו במקום אדני המלך ב‘ אנשים וכו’“ (שם). ובאמת הלא העיד יוסף מלך הכוזרים בכבודו ובעצמו על מכתבי שלום שכבר היו באים אל אבותיו מספרד או מגליות ישראל הקרובות שנשמרו באוצר כתבי המלכות ושנתפרסמו בין הכוזרים: «וכבר היו בעיני (?) אבותינו אגרות דרישות שלום, והדבר הזה הי' שמור בספרינו, ידוע לכל זקני ארצנו” (אגרת מלך הכוזרים).  ↩

  254. ע' הערה הקודמת.  ↩

  255. Sklavonia.  ↩

  256. אגרת חסדאי.  ↩

  257. קרוב הוא בעינינו כי בפי יעקב בן אליעזר זה, שמציאותו מציאות של ממש היא, נתן בעל המדרש הבדוי הנקרא «עקטאן דמר יעקב“ את מאמר «אמר מר יעקב בר אלעזר: שטתי בכל העולם כלו ולא מצאתי גמ”ח ובעלי הכנסת אורחים כאנשי עבר הנהר" (עקטאן דמר יעקב צד 10 – 11. ע' מאסף נדחים להרכבי 6 צד 91). ואולי היה יעקב בן אלעזר זה תַּיר – רייזענדער – כר‘ בנימין מטודילא וכר’ פתחיה המסבב.  ↩

  258. «אודיעך, שבא אלי כתבך ע“י ריב”א מארץ נמץ (אגרת מלך הכוזרים). ונמץ היא ארץ גרמניא בל' פולנית ובכמה לשונות סלָוויות. ומכאן אנו למדים שלשון הכוזרים לשון סלוית היתה.  ↩

  259. «והשלים המלך עם מלך אלן שכננו, כי מלכות אלן עזה וקשה מכל האומות אשר סביבותינו. כי אמרו החכמים פן יתעוררו עלינו האומות למלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו“ (גה”ג שורה 44 – 47. וע' על הגליון הגנוז שנמצא בדורנו ח“ט 197 הערה 4 וצד 198 הערה 5. ומכאן ואילך אנו רושמים אותו בר”ת: הגה"ג.  ↩

  260. «כי מקצתם שומרים דת היהודים" (שורה 53).  ↩

  261. דברי הסופר היוני Constantius Prophirogenitus מובאים בהקדמת שכטר האנגלית לגליון הגנוז J. Q. R. צד 192.  ↩

  262. הסופר היוני ההוא בספר Caerimonlis aukae byzantinae II c. 44. 59.  ↩

  263. כלומר העיר הלבנה. כך היא גירסת מאסף נדחים 8, צד 121. ועל שם אבני בנינה הלבנות נקראה כך, ובפי הרוסים Białoweźa.  ↩

  264. Stritter, Memoriae populorum: Augusts Memorabilien des Orients 1832 III.  ↩

  265. זהו סדר המלכים אשר פרט יוסף המלך במכתבו, מלבד עוד שלשת המלכים אשר אנחנו באים לדבר בזה על אודותם. ואת סדרו זה חתם המלך יוסף בדברים אלה «וכלנו מלך בן מלך, ולא יוכל זר לשבת על כסא אבותינו" (אגרת מלך הכוזרים).  ↩

  266. «[אבל בימי בנימין] המלך נתעוררו כל האומות על [כזריא] ויציקו [להם בעצת] מלך מקדון ויבאו למלחמה מלך אסיא וט… (?) – – ופייניל ומקדון רק מלך אלן היה בעזרת [אנשי קזר] כי מקצתם היו שומרים תורת היהודים. אלו המלכים [כלם] נלחמו על קזריא ומלך אלן הלך אל ארצם וי[כם מכה גדול]ה עד אין מרפא, ויגפם ה' לפני בנימין המלך“ (גה"ג שורה 49 – 55). – המלות המוקפות בסוגר מרובע הן התוספות שהוסיף מר שכטר מדעתו במקומות המחוקים או המטושטשים. – ומליצה הסתומה «נתעוררו כל האומות” מתפרשת לפי דעתנו במאמר פורט זה של כותב גה“ג «הנה הנלחמים עמנו: אסיא ובאב אל אלבואב וזיבוס וטורקיא ולוזניו” (גה"ג 91 – 92).  ↩

  267. «וגם בימי אהרן נלחם מלך אלן על קזר כי הסיתו מלך יון וישכור עליו את מלך טורקיא כי היה – – ויפל מלך אלן לפני אהרן וילכדהו חי ויכבדהו [המלך] עד מ[אד] ויקח את בתו לבנו ליוסף לאשה אז [נשב]ע לו מלך אלן אמונה וישלחהו אהרן המלך [הבית]ה.  ↩

  268. «וגם בימי יוסף המלך [יהי ה' בעז]רו (?) בהיות השמדה בימי רומונוס הרשע [כאשר נודע] הדבר לאדונו סִלה רבים ערלים" (גה"ג 61 – 63).  ↩

  269. בגה“ג נתפרש שם מלך רוסיא, לאמר: «וגם רומנוס – – שלח מתנות גדולות להלגו מלך רוסיא” (63 – 64), שהוא Oleg המפורסם בדברי הימים לעם הרוסי. אך מפני הסתירה לסופרי הרוסים, שהם מקדימים את זמן אולג מלכם, נוטים אנחנו לשער כי תחת «להלגו“ יש לגרוס «ל[איגור בן] הלגו”, ובגלל זה לא פרטנו את שם המלך הרוסי.  ↩

  270. מר שכטר משער כי «סמבריי" זו (65) היא Seviri או Severians, אשר יכתבו עליהן סופרי הרוסים הקדמונים כי היו סרים למשמעת הכוזרים (הקדמ' אנגלית לגה"ג J. Q. R. 196).  ↩

  271. באשר גם הם שבט סלוי היו. ואף כי עקר משמע המלה הוא מכאוב, הלא ידענו כי לא נמנעו בני אדם מעולם לקרוא לנפשם או לזרעם גם שמות שיש בהם סמן קללה בכל גוי ומשפחה, וגם במקרא אנו מוצאים כן, כגון «חצר מות“ (בראשית כ"ו) «עזמות” (שם כ“ג, ל”א) «מחלון וכליון“ (רות א, ד') «בן־אוני” (בראשית ל"ה) «בריעה כי ברעה היה בביתו“ (דהי“א ז', כ”ג). – על הנקוד הנכון של שם פסח, הנוהג גם בדורותינו, ע‘ עזר’ ב', מ”ט ונחמ‘ ז’, נ“א. – מר שכטר גורס את המלה שחציה מטושטשת «המיקר”, ומתוך שאינו יודע פירושה הוא משבשה וקורא תהתיה «המיחד“ (גה"ג שם הערה 39). אך לפי שהסתכלנו אנחנו בפוטוגרפיא של מלה זו, מצאנו לפני ריש, שהיא האות האחרונה, אות מם ולא קוף ולא חית והאות שלפני המם היא מחוקה כמעט כלה ע”כ נעלמה היא ממנו.  ↩

  272. «ויבא אל עירו רומונוס“ (גה"ג שורה 67). ומר שכטר גורס תחת «עירו” «שָׂרֵי“ (הערה 40). אולם, לדעתי, יש לגרוס «ערי”, כי שרי רומונוס לא באו על סמברי כי אם מלך רוסיא. לעומת זה אפשר כי פשט פסח על ערי גבול בזנתי או על גבול אחת המדינות בעלות ברית בזנתי כי עם הרוסים נלחם אחרי כן ככתוב: «ומשם הלך על הלגו למלחמה וכו'" (גה"ג 74).  ↩

  273. «וילכוד שלש עיירות לבד הפרוורים הרבה מאד“ (68 – 69). פתרונו לדעתנו כי מתוך ערי רומונוס אשר הכה תפש בשלש מהן ויתן לכוזרים לנחלה ופתרון מלת «הפרוורים” בפי סופר זה הוא, לדעתנו, כפרים כי חוצות העיר החיצונית, שהן הן הנקראות פרורים במקרא (מ“ב כ”ג, י"א), הלא הן בכלל הערים גופן לענין כבוש.  ↩

  274. גה"ג 69 – 76. וכמה מן השורות האלה מקוטעות הן אשר אין לעמוד על פסקי המאורעות המסופרים שם.  ↩

  275. 79 – 83.  ↩

  276. גליון הגניזה שם צד 79 – 83.  ↩

  277. Kaspi־see.  ↩

  278. אגרת מלך הכוזרים. – ותערובת עמים רבים מעידה כי לא עובדי אדמה היו יושבי העיר ההיא, כ“א סוחרים מביאים סחורות ארצות מולדותיהם לשם ושולחים תוצאות ארץ כזריא לארצותם. ומלת מדינה בפי סופרי ישראל בימי הבינים משמשת לשני דברים ל«עיר”, כי עיר היא מדינה בלשון ערבית וגם למדינה כפשוטה – פראווינץ – כמו שהוא בלשון אבותינו. ובשתי פנים אלה אנו משמשים בה במקום זה במלת «מדינה" שבפי יוסף המלך.  ↩

  279. ובנוסח מאסף נדחים 1218 של אגרת המלך המתאים מאד עם נוסח שבידינו «וארכה [ורחבה] ג‘ על ג’ פרסאות". אך לדעתנו נתחלפו פה אותיות נ‘ לאותיות ג’ הדומות זו לזו.  ↩

  280. אגרת המלך.  ↩

  281. «ואני יושב על מבואות הנהר" (שם).  ↩

  282. «ובין החומות, הנהר מושך והולך" (שם).  ↩

  283. ע' גרץ גד"י V 330.  ↩

  284. «ואני יושב על מבואות הנהר ולא אעזוב את הרוסיים הבאים בספינות לעבור עליהם וכמו כן לא אעזוב את כל אויביהם הבאים ביבשה לעבור אל ארצם ואני אלחם עמהם מלחמה קשה. ואלו עזבתים היו מכחידים כל ארץ ישמעאל עד בגדאד" (אגרת המלך).  ↩

  285. אבן פושלן ומסעודי וסופרים ערבים אחרים מובאים: גרץ גד"י V 331.  ↩

  286. «שהגיע חילם מן הרבוי עד מאות אלפים" (כוזרי ב‘ א’).  ↩

  287. ככה היו מספרים מלאכי קסרות ביזנתי לחסדאי: “ואניות באות אלינו מארצם – של הכוזרים – ומביאים דגים ועורות וכל מיני סחורות” (אגרת חסדאי).  ↩

  288. «ואנו יושבים במדינה כל החורף. ובחודש ניסן אנו יוצאים (אל) [מן] המדינה והולכים איש אל שדהו ואיש אל גנו ואיש אל עבודתו" (אגרת המלך).  ↩

  289. «כל משפחה ומשפחה יש להם אחוזת אבותיהם – – נוסעים וחונים בגבולם בשמחה ובשירים, לא ישמע אדם קול נוגש, אין שטן ואין פגע רע" (אגרת המלך).  ↩

  290. «ואנחנו עינינו אל ה' אלהינו ואל חכמי ישראל הישיבה שבירושלם ואל הישיבה שבבבל" (שם).  ↩

  291. מלבד האנשים אשר זכר חסדאי במכתבו כי היו בכוזריא וגם בבית המלך מצאנו גם בתשובות רס“ג «חד גברא דשמי‘ יצחק בר אברהם ונפק לי’ לכזר”, מלבד מה שבאו שמה בהמון רב «מן בגדד ומן כורסן ומארץ יון" (גה"ג שורה 57).  ↩

  292. כוזרי ב‘, א’.  ↩

  293. אבן פושלן וס' גרץ גד"י 331 הערה 3.  ↩

  294. ע' מליצת המלך יוסף «ואל ימעט לפניו חרבן ביתו ובטול עבודתו וכל התלאות אשר מצאתנו" (אגרת המלך). ובכן שִתף את נפשו ואת נפש עמו עם נפשות כל ישראל.  ↩

  295. אגרת המלך.  ↩

  296. «ויתר דברי ר‘ סעדיה וכו’ הנם כתובים על… אגרת ר‘ דוסא בנו שכתב לר’ חסדאי הנשיא וכו'" (סה“ק: סדה”ח ב' 68).  ↩

  297. «בשנת ארבעת אלפים ושבע מאות ליצירה, צלחה על בני ספרד… רוח עצה וגבורה, ואז התחילו העברים, להרגיל לשונם בדרכי השירים" (אלחריזי: תחכמוני שער י"ח).  ↩

  298. סח"ק: שם 81.  ↩

  299. אלחריזי, תחכמוני שם.  ↩

  300. ר' משה בן עזרא בספרו הערבי: דוקעס נחל קדומים 5.  ↩

  301. «הביאותני ממרחק מנוה מרגוע – – ואולם חסדך לא הסיעני ומתן ידך לא משכני" (אגרת מנחם לחסדאי: ספר תשובות לר"ז שטערן XXXIII).  ↩

  302. על דברו אשר התמלט מפי האיש התמים הזה לפי תֻמו «ותמאן נפשי תת שנה לעיני“ (שם: XXXII) באה גם עדות איש ריבו: «וגוער בתממות נשפים ושחרים” (ת' דונש 2).  ↩

  303. מחברת מנחם ד‘ לונדון ו’.  ↩

  304. ע‘ דברי באכער Z. D. M. G. ש’ 49 צד 364.  ↩

  305. מחברת 4.  ↩

  306. «ופתר כל ענין ועמד על מנין חסרים ויתרים – – טעמים ונקודות" (ת‘ תלמידי מנחם: ס’ תשובות לר"ז שטערן 11).  ↩

  307. פרק הקודם.  ↩

  308. שם. וגרץ אשר שם את מנחם לאבי אבות המבדילים בין השרש ובין השמוש לא ראה עוד את הקד‘ ספר האגרון לרס“ג שהוציא הרכבי בזכל”ר חוברת ה’.  ↩

  309. «היכל יוכלון אנשי הלשון להסב מן תרומה תרמתי, הלא כה יאמר מן תרומה הרימותי“ (מחברת מנחם 12) וע' כנגד זה רי”ב גנאח הקדמ‘ ס’ הרקמה ורמב"ם ריש מס' תרומות.  ↩

  310. «מה לעברית ולארמית יחד? ואלו וכו'" (ת' תלמידי מנחם 96).  ↩

  311. «ולא יתכן לדמות לשון עברית אל לשון ערב" (6. וע' שם 96. 99).  ↩

  312. ע' דבר זה ביותר מחברת מנחם 12.  ↩

  313. «ויהי כאשר באתי צויתני על מלאכת למודים עבודת לשון הקודש וכו'" (אגרת מנחם לחסדאי: ס' תשובות לר"ז שטערן XXXIII).  ↩

  314. «אלפא ביתא" וע‘ ירושלמי חגיגה ב’, א'.  ↩

  315. את היתרון הזה שהוא מתודע אל כל חוקר שפת המקרא, הדן אותה עפ"י טבע עצמה המיוחד לה ושהחזיק בו מנחם, חשב הח' גרץ לחסרון. אבל וַדָּאָה של שיטה זו הולך ומתחזק מדור לדור.  ↩

  316. המחברת מובאה ביותר בפי‘ רש“י ז”ל ובפי חכמי צרפת. ובדורותינו זכינו לראות אותה מודפסת בפעם הראשונה בידי ר’ צבי פיליפאווסקי בלונדון בדפוס יפה מאד.  ↩

  317. כאשר יראה הקורא בדוגמאות אשר נביא להלן מאגרת מנחם. ואם אמנם יש אשר תמצאנה גם אצל מנחם מליצות נכריות שאין בהן טעם עברי, כגון «ואם אל כמוני יפנה כמוך“ (אגרת מנחם; שם או IIXXX) או «כמוני ישגה וכמהו יסלח” (אגרת חסדאי) [שנכתב גם הוא בידי מנחם], הנה מליצות כאלה בטלות במעוטן באוצר הרב והעצום של המליצות העבריות הטהורות.  ↩

  318. «בהאסף אדוני אביך, כוננתי רב ספד וחקותי דברי קינות אשר קוננו כל ישראל (?) דבר יום ביומו כל ימי האבל" (אגרת מנחם שם).  ↩

  319. «זכר נא אדני [בן שפרוט] ליל תמרורים אשר בו נאספה גברתי יולדתך – – אם לא כחצות לילה רגלי באת אלי לתקן ספק ולהכריז נהי, מצאתני ואני כותב – – [אז] נשבעת באל עליון: «שמורה זאת תהיה לך כל הימים" (אגרת מנחם; שם XXXII).  ↩

  320. «ור' אדונים הלוי בן לבראט – – גם הוא משיב דברים נכוחים“ (ראב"ע מאזנים א':). וראב”ע קורא גם לדונש זה גם לדונש בן תמים בשם «אדונים".  ↩

  321. « – – והלא רב סעדיה ז“ל – – והייתי בעת ההיא צעיר תלמידיו” (ת‘ תלמידי מנחם: ס’ תשובות ר"ז שטערן 27).  ↩

  322. ר‘ אדונים הלוי בן לבראט ממדינת פאס וכו’" (ראב"ע מאזנים שם).  ↩

  323. «חכמי מערב יהודון לו לפתרו אשר פתר בשנער בישיבות“ (שם 14) «שנותיו כשלשים, ושבים וישישים כבני ששים לפניו קודים” (ת‘ יהודי בן ששת: ס’ תשובות ר"ז שטערן 9).  ↩

  324. «המשתרר על כל הפותרים" (ת' תלמידי מנחם: שם 7).  ↩

  325. «ותשם את חכמי ספרד ונבוניה חסרי דעת גרועי בינה ותחשכם לאין – – ותאמר אין בהם מבין מלי ומשיב עלי – – " (29).  ↩

  326. «ובשביבי דורו ומחרבו גורו" (ת' יהודי בן ששת: שם 7).  ↩

  327. ע' המחברת הקטנה «תשובות דונש“ על רס”ג ולכתוב «סעדיה לא צדק, עת לפניו נבדק" (ת' אבן ששת: שם 9).  ↩

  328. «אבל רב סעדיה – – לא ידעתי מה ראה על ככה ומה היתה סברתו“. ובכן לא תלה מנחם את החסרון ברס”ג כי אם בעצמו, כי הוא לא ידע לעמוד על דעתו של הגאון, ולא נפטר ממנו עד אם הגיד את שבחו: «ודקדוקי פתרוניו ומרחבי מליצותיו יורו על תבונתו, ע“כ יש מאמתת מוסר ומדרך אמונה לבלתי שים משגה בסדרי עניניו” (מחברת מנחם 67).  ↩

  329. ת‘ דונש: ס’ תשובות ר"ז שטערן 1 חרוז 13 – 19.  ↩

  330. ברור הדבר כי חבר מרעים היו אשר שטמו את מנחם וימררוהו, כי כן יתאונן האומלל הזה במלאת סאת צרותיו: «מהרו רודפי לנקם נקם – – ישפוט ה‘ השופט היום ביני ובין עושקי" (אגרת מנחם: ס' תשובות ר"ז שטערן XXIX). «לא ה’ הסיתך כי אם בני האדם (שם) מדוע לא קנאת בהוללים וכו'" (שם XXX).  ↩

  331. «העבדתני עבודת עבד ותהי יגיעתי לריק וזיעתי להבל וכו'" (אגרת מנחם שם XXXIV).  ↩

  332. «ולולא רחמי אדני אביך אשר חסיתי בצלו ויפרוש עלי כנפיו וירחמני ויכבדני (ויהי) [ואהי] באוכלי (שולחני) [שולחנו] ולולא חסדיו אבדתי בעוני" (שם).  ↩

  333. כאשר התרעם מנחם «תחלת אודותי היה לך לכבדני, עמדי לפני אדני אביך [אשר] אהבני וימשכני בחבלי ידידות" (שם XXVIII).  ↩

  334. «גם ביום מועד, מבחר המועדים, צוית להחריב בניני, ובידיהם הלמוהו בכשיל וכלפות, לא ע“י נכרים, כי אם בידיהם” (שם XXX). «החצר אשר צוית להחריב, לי ולאחי היתומים היתה למורשה" (שם).  ↩

  335. «מדוע לא קנאת בהוללים, אשר חללו עלי מועד ושבת? הלא לעיניך הלמוני, לפרום ביום מנוחת קדש מַדַּי ולמרוט שערי ביום שבת קדש" (שם).  ↩

  336. XXXIII.  ↩

  337. בראשונה יצאה האגרת הזאת, שאנו קוראים לה בזה «אגרת מנחם“, בידי שד”ל בספרו «בית האוצר“ ואח”כ בידי ר“ז שטערן בספרו ”“ס' תשובות” ד' ווין 1870.  ↩

  338. אגרת מנחם: שם.  ↩

  339. הספרדים נהגו לשמש בשם «נעתר“ למי שה' שומע לקול תפלתו. וגם לר”י הלוי בפיוט לנעילה נמצאה מליצה זו בתורת ברכה לקהל המתפללים: «הֵעָנוּ וְהֵעָתְרוּ" (דיוואן ר“י הלוי הוצ' מק”נ. ועי' שרשים לר"דק).  ↩

  340. אגרת מנחם שם XXXIII.  ↩

  341. שם.  ↩

  342. שם XXVIII.  ↩

  343. XXIX.  ↩

  344. שם XXIX.  ↩

  345. שם.  ↩

  346. XXXI. מן הדברים האחרונים יש לשמוע כי היה לבד עם לבו לפרסם בספר את פרשת דברי הנבלה לכל פרטיה גלוי לכל עמו, אך מי יודע אם השלים את חפצו זה, ואם השלים מי יודע אם יש לה עוד שארית בגניזות שהתחוטטו כבר או העתידות להתחוטט.  ↩

  347. שם XXXII.  ↩

  348. כמה פרטים חשובים ע"ד יצחק אבי חסדאי ומעשיו הטובים ימצאו שם.  ↩

  349. XXX.  ↩

  350. בסוף האגרת נסמכו כמה חרוזים שאינם מענינה: «(כך) [כסף] המושב מאת ידידי שמתיהו לטוטפות – – ובראותי כי בושש בערו בקרבו רשפות, ויגרתי פן יהָפך להיות חליפות, כמהפכת איוב לאויב וטפה כטפות" (שם XXXVII. ופתרון מליצת החרוז האחרון ע' ב“ב ט”ז). אולי אפשר כי דברים אלה היו שלוחים מאת מנחם לחסדאי ששב לשלח לו את מחיתו אחרי שעשה לו שלום. אך קרוב מזה הוא לשער כי ליצחק אבי חסדאי, אשר היה מעולם אוהבו ותומכו, או לאיש אחר מאוהביו ותומכיו כתב דבריו אלה.  ↩

  351. «וטוב לא איַחל – – כי אפס שברון“ (פתיחת האגרת). ומליצת שברון במקום זה יסודה בס' בראשית מ”ב א‘, ואות שין היא ימנית, או יסודה בס’ תהל‘ קמ"ו, ה’, ואות שין היא שמאלית.  ↩

  352. ודבר זה עולה מדברי תלמידיו שכתבו בתשובותיהם שיחדו גם הם לכבוד חסדאי, על רבם «זאת אחריו השאיר ברכה לדורות" (ת‘ תלמידי מנחם: ס’ תשובות לר"ז שטערן 11).  ↩

  353. «גבה לבך ותפער פיך ותשם חכמי ספרד וכו‘ ותמשול עליהם ויראו פלשתים וגו’ כי בהורגי בן מנחם נשברים נסים שאר מביני ספרד" (שם 29, והמקרא – ש“א י”ז, נ"א).  ↩

  354. «לשון קדש הכרית – – בשקלו העברית במשקלים זרים“ (7) «וירב חרוזים – – בשקלו לשון יהודית במשקל [ה]ערב. אמנם זה המשקל מעֻוָת ומעֻקָל, כי לא יתכן לשקול בו לשוננו – ובטל הלשון ושחתה ויוציאה מתכונתה” (20).  ↩

  355. כלומר המקצב אשר אמר דונש להנהיג ככל דקדוקי הלכות המקצב הערבי.  ↩

  356. על «הטורחים להגיע אל מעלת החבור [המקצב] ולהדמות לזולתם מן האומות שיכניסו העברית במשקליהם“ של הערבים (כוזרי ב' ע"ג) חרץ ר”י הלוי, המומחה והמובהק בטעם הלשון מחכמי כל הדורות – ושהוא עצמו היה מהיר מאין כמוהו במלאכת המקצב הזה – את משפטו לאמר: וזה מתעותנו ומִריֵנו, לא די לנו הנחתנו המעלה הזאת [משמרת הלשון בטעמה המשומר ועומד], אלא שאנחנו מפסידים תֹּכן לשוננו וכו' (ע"ד). ועל הסגנון הנקי מכבלי נכר אלה והמכֻלכל ע“פ החקים המקֻבלים אמר: «וכבר היה רחב לנו בדרכי הפיוט אשר איננו מפסיד לשון כאשר נשמרם אבל השיגנו – – מה שהשיג אבותינו, כמה שנאמר: «ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם” (ע"ט).  ↩

  357. ע' לדוגמה דבריהם על כתבו «עבור“ תחת «בעבור” ועל כתבו «כשקט“ תחת «כאשר שקט” (ת' תלמידי מנחם 49).  ↩

  358. «מערקווירדיג איזט, דאס דונש, דער פארטוואהרענד אויף ריינהייט דעס אויסדרוקעס דרינגט, זיך אללערלייא אראבזיערענדער ווארטע אונד קאנסטרוקציאנען געשטאטטעט" (באכער Z. D. M. G. שנת 49 צד 386).  ↩

  359. לבד מן המקצב החלו המשוררים לסיים את סופי החרוזים גם שיריהם הארוכים בצלצל אחד. ובכן נלאו גם גדולי המשוררים למצא תמיד את המלה הראויה לצלצול זה, עד כי השירים אשר רכים ומתוקנים היו בחרוזיהם הראשונים הולכים ומתקשים ומתקלקלים בחרוזים האחרונים. והקלקול הזה אינו בא מצד הענין עצמו אשר סתָמוֹ הוא רָוֶה ורענן כי אם מצד גזרת המנהג הזה שלא יכלו לעמוד בה.  ↩

  360. מלבד אשר גם ר“ש בן גבירול גם ר”י הלוי המישו פעמים רבות את צואריהם מעל המקצב במבחר שיריהם, כגון כתר מלכות לרשב“ג ושיר קדושת שחרית ליה”כ ומרבית «שירי מי כמוך לנשמת“ לר”י הלוי, הביעו משוררים אלה את תלונתם על המקצב הערבי בכללו. ריה“ל בדבריו הקשים אשר הבאנו (ע' 118 הערה 1) וגם רשב”ג אך כי מצא בו מעין תועלת לסגנון, חשב אותו בכללו לדבר של שטות, «יען החרוז יתד לכל דבר וגם דרכו מאד נבערת“ (ענק שירי שלמה דוקס 57), וחרוז זה על כרחנו הוא המקצב. וגם בדורות הבאים חשבו רבים מנבוני דבר את המקצב לדבר אין חפץ בו. ר‘ סעדיה אבן דנאן בהקדמתו לס’ השרשים כותב על «חרוזי הנוי והצחות כמעשה הישמעאלים”, לאמר: «ואני ראיתי כי אין בזאת המלאכה תועלת כל כך“ (נחל קדומים דוקעס 1 בהערה). ועל משפט המקצב וערכו בעיני חוקרי הלשון מתוכה ולעצמה בדורותינו ע' תלמוד לשון עברי שע”ו–שפ"ב.  ↩

  361. הראשונים ששמשו בחרוזים בספרים ובמאמרים אשר דבר אין להם עם השיר היו הקראים (ע' מאמרנו מחלפת השיטה). ור‘ שמואל בן תיבון בבאורו לס’ קהלת כ': «שבדורות דוד ושלמה – ־ לא נמצא לא משקל ולא חרוז. ויש לומר שהיו לשירים ההם יתרון על אלו שיוצאים היום, כי לא היה דרכם צר והיו יכולים להניח בשירים הענין אשר ירצו – – אך בדורות האלו קבלו על עצמם תנאים רבים – – וקצרו על עצמם מאד הדרך עד שלא יכלו לנטות ימין ושמאל ויביאם זה לדחוק ולקצר ולחסר – – ועם כל זה יפסידו הענינים או לפחות ירחיקו את הבנתם" (מובא מר"י מוסקאטי: קול יהודה לכוזרי ב‘, ע’).  ↩

  362. המליצה הנמרצת האחת הנמצאה בפי תלמידי מנחם, כי על סמן מספר האותיות, שאינן באות בשמוש כי אם בשרש, שנתן דונש ברמז שמו «דונש הלוי אמת כטב“, שאינו ענין כלל, כי «כטב” אינו אלא צרוף אותיות שלא באו לכלל מלה – התלוצצו מעט ויאמרו כי «סימן דונש הלוי טמא כתב' הוא סמן מתקבל יותר“ (ת' תלמידי מנחם 40 – 41). אך קנטור כזה, אעפ”י שאינו הגון, כמעט נּתַּן להמָחֵל, כי מעטים הם גם בקרב קהל החכמים, גבורי רוח הכובשים את יצרם, בהזדמן להם דבר חדוד עולה יפה כזה, אחרי אשר נמחצו הם ורבם במהלומות גסות ועקיצות דקות לרב מאד. ואפשר כי מלת «טמא“ לא החזירו על שם דונש כי אם על מלת «כתב”, ועל כתביו אשר הכאיבו את רוח רבם הלא נִתנה רשות לזלזל.  ↩

  363. יש רגלים לדבר כי הסביר בן ששת פנים אל הקראים. כי גם על תלמידי מנחם אִיַּם כי יבאיש את ריחם גם בעיני כת בני מקרא: «למען לא תמצאו פתחון פה לעולם בין התנאים ולא בין הקראים" (ת‘ יהודה בן ששת: ס’ תשובות לר"ז שטערן 33).  ↩

  364. ע' ביחוד שם צד 8, 10, 17.  ↩

  365. 35.  ↩

  366. 26.  ↩

  367. 7.  ↩

  368. ופתרון הדברים: אני צעיר תלמיד [דונש] לתלמידיו [של מנחם] אשמיד.  ↩

  369. שם.  ↩

  370. הוא רבנו תם אשר כתב את ס‘ «ההכרעות" להכריע בין דונש ובין מנחם, שהודפס בידי ר’ צבי פיליפאווסקי בלונדון.  ↩

  371. הכרעות 99.  ↩

  372. «יתכן להיות פתרונו [של מנחם] כפתרון דונש“ (19) «באר היטב מנחם וגם דונש מודה לו” (17) «דונש ומנחם בפתרון זה לא נחלקו" (19).  ↩

  373. «לא כדברי מנחם ולא כדברי דונש“ (15) «לא כדברי זה ולא כדברי זה” (15).  ↩

  374. «דונש יפה פתרהו".  ↩

  375. «ולא פתרו מנחם כענין“ (37) «ונראה כי מנחם טעה טעות גדולה” (35).  ↩

  376. 19.  ↩

  377. ובחמש מלות האחרונות נגרר אחרי מליצת הכתוב (ש“ב י”ד, י"ג) וכונת ר"ת על מנחם.  ↩

  378. 23.  ↩

  379. 21.  ↩

  380. 20. ומעין זה «תנואות ימצא דונש על מנחם, עלילות דברים" (48).  ↩

  381. כלומר מקרב מאמר אל מאמר למען מצא דופי במנחם ולהשבית את שלומו (42).  ↩

  382. 42. ופי' «בגאות נדברים" הוא הדברים הנדברים בגאות, ובכן חסר שם שֵם העצם מפני החרוז.  ↩

  383. שם. ובמלת «מחברתו“ כוֵן למחברת מנחם, ובמאמר «כתחת סיר סירים” רמז לשחוק הכסיל (ע‘ קהלת ז’, ו').  ↩

  384. 13. ומליצת «מופלג" משמשת בדברי רבותינו לפעמים לדבר הרחוק מן הדעת הישרה.  ↩

  385. 14.  ↩

  386. 42.  ↩

  387. שם.  ↩

  388. ועדות הנאמנה הזאת שהעיד רבנו תם, רבן של גאוני צרפת, כי מנחם «בעל הלכות וסברה“ היה יהיה למחסום לפי נמהרים, אשר אמרו בקוצר דעתם ללמוד מדבריו, אשר אמר על מליצת «וקשרתם לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך”, כי מלבד גוף מצות תפילין יש בה גם ממשמע זכירת הענין ושמירתם, כי נטה החכם התמים הזה ח“ו אחרי הקראים מבלי דעת, או מבלי לרצות לדעת, כי את עצם פתרון זה פתר גם רבנו הגדול הרשב”ם ז“ל. ואם לא יהיה לאנשים האלה שתוף פתרון זה למנחם ולרשב”ם עדות מספקת, תצטרף אליה עדות המפורשת מפי רבנו תם אחי הרשב“ם, כי ככל אשר היה מנחם צדיק וישר בכל דרכיו היה לבו תמים עם תורת רבותינו בהיותו בעל הלכות וסברה. ר”ת הביא את דברי מנחם על קרי וכתיב של «אשר לא כרעים ממעל“ (ויקרא י“א, כ”א) «אשר לא חומה” (במדבר כ"ה, ל') אשר «– – כן עשה מנחם באלה והלך אחרי המקרא לפרש לא באלף ואחרי המסורת לפרש לו בוו" (9 וע' 8).  ↩

  389. 18.  ↩

  390. ת' תלמידי מנחם 5.  ↩

  391. שם.  ↩

  392. ת' דונש 1.  ↩

  393. שם.  ↩

  394. אגרת מנחם XXIV.  ↩

  395. אגרת חסדאי.  ↩

  396. « – – ב“ר חנוך היושב על כסא אביו” (סה“ק: סדה”ח ח"א 69).  ↩

  397. « – – שאלו בימיו – של חסדאי – לא היה אדם בעולם יכול לחלוק על הרב ר' חנוך" (סה"ק: שם).  ↩

  398. שם.  ↩

  399. 71.  ↩

  400. שם.  ↩

  401. תכיפת המחלוקת למיתת בן שפרוט עולה מן הרציפות שבמאמר העושה את המיתה לסבה של המחלוקת: «בעט בר‘ חנוך וכו’ ונחלק הקהל וכו‘ אחרי פטירת ר’ חסדאי שאלו בימיו וכו'" (ש0 69).  ↩

  402. סה"ק שם.  ↩

  403. שם.  ↩

  404. 70.  ↩

  405. «פ“א נכנסו לחצר א‘ מסריסי המלך שהי’ ממונה על ארץ תרכונה” (שם).  ↩

  406. «והוא פירש את כל התלמוד בלשון ערבי למלך ישמעאל“ (69). אך דבר זה רחוק הוא מאד כי תרגום ספר גדול כתלמוד היא עבודה גדולה וקשה מאין כמוה. אבל באמת לא נזכרה פה לא מלת «תרגום” ולא מלת «העתיק“ כי אם מלת «פירש”, שמשמעהּ הוא באור ופתרון, לאמר, כי בשאול המלך אותו על התלמוד מה טיבו, באר אותו לו היטב, בהיותו גם בקי בתלמוד גם מליץ מהיר בשפת ערב. [ואפשר ר“ל: כל המשניות, כמו: מצאו תלמוד כלים כארץ רומא (פי' רה“ג לטהרות פט”ו מ"ו), ועי' הוספות לאגרת רש”ג צד 2].  ↩

  407. ע‘ אזהרותיו וסדר עבודה ליה"כ (חופש מטמונים א"ב) ושירי פיוטיו בס’ שער השיר לר"ח בראדי ולאלברכט 16 – 11.  ↩

  408. חדשים גם ישנים להרכבי חוברת א' 4.  ↩

  409. כגון «גברתנית“ – הנמצאה גם בפי רבותינו – «הרריות” וע‘ ירמי’ י“ז, ג' – « עקבובית” «(כשמומית)" [רשמומית] (שם).  ↩

  410. Hishan.  ↩

  411. Begenna.  ↩

  412. «ואולי נסיר מנפשנו חרפת צוררינו" (סה“ק סדה”ח 70).  ↩

  413. סה"ק: שם 69 – 71.  ↩

  414. ע' ח"ו 35 הערה 2.  ↩

  415. ע' ח"ז 32 הערה 5.  ↩

  416. ע' ח"ח 91 הערה 11.  ↩

  417. ע‘ לעיל פרק א’ צד 4.  ↩

  418. ע' ח"ט 102/3.  ↩

  419. ע' שם 105.  ↩

  420. ע' שם 12.  ↩

  421. ע' פרק הקודם.  ↩

  422. ע' לעיל 114.  ↩

  423. ס‘ הרקמה לר“י בן גנאח דפוס פפד”מ 122. וע’ לו שירים שנונים שכתב לר“ש הנגיד, זכל”ר א‘ שיר י“ח ושיר י”ט ושיר ה’ שם 97, ושיר נאה שכתב הנגיד אליו שם 20.  ↩

  424. הנמנה שלישי לשלשת תלמידי מנחם המשוררים אשר תבעו את עלבון רבם המת מיד דונש (לעיל 117).  ↩

  425. הראב“ע בהקדמתו לספרו «מאזנים”. וספריו עסקו בחוקי הנח והנע ועל טבע הפעלים הכפולים ועל הנקוד והטעמים; המליצה הנאוה של ראב“ע «והילדים האלה” וכו' מעין מליצת המקרא היא (דניאל א', י"ז).  ↩

  426. על השיטה הזאת, אשר טבע שפת ערב היה לה למופת, חלקו רבים מחכמי חקר הלשון בדורות האחרונים, וביחוד החוקר והמליץ הנכבד ר' שלמה פאפענהיים בספרו היקר יריעות שלמה, ורבים מפילולוגי אירופא שבדורנו; והקורא העברי, אם אין לו הספרים ההם, יעיין בהקדמת הספר המצוי, מערכי לשון עבר למדקדק יהושע שטיינברג.  ↩

  427. ע' גרץ 361.  ↩

  428. Limoses.  ↩

  429. ח"ט 207.  ↩

  430. תוספת לסה“ק: סדה”ח ח“א 82. וע”ש וצד 83 – 84 שמות כמה חכמים מפורסמים בזמנם בכמה דורות, וע‘ תוספת מכת“י בתוך גוף סה”ק: סדה"ח שם 78 בראש העמוד. ודברי גרץ, שהקטין ערך נרבונא (גד"י 386 V), מילתא בלא טעמא הם; ועל דבר כלכלתו את ראשית למוד התלמוד בנרבונא כי אין לה רגלים כלל וכלל, ע’ מ“ד «בירור דברי ארבעת השבוים” בסופו.  ↩

  431. אגרת נשיא רב ששת בן בנשת לנשיא נרבונא (R. E. J. שנת ל"ט צד 66).  ↩

  432. מסעות ר‘ בנימין הוצ’ אַשער ב'.  ↩

  433. שו“ת מהר”מ מרוטנבורק ס“י ק”ד, וראב“ן אבן העזר צ”ב. קט"ז.  ↩

  434. כן יקרא לו ר‘ אברהם זכות «והרב ר’ גרשם מאור הגולה צרפתי" (יוחסין ד' קאניגסבערג קכ"ט), וכן הוא בקצור זכר צדיק לר' יוסף בן צדיק (סדה“ח ח”א 93).  ↩

  435. ככה יש ללמוד קצת משם ר' «מכיר“ אחי רגמ”ה, שאולי נקרא כן על שם אבי המשפחה.  ↩

  436. שו“ת רש”ל כ“ט. ורחוק הוא להחזיק כי ירד רגמ”ה לבבל מקומו של רב האי ויותר קרוב לאמר כי פנה בשאלותיו אל רב האי, כחכמי קירואן בני דורו, וקרא הרבה בספריו. אך את המתקבל והמסתבר ביותר ע' לקמן צד 129.  ↩

  437. כיום יצאו באורי רגמ“ה על כמה מסכתות בש”ס ווילנא החדש.  ↩

  438. היא Mainz.  ↩

  439. רי“ל דוקעס מצא בפי' מחזור כת”י לר‘ אפרים מבונא דברים אלה: «ר’ גרשום הקשה לר‘ שמעון: והלא פסוק אז הוחל לקרוא ופסוק הקורא למי הים נדרש בב“ר על דור אנוש ואיך יסדתם אתה על דור המבול?” (Orient Litbl. 1844 p. 232). וע’ פיוט «אמרו לא‘ אדירים“ של רשבי”צ לז’ של פסח. ולפי דרכנו למדנו, כי שני חכמים אלה התוַכחו פה אל פה, ובכן הלא היו בזמן אחד ובמקום אחד.  ↩

  440. ת' רש“ל כ”ט).  ↩

  441. «ובסודי סודות לדרוש כל אות במ“ט פנים” (שם).  ↩

  442. שם.  ↩

  443. שם.  ↩

  444. «שיסד אזהרות אתה הנחלת" הנאמרות עד היום במוסף יום א' לשבועות בקהלות אשכנז (שם).  ↩

  445. «ממדינת מנש" (שם). ולפי הנראה היא העיר Le Mans במדינת Maine שבארץ צרפת.  ↩

  446. את מעשה כרל הגדול ע‘ ח“ט 203. ולענין יחס רשבי”צ ור“א הזקן, לאחר שפרט מהרש”ל ז“ל, הבקיא הנפלא בראשית תולדות משפחות חכמי אשכנז וצרפת, את שלשלת אבות רש”ב יצחק ששה דורות. ואחרי הזכירו עמם בנשימה אחת את שם ר"א הזקן, תָּכַף להם דברים אלה, «וכל החסידים הקדושים הללו יצאו מזרעו של ר’ משולם הגדול בן רבנו קלונימוס בן ר‘ משה הזקן וכו’ וכו‘ ורבנו משה הזקן הביאו המלך קרלו ממדינת לוקא“ (ת' רש“ל כ”ט). מלבד שבפסקה זו כלול ר”א הזקן עם שלשלת רשבי“צ מצאנו שם בסמוך את ראה”ז נקרא «בעל אחותו של רב האי וכו’ ואחיו של ר‘ יקותיאל" (שם) ועוד הפעם «ור’ יקותיאל אחיו של ר‘ אליהו הזקן" (שם). ושם ר’ יקותיאל מצוי שם הרבה במשפחת ר' קלונימוס (ע"ש).  ↩

  447. «רש“ב יצחק נתיחס ששה דורות לפניו עד רבנו שמעון ממדינת מאנש” (שם). ותכף לזה נסמך: «והיה בר‘ סגולתו של רבנו אליהו הזקן" (שם). והנה על ר’ שמעון ממדינת מאנש אי אפשר דבר זה לחזור בשום פנים שבעולם, כי ר“א הזקן היה «בעל אחותו של רב האי”, וא“כ היה על כרחו גם בן דורו של רגמ”ה ושל ר“ש בן יצחק. ור”ש ממדינת מאנש הלא קדם לו מעתה כששה דורות לפניו. ובכן על מי חוזר «והוא הי' בר סגולתו“? הלא על כרחנו רק על רש”ב יצחק, שבו הענין מדבר ושבשבילו נפרט כל היחוס וגם שמו של רבנו שמעון ממאנש לא נזכר אלא ליחס בו את ר"ש בר יצחק.  ↩

  448. שם.  ↩

  449. «שיסד אזהרת אמת יהגה חכי" (שם).  ↩

  450. ע' צד 128 הערה 12.  ↩

  451. תשובות רש"י מודפסות באוצר נחמד חוברת רביעית 175.  ↩

  452. על מספר תקנותיו הדעות שונות. בכת“י שהי' ביד הרב ראזענטהאל מברעסלויא נחשב «אלו עשר תקנות שתקן רבנו גרשום וסיעתו ז”ל“ (ס' שי למורה, שיצא לכבוד הרה“ג ר”ע הילדעסהיימער זצ"ל בחלק האשכנזי). ובסוף שו”ת מהר“ם מרוטנבורק ד' פראג שנת שס”ח נאמר על מספר תקנות רגמ“ה «שהן הרבה מאד והן ידועות”; ועל כל הענין ע‘ סוף כל בו, וסוף שו“ת מהר”מ מרוטנבורק וכת“י צדה לדרך ח”ב שביד שזח"ה מובא במאמר הרב ראזענטהאל בס’ שי למורה הנ"ל.  ↩

  453. ע‘ ש“ע אבהע”ז א’. י'.  ↩

  454. קי"ט, ובהגהה.  ↩

  455. בנוסח אזכרת נשמות שנמצא בפנקס כת“י לקהלת מגנצא, שנעתק בשנת 5056 נמצא זכרון זה: «רבנו גרשום שהאיר עיני גולה בתקנותיו” (גרץ גד"י 497 V).  ↩

  456. כאשר תוכיח מליצת «ר“ג וסיעתו” ז"ל (ע' הערה 1).  ↩

  457. ככה יקראו סופרי ישראל לעיר Worms ולעיר Speier.ועל היות יד שלשת הקהלות שוה גם בועדי חכמים מתקני תקנות בדורות הבאים קראו לתקנות ההן «תקנות שום>>, לאמר: «שפירא [או אשפירא], ורמיזא, מגנצא" (ע‘ מאמר ראזענטהאל: ס’ היובל שי למורה 38).  ↩

  458. Lehnsystem בל"א.  ↩

  459. Otto I.  ↩

  460. מקור מאורעות אלה ע' גרץ גד"י 363 V.  ↩

  461. מקבל הוידוי: בייכטפאטער בל"א.  ↩

  462. Wecelinus.  ↩

  463. וע' מקור כל אלה גרץ שם 367/9.  ↩

  464. כדברי רגמ“ה «י' זכור למוכים ונמרטים, ועליך כל היום נשחטים, דורש דמים דין דיננו” (סליחת זכור ברית).  ↩

  465. ע' מרדכי מועד קטן פ“ג. מאבַלות רגמ”ה מוּכח כי אנוס גמור [היה הבן].  ↩

  466. כעדות רגמ“ה בסליחות: «נלאיתי נשוא עול מדהבה נואמת בדוד והבא הבאה רבה” (סליחת רגמ"ה ליום ד' לסליחות).  ↩

  467. כך היו נזכרים בכל שבת בבהכנ“ס במגנצא «מר שלמה ומרת רחל שקנו בית הקברות במגנצא ובטל גזרות, רבנו גרשום וכו‘ ר’ שמעון הגדול שטרח עבור הקהלות ובִטל גזרות” (פנקס כת"י לקהלת מגנצא).  ↩

  468. דבר זה הוכיח גרץ מן הזכרון הזה שנשאר לפלטה: «בי“ז יומין לירחא דשבט שנת ד' תשע”ג למנינא דאנחנא רגילין למימנא במגנצא מתא, איך ר‘ גרשום בר’ יהודה עָל לקדמנא וכך אמר: ‘אנא נסיבת איתתא מן קדמת דנא ושמה בונא בת ר’ דוד – – והשתא ההוא שטר כתובה אירכס ובעינא למכתב אחרינא בחריקא וכו‘" (כרם חמד חוברת ח' צד 106 וגרץ גד"י שם). ושנת ד’ תשע"ז הלא היא 4773 – 1013 ושנה אחת אחרי שנת הגזרה והגרוש.  ↩

  469. ועכשו נודע שגזר ר' גרשום על כך, שכל המזכיר (חרופים על מי שנטמא בימי השמד) יהא בנדוי" (תשובות רש“י מודפסות באוצר נחמד 176 II וגרץ גד”י שם 496).  ↩

  470. סליחה ליום ד' לסליחות.  ↩

  471. סליחת זכור ברית.  ↩

  472. ע‘ חרוזיו אלה «אבדנו מארץ טובה בחפזון – – זקוף בית מקדשך השמם לעינינו והשב שבות אהלי יעקב“ (שם); «גדוד פרצת סכר נופלת, רומם קריה עד עפר משפלת, בנה עירך כימי עולם, רפא מזבחך היכל ואולם” (סליחה ליום ד'); «אדון, ארץ קדשת בעשר קדושות וכו’ העיר כלילת יופי קריה נאמנה וכו‘ טבור הארץ וכו’ יער הלבנון וכו‘ מארץ חמדה וכו’ הקם סוכת דוד וכו'" (סליחת רגמ"ה לצום גדלי').  ↩

  473. ג“פ חוזר בסליחת צום גדליה חרוז: «ואז מעי יגילו ולבי ישמח”.  ↩

  474. שם.  ↩

  475. סליחה ליום ד'.  ↩

  476. סליחת זכור ברית.  ↩

  477. ע' המקורות המובאים בגד"י 370 V.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35518 יצירות מאת 1810 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!