ג. בארץ ישראל באפריקא ובאירופא.    🔗

4657 – 4774    🔗

על הזכרון הנאמן והנמרץ אשר העלו רבותינו על ספר זכרונותינו "כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה¹, מלאה ידנו להוסיף "חזרה ונשתכחה עלה מר זוטרא בן ראש הגולה מבבל ויסדה², עלה רב אחא הבבלי משבחא ויסדה³. ומשם עברה את הים הגדול וָתִּבֶן לה בתי מדרש בארצות המערב ובארצות הנגב.

וכאשר נוסדה תורת ישראל בארצות הקדם ומשם פשטה על פני כל הארצות, כבר התחדשו גם מדָעֵי החול בקרב ישראל בארצות הקדם, ומשם יצאו אל יתר הארצות. עוד לא מלאו שבעים שנה לְמִן העת אשר פרשו הערבים את ידם על פרס ועל בבל, וכבר עשו בני ישראל חיל בשפת ערב עד כי רופא עברי ושמו מֶסֶר גוַיְה מבָּצרה תרגם את ספר הרפואות אשר לַכָּמָר אהרן מסורית לערבית (4443 – 683). ויהי חכם זה לאב לחבל מליצים חכמים מקרב ישראל אשר היו מתרגמים את ספרי המדע, הכתובים יְוָנית רומית וסורית, לשפת ערב השגורה אז בפי רבבות אלפי איש, עד כי יחשבו הסופרים היהודים ההם למפיצי המדעים בקרב העמים בימים ההם וכעין מורים לחכמי ערב אשר עשו להם אחרי כן שם עולם בחכמתם. וגם במלאכת מחשבת גברה יד ישראל. ויהי איש עברי אחד, שומר⁴ שמו, אשר טבע את המטבעות הראשונים לממלכת כליפי ערב, ויפַתח עליהם פתוחי חותם בטעם הערבים (4455 – 695). ואיש ישראל ושמו סַהַל אֶל טִיברִי מעיר טַבָּרִיסתַן אשר על יד ים כָּסִפְיָא⁵ היה, מלבד חֵילו בתורה⁶ רופא ומהנדס אשר תרגם את ספרי התכונה אלמגסתי אשר כתב תלמי⁷ התוכן הַיוָני לערבית. אך שם גדול עשה לו בהכירו לראשונה את חוקת הבזק בטבע האורה (4560 – 800)⁸. ונראים הדברים, כי נם מַשַלָה בן־אטרי, אשר הִרבה חקר על טבע צבא השמים, ויעקב בן־שארה, אשר הביא מארץ הודו את ספרי ההנדסה שכתבו חכמיה הקדמונים ויתרגם אותם לערבית, ואשר הוא הביא משם גם את הספירות⁹ הנהוגות כיום בכל ארצות תבל, כי שני החכמים האלה מבני ישראל היו¹⁰. רבים מן החזיונות האלה, אשר חזו להם אנשי המדע בדורותיהם הראשונים ההם, נאספו גם אל האגדות האחרונות ויהיו לעצם מעצמותיהן¹¹ ואחרי כן היו לאבני מוסדות גם בשיטות החוקרים המובהקים אשר קמו בישראל, למימַי רב־סעדיה והלאה, בארץ ספרד ובנותיה.

אך גם בעתים אשר צָצו מדעי החול בקרב ישראל, בארצות הקדם ובארצות המערב, היתה תמיד יד התורה ומדעי ישראל החונים על ידה, על העליונה. וכאשר היתה משמרת ההלכה המקצוע הגדול בקרב חכמי ישראל בבבל, אך כי שקדו הרבה גם על המקרא ועל כל המקצועות התלוים בו, ככה היתה משמרת המקרא המקצוע הגדול בארץ ישראל, אף כי שקדו הרבה גם על ההלכה, ותהי טבריה, העיר אשר יצאה ממנה תורת המקרא והלשון אל כל תפוצות ישראל, ככל אשר היו סורא ופומבדיתא הערים אשר משם נפוצה תורת התלמוד וההלכה עד קצות ארצות מושב אבותינו. וקרוב הוא כי רק על כן קראו חכמי טבריה בימים ההם לעירם מַעַזְיָה¹², למען דַמות אותה בכבוד ובגודל לסורא עיר המתיבה אשר נקראה גם מַחֲסֵיָה¹³, ולרמוז כי הערים הרחוקות ההן, המפיצות מקרא ותלמוד שתיהן הן מעוז ומחסה לתורת ה' כי לא תשָכח מלב עמה. ותהי מבחר משמרתם המסורת אשר קראו לה מסורה, ואשר בדבר הזה נחשבו בעיניהם לתלמידי עזרא וסופריו הנאמנים¹⁴ וגם בעיני חכמי ישראל לכל דורותיהם אחריהם, נחשבה מלאכתם לתורה שלֵַמה, למלאכת שמים, אשר תבדיל כל עַרב זר מן הקדש¹⁵. ויהי המעט כי אנשי ארץ ישראל עשו חיל במקרא מכל אנשי יתר הארצות¹⁶ ויהי ראש מושב החכמים בעלי המסורת אשר נקראו מַעַרִבָאֵי כמעט רק בטבריה לבדה¹⁷. וַיַרְבו חכמי טבריה לדקדק במלאכתם זאת בדקדוק רב מאד, אשר לא היה עוד כמוהן: ועל ספרים שכתבו אנשי טבריה “נשבעו חמשה עשר מזקניהם ששלש פעמים הסתכלו כל מלה וכל נקודה וכל מלא וכל חסר”¹⁸ על כן היתה מלאכתם למופת לכל ספרי המקרא בישראל לכל דורותיהם¹⁹. וכאשר נעלו על כל אחיהם במשמרת המקרא, ככה נחשבו בעיני כל אחיהם לראשי נוצרי לשון העברית בעצם תומה ובמלוא טהרתה, כאשר ירשוה מאבות אבותיהם הראשונים מבלי הַפֵּל גם ממבטאה כמלא שערה ודעת הלשון המדֻקדקת אשר לכל ישראל היא קנויה ומקֻבֶלת, היתה לבני טבריה, בלועה בדָמָם ויצוקה ברוחם²⁰. ותגדל תפארתם גם בדבר הזה על כל יתר אחיהם בכל ארצות פזוריהם, כי לשון אבותיהם היתה חיה בפיהם מבלי דבר בשפה אחרת. על כן לא היה נופל מבטא נשיהם וטפם העברי, ממבטא חכמיהם וסופריהם²¹.

מאנשי המסורת אשר בטבריה, נקבו בשמות החכמים האלה: צֶמַח אבי שיבה וצמח בן ציארה ורבי חביב בן רבי פיפיס ואחִיָהו הכהן אשר התחזקו עם אָשֵׂר הזקן הגדול²² אשר שנותיו חלו בתחלת המאה הארבעים והשש²³. אחריהם התחזק יקר ואברהם בן פראת עם רבי פינחס ראש הישיבה²⁴ אשר קרוב הוא כי היה מצאצאי מר זוטרא בן ראש הגולה²⁵ ואחריהם היו מראשי חכמי המסורת ריקאטי ואברהם בנו²⁶ מכל החכמים הנקובים בזה, לא נודעו לנו בלתי אם שמותם. אך מן “אשר הזקן הגדול” ידענו כי יצאה ממנו שלשלת גדולה מלאה חכמים וסופרים במקצוע המסורת והלשון²⁷. ויכתוב משה בן אשר, בן הדור החמישי לאשר הזקן את כל המקרא מראשו עד סופו בעיר טבריא בדיוק רב מאד (4657 – 897)²⁸. אך בן משה זה הלא הוא אהרן בן משה בן אשר, אשר קרא לנפשו על שם אבי אביו “בן אשר” סתם, הגדיל תושיה מכל אבותיו, גם ממשה אביו, גם מאשר הזקן הגדול, ראש בית אבותיו; הוא כתב את ספר דקדוקי הטעמים²⁹ אשר המסורת ודקדוק הלשון היו בו לאחדים. הספר הזה אשר תוכו יקר מאד מאד נשחת הודו בידי החרוזים אשר אין מקום להם בספר מורה דעת לקוראיו. אך בכל היות עִנְיַן הספר טוב, לא עשה לו שֵם כי נעלם היה מעיני מרבית העם מאות שנים, כי אם בדבר שָקְדו על כל המקרא לצרף ולטהר אותו מכל סיג קנה לו שם עולם בקרב עמו. כי את המצחף³⁰ של עשרים וארבעה ספרים שכתב אותו שלמה בן בויאטא הסופר המהיר לקח בן־אשר ונִקֵד ומסר³¹ אותו באר היטב³² “ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות”³³. ולא היה אהרן בן אשר בארץ ישראל יחיד בדורו בעבודתו זאת, כי קם בימיו בבבל איש חכם ושמו יעקב³⁴ בן נפתלי ממשפחת סופרים³⁵ אשר לא נפל בכבודו ובמספר הנוטים אחריו במקומו, מבן אשר³⁶, אשר נבדל ממנו בשיטתו³⁷. כי בן נפתלי היה המאסף הנוסע לאחרונה למחנה בעלי המסורת אשר בבבל, “מַדִנְחָאֵי”, ככל אשר היה בן אשר הדגול בהמון בעלי המסורת אשר בארץ ישראל. אולם אף כי היו “אנשי מזרח סומכין על קריאת בן נפתלי”³⁸ ואף כי גם רב סעדיה לא נטה אחרי בן אשר³⁹, בכל זאת נצחה רוח בן אשר בכל ארצות המערב ואחרי כן בכל ארצות תבל⁴⁰. וככל אשר נדחו התלמוד הירושְלֵמִי והתרגום הירושלמי מפני התלמוד הבבלי והתרגום הבבלי⁴¹ בכל תפוצות ישראל, ככה הכריעה דרך המסורת ושיטת הנקוד והטעמים אשר הלכו בהן “אנשי המערב”⁴² הלא הם בני טבריא, אשר בארץ ישראל, ואשר בן אָשר היה להם למגן ולמליץ, את דרך המסורת ושיטת הנקוד והטעמים אשר הלכו בה אנשי מזרח⁴³ הלא הם בני בבל, אשר בן נפתלי עמד לה למעוז⁴⁴.

בימי אהרן בן אשר היושב בטבריא, כתב בירושלם חכם אחד אשר לא נדע עוד את שמו, שמונה ספרים על דקדוק לשוננו העברית, אשר היו לתהלה בפי חכמי לב נבוני דבר⁴⁵. אולם ככל אשר היו אנשי ארץ ישראל בדורות ההם למורים מובהקים בכל דבר הלשון, ככה היו גדוליה אשר נוסדו לועד “חברים” אשר נכבדו מאד גם בבבל⁴⁶ מבקשים תורה מפי גאוני המתיבות בכל הדבר הקשה אשר יפלא מהם בתלמוד⁴⁷. גם תשובות יצאו מפי חכמי ארץ ישראל אשר מרבית הנמצאות מהן בידנו נוטות לעמוד למעוז לאשה המתגרשת⁴⁸. מעבר מזה גִדֵל למוד המסורת והדקדוק את אבותינו בארץ מכורתם לדיוק מְכֻוָן, קולע אל השערה מבלי הַחֲטֵא. וגם מדרש האגדה אשר מָשַׁל שם ממשל רב ברוח החכמים והעם, כִּלְכֵּל גם הוא את דבריו במדה ובמשקל, כי כל דבריו, אף כי יש אשר עמקו או גבהו עד מאד, היו כמעט נכוחים לכל מבין כקטן כגדול, לעומת זה נגלו שם בדורות ההם ספרים המדברים את דבריהם על כבוד ה' וגדלו ברזים וברמזים, כי מלבד ספר יצירה אשר היה למקור חכמה לחוקרי אֱלוֹהַּ כרב סעדיה וחבריו, הגו הרבה בימים ההם בספר הנודע בשם “פרקי היכלות” ואשר שם התנא הקדמוני רבי ישמעאל נקרא עליו, ואשר לשיטתו יִקָרֵא “שעור קומה”⁴⁹. הספר הזה מלא נסתרות אשר נפלאו מדעת מרבית הקוראים. אך רבים מראשי חכמי הדורות יוקירו את דבריו⁵⁰, ויש אשר ישימו אותם למוסדות לחקירותיהם הנשגבות⁵¹. מן הספרים האלה נאצלה על יושבי ארץ ישראל ועל יושבי הארצות אשר הלכו לאור תורתה, ועל כֻּלָׂן על אבותנו יושבי רומי ויתר ערי איטליה, רוח אהבת הנפלאות אשר האמינו כי עוד תֵּעָשֶׂינה לרוב גם בדורותינו וגם ליחידים וַיְשַׁמשו הרבה “בקמיעות ולחישות”⁵². אך במצרים, אשר בני ישראל היושבים בה בימים ההם קבלו גם הם תורה מארץ ישראל הקרובה להם, רפתה רוח יראת ה' מאד וירבו בקרבם “בעלי סברות רבות נשחתות”⁵³. וקרוב הוא בעינינו, כי מרבית כִּתֵּי המתחכמים אשר הזכיר רב סעדיה בספרו האמונות והדעות היו יושבי מצרים אלה, אשר גם רבים מן ההולכים בדרכי אבותיהם העלו סיגי הבלי נכר בדתם הטהורה⁵⁴ ואנשים היו אשר עִוְתו את הכתובים למען הוציא מהם דעות יְוָנִיות אשר לא עלו על לב⁵⁵. ותרפינה ידיהם וַיָנַע לבבם ולא התחזקו באמונתם⁵⁶. ומקצתם החלו לפקפק בְמַלְאֲכות הנביאים⁵⁷ ולכחש גם⁵⁸ באמִתת התורה⁵⁹ ובחדוש העולם⁶⁰. ויהי להם הכחש לרוח המושל גם במחשבותיהם גם בחושיהם, עד כי כחשו גם במראה עיניהם גם במשפט הבינה הישרה ובתֹקף חֻקי הדעת המוכרעים מתוכה⁶¹. ויהי המעט מהם כי שֻׁדַד מהם כל מעוז, נדחה כל תושיה, ויהיו אלה “המכחישים מתגדלים בהפסד ומתפארים על אנשי האמת”⁶² בשומם את קַו התהו אשר נטו בלבם לקָו ולמשקלת לכל מראה ולכל מעשה הנראה והנעשה בשמים ובארץ⁶³. ומי יודע אם לא בשל הקראים, אשר גם הם שמו את משכנם במצרים, ואשר הֵרֵעו מאד לפרוק מעל צואריהם בעת ההיא כל עול תורה ומוסר, וינועו מעיר אל עיר וישוטטו בשוקים וברחובות לבקש את דבר אחד הסופרים הפוקרים⁶⁴ – מי יודע אם לא היו פריצי הקראים האלה, למוקשים ולמדוחים גם לקהל הרבנים במצרים במַשְאות שָוְא כאלה, ככל אשר הדיחו הקראים האדוקים את קהל ישראל במצרים ובארץ אבותינו בפסקי הלכותיהם הבדויות, אשר נוקשו אחריהם בני ישראל ולא סרו מהן גם כמאתים שנה אחרי כן⁶⁵.

מורי שקר אלה אשר אמרו להתעות את ישראל בהלכותיהם המקופחות העמיקו לשַחֵת, מאשר הֵרֵעו אחיהם הכופרים בכפירתם. כי אחרי מות גבור המלחמה רבנו סעדיה, נעורו עוד הפעם אנשי הלשון אשר בתוכם וַיָסֹבו מעיר לעיר וממדינה למדינה להטות אחריהם את לבב שלומי אמוני ישראל. ויהי בהם “איש מלא חמה וקנאה דובר קשות ועזות, ושמו סהל בן מצליח אשר נחשב גם הוא על אבילי ציון “ששים הגבורים”⁶⁶ אשר על פיהם יצא ויבא כל דבר הקראים. ויקם וילך למסעיו וישא בכל מקום בואו מדברותיו בראש חוצות, וַיָעַר את כל חמתו על שתי המתיבות אשר נשא עליהן את מְשַל האפר “שתי נשים”⁶⁷ ויפתח את דבריו בשפת חונף “אני מבית המקדש⁶⁸ באתי להזהיר את בני עמי”⁶⁹ ויחרף ויגדף בעזות מצח נחושה את רבותינו ואת תורת פיהם. ואת העם הנבערים מדעת אמר לתפוש בלבם, בשומו לנגד עיניהם את מוקדי שאול השמורים להם ואת התָּפתָּה הערוך להם, בלכתם בדרך אבותיהם התמימים אשר מעולם, ואת רב טוב הצפון לפושעי ישראל בסורם מאחרי מוריהם הנאמנים לְהִדוֹחַ וללכת אחריו ואחרי קהל מרעיו. וַיַרְעֵש בזעם לשונו את השמים ואת הארץ על עדת הרבנים, על קנותם מן הנכרים את השמן אשר יביאו בנודות עור גמלים ואת המרקחים העשוים בידיהם ואת הקמח אשר יטחנו ועל נגעם בכתבי הקודש בהיותם לא טהורים ממקרה לילה⁷⁰. ועל צאתם ביום השבת וחריטים בידיהם ונשותיהם וְעֶדְיָן עליהן כיום חול (?) ⁷¹ ועל קנותם מן הבשר אשר נפח אותו טבח נכרי עד אשר “יבא רוק הגוי בין העור לבשר”. “ועקרו של דבר על אכלם בשר בקר וצאן [שהוא] אסור בגלות”⁷² ועל עברם את פי התורה להדליק נר שבת שהיא העברה החמורה שבחמורות ולשאוב מים ביום השבת, ולעשות את חג השבועות בששה בסיון⁷³. ועל חטאים אלה הגה המוכיח הזה נכאים ברוחו הנכאה והרחמניה: “ואיך אתאפק” “ואיך לא אדאג” “ואיך אחריש” “ואיך לא אֶהמה” “לא יקשה עלי” “לא יחרד לבי”⁷⁴ ובהמון רחמיו אשר נכמרו לעוונות בני ישראל אשר גדלו מנשוא “ובכתבו כל אלה כי אם בחמלה על אחיו ואהוביו”⁷⁵ לא שכח לפקוד במשאות חרפה ובקללות נמרצות את יעקב בן שמואל תלמיד רב סעדיה אשר עמד למעוז לתורת רבותינו בהשיבו בקהל העם על דבריו ועל דברי חבריו. ה”תוכחת המגולה"⁷⁶ הזאת מופת היא לכותבי פלסתר צודדי נפשות בתחבולות מרמה, ולפעמים גם בנכלי בליעל, למען השיבן מאחרי קדשיהן אל מזמות לבם. החנופה והחוצפה יצוקות שם במוצק אחד, רגע אחד ימלא פיו אלות ונאצות אשר תגעל בהן הנפש, ורגע יהפוך עיניו בתחנות ובקשות⁷⁷. סוף דבר “על הרב האלהי החכם והשלם והקדוש(?) רבנו סהל”⁷⁸ הזה נחה רוח מומוס⁷⁹ מתהולל בחוצות, היודע להתהפך בתחבולותיו לצודד נפשות אנשי השוק הגסים והבוערים. ככל אשר הללו הקראים את גבורם זה אשר הגביר ללשונו, ככה גדפו את יעקב בן שמואל התלמיד הנאמן אשר תבע את עלבון רבו הנהדר והנעלה, וינבלו את שמו ויקראו לו יעקב העקש⁸⁰.

אך בכל זאת לא היה אלמן ישראל מאנשי מדע יראי אלהים גם במצרים. כי מלבד רבנו סעדיה אשר ירד ממצרים בבלה, עלה איש חכם מבבל מצרימה⁸¹ הלא הוא הרופא דוד בן מרואן המקמץ הבבלי⁸². דומה הדבר כי גַר או בן גרים היה, ועל אהבתו את התורה שמו את חלקו עם עקילס הגר. וקרוב הוא כי חנפי מליצי דורו הקראים, אשר יחלו לנדבת ידו הרחבה והעשירה קראו לו במכתביהם בשם זה⁸³. אך לא מהם ולא מהמונם הוא, כי תלמיד נאמן היה לרב סעדיה, וילמד ממנו הרבה מאד⁸⁴ ויגדל שמו בקרב עמו, עד כי היו חכמים אשר נתעו לחשוב אותו לאחד הגאונים⁸⁵ וישם המקמץ את לבו לחֵקר תולדות הכִּתות הרבות אשר קמו בישראל ובערָב למיום סור ענן מעל תורת אבותיו, ויכתוב הרבה על אדותן⁸⁶ אף כתב דברים מלאים טעם ודעת על מַחְלְקוֹת המדעים השונים למיניהם, ובמה תבדלנה תכלית החכמה ותכלית מלאכת מחשבת⁸⁷, אשה מרעותה. אך מבחר מעשהו הם הספרים אשר כתב בשפת ערב להגן בתוצאות חקרי לבו על התורה ועל המצוה, מפני התואנות אשר ימצאו עליהם בעלי הדתות הנכריות. ודברי הספר הזה אשר תֻּרְגַם אחרי כן עברית⁸⁸, היו כחצים בידי גבורי הרוח בדורות הבאים⁸⁹. ועל גמול הנפש לחיי העולם הבא, החליט כי שכרה יהיה נחת רוח ושמחת עולם למראה צדקת ה' חסדו ואמתו⁹⁰, ועונש הנפש יהיה עצבון רוח אשר לא יסור ממנה⁹¹. וַיִּכָּבֵד שם המקמץ על דעותיו הנכוחות בדבר הדת. וידמו ספריו בעיני בחירי חסידי הדורות הבאים בכבוד ובגֹדל כספר האמונות לרב סעדיה⁹².

בימי החכם הזה אשר מוצאו מבבל ומושבו במצרים, ואשר חכמתו היתה ברורה ונכוחה לכל מבין, היה באיטליא איש חכם ושמו רבי שבתי בן הרופא אברהם בן דוֹנולו, אשר שם את פניו אל האסטרולוגיא החכמה הסתומה. תלאות רבות עברו על ראש רבי שבתאי דונולו. בהיותו בן שתים עשרה שנה הבקיע חיל הישמעאלים אל אַוָרְס⁹³ עיר מולדתו (4685 – 925) וַיִסָפוּ שם במלחמה עשרה חכמים וחסידים אנשי שם מקרובי ר' שבתי, ואבותיו וקרוביו הָגלו למדינת פַלֶרְמו ומקצתם לארצות אפריקה, ואת הנער שבתי הזה פדו ראשי קהל טָרֶנְטו. ויאמר הנער להטות שכמו אל כל מלאכת עבודה רק למען מצוא את לחמו, אך עד מהרה נִחַם מדרכו זאת, כי ראה כי יש יתרון לחכמה וישקד על תורת הרפואה אשר מצא בה את מחיָתו⁹⁴. אך את כל לבו שם אל האסטרולוגיא ואל חזיונותיה. ויערך את הדברים אשר כתבו על אודותיה אנשים מבני ישראל אל הדברים אשר כתבו חוזי יָוָן וערב בבל והודו במקצוע זה, ואחרי כן שם לו למורה איש נכרי מבבל ושמו בגדש חוזה חזיונות וחושב חשבונות לדעת אשר יִקרה את האדם ואת הגוים והממלכות. וימצא כי דברי כלם אחדים הם וכי יסוד כלם הוא משנת ר' שמואל הדורש (?) וכי תועים הם הארמורים כי נגרע חלק אנשי ישראל המטפלים בחזיונות אלה מחלק אסתרולוגי הגוים⁹⁵. את כל תוצאות חקירותיו אלה העלה על באורו אשר כתב לספר יצירה אשר קרא לו חכמוני⁹⁶ וַיֵצֵא לדונולו שם גדול גם בקרב שרי איטליא וכֹהניה אשר הוקירו את כשרונו כי “איש חרוץ הוא שוקד מנעוריו על תורת הרפואה וכי בעל חכמה ותורה הוא” ⁹⁷. ור' שבתי דונולו היה חֹטר מגזע המשפחה הנכבדה בישראל הלא היא משפחת ר' אמִתַּי בנגב איטליא⁹⁸ אשר גם אנשים מגדוליה עסקו באסתרולוגיא כמוהו⁹⁹. בעצם הדור ההוא פשט הגבור הערבי אֲבִי־תְמִים־אל־מעוז¹⁰⁰ על מדינת קַלַבַריא אשר בנגב איטליא ויבא עד עיר אוירו¹⁰¹ ויך את חיל הבִּיזנְתִּי החונה בה (4722 – 962) וידרוש למשפחת ר' אמתַּי ור' שפטיה ובנו ויתיצב לפניו ר' פלטיאל¹⁰² וימצא ר' פלטיאל חן בעיניו ויחבקהו וישקהו על ראשו ויָשם אותו ליועץ לו, ולא נטה מדבריו ימין ושמאל¹⁰³ ויהי במות מלך מצרים (4728 – 968) ויקראו השרים לאלמעוז וימליכוהו על ארצם. וילך פלטיאל לפניו להכין מעון ומזון וצידה לו ולחילו בכל הדרך הרחוקה. ויבא מצרימה וַיַשְכֵּן בתוכה מצב ומשמר. ואחרי כן בא שמה אלמעוז ויהי למלך אדיר. וימשול בכל מלכות מצרים וממלכת ארם עד ארם נהרים ובכל ארץ ישראל עד ירושלם¹⁰⁴. ואת ר' פלטיאל גִדֵל מאד ויעשירהו וישליטהו בכל ארצות ממשלת ידו¹⁰⁵, ויהי כי קרבו ימי הכליף אלמעוז למות, ויקרא לבנו אשר ימלוך תחתיו ויפקידהו ביד ר' פלטיאל ויצוהו לבלתי הפֵּל דבר מן המצוה ומן העצה אשר יצוהו ויִיעָצהו זקן ביתו זה. וירא משוח מלך זה אחרי מות אביו כי נצנצה רוח קנאה בלב השרים על גדולת ר' פלטיאל ויחבקהו וישקהו לעיניהם. וייראו השרים לנפשם ויחדלו ממנו. ויהי ר' פלטיאל נדיב גדול מאד. ויהי בעלותו לתורה ביום הכפורים וידור חמשת אלפי דינרי זהב, לישיבת ארץ ישראל וחכמיה אלף, לאבלי בית העולמים אשר נדחו בתֻמם ללכת בדרכי אבלי ציון הקראים אלף, למתיבת בבל אלף, לעניי הקהלות אלף, לכבוד התורה (?) ולשמן המאור בבית הכנסיות ובתי מדרשות אלף¹⁰⁶. ואין ספק בידנו כי גדולה היתה הנדבה, אשר התנדב בכל ימי גדולתו בחכמתו ובכבודו הגדול בעיני המושל להושיע לבני עמו יושבי ארצות ממלכת אדוניו, מן הנדבה אשר התנדב ברׂחב ידו בכספו ויען כי עמד ר' פלטיאל למעוז ולמגן קראוהו “ר' פלטיאל הנגיד”¹⁰⁷, “פקיד ונגיד”¹⁰⁸.

קרוב הדבר מאד כי ר' פלטיאל הנגיד הזה היה ראשון לראשי עדת ישראל במצרים אשר קמו דור אחרי דור ושקראו להם נגידים.

אך הקהלה הנכבדה בכל תפוצות ישראל בדורות ההם, מכל הקהלות אשר בארצות הנגב וארצות המערב, היתה עדת קַיְרואן אשר באפריקה היושבת על מפרץ הים למול איטליא. עליה נאמר “אנשי קירואן בעלי מקרא ומשנה חכמים גדולים”¹⁰⁹. ועל היות להם יד ושם גם במדעי החול קראו להם אחיהם אשר בארצות האחרות “בלולי תורה וחכמה”¹¹⁰. אף ביפי שפת אבותיהם עשו חיל, כי הם היו מן הראשונים אשר החֵלו לשום להם גם את מראה הסדר החיצון אשר לסגנון המקראות למופת ולפסוק את פסוקי מאמריהם כמתכֻּנתם¹¹¹. ובכל אהבתם את התורה ואת המצוה אהבה עזה מאד, לא נמנעו מֵהָביא אל אוצר ספרותם את דברי סופרי ארצות הנוצרים¹¹². ונפלא הדבר מאד כי בכל דבר תורה ומצוה, שהם היו להם העקר, לא קבלו חכמיהם כמעט מאומה מחכמי ארץ איטליא הקרובה לה מאד. ולא מחכמי ארץ ישראל מורי חכמי איטליא, כי כל משאם ומתנם לא היו בלתי עם ראשי המתיבות אשר בבבל הרחוקה מהן מאד, כאשר תָּעֵדְנָה שאלותיהם הרבות ותשובות הראשים עליהן, הנמצאות לרוב בתשובות הגאונים. על כן היתה תורתם זכה וצרופה ומשומרת בטהרתה¹¹³ כתורת חכמי בבל¹¹⁴. ויען כי היתה עדת קירואן לבית מדרש אשר משם יצאה תורת גאוני בבל רועי ישראל הנאמנים לכל אפסי ארץ אָצלו ראשי המתיבות הרבה מכבודם עליה, ויקראו לבחיריהם “רישי סדרא”¹¹⁵ ו“רישי כלה”¹¹⁶. ונראים הדברים כי ראש הסדר היה מעין ראש בית דין הגדול לקירואן עיר הממלכה ולכל קהלות המלכות הזאת¹¹⁷ וכי גדול היה כבוד ראש הסדר גם בעיני בית המלך¹¹⁸. הראשון לסופרי המדע בקירואן הוא יצחק שלמה הישראלי הרופא, אשר עסק הרבה בפלספה ובחקרי הלשון. מוצאו היה ממצרים ויהי כראות אותו המלך צְיַדה־אָלָה מבני אַגְלָב וימצא יצחק חן בעיניו על חכמתו ועל אמרותיו השנונות אשר ידע להשיב את חורפו ויביאהו אל היכלו וישיתהו לרופא ביתו. ואחרי אשר נִשֵל עוֹבִד־אֶלָה למשפחת בית פַטְמָה את המלך הזה מכסאו ויִיסַד את הממלכה הגדולה ממלכת הפַטמִים, לא הוריד את יצחק מעל כנו וישם אותו גם הוא לרופא נפשו. וידבר הכליף הזה על לבו ויכתב שמונה ספרים על תורת הרפואה, אשר מִכֻּלָּם נבחר ספרו על דבר הקַדַחַת, ואשר התברך בלבבו כי ספרו זה יעמיד לו שם טוב מבנים ובנות, אשר לא היו לו באשר לא נשא אשה מימיו. וירבו הימים ויתֻרגמו ספריו מַעַרְבית לעִברית ולרומית ומקצתם גם לאסְפַּמית. והרופא הנוצרי אשר יסד את בית מדרש הרפואה בעיר סֶלֶרְנו גנב ממנו דברים ויאספֵם אל ספרו אשר כתב הוא, מבלי הזכר את שמו¹¹⁹. אך במקצוע הפלספה כתב יצחק הישראלי את ספר הגבולים ואת ספר היסודות כעין מבוא לתורת הפלספה. ובגבול מדעי ישראל כתב פתרון לפרשה הראשונה לספר בראשית אשר הרבה לנטות שם מעצם הענין ולשאת את דֵעוׁ למרחוק על חקרי הטבע והפלספה אשר כמעט אין דבר להם עם המקרא¹²⁰. אף מחֵקר הלשון העברית לא הניח את ידו¹²¹. וירבו ימי שני חיי יצחק הישראלי וימת כבן מאה שנה (4700 – 940)¹²².

על אנשי השם בקירואן יחשב הסופר יהודה בן קוריש¹²³, אף כי עיר מולדתו ומושבו היתה תאהרת¹²⁴ אשר בצפון מערב אפריקא. הוא כתב את ספר היחש¹²⁵ על דבר יַחַש שלשלת ראשי הלשונות אשר למשפחות בני שם, הלא הן העברית הערבית והארמית ועל הדמיון אשר ביניהן. ויאמר להכיר גם את מוצא מלות רבות ממלות שפת הַבֶּרְבְּרִים בשפתנו העברית. אף הֶערה את מקור כמה מלות לשון ערב ומִלות לשון המשנה באוצר שפת המקרא¹²⁶. ומהיות הלשון הארמית יקרה בעיניו, קנא לה קנאה גדולה, בשמעו כי שָבַת התרגום הארמי מפי התורגמנים בבתי הכנסת אשר בעיר קַיְרואַן ויכתוב לראשי הקהלות אגרת תוכחת על הדבר הזה¹²⁷. אך טוב טעמו בטבע שרשי לשון עבר לא עמד לו להצילו משחיתות אלדד הדני, אשר ראהו בתאהרת עירו ויאמֵן באמִתּת המִלות הזרות אשר הורהו¹²⁸.

דומה ליהודה בן קוריש בדרך מעשיו היה דונש בן תמים הבבלי¹²⁹ או המזרחי¹³⁰. אף הוא כתב "ספר מעורב מלשון עבר וערב¹³¹ לאמר ספר מורה עד כמה קרובות מאד שתי הלשונות. ויכתוב ספר גם על תכונת השמים¹³² אשר שלשה חלקים לו, שנים על עצם התכונה והשלישי על האסתרולוגיא אשר נוקש גם הוא אחריה. את הספר הזה יִחֵד לשם איש נכבד ושמו יוסף בן חסְדַי¹³³ ואת ספרו הגדול “בתכונת הגלגלים” הגיש אל אֲדֹנָיו הכליף ישמעאל אלמנצור אלקאים¹³⁴ אשר עמד לפניו ויהי רופא ביתו¹³⁵. מלבד זה ערך עוד ספר על דבר הרפואה¹³⁶ ויכתוב גם הוא כרבו יצחק הישראלי באור סתום ומלא רמזי תורת הטבע על הפרשה הראשונה לספר בראשית¹³⁷ ובאור לספר יצירה. ויתהלל המתהלל הזה הרבה מאד באיפת רְזון חכמת היונית השדופה אשר קבל מסופרי הערבים, ויתן את לבו כלֵב ראשי חכמי תבל, כאיש אשר הוא לבדו עמד בסוד החכמה העליונה, נעלה מאד על “ההמון מבני אדם – – ועל דעותיהם המטונפות” (!) ¹³⁸ על “הפתאים שאין דעת להם”¹³⁹ אשר "האמת רחוקה מדעותיהם למעוט התלמדם והעדר עמידתם על סודות הענינים¹⁴⁰. את כל קהל רבבות אלפי ישראל אשר לא שקדו כל ימיהם על דלתות החכמה היונית, המתורגמת לערבית משובשת שִלח מעל פניו בחרפה¹⁴¹. אך את מי הוקיר ואת מי הִלֵל ברוב התשבחות? את נפשו ואת חכמתו! מאד מאד התעצב חכם זה על היות בני עליה כמהו מעטים בעולם הזה, כי רק מתי מספר יחכמו בכל דור ודור להבין את עומק חכמתו¹⁴². כי מה היא תורת האמת ונבואת האמת והצדק? הלא רק פילוסופיא! ¹⁴³ וגם משה רבנו ועזרא לא היו בלתי אם פילוסופים שלמים אשר עמדו על רמזי סודות החכמה היונית המתורגמת¹⁴⁴. אך על הסודות והרמזים ההם הלא עמד גם הוא¹⁴⁵. ולא עוד כי אם התברך בלבבו כי רק הוא ולא אחר כחו רב להבין את הסוד הגדול והחכמה הנכבדה ולגלות רזי־עולם מאין כמהו¹⁴⁶ ולא רק בדבריו אשר דבר ובכתבו אשר כתב, אמר למלא כל הארץ תהלתו, כי אם גם על שתיקתו אשר שתק מסר מודעה לרבים כי לא הַעֲלֵם דבר הוא, כי אם הַסְתֵּר דבר, כי יָדוֹעַ ידע את הכל, אך יש אשר ימנע דבר בתוך חכו¹⁴⁷, אך לוא התגאה רק למען עשות נחת רוח לנפשו אשר אהב סלה, ולמצא חן בעיניו לא שָׁת איש את לבו לזאת. אך מה ירגז לב כל איש ישראל לראות כי חכם קטן זה, אשר כמעט נשכח שמו זה כמה מקרב עמו, ערב את לבו להתכבד בקלון, אשר אמר למלא את פני איש, אשר שמו היה ויהיה לתפארת עולם בישראל ולמשוש דור ודור. חכמת רב סעדיה האדם הגדול בענקים, לא ישרה בעיני אבוסהל דונש בן תמים. אמת הדבר כי כגבוה שמים על הארץ רחקו שני האנשים האלה איש מרעהו. חכמת רב סעדיה היתה רחבה מני ים. כל אשר הגה לבו היתה תמצית התורה הטהורה והמזוקקה. תבואת רוחו השופעת מקרבו כנחל שוטף היתה מקור אורה, על כן לא שעה אל פלסֶפת יָוָן בלתי אם לקחת ממנה את תורת הסדר החיצון בלבד. לא כן דונש בן תמים. מִשֶׁלו לא היה לו בלתי אם התורה היְוָנית, אשר לקח מפי סופרי הנכר אשר במקומו ואשר בעיניו נחשבה לעולם מלא, על כן לא היו לו בעולמו בלתי אם ארבע אמות של תורה נכריה זו בלבד, וכל המפיל דבר מפלפוליה ודקדוקיה היה בעיניו כגבר לא יצלח, אשר המתכבד בקלונו לא יאשם. הגַמָד הזה התאמץ לעלות על ראש הענק, ולהציק לו כאשר יעקוץ הזבוב את השנהב. בנחת רוח ספר בן תמים כי בהיותו כבן עשרים כבר מלאה ידו לבקר את פרי רוח רב סעדיה ולמצוא בו דֹפִי לשמחת לב יצחק הישראלי מורהו הזקן¹⁴⁸ וכְשָׂש בתקלת חברו, היה משוש דרכו תמיד להגדיל את תפארתו הקטנה על כבוד רב סעדיה אשר עד קרסוליו לא הגיע, ולהקביל את דברי פתרונו לספר יצירה, אל דברי פתרון הגאון לספר ההוא¹⁴⁹. מדי דַבֵּר האיש הזה על ענין, אשר גם רב סעדיה נגע בו, והיו רוח גסה עין צרה וחמת קנאה לאחדים ברוח אבוסהל זה והתנודד כאיש אָמון עלי־תולע, אשר ינער את כפו הרכה והענוגה מנגוע באיש נופל ממנו בערכו¹⁵⁰. ומדי סַפרו את הגדולות ואת הנפלאות אשר עשה בפתרונו לספר יצירה לא ישכח לְהַבְלִיעַ גדופה ונאצה, כדבר הבא לתֻמו ולהוכיח כמה נעלו מעשיו על מעשי הגאון הנהדר¹⁵¹. אם באנו להתחקות על שרש העזות הזאת, אשר הֵעֵז בן־תמים לאיש נקדש באלפי ישראל, אשר לא עשה לו רעה מימיו, ואשר אולי לא ידע אף את שמו, אין לנו פתרון אחר לחידה זאת בלתי אם לשַׁעֵר כי הקראים, אשר אולי החניפו לרופא הכליף הזה – כהחניפם לכל תקיף – הטו את לבבו¹⁵² למלא אותו חֵמה על רב סעדיה גבור החיל אשר כבדה ידו עליהם.

אך מי הגדול בשני בעלי הריב הנבדלים הרבה מאד איש מרעהו? ומי הקטן מהם בחכמה? כבר הוכיח אחד מראשי חכמי כל הדורות כי גדולת רב סעדיה תעמוד לעד¹⁵³; וכי גם הרופא הנכבד יצחק הישראלי הרב המובהק לדונש בן תמים ואשר את כל חכמתו ירש ממנו, רק רופא מהיר היה ולא חוקר חכם¹⁵⁴.

נראים הדברים כי גם במלאכת סופרים לא היה טעם דונש בן תמים טוב ומתֻקן, כי לא נחה עליו רוח חכמי עמו אשר פִּלְפֶּלֶת אחת חריפה נבחרת בעיניהם מסל גדול מלא ירק תפל כי נטה אל הגֹדל הנראה במלא רחבו ובעוצם מספרו ולא אל הקֹצר הנמרץ¹⁵⁵.

ממפעלות בן־תמים ובן קוריש לא היתה שארית בלתי אם בחקר הלשון. אך גם לא השיגו חיל גדול כי לכלל דקדוק גמור לא באו עוד, ובכל מעשיהם לא עברו עוד את גבול חקר המלה היחידה¹⁵⁶.

יותר מאשר הצליחו חוקרי הלשון הראשונים בקירואן, עשו שם פֶּרי חכמי התורה אשר רבים היו במספר.

באחרית ימי היות רב סעדיה גאון בסורא, או בעשרות השנים הראשונות אחרי מותו, עמדו בראש עדת ישראל בקירואן רב אלחנן “הרב הראש” אשר היה שמו לתהלה גם בפי הדורות הבאים¹⁵⁷ וגם רב יעקב בן רב ניסים בן רב יאשיהו¹⁵⁸ בן שאהין¹⁵⁹ היה נקרא “הרב הראש”¹⁶⁰. וַתֵּרֶב תורתו וצדקתו מאד¹⁶¹ עד אשר קראו לו האלוף הקדוש¹⁶². ויכתוב גם הוא באור לספר יצירה¹⁶³ וישא ויתן הרבה בשאלותיו עם גאוני פומבדיתא אשר חשבוהו כאחד מהם ויוקירו את תורתו מאד “שאתה תלמיד חבר לנו והר גבוה בתורה”¹⁶⁴. ומכלל שאלותיו היתה שאלתו על דבר סדור המשנה, אשר התשובה עליה היא אגרת רב שרירא, אשר היא כיום המקור האחד הנאמן גם להליכות סדור המשנה וכל צבאה, גם לזכרונות דברי הימים לאמוראי בבל ולגאוניה ולמתיבותיהם¹⁶⁵. ועוד שאלה אחת הקרובה אליה בערכה היא שאלתו בדבר שמות החכמים וכנוייהם¹⁶⁶.

ותחת רב אלחנן הרב הראש קם ר' שמריה בנו לרב ולראש¹⁶⁷. הרב הזה¹⁶⁸ הנֹחַ לכל אדם¹⁶⁹ אשר גם תורתו היתה מלאה נעימות¹⁷⁰, היה איש לב אשר כח בו לעמוד על דעתו¹⁷¹. וַיוֹשֶׁב לפניו תלמידים אשר לקחו תורה מפיו ולפני בנו אלחנן [השני] אשר כבר מלאה ידו להורות¹⁷². ויגדל כח רב שמריה בכשרון פתרון כל תעלומה בתלמוד¹⁷³ עד כי קראו לו “הרב הפותר”¹⁷⁴. ואף כי למראה עין היו פניו רק אל תוך בית מדרשו פנימה¹⁷⁵ בכל זאת שם את לבו לכונן בתים לתורה גם ביתר ערי הממלכה ולחזק אשיותיה¹⁷⁶. ותצא משם תורה אל כל הארצות אשר מסביב¹⁷⁷, וייקר שמו בישראל מאד, ותשא מתיבת פומבדיתא את ראשו בתוך גדולי עולם ותפקדהו בשם “ראש ישיבת נהרדעא”¹⁷⁸. ונראים הדברים כי יד המלכות היתה עליו לטובה¹⁷⁹. על כן השיגה ידו להגדיל ולהאדיר את התורה בערי ארץ מושבו.

אך פתאום קרה אותו דבר אשר הטיל אותו אל ארץ אחרת וירחיקהו מביתו, מעדתו ומקהל תלמידיו. פעם אחת הלך רב שמריה לאיטליא לרגל עסקיו או לפקוד שם את אוהביו ואת קרוביו¹⁸⁰, וַיִוָעֵד שם עם החכמים אנשי השם רב חושיאל ורבנו משה בן חנוך וילכו יחדיו באניה אל ספסתין¹⁸¹, אשר היו קרואים שמה אל בית אחד מנכבדי מיודעיהם, לשמוח שם בהכנסת כלה לחֻפה¹⁸². ויפגע באניה זו שר צי ערבי ושמו בן רומאחיץ אשר שלחו אֲדֹנָיו הכליף עבד אל רחמן מקורטובא, ללכוד את ספינות הנוצרים, ויתפשה ויאסור את חכמי ישראל ההולכים בה. ויהי בעברו על פני אלכסנדריא ויָסַר שמה ויקח עמו את רב שמריה למכרו שם, ותפדהו קהלת ישראל בכסף מלא. וילך רב שמריה אל עיר פוסטט¹⁸³ וישב שם ימים רבים. אין זאת כי יָרֵא לשוב אל מקומו כל עוד אשר החרידו הפירַטים השודדים את הים, לבלתי יקרהו עוד הפעם האסון אשר קרהו. וַיֵשֶב שם ראש, בבית דין הקהלה ההיא (4762 – 1002) ¹⁸⁴. ומשם נסע רומאחיץ עם שבויי חרבו עד עברו את חוף תוניס, ויסר גם שם ויקח את רב חושיאל עמו למכרו, ותפדהו עדת ישראל אשר שם. ויעל רב חושיאל משם אל עיר קירואן הקרובה. ככה הוטל הרב הגדול הזה באֹנס, אל המקום אשר אִוְתָה נפשו מאז לבוא שמה ברצון, כי יליד ארץ איטליא או יליד ארץ אחרת מארצות הנוצרים¹⁸⁵ היה רב חושיאל, וַיַעְתֵּק משם ויאמר לעזוב את ארצות אדום אלה, ולבא ולהאחז בארץ ישמעאל, לאמר “לקירואן שהיתה בימים ההם חזקה מכל מדינות שבארץ המערב”¹⁸⁶, ולמען שית את ידו עם רב שמריה¹⁸⁷ הנערץ והנקדש בעיניו וליסד שם עמו יחד ישיבות¹⁸⁸, והנה עתה הובא שמה באזיקים ביד עריצים. וגם תקותו לשבת בקירואן שבת אחים יחד עם רב שמריה לא עלתה בידו¹⁸⁹, מהיות עוד רב שמריה עצור במצרים¹⁹⁰. אך היה ה' עם רב חושיאל, ויתנהו לחן גם בניני נכבדי העדה, גם בעיני שרי המלך¹⁹¹, כי בראשית בואו הפגיעו בו גדולי קירואן לשבת בתוכם ולהיות להם לראש, ולא אבה להֵעָתֵר אליהם¹⁹². ושני אנשים מבחירי העדה הלא הם רבנא יוסף ורבנא נסים¹⁹³ אמרו “אתמול בואו ועתה נפרידהו מעלינו?”¹⁹⁴ עוד הם נדונים, ועל רבנא יהודה ריש כלה¹⁹⁵ ורבנא יוסף בן ברכיה תקפה יד עסקיהם ללכת פתאם לעיר מחריאה. ויהי כשמוע רבנא אברהם בן רבנא נתן יושב העיר ההיא מפיהם את דבר רב חושיאל, וישם את פעמיו וישביעהו בשמו ובשם כל יושבי מחריאה כי לא יעזוב את קירואן¹⁹⁶ קרית ממלכת הארץ ההיא, וַיאות לו הרב וישב בקירואן¹⁹⁷. אך מקץ שנים הפך רבי חושיאל את לבו לעזוב את מקומו וַיוֹחל עד אשר בא רב חננאל בנו לקחתו משם. הם מכינים להם צדה לדרך, והנה ראשי העיר באים אל רב חושיאל ויפצרו בו לבלתי לֶכת מהם¹⁹⁸ ולא יכל להשיב את פניהם. אך רע היה הדבר בעיניו לשבת בתוכם ולהיות לרב ולמורה במקום המְשֻׁמר לרב שמריה. ויכתוב כמה מכתבים אל רב שמריה לכפר את פניו על הִדָרְשו לאנשי קיראון לשבת בתוכם¹⁹⁹. וקרוב הדבר כי לא יצא עוד רב חושיאל מקירואן כל ימיו, וכי גם רב שמריה שב ממצרים ארץ שִׁבְיוֹ לשכון כבוד בעיר אבותיו, וכי הפיצו שם תורה הרבה מאד, ורב חושיאל העמיד שני תלמידים אשר עשו להם שם גדול, הלא הם רבנו חננאל בנו ורבנו נסים, הלא הוא בן רבי יעקב בן רב נסים אשר כבר דברנו על אדותיו²⁰⁰, אך שניהם יחשבו על גדולי הדור הבא.

ועדת ישראל אשר בארץ אספמיא, אשר יקראו לה סופרינו מאז עדת ספרד ואשר עתידה היתה לעמוד בראש כל גָלֻיוֹת ישראל לארצותיהן כחמש מאות וארבעים שנה, לא קבלה את רֻבי תורתה מארץ ישראל ומארצות הקרובות לה כי אם מפי מתיבות בבל הרחוקה. רב נטרונאי גאון בן רב הילאי היה שולח להם את דברו כל ימיו, עד כי נהיתה “מסורת בידם” כי היתה הדרך קופצת לגאון זה²⁰¹ ומביאה אותו אל ארצם להורות שם דברי התורה, ורב עמרם גאון שלח “סדר תפלות וברכות של שנה כֻלה” לעדת ישראל בספרד, על פי בקשת יצחק בן שמעון אחד מנכבדי העדה ההיא²⁰². ויהיו מריצים את שאלותיהם לרב צדוק ולרב נחשון בנו גאוני סורא בדורותיהם ולרב פלטוי ולרב צמח בני גאוני פמבדיתא בדורותיהם²⁰³. וככל אשר שלח להם רב עמרם על פי שאלתם את סדר התפלה, המציא להם רב פלטוי גאון על פי בקשתם תלמוד כתוב ופתרונו²⁰⁴. גם מפי רב יהודה גאון ורב מישוי אלוף, ורב כהן צדק בר רב יוסף חכמי פומבדיתא, לקחו תורה, בתשובות אשר ערכו להם לאיש איש בדורו²⁰⁵. ורבות היו הקהלות הגדולות בספרד אשר פנו אל רב סעדיה בשאלותיהם לקחת מפיו תורה²⁰⁶. אך בדבר סדרי המועדים על פי חשבון תקופות, פנו אל גאוני בבל אשר היו שולחים להם סדר אחד מתֻקן לכמה וכמה שנים²⁰⁷. ומכל הארצות הקרובות לא נאצלה על ספרד, כי אם מרוח חכמי עדת קירואן לבדה, אשר גם הם לקחו מרבית תורתם רק מפי חכמי בבל²⁰⁸ אשר אליהם הריצו את שאלותיהם ותשובות הגאונים אשר באו מן המתיבות היו להם כדברי האורים. ויען כי מיד חכמי בבל ומיד תלמידיהם חכמי קירואן קבלו יושבי ספרד את תורתם על כן היה הדיוק הנמרץ החוט המשוך על כל ספרות התורה השמורה בידם, גם ספרי המקרא²⁰⁹. גם ספרי התלמוד²¹⁰ והספרים הנלווים אליו. ולמשמרת הספרים מכל דֹפי ולתקונם בתכלית היופי היו מתנדבים עשירי ישראל בספרד מעולם²¹¹. מרכז לישראל בארצות ספרד היתה העיר קורטובא²¹² העתיקה, אשר אל קהלתה כבר נקרו אנשים מנכבדי בבל בימי האמוראים²¹³. ובאחרית ימי הגאונים היה מספר בני ישראל אשר בתוכה רב ועצום מאד²¹⁴. ומושב חכמי תורה היה בעיר ההיא עד כי כוננו שם בית כנסת אחד אשר קראו לו “כנסת המדרש”²¹⁵, יען כי בית מדרש גדול לחכמים ולתלמידיהם היה נשען על ידו. והרב העומד בראש חכמי המקום, אשר הוא המורה לבחורים והוא השופט, יקרא בשם דַיָן²¹⁶, אשר היה לשם תפארת בקהלה הנכבדה ההיא²¹⁷. הדַיָן אשר היה בקורטובא בימי הדור הראשון אחרי רב סעדיה גאון סורא בבבל, היה שמו רבי נתן “חסיד גדול” ועָנָו מאד מאד. ואף כי לא השיג בחכמתו בתורה את חכמי בבל וקירואן וגם את חכמי ארץ ישראל ואיטליא ובנותיה, שקד מאד להורות את התלמוד²¹⁸ לתלמידיו אשר הכינו את כל לבם להבין ולדעת בו כל דבר לאמתו²¹⁹. אולם קרוב הדבר כי חיל גדול החלו בני ישראל בספרד לעשות בתורה ובכל מדע וכשרון, למן העת אשר רמה ידם, כי בראשית ממשלת מלכי הערבים למשפחת האוֹמֵיִים²²⁰ כבדה יד המלכות על ישראל ותנגוש אותם במסים אשר שתה עליהם²²¹. אך איש עמד בספרד אשר לרגלו באה הרוָחָה. שם האיש הזה הוא חסדאי בן יצחק בן עזרא²²². ודומה הדבר כי בית שפרוט, אשר על שמו יקרא חסדאי תמיד, היה בית אב אחד ממשפחת בן עזרא העתיקה והמיוחסת מאד בישראל²²³, אשר רוחם הנדיבה, טוב טעמם והליכותיהם הנעימות העידו על תפארת מולדתם²²⁴. ויצחק אבי חסדאי, לא הפיל גם הוא מדרכי משפחתו הנדיבה, ויהי איש חונן ומיטיב ומושך חסד לחכמי לב²²⁵, אף בנה כיד עשרו הטובה עליו בית מקדש מעט, בית כנסת לשם אלהי ישראל, וחכם אחד מראשי המליצים בשפת אבותינו, חקק על דלתות ארון הקודש את פרשת דברי צדקת הנדיב הזה²²⁶. לאיש היקר הזה, אשר היה עָנָו וצנוע לא יצא שם בישראל, לולא העמיד בן כחסדאי אשר על שם בן אבותיו יקרא בן שפרוט. איש החיל הזה היה רופא חכם לב, אשר התקין תרופת סמים אשר נחשבה בעיני חכמי רופאי הערבים לרפואה כוללת²²⁷, אף שם את פניו אל דעת הלשונות. ומלבד דעתו את העברית ואת הערבית ידע היטב גם את הרומית. וישם עבד אל רחמן השלישי, בוא עבדאל־רחמן־אלנציר את עינו אליו ויפקדהו לתורגמן לאמר: למליץ בין שרי יועציו ובין מלאכי מלכי הארצות הבאים אל היכלו לקורדובא בדברי הממלכות. בראשונה היה נלוה אל מלאכי אדֹניו הנשלחים אל חצרות מלכי הנוצרים הקטנים אשר בספרד התיכונה והצפונית. כי בדבר הזה היה נבדל מגדולי ישראל אשר כל דרכיהם היו תֹם יושר. ויהי איש מזימות ומעמיק להסתיר עצה וימצא חן בעיני אדֹניו:

בְּרֹב חָכְמוֹתָיו וּמָעֹז עָרְמוֹתָיו וְרֹב תַּחְבּוּלוֹתָיו בְּחֵלֶק מַאֲמָרִים²²⁸.

ותעמוד לו מזמתו להביא את רמירץ מלך ליאון ואת שריו וכהניו ואת טוטָה מַלְכַּת נַוָרָא אל בית מלכו לכרות עמו ברית שלום. אף עשרה מבצרים הסגיר ביד אדוניו²²⁹. ויגדלהו עבד־אל־רחמן וינשאהו, ויהי כעין ראש היועצים המֻפקד על המלאכה החיצונה²³⁰ לשאת ולתת עם מלכי הארצות, הלא הם קיסרי גרמניא ובזנתי ומלך הגִבְלִים²³¹ ומלכים אחרים ולקדם את פני מלאכיהם הבאים בשערי היכל המלך ולשאת את מנחותיהם ולהשיב להם מנחה ולהגיש את דבריהם אל מלכו ולהציג אותם לפניו²³², וגם כל מסחר הארץ לכל דבר הסחורות אשר תבאנה מארצות הנכר ולכל דבר המכס אשר ירימו סוחריהן מהן, ועל פיו יבא ועל פיו יצא²³³.

ויהי בשלוח קונסטנטין השמיני קיסר בזנתי מלאכים ומנחה אל היכל קורטבא, וישלח בידם גם ספר רפואות אשר כתב דְיוֹקרידס היוני, אשר זה כמה נכספה אליו נפש עבדאל רחמן ונפש חכמי רופאיו. ויהי כי נבצרה מסופרי הערבים לתרגם את הספר הזה מיוָנית לערבית, וישלח קוסטנטין נזיר נוצרי ויתרגמהו לרומית. וחסדאי תרגם אותו מרומית לערבית, וייקר שם בן שפרוט מאד בעיני מלכו²³⁴. מלבד אשר היה חסדאי המוציא והמביא את מלאכי קסרות ביזנתי לפני אדוניו, היה הוא המגיש אליו גם את דבר מלאכי אוטון הראשון קסר גרמניא. בראשונה שלח עבדאל רחמן מלאכים אל הקסר ההוא. אך יען כי נמצא באגרתו אשר בידם דברים שונים על הדת הנוצרית, על כן עברו שנים אחדות אד אשר נתנם הקסר לבא לפניו. ויהי בשלוח אחרי כן הקסר את מלאכי פניו אל הכליף באגרת אשר נמצא גם בו דברי קִנטור על האִשלָם, מדד עבד אל רחמן אל חיק הקסר במדה ההיא ולא נתן את שריו להֵרָאוֹת לפניו שנה תמימה, עד אשר השיבו שרי גרמניא בעצת חסדאי את האגרת אל אדוניהם; ואחרי אשר באה אגרת אחרת אשר לא היו בה עוד דברים מכאיבים, הציג חסדאי את המלאכים לפני עבדאל רחמן²³⁵.

את הגדולה הזאת, אשר גִדלו המלך שָׂם בן שפרוט לכלי חפץ בידו, להושיע את בני עמו בארץ ממלכת אדוניו, מכל צרותיהם אשר המיטו עליהם שרי הערבים אשר צרה עינם בם. וַיַרְחֵב להם וַיָרֶם את קרנם מאד עד כי מעט מעט החלו לקום מקִּרבם שרים בקרב הארץ ההיא²³⁶. וישירו עליו המשוררים:

וְהוּא הַשָּׂם חַיָּיו, יְשׁוּעָה לִפְדוּיָיו, וְדַלָּיו וַעֲנִיָּיו, בְּיָמָיו נֶעֱזָרִים.

וְהֵסִיר אֶת סֻבֳּלוֹ, לְעַמּוֹ גַּם חֶבְלוֹ, וְנַפְשׁוֹ עָגְמָה לוֹ, וְרַחֲמָיו נִכְמָרִים.

וְשֵׁבֶט נוֹגֵשׂ בּוֹ, שְׁבָרוֹ מִקִּרְבּוֹ, וְגַם מָנַע מִבּוֹא, עֲלֵיהֶם אַכְזָרִים²³⁷.

לְעַמּוֹ טוֹב דּוֹרֵשׁ, וְקָמֵיהֶם גּוֹרֵשׁ, וְשׁוֹבֵר רַע חוֹרֵשׁ, וְגוֹעֵר מִתְגָּרִים²³⁸.

וככל אשר התאמץ בכל עוז להחיש להם רוָחָה ולתת להם מנוחה וכבוד, ככה שם אל לבו להגדיל תורה בקרב ארצו ולשום את ארץ ספרד למרכז לה. וה' הופיע על עצתו וַיֻטַל אל קורטובא חכם אחד, אשר היה לראש וראשון לכל חכמי הדורות אנשי השם אשר קמו בארץ ספרד. שם החכם הזה הוא רבנו משה בן חנוך, אשר הלך גם הוא ואשתו הצעירה היפֵהפיה, ובנו הנער חנוך, עם רבנו חושיאל ורבנו שמריה בן אלחנן באניה אל עיר ספסתין לשמחת נשואים, ויהי כאשר לכד שר חֵיל הים רומאחיץ את האניה²³⁹, וירא את אשת רבנו משה כי יפה היא עד להפליא, וישא עיניו אליה ויאמר לענותה. ותצעק האשה ותשאל את בעלה בשפת עברית, היֵש חלק לעולם הבא ובתחית המתים לאשה קופצת בים למען הַצֵל את נפשה מתועבה. ויקרא רבנו משה את המקרא הנדרש בפי רבותינו: “אמר ה' מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים: מבין שִני אריה אשיב שבות הנפש המתה בפי חיות רעות על קדושת השם ומצותיו; אשיב ממצולות ים, אלו שטובעים בים למען הנָצֵל מתועבה”²⁴⁰). כשמוע האשה את הדבר הזה קפצה הימה ותמת בקדושה ובטהרה. ורבנו משה האלמן ובנו חנוך היתום נמכרו ביד העריץ אל עדת קורטובא, אשר פדתה אותם במחיר רב. ולא הגידו הענָוִים המדֻכאים האלה לאיש כי רבה חכמתם בתורה, ויהיו בעיני הקהל כהדיוטים. ויהי היום ורבנו משה יושב בבית כנסת המדרש בקרן זָוִית הרחק מן החכמים המתוַכְּחִים בדבר הלכה, וישמע את רבי נתן הַדַיָן משתבש בפתרון הלכה אחת מהלכות עבודת יום הכפורים, אשר פתר לתלמידיו. ויגש אל רבי נתן ויבאר אותה, ותפקחנה עיניו ועיני התלמידים, ויתמהו איש אל רעהו, ויגישו לפניו עוד שאלות אשר נפלאו מהם, ויפתר את כלן בנחת. ויקם רבי נתן הרב החסיד והֶעָנָו וימהר ויצא אל הפרוזדור, אשר שמה נקהלו בעלי הדינים – אשר יחכו עד אשר ישלים הרב הדַיָן את חֹק תלמודו אשר יסדר לפני תלמידיו יום יום, – ויקרא ויאמר: קָטֹנְתִּי מהיות עוד דַיָן, כי האיש השבוי הזה, לבוש השק, הוא ראוי לגדולה הזאת, הוא רבי, הוא מורי, ואני לא אהיה מן היום והלאה כי אם כאחד מתלמידיו, ועתה בֹאו ונקימה אותו לדַיָן, ראש לכל עדת קורטובא²⁴¹. הענָוָה הרַבה הזאת הנחילה כסא כבוד לַדַיָן החסיד רבי נתן על ידי עַנְוֵי ישראל, אשר יֵאמר עליהם כי “הניחו כתרם בעולם הזה וירשו חיי העולם הבא”²⁴². האיש הטהור הזה בענוַת צדקו פִּנה את מקום כבודו לאחד בחירי גדולי התורה, אשר ממנו החלה השלשלת הגדולה המלאה חכמים וסופרים המושכת והולכת, אשר מבחר חכמי הגולה הם אבני הנזר הקבועות בחוליותיה. כי שמעו נכבדי קורטובה לקול מורם הנאמן ויקימו את רבנו משה לדַיָן ולמורה ויקבו לו פרס גדול, וילבישוהו בגדי חמודות ויעשו לו מרכבה וסוסים. ובהגיע השמועה הזאת אל אזני החכמים והתלמידים היושבים בערי המדינה ובאפריקה אשר בעבר הים מנגד, וינהרו אל קורטובא לשבת לפני רבנו משה ולשמוע את תורתו. ואת השאלות אשר נשלחו מן הארצות ההן אל מתיבות בבל עד העת ההיא, הריצו השואלים כיום אל בן חנוך. וייטב הדבר גם בעיני המלך עבד־אל־רחמן, אשר עינו היתה צרה בבבל²⁴³ ובממלכתה אשר משלו בה אבותיו מלפנים, ואחרי נשלו אותם מלכי העבַסים מכסאה. אז עמד השר הגדול חסדאי למגן אדיר לרבנו משה ולזרעו²⁴⁴, והמעוז הזה היה לטובה רבה לתלמוד התורה בספרד, ויפתח את ידו הרחבה וַיָשֶׁת את נדבת רוחו לאבן חֵן למשוך אל מקומו ואל בית מדרש רבנו משה את כל חכמי התורה אשר דל חלקם במקומם “ויאספו אליו כל גאון ורב, מארצות אדום וערב, ממזרח וממערב”²⁴⁵. ותָּחֶל אספמיא להיות למרכז התורה, אחרי אשר הֵחֵלו צללי עֶרב להִנָטות בבבל, ולהיות גם למרכז לכל מדע וחזון ושיר בשפת אבותינו מעולם. ובכל זאת לא הִרפה חסדאי את ידו גם ממתיבות בבל, ויתמוך את יד מתיבת סורא הנופלת בשלחו שמה הון רב בשכר ספרי התלמוד אשר בקש את חכמיה לכתוב ולהמציא לו ארצה ספרד²⁴⁶ למען תתו אותם לחכמי הארץ ההיא ולתלמידיהם. על כן כִּבדוהו ויפקדו אותו בשם “ריש כלה”²⁴⁷.

וככל אשר אהב חסדאי את התורה ואת שפת אבותינו, ככה אהב את עמו ורחמיו המו מאד על גורלו בארץ גלותו, ובהיותו מתהלך מרבית ימי חייו בקרב מלכים ושרים, ותפארת עֻזָם היתה לנגדו כל היום, לא בחנו עפעפיו את טיב הַיְקָר הנעלם הגנוז במעמקי רוח ישראל ובתעודתו בכל ערכו. ותתעטף רוחו בקרבו ויאמר אל נפשו “ומה יְכולֶת סרעף למצוא אמרי שפר [ב]הולכי גולה שוכחי רבצם אשר סר מהם הוד מלכות”²⁴⁸. “נשארנו מעט מהרבה ונרד מכבוד ונשב בגולה ואין לאל ידנו, באמרם לנו כל היום: לכל עם ועם יש מלכות ולכם אין זכר בארץ”²⁴⁹. ויחשוב גם הוא “כי אין עִם גולה דעת ולא עם בני שביה תושיה”²⁵⁰. לרגלי חזון לב כזה יש אשר שפלה נפשו ותקטן גם תפארת בית אביו בעיניו ויתאונן ויאמר: “ואני – – לא פקחתי עין כי אם בתוך גולה ודלות”²⁵¹. ולמען מצא מלא כף נחת לרוחו העצֵבה נתן החכם הנבון הזה לנפשו ללכת שולל בחזיונות אשר חזה אלדד הדני בדורות אשר לפניו²⁵². והיה מִדֵי בוא מלאכי מלכי הארצות הרחוקות, ידרוש מהם חסדאי הנמצא עוד בארצות הקרובות להם “שם ושאר לממלכה בישראל”? ולא ידעו להגיד לו מאומה, עד אשר הגידו לו שליחי סוחרי חֹרָסַן, ואחרי כן גם מלאכי קסר בזנתי על דבר מלכות הכוזרים, כי איננה שמועת שוא ולא חלום בטל, כי אם ממלכה חיה וְקַיֶמֶת היא, וכי שֵׁם המלך המולך בעת ההיא יוסף. ויזכור חסדאי כי אמנם לקחה אזנו זה כמה, כי שני אנשים חכמים מאנשי ספרד שם האחד רבי יהודה בן מאיר בן נתן "איש נבון וסַבָּר וגקסן ושם השני ר' יוסף (הגריס) [הגורס?] באו עד כוזריא ויזכו לְהֵאָסֵף גם אל בית המלך ולראות את גדלו ותפארתו²⁵³. אך גם בדורות הקודמים היו אנשים נכבדים בישראל, אשר למען התחקות אל שרש דבר ממלכת הכוזרים פנו אל מלכיהם במכתביהם, והמכתבים ההם נכבדו מאד בעיני המלכים ובעיני העם²⁵⁴. וחסדאי לא נח ולא שקט, ויגמור בלבו לשלח אגרת ומנחה אל יוסף מלך הכוזרים. ויתנדב איש אחד מר יצחק בן נתן שמו, להוליך את האגרת למקומה. ויכלכל חסדאי אותו ואת משרתיו בכל מחסוריהם ובכסף רב, וישלח בידו גם ספרים ומנחה לקסר בזנתי, ויבקש להחיש לו עזרה. וילך מר יצחק ויבא עד קושטא, ויתיצב לפני הקסר. ויאר המושל את פניו אליו, ויעצרהו עמו ימים רבים, ומקץ ששה חדשים השיב את השליח הזה אל חסדאי, ויתן בידו מכתב אליו לאמר: הנה מלחמת שבטי העמים אשר בין בזנתי ובין כוזריא נפוצה על פני על הארץ, והים סוער מאד, על כן תִּבָּצֵר מאיש להגיע כיום אל כוזריא. – ויֵרע הדבר בעיני חסדאי מאד. ויהי המעט כי לא רפתה רוחו, ויוסף עוד אומץ להקים את מחשבתו. ויהי הוא עושה כה וכה למצוא לו ציר אמונים להוליך את האגרת ארצה ישראל ולהעבירה דרך עיר נציבין ודרך ארמניא אל כוזריא, והנה שני אנשים מבני ישראל, מר שאול ומר יוסף, באים בתוך מלאכי הגִּבלים²⁵⁵ להֵרָאות את פני עבדאל רחמן. ויספרו לחסדאי כי זה שש שנים בא אליהם איש חכם מארץ הכוזרים, מר עמרם שמו, אשר היה שם מאוכלי שלחן המלך, וישלח חסדאי אנשים לבקשו ולא מצאוהו. ושני האנשים לקחו את אגרת חסדאי וישלחוהו אל אדוניהם מלך הגבלים, ואנשי המלך ההוא המציאוהו אל בני ישראל היושבים בארץ הונגר' אשר הריצו אותה דרך רוסיא ודרך בולגריא בידי אחיהם בני עמם²⁵⁶ עד בואה ביד איש ושמו יעקב בן אליעזר²⁵⁷ מארץ נמץ²⁵⁸ אל יד המלך יוסף אשר שמח עליהם שמחה גדולה מאד.

והכוזרים היו גוי עצום ורב. ויהי בבוא המלך הראשון בברית דת משה ויגר מפני הנוצרים והמושלמנים אשר נהפכו לאויבים לו, על מָאֲסוֹ בדתותיהם בבחרו בדת ישראל. וַיִוָעַץ עם חכמי עמו ויכרות ברית עם מלך הָאַלַנִים, אשר חזקו מכל העמים הקטנים אשר סביבותיהם²⁵⁹. ויהי המעט מן האלנים כי רבו גם בקרבם האנשים אשר דבקו בדת ישראל²⁶⁰, ויהיו חומה על הכוזרים מפני הבזנתים ובעלי בריתם, בהיות האלנים שוכנים על גבול תשעה גלילות מארץ הכוזרים, אשר דרכם יצא כל מותר יבול כוזריא אל הארצות הרחוקות, ודרכם תבא אליה כל סחורת העמים הרחוקים²⁶¹. ותהי חתת מלכי הכוזרים גם על קסרי בזנתי, והיה בכתוב הקסרים אל המלכים ההם וקראו להם במכתביהם “הכָּגָנים האצילים הנאורים”, ושָׂמו על אגרותיהם חותמת זהב, אשר יגדל משקלה ממשקל החותמות אשר ישימו על אגרותיהם הנשלחות אל האפיפיורים ואל קסרי הפרנקים²⁶². וכאשר היה עם לבב אחד הכגנים לבנות עיר מבצר על קרן מזרחה צפונה אשר לים הָאַזָוִי למעצור מפני הפצִינָקִים הפראים, שלח את דברו אל הקסר תיאופיל (4614 – 854) וישלח לו אדריכל ויבן לו את העיר הבצורה אשר קראו לה שרכיל²⁶³. ובפרוץ מקץ חמש וארבעים שנה התֻּרכים אל הארץ (4659 – 899) הִכו אותם הכוזרים מכה רבה²⁶⁴. וינח לכוזרים מכל אויביהם שנים רבות מאד, כל ימי המלך בולן וכל ימי יוצאי ירכו הלא הם עובדיה הצדיק, חזקיה מנשה וַחֲנֻכה אחי עובדיהו, ויצחק וזבֻלון ומנשה ונִסִי ומנחם אשר מלכו זה תחת זה²⁶⁵. אך בימי המלך בנימין בן מנחם הסית הקסר הבזנתי את מלך אסיא, ויבא הוא ומלכים אחרים ומחניהם, ויקהלו יחדו ויבאו למלחמה על כוזריא, ויפרץ מלך אלן אל ארצותם, ויכם מכה גדולה מאד, וינגפו לפני בנימין ולפני עמו²⁶⁶. אך בימי המלך אהרן בן בנימין נהפך לבב האלנים אל הכוזרים, כי קנה קסר בזנתי את לבב מלך אַלָן ויסיתהו, עד כי יצא להלחם בכוזריא ארץ ממלכת איש בריתו מאז, וישכור אהרן את מלך התֻּרכים, ותעל יד הכוזרים על האלָנים, וַיִלָכֵד מלך אלן חי ויובא לפני אהרן. ולא השיב המלך הנדיב הזה את גמול המושל האלני בראשו, ונהפוך הוא כי הגדיל אליו את חסדו ויקח את בתו ליוסף בנו לאשה, וישביעהו שבועת אֹמן וישלחהו לשלום אל ביתו²⁶⁷. ויוסף בן אהרן קנא קנאה גדולה לבני ישראל היושבים בבזנתי אשר הציק הקסר רומנוס מלכה להם בגזרותיו הקשות, וַיוֹדַע יוסף את הבזנתים היושבים במדינות מלכותו את ידו הקשה²⁶⁸ בחרות אפו בגוי האכזרי הזה ראש צוררי זרע יעקב. וישלח רומנוס מתנות למלך רוסיא²⁶⁹, ויבא המלך הרוסי בערמה, וילכוד את מדינת סמברי²⁷⁰, כי ידע כי יצא משם שר הצבא, ואין איש לעמוד בפניו. “וַיִוָדַע הדבר לבולשצי הוא פָסֵחַ” הגבור²⁷¹, אשר קרוב הדבר כי הוא שר הצבא, הנקרא בפי הסופר “הפקיד רב חשמוני”, ויפשוט על ערי²⁷² רומנוס בחרי־אף, ויך מאיש ועד אשה, וילכוד שלש ערים לבד מן הכפרים הרבה מאד²⁷³. משם הלך פָּסֵחַ אל שורשו²⁷⁴ ויך אותה וילכדה, וישם אותה למס־עובד. אחרי כן שם את פניו אל מלך רוסיא וילחם בו כמה חדשים, וישב את כל השלל אשר נשא האויב מסמברי, לבעליהם²⁷⁵. ויבקש מלך הרוסים את פסח להשלים עמו, באמרו כי רומנוס השיאו לשלוח יד בארצות כוזריא, ויענהו פסח: “אם כן, לך על רומנוס והלחם בו כאשר נלחמת בי ואלך מעליך. ואם לא, פה אמות או אחיה עד אנקום את נקמתי”. וילך מלך הרוסים אל קושטא וילחם בה ארבעה חדשים על הים. ותעל יד הבזנתים על הרוסים, כי לא יכלו לעמוד מפני האש אשר זרקו עליהם. ויהי כי בושו גדודי הרוסים לשוב על ארצם וילכו באניות אל פרס ויסופו שם, ולא יספו לבוא בגבול ארצות הכוזרים כל ימי המלך יוסף²⁷⁶.

ויהי גבול הממלכה הגדולה הזאת בימי יוסף נהר דון מצפון, וגבול הנגב יצא עד שערי קוקז בַּב־אל־בואַב עד מעבר לקוקז, ותוצאותיו עד חוף המזרחי אשר לים השחור, ועד נהר דנֶפֶר וכל אֹרך החוף הצפוני אשר לים כָּסִפְיָא²⁷⁷ ומעבר לנהר וָלְגָא עד הערבה, אשר ישוטו בה כיום הקולמוקים, הוא גבול ממזרח.

ובתוך ארץ הכוזרים היו שלש ערים גדולות, האחת היא אשר שם בית המלכות אשר המלכה וילדיה ונערותיה וסריסיה שוכנת בה, והיא העיר הרוכלת – לפי דעתנו – אשר רבים היו הסוחרים ואנשי המלאכה אשר ישבו בה “ישראלים, ישמעאלים ונוצרים ואומות אחרות מלשונות אחרות יושבות בה”²⁷⁸ ומדת הגליל אשר מסביב לעיר ההיא חמשים בחמשים פרסה²⁷⁹. והעיר הגדולה השנית יושבת בתוך גליל אשר ארכו ורחבו שמונה בשמונה. והעיר השלישית היא העיר אשר ישב בה המלך לבדו וכל שריו ועבדיו ויועציו וגבוריו והגליל אשר לעיר מסביב רק שלש פרסאות ארכו ושלש רחבו²⁸⁰, והעיר בנויה מזה ומזה על נהר ולגא במקום אשר ישתפך אל היָם²⁸¹, וחומות ומבצרים לעיר מזה ומזה לנהר²⁸². שם היה בנוי היכל למלך בתבנית אהל זהב ושער זהב לו²⁸³. אך המקום הזה לא רק מקום תענוג היה, באשר היכל אשתו וכל נפשות ביתו היו בעיר אחרת, כי אם מַצָב ומשמר. כי ברית היתה כרותה בינו ובין מלכי ארצות הקדם לבלתי תֵת לרוסים ולכל המון העמים אשר סביבותיהם להרוס ולפרוץ אל ארצות הישמעאלים²⁸⁴. ולמן היום אשר החלו הַוָרָגִים לבא המונים המונים לרוסיא ולהיות עמם לעם אחד רב ועצום, כוננו להם הכגנים חיל משמר, מפליטי המושלמנים אשר נמלטו אל ארצם, שנים עשר אלף איש רגלי תופשי כידון ופרשים רומי קשת חבושי כובע ועורכי מגן וצנה. שרי בית המלך וכל עבדיו וסריסיו וכל פקידי הממלכה היו רק הכוזרים ובני ישראל לבדם²⁸⁵. אך גם למלחמה יצאו בני ישראל באלפיהם וברבבותיהם²⁸⁶; וחיל הישמעאלים לא היו בלתי אם צבא תמיד הנכון לקדם את פני האויב הבא פתאם בכל עת. ומשלח יד הכוזרים היה גם עבודת האדמה גם המסחר. וקרוב הדבר כי רבים היו האנשים אשר אחזו בזה וגם מזה לא הניחו את ידם. בימי החורף ישבו בעריהם ויעשו מסחר וקנין, ויעמסו באניות דגים ועורות וכל מיני סחורות ויוליכו אותם אל קושטא עיר רוכלת העמים²⁸⁷. ובהגיע ימי האביב יעזבו מרבית הכוזרים את עריהם ויצאו איש אל נחלת שדהו וכרמו ועבד את אדמתו עד בא החורף²⁸⁸, ותהי ארץ הכוזרים לנוֵה עדן ליושביה וששון ושמחה היו מנת חלקם. ובדורות ההם אשר כל מלכי מזרח ומערב נתנו חתיתם בארצותם, עד כי לא קמה רוח ביושביהן, לא נשמע קל נוגש וגערת עריץ בגבול כוזריא²⁸⁹, כי מלכיה לצדק מָלָכו, בהיות תורת האמת והמשפט, תורת אלהי ישראל, לספר חקי ממלכת הארץ ההיא. כי את כל הליכותיהם כלכלו על פי התורה אשר הורום חכמי ישראל, הלא הם גאוני המתיבות אשר בבבל והחכמים אשר בירושלם²⁹⁰. על כן היתה כוזריא ארץ חפץ ליודעיה ולשומעי שמעה מבני ישראל, אף כי רחוקה היתה מאד מארץ אבותינו²⁹¹. ויהי המעט ממלכי הכוזרים כי “היו מכבדים אזרחי ישראל ומתברכים בהם”²⁹² בבואם להאחז בארצם. ויקנאו קנאה גדולה לאחיהם הגולים בארצות אויביהם. ויהי כשמוע אחד הכגנים כי שרפו הישמעאלים באחת מעריהם את בית הכנסת לקהלת ישראל, ויקם ויהרוס את מגדל בית המסגד לישמעאלים אשר בעיר ממלכתו, ובקנאתו היתרה צוה להמית את הקוראים המכהנים על המגדל, ועם לבבו היה להרוס את כל בתי המסגד בארצו, לולא ירא פן יכלו המושלמנים את חמתם בבני ישראל יושבי ארצותם²⁹³. ובכל הדר כבוד מלכותם נשאו מלכי הכוזרים את נפשם אל היום אשר ישיב ה' את שבות עמו, אשר הרגישו מאד את מכאוביו²⁹⁴. ועל כן שמח המלך החסיד יוסף על אגרת חסדאי השר. ראשית האגרת הזאת הכתובה בידי המליץ הגדול מנחם בן סרוק, היא מערכת חרוזי תהלה לכבוד המלך אשר אותיות שם חסדאי בר יצחק בר עזרא בר שפרוט הן הן אותיותיהם הראשונות. בענוה רבה מאד פותח חסדאי את דבריו, ואחרי הודיעו אותו את מעמד בני ישראל בארץ ספרד ואת תֹּקף ממלכת הכליף, מדת הארץ ותכונתה ואת טיב משמרת פקודתו לפני אדניו ואת כל מאמצי כחו אשר התאמץ לחקור על דבר מלכות הכוזרים, ולמצא ציר נאמן אשר ימציא שמה את אגרתו אל נכון, ואחרי הביעו את תשוקתו העזה לראות עוד במו עיניו את כבוד המלך הישראלי ואת גדלו ואת תפארתו בביתו ובארצו, הפיל את תחנתו כי “תוקיר נא נפשו בעיניו ויצוה את הסופרים העומדים לפניו” להודיעו “שרש הסבר ויסוד כל המעשה” על דבר מלכות הכוזרים ומכורתם, על משפט המלוכה, על טבע אדמת הארץ, על מושבותיה למקומותיה ועל גבולותיה מסביב, ואם יש אִתם יודע דבר על אודות קץ הימין. – על האגרת הזאת השיב לו המלך יוסף אגרת מלאה אהבה וחנינה. ואחרי אשר הביע את הגיון כבודו לו ולעבד־אל־רחמן אדניו, וישתומם על חכמת חסדאי וטובו לעמו, הודיע לו את דבר מולדת עם הכוזרים ואת מעשה הַיִהוּד אשר התיהד בולן ראש בית אבותיו, ואת צדקת עובדיה המלך ואת מעשיו, ואת שמות כל אבותיו המלכים ואת מכון ארץ ממלכתו ואת מתכֻּנתו אל העמים אשר לו מסביב ככל אשר כבר פרטנו בספר הזה. ויחתום את אגרתו בדברי ברכה אהבה וכבוד לאמר: "ומי יתן והיה כדבריך, ולוא זכיתי לראות פניך הנעימים – – אתה תהיה לי לאב ואני אהיה לך לבן ועל פיך ישק כל עמי ובדבריך הייתי יוצא ובא בעצתך הנכונה²⁹⁵. באגרות אלה אשר כתב ואשר זכה לקבל מאת יוסף המלך הנחיל חסדאי לעמו אוצר זכרון יקר מאד לממלכת שבט אדיר מאד משבטי הסלָוים, אשר דבק בה' אלהי ישראל, ואשר תורתו היתה לו לרוח החיה בממלכתו התקיפה הגדולה והחזקה אשר נמשכו ימיה כשלש מאות שנה. אולם לא רק הגדולה והגבורה לבדן היתה התפארת האחת בעיני חסדאי, כי ככל אשר נכספה נפש השר האדיר הזה לחקור על דבר המלוכה הישראלית, ככה כלתה רוחו לדרוש מפי רב דוסא בן רב סעדיה את פרשת גדולת אביו הגאון לכל דבריו ולכל משפטיו²⁹⁶.

ובן שפרוט אשר עמד למחזיק ולמעֹז לתורה ולתופשיה היה לאב ולפטרון גם לשפתנו העתיקה והטהורה, עד כי היתה שנת עלותו לגדולתו בעיני הסופרים, לשנת הולדת השירה העברית המחֻדשת²⁹⁷. ויכתבו סופרי זכרונותינו על חניכי המשוררים, אשר כצפרי בקר החלו אז לנסות את כחם לתת בשיר קולם לאמר: “בימי ר' חסדאי הנשיא התחילו לצפצף”²⁹⁸. "בימים בהם זרח בספרד שמש התהלה ברקיע הגדולה הוא הנשיא הגדול ר' (יצחק) [חסדאי] “בן (חסדאי) [יצחק] ומן העת ההיא פרצו החכמות בספרד פרץ ומאלה נפצה בכל הארץ” – – “ומאז למדו לקח רוגנים – – קדמו שרים אחר נוגנים, כי חסדיו הרנינו לשון אלמים ופתחו הלבבות הסתומים, עד חברו עליו שירים נעימים; ובימיו פשטה החכמה בישראל, כי הוא היה למדע מודע וגואל”²⁹⁹. והדברים האלה נכונים הם מאד, כי אמנם פתח חסדאי בן שפרוט את ידו הנדיבה ויקרא לבא אליו ממקומותם את בעלי הכשרון אשר עשו להם שם בדעת חקי הלשון העברית ובמלאכת השיר, הלא הם מנחם בן סרוק ודונש בן לברט המפורסמים במעשיהם עד היום הזה.

ומנחם בן סרוק היה יליד עיר טורטוזא אשר באספמיא ומשם בא לקורדובא³⁰⁰. ואף כי קבע לו בן שפרוט פרס הגון כָּמַהּ לבו ויגעגע על השקט אשר היה לו בביתו הדל בעיר מולדתו, כי עיניו לא היו אל הבצע³⁰¹ כי אם תורת שפת אבותינו אשר שקד עליה יומם ולילה³⁰². הלשון הזאת היתה קדש קדשים בעיניו "כי כאשר הפליא [ה'] בין כל אשר נשמת רוח חיים באפיו ובין האדם ביתרון שפת יתר, כמה הפליא בין עם סגולתו לגויי הארץ. וכאשר הפליא את האדם בניב שפתים ככה הפליא את לשון הקודש על לשון על עם ואֻמה³⁰³. על כן שם את כל לבו לצחצח את הלשון ההיא, כי מלא היה את הדעת, כי שפת העברים כֻּלה חותם תכנית היא, מלאה מתכנת ורן־יתד³⁰⁴. ובהיות טעמו מתֻקן מאד הכאיב כל סלף בחֻקיה, את אזנו הבוחנת, בהיות בעיניו “דמות הלשון הנלעג כדמות כנור אשר רעו יתריו”³⁰⁵. על כן שם את לבו על כל חלקי תורת הלשון למקטן ועד גדול³⁰⁶. אך כל מבחר תעודתו בחקר השפה היה להבדיל בין עצם המלה ושרשה ובין אותיות השימוש הנוספות עליה מלפניה ומאחריה, ככל אשר שקד לפניו גם רב סעדיה להבדיל בין אותיות השרש, אשר קרא להן “יסֹדת”, ובין האותיות המשמשות אשר קרא להן “תוספת”³⁰⁷, בהיות גם לגאון ההוא דברי רבותינו לעינים בדבר הזה³⁰⁸. ומהיותו מחמיר מאד בטהרת הלשון לא העמיק להכיר ולהוקיר את הפנים החדשות אשר נתנו לה חכמי המשנה³⁰⁹. וירע בעיניו מעשה החוקרים האוספים מלות ארמיות אל תוך אוצר הלשון העברית³¹⁰ והמקבילים אליה את הלשון הערבית³¹¹. על כן נקעה נפשו משיטת יהודה בן קוריש³¹² ודונש בן תמים, אשר כִּוֻן שלש הלשונות האלה היה כל עצם מעשיהם. ויהי בהביא בן שפרוט את מנחם אל עירו ויפקידהו על משמרת עבודת הלשון העברית³¹³, וישם מנחם את פניו אל סדור השרשים בסדר אלפבית³¹⁴ מראשיהם עד קציהם, ויבאר בשפה ברורה את כל מלה ומלה לפלגות תבניותיה ופתרוניה. ויש אשר מדי דברו על אחד השרשים ימצא לו מקום לחוּוֹת את דעתו על טבע הלשון העברית, כחה וטעמה בכללה. אף יזכיר לפעמים את החוקרים אשר קדמוהו, הלא הם רב סעדיה ובן קריש. הוא הכיר את כח האות העברית היחידה, כי יש אשר היא היא עִקַר השרש, על כן בא לכלל דעה כי יש שרשים אשר עקרם שלש אותיות או שתים, אך יש אשר אין עקרן בלתי אם אות אחת לבדה³¹⁵. ובגלל סגנונו הנעים מאד ובגלל הלשון העברית אשר בה ערך את ספרו, תחת אשר מרבית המדקדקים בדורות ההם כתבו את ספריהם ערבית, זכה מנחם להיות למורה לשון ומקרא לחכמי ישראל אשר קמו בדורות הבאים בארצות הנוצרים אשר לא ידעו ערבית. למערכת מלין הזאת המלאה חן טעם ודעת קרא “מחברת מנחם”³¹⁶.

מלבד רוב כחו בתורת השפה העבריה לכל משפטיה ולכל חֻקותיה יֵחָשֵׁב מנחם על בחירי המליצים אשר עמדו לשפתנו מדור דור. הוא ידע להמליט מכנור בת ציון צלצלי נעם אשר רק מעט נשמעו כמוהם אחרי סתום החזון³¹⁷. מאוצר נגינותיו אלה אָצַל על כבוד בית מָגִנוֹ האדיר. ויהי במות הנדיב יצחק אבי חסדאי, נשא עליו מנחם קינה אשר קראו אותה בבית הכנסת כל ימי האבל³¹⁸. ובהלקח מעל ראש בן שפרוט אמו הגבירה, עזב השר הגדול הזה את כבודו וילך אַט בלי מרכבה וסוסים ובאין איש אתו ויבא רגלי אל בית מנחם באישון לילה לבקש ממנו להכין לה שירת נֶהִי, והנה המשורר הזה כבר הוא יושב אל השלחן ועורך את שיר המספד, ויתעורר מאד בן שפרוט וישבע לו השר כי לא ישכח את מעשהו זה כל ימי חייו³¹⁹.

הפך גמור מן הקצה אל הקצה לתכונת בן מנחם הנֹח והתמים היה דונש בן לברט. האיש הזה, אשר גדול היה כחו גם הוא בתורת הלשון³²⁰, היה יליד בבל ותלמיד רבנו סעדיה³²¹. ומבבל הלך אל אפריקא וישב בעיר פאַס³²², ומשם נקרא אל בן שפרוט לקורדובא. ולא כלתה לו עוד שנת השלשים לימי חייו ויתנשא להיות למורה לאנשים אשר זקנו ממנו לימים³²³. ויעש דונש חדשה בישראל, בהנהיגו בשירה העברית את החרוזים הקצובים אשר יתאימו איש אל רעהו בכל הברותיהם ונקודותיהם כמשפט שירי יָוָן וערב, ויקראו למלאכה הזאת מַקְצֵב. וירם לבו מאד³²⁴, ויבז בעיניו את כל יתר חכמי ספרד³²⁵, ויהיו דבריו אליהם כחצים שנונים³²⁶. גם את פני רב סעדיה רבו לא הָדַר, כי בבקרו בספרו את הכללים אשר כָּלַל הגאון הזה בתורת לשוננו הִקשה את דברו במליצת עזות מאד³²⁷. הן אמנם כי גם מנחם ישיב לפעמים על דברי רב סעדיה, אך מה רב הכבוד אשר כִּבד את האדם הגדול הזה ואת דבריו³²⁸, אף כי לא היה תלמיד לו כבן לברט, אשר לא נשא פני רב ויתנשא גם עליו. ואם חכמי דורו לא זכו בעיניו וגם את רבו המת הנקדש באלפי ישראל מנע מכבוד, איכה יכון לנגד עיניו בן גילו הנוחל כבוד וטובה עמו חלק בחלק בבית מָגִנָם השר התקיף, ואף כי בן גילו זה איש שפל רוח ומצניע לכת כמנחם בן סרוק. הלא קרוב הדבר מאד כי צרה עינו בו וכי היו מזמותיו כל היום למצא לו תֹאֲנָה להשפילו לפני הנדיב אשר כל גורלו היה בידו. התֹּאֲנָה הזאת נמצאה לו בצאת מחברת מנחם לאור. אז שם דונש את כל פניו לבקר בה מומים ולמצא בה דֹפִי ולהכריז על כל מִשגה אשר ימצא, בקולי קולות. ויקם ויערוך מערכת תשובות בסגנון מלא קוצים מכאיבים ומחפירים על הדברים אשר לא ישרו בעיניו במחברת בן מנחם. ואף כי כתב למנחם “אחיך הדורש לאלהים בעד שלומך” מלא דבריו חֹנֶף ומשטמה גאוה ובוז. גם להג סר טעם מעורר צחוק לא יחסר שם, כי דונש העשיר ורחב הנפש מטיף למנחם העני מוסַר הבלים ומוסר אכזרי גם יחד, לבלתי הֵהָנוֹת מן העולם הזה³²⁹. הנאצות המפורשות והמֻבלעות אשר הדיח על האיש הַדַכָּא תַּכְאֵבְנָה עוד יותר את נפש הקורא בהיותן באות כאחד עם החלקות התפֵלות והנעתרות לבלי חק אשר החליק אל השר התקיף אשר לכבוד שמו הקדיש את תשובותיו.

ואגרת הבקרת הזאת החדה כחרב פיפיות למנחם הנדכה, והרבה משמן לחסדאי התקיף האדיר מתחלתה לא באה כי אם להבזות את בן סרוק בעיני בן שפרוט נותן לחמו. וכמעט ברור הדבר כי הבִּקֹרֶת הזאת לא היה הנשק הראשון והאחד ביד בן לברט כי אם מלבד זה התנכל הוא או חבריו³³⁰ להבאיש את ריח מנחם בעיני חסדאי כמעט מראשית שנות בוא מנחם לקורדובא. כי בעוד יצחק אביו הנדיב חי עזב חסדאי את חסדו מעם החכם הזה אשר קרא לשבת עמו, ולא הקים את דברו. ואף כי נגש אותו בדבר מלאכת הסופרים אשר היה נותן לפניו גרע מלחם חקו³³¹. ולולא חש יצחק הנדיב לעזרתו בחן ובחסד כי עתה היתה חרפת רעב חלקו³³². אולם אחרי מות הנדיב הזה סר צלו מעליו, עד כי עלתה ביד צורריו לעורר עליו את חמת בן שפרוט להדיח עליו רעה אשר תסמר את שערת שומעיה עד היום הזה, כי שכח חסדאי את חסדי אביו הנאמנים אל מנחם. אשר כהתהלך עם רֵעַ אהוב ידיד נפש התהלך עמו³³³. ביום שבת ומועד פשטו אנשי חסדאי על הבית אשר בנה או קנה מנחם בן סרוק ואחיו במעט הכסף אשר ירשו מאביהם ויהרסוהו עד היסוד³³⁴. ותקטן עוד זאת בעיניהם וישלחו את ידם אל עצמו ואל בשרו ויקרעו את בגדיו מעליו וימרטו את שערו³³⁵. על השערוריה הזאת הוסיף עוד בן שפרוט לעג אכזרי. אם בהגיע אל אזניו מרי שיח מנחם שלח אליו את דברו לאמר: “אם העוית כבר הביאותיך למוסר; ואם לא העוית כבר הביאותיך לחיי העולם הבא” ³³⁶. הנבלה הגדולה הזאת אשר עשה חסדאי, אשר לא נהיתה ולא נראתה עוד כמוה בקרב אנשי השם בּישראל למן היום אשר נזורו מדרכי הגוים ללכת בתורת ה' באמת ובתמים, תנַכה הרבה מזכֻיותיו ותשוֵהו כאחד מלכי אפרים אשר העוו את דרכם, ואת מנחם, אשר הוכיח את דרכו על פניו, תשוה כאחד נביאי האמת, אשר מלאו כח ומשפט וגבורה להגיד לרוזני ארץ כאלה את פשעיהם ואת חטאותיהם, בשפכו את רוחו באגרת תוכחה, אשר אין ערוך גם לְיָפְיָהּ גם לרוח האמת, העֹז והמשפט הדוברת בה מקצה ועד קצה³³⁷.

באגרת הזאת לא נגע מנחם בעצם בן שפרוט, אף לא ימנע ממנו חרוזי כבוד, אשר נהגו סופרי הדורות להקדים לכל מכתב, גם יקרא לו בראש דברו: “אדני בן אדני”, אולם את מעשי השר ואת הליכותיו יבקר בלי משא פנים. בראשית דבריו ישים את ה' לשופט בפתחו את דבריו: “אפקוד חמסי ביד אל ואליו עיני תבכינה”. ובכל היות אגרתו מלאה דמעת עשוקים, תאניה ואניה, לא יכוף את ראשו לפני התקיף וכה יקרא אליו: “שמע נא דברי, אדני – – מחמר קֹרצת כמוני ועושי עושך – – וכבירים אשר יְשֻׂגָּבוּ, ודלים אשר ידאָבו, יחד על עפר ישכבו”³³⁸. ובכל הצרות הרבות והקשות אשר השיגוהו לא נואש לבו בקרבו ולא אבד נצחו ותוחלתו, וַיָעַר למוסר את אזן רודפו האדיר ויאמר: “זאת ידעתי מני עד, כי כל מְשַׁוֵעַ נעתר³³⁹ וכל שופך שיח יִשָׁמֵעַ, מי הוא גזול נעזב, ואיפה דמעת עשוקים נכחדו. זאת תקותי לעניי ואלה תנחומותָי”³⁴⁰. “ואני ידעתי גואלי חי – – אקוה ליום תוכחה – – יום אשר ישוו בו שועַ ודל – – ולא יריבו גבורים בכח הזרוע”³⁴¹. ועל לעג השאננים, אשר הואיל האדיר חסדאי בן שפרוט משנה למלך קורדובא ללעוג ממרום כסאו על חכם ביתו העני הבזוז והשסוי ביד עבדיו הנבלים, ענהו כי יקר תפארת גדולתו ועזוז נוראותיו איננו נעלה עליו במאומה. ויקרא בעוז גבר: “וכי תחסום פי ברוח קדים ותאלים את לשוני בהבלי מהתלות? הלא מֵעֲפָרְךָ עֲפָרִי ואלהיך אלהי”³⁴². אך עוד הקשה את דברו להוכיחו על פניו על מלאו את ידו להיות לשופט ובעל דין כאחד, וַיַמְרֵץ את תוכחתו ויקרא: “שמע נא בן אדם – – אלהים היית במשפט, משפט אלהים שפטתני, דין אלהים דנתני, אשר הוא העד הוא הַדַיָן ולו הנסתרות והוא היודע תעלומות לב”³⁴³. ויוסף ויבאר את דבריו: “לא דין תורה דנתני – – כי אמנם התורה לא מְסָרַתְנִי בידך – – ואלו היו שופטים הלומי יין לא החניפו לעיני השמש ולא הטו דיני”³⁴⁴ – ויקרא בחמת רוחו: “ואם אני אגוע, חמסי לא יֵאָסֵף, ואם אני כרקב אֶבְלה, חמסי למרום יעלה”³⁴⁵ – "ואם עתה יש לה דממה, אחרי יום תשמע שאונה – – קָנים ימעטו, וימים יֶחְסָרו, וקלפים יצערו, בְּחָקְקִי משנאי ברוע מפעליהם³⁴⁶.

מי יודע את העלילה אשר עוללו דברים כאלה לנפש בן שפרוט, בְּפַתֵּחַ מנחם לו אזן לשמוע תוכחת מוסר כזה אשר רק בבית מדרש חכמי ישראל היא כדבר הלמד מאליו. השר הזה הלך בדרכי מלכי ערב הטובים לתמוך את החכמים ביד נדיבה, אך הכליפים ההם ראו תמוכי ידם כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ארצה לפניהם, ואומרים קדוש לכל הגה אשר יצא מפיהם. וחכם עני מישראל זה לא יכרע ולא ישתחוה, כי אם עומד נצב הוא לפני אדירו ומעיר למוסר אזנו יותר מאשר אִוְתָה נפשו, ואיננו נגרע בעיניו ממנו מאומה ואומר לו בפה מלא "ואם תֵּט אֵלַי – – כבודך לא יֵחַל³⁴⁷.

מלבד אשר האגרת הזאת היא ספר זכרון לכל הליכות בן שפרוט עם מנחם, ולפרטים רבים בתולדות השר האדיר הזה, ובתולדות משפחתו הנשאה בישראל³⁴⁸, אוצרת היא בקרבה חזון אחד אשר כמעט לא נשמע כמוהו, למיום תלות משוררי הקדש את כנור שירי ציון על ערבי נהרות בבל. הנה החכם העשוק והרצוץ מֵסֵב את עיניו מנגד עושקיו, והופך את פניו אל ההרים והגבעות, האפיקים וְהַגֵאָיוֹת לשפוך לפניהם את מרי שיחו:

"עַל חֲמַס עוֹשְׁקַי אָשִׂיחַ אֶל אָרֶץ: אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי – גַּם לְהַרְרֵי עַד דָּלְפָה עֵינִי: חֲמָסִי

וּשְׁאֵרִי שִׁמְעוּ הָרִים. גַּם לִגְבָעוֹת בְּשִׂיחִי

אָהִימָה: אָנָּא, גְבָעוֹת, שְׁמַעַן קוֹלִי, חֲמָסִי עֲלֵיכֶם אִם

תַּכְחִידוּהוּ, הֲלֹא לְנֶגְדְּכֶם סְבָבוּנִי בְכַחַשׁ וְלֹא לֶאֱמוּנָה

עֲשָׁקוּנִי מְרִיבָי! אֲבַדּוֹן וָמָוֶת שִׁמְרוּ יוֹם חֲמָסִי וְאַל

יְהִי סֶתֶר לִמְרִי שִׂיחִי – – מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בּוֹאִי הָרוּחַ,

אֲשֶׁר מִמֶּנָּה רוּחִי נֻפָּחָה – – וְעַל מַר רוּחִי וָגֹחִי – – גַּם

קוֹלִי אֱלֵי מָיִם – – גַּם אַתֶּם צַעֲקוּ בְּקוֹל שָׁאוֹן וְאַל תִּדֹּם

הֶמְיַת צִוְחַתְכֶם, גַּם אַתֶּם לוּ שְׁמָּעוּנִי – –

בִּשְׁתוֹת אֶתְכֶם חוֹמְסַי הֱיוּ נָא לְמָרִים – –

לִשְׁמֵי קֶדֶם אָמַרְתִּי שְׁמָּעוּנִי, וְלִצְבָא מָרוֹם

חַנּוֹתִי.

בְּמוֹ פִי לְכֻלָּם אֶפְרוֹשׁ כַּפַּי וְאֶשְׁפּוֹךְ

שִׂיחִי, אוּלַי יָעִירוּ חֲמָתִי לְשָׂהֲדִי בַמְרוֹמִים הַשַּלִיט עַל

כֻּלָּם³⁴⁹.

הקינה הזאת אשר נשא מנחם על נפשו העשוקה, תדמה כאחות מבטן לתלונות איוב ולתוכחותיו. רוח המקרא בכל טהרתה ובכל גבורתה היתה לנשמת חיים באף המליץ הנשגב אשר תנובב את שפתו העבריה, אשר מלמד כי לא תדע כל מחסור וכל מעצור במליצתה יִסַבוּ כל פתגמיה ואמרותיה בכל חמוקי מעגלותיה כבימי היות שפתנו בעצם תֻּמָה בפי נביאי הקדם, תחת אשר כל יתר המשוררים והמליצים אף גדולי הגדולים אשר בתוכם, לא הצליחו עוד לתַכן את מליצתם כמַתְכֻּנתה התמה והעתיקה בלי כל ערב זר, כאשר היתה לה בימי הנביאים.

אם עשו דברי האגרת פרי, אם שב אף בן שפרוט מבן סרוק חכם ביתו וַיֵטֶב לו תחת הרעה אשר גמל לו אין בידנו לדעת אל נכון³⁵⁰, אך מנחם כבר התיאש מחסדי מָגִנוֹ מלפנים³⁵¹.

ולא האריך עוד מנחם ימים כי מת עוד על פני חסדאי בן שפרוט³⁵². ותרפינה ידי תלמידיו מליצי חכמי ספרד בהלקח רבם אהובם מעל ראשם. ודונש לא לקח מוסר ולא חדל רגז ויקרא עליהם בלעגי שפה: “ויראו פלשתים כי מת גבורם וינוסו”³⁵³. ויקומו שלשה מנכבדי תלמידי בן סרוק, הלוא הם בן קפרון ויצחק בן גיקַטילאי ויהודה בן דוד, הוא יהודה לבית חיוג אשר עשה לו שם עולם בחקר תורת הלשון – כאשר יכתב עוד בספר הזה – וישיבו על דברי דונש אשר חִפֵּא על מנחם בתשובותיו בעודנו חי על השגיאות אשר אמר למצוא במחברתו. ואת תשובותיהם יִחֲדוּ בחרוזי תהלה אשר הקדימו לכבוד בן שפרוט. ומלבד אשר גננו על רבם הסבו את כלי המלחמה אל דונש, ויגעו אל אישון עינו, אל המקצב הערבי אשר הנהיג בשירה העברית, בהכירם כי על פיהו יעבטו בעלי החרוזים את ארחות המלות ונקודותיהן עקלקלות, לשחת את פני השפה העבריה, אשר היו לה מימי קדם³⁵⁴. ותלונתם זאת על טיב המקצב ההוא³⁵⁵ אמת היא ואחריהם מִלֵא בדורות הבאים ראש משוררי כל הדורות בישראל, אשר גם לו נודעו טבעי שתי הלשונות העברית והערבית³⁵⁶. אף את סגנון דונש העבירו תלמידי מנחם תחת שבט בקרתם³⁵⁷. כי אמנם בכל היות דונש חוקר גדול וחרוץ בחקי הלשון ושוקד מאד על משמרת טהרתה, נשאתהו רוחו באהבתו מאד את הערבית, מהלאה לגבול המליצה העברית וַיָמֶר לפעמים את חקותיה בחקי לשון שפת ערב³⁵⁸.

והמקצב הערבי הזה, אף כי מלאכתו מלאכת מחשבת היא עד להפליא, לא היה לברכה בשירתנו, כי זמורת זר היא בכרם שפת ישראל, השואפת לשוט במרחב והמואסת בכל מעצור ומצר. כי גם המקצב, גם כל חקי השירה הערבית אשר שמו אוהבי שפת ערב על השירה העבריה, כלאו את רוחה ויכבידו נחושתיהם על כנפיה הרכות והענוגות ויטילו עליה טרח על טרח³⁵⁹, ותחת אשר שעו עיני משוררי ישראל מימי קדם רק אל הענין לבדו, הֵסַבו המשוררים הבאים את עיניהם אל המלאכה החיצונה, אל המקצב, אשר קרוב היה להסיע את לבם מן הנשמה אשר תחיה את עצם הגיונם³⁶⁰. ואם אמנם עשו משוררים בארץ ספרד גדולות, אך מה רבו ומה עצמו מעשיהם פי כמה וכמה, לולא נִתנו הכבלים האלה על ידיהם. סוף דבר, ככל אשר לא הטיב אריסתובול הכהן האלכסנדרי בימיו לרוח תורתנו בהורותו לכלכל אותה על פי טעם הפלספה היונית, ככה לא הרבה דונש בן לברט להטיב לשפתנו בהורותו לכלכל אותה על פי טעם המקצב הערבי. וגם משפט בני ערב אשר החזיקו בו אנשי ספרד לכתוב גם את מכתביהם גם את מאמריהם חרוזים חרוזים נתנו עבותים על ספרותנו אשר לא ידעום אבותינו מתמול שלשום³⁶¹. עד כי רבים הם הענינים אשר יצאו מעֻוָתִים לרגלי החרוזים.

ותלמידי מנחם, אם אמנם קנאו את קנאת רבם הנעלב, שמרו את לשונם מפגוע בעצם כבוד דונש ככל אשר מצאה ידם³⁶². תחת שלשת המליצים אשר עמדו בתורת מלאכי חכמי ספרד לדרוש את משפט מנחם מיד אנשי ריבו בדברים נכוחים, התנפל אחד מתלמידי דונש ושמו יהודי בן ששת על שלשת האנשים האלה ועל רבם המת ועל חכמי ספרד המוקירים את שמו בחמת קנאה קשה כשאול. מימי סלימון בן ירוחים הקראי, אשר אולי למד יהודי זה את דרכיו³⁶³, לא נשמעו עוד גדופים גסים, נאצות נבלות וקללות נמרצות, כמליצות האיש הזה³⁶⁴. צחוק יעשה לנו בהטיפו לתלמידי מנחם מוסר השכל להזהר ממדת הקנאה אשר דבקה בם, ולהחזיק במוסר הטוב אשר רחק מהם: “התבוננו משוגעים, אשר כל מוסר טוב פורעים”³⁶⁵ “והתבוננו כלבים, אשר ברוב קנאתם נרקבים”³⁶⁶ “קנאתם קנאה גדולה ובה מהרה תמותון, מְרֻקְבֵי עצם, מְבֻקְעי בטן”³⁶⁷. מלבד תוכחות מוסרו אלה יגיד להם רק את אשר עם לבבו: “אני צעיר תלמיד לתלמידיו אשמיד”³⁶⁸. ומהם לא ישאל בלתי אם שאלה אחת קטנה: “והשפילו קומה, ואל תלכו רומה, ודִבקו בָאָבָק אלי רגלי דָבָק”³⁶⁹. ומליצות כאלה היו למסגרת לדבריו על אודות יתרון שיטת דונש ועל גרעון שיטת מנחם. אך לבן סרוק זה, המֻרְדָף בחייו והמֻלעָב במותו, קם כמאתים שנה אחרי הֵאָסְפו אל עמו, גואל חזק אשר שְׁפָטו מיד אויבו. הגואל הזה, אשר היה אחד מראשי גאוני כל הדורות³⁷⁰, ככל חכמי ישראל הנאמנים לתלמידי תורת אלהיהם אשר לצון ושנינה היו תועבת נפשם, הוכיח במישור בין שיטת מנחם ובין שיטת דונש. בענוה רבה ישב לכסא המשפט ולא התנשא עליהם כרב, כי אם שִוָה את נפשו כתלמיד להם, אשר שאב הרבה ממקור בינתם, באמרו על שניהם “הנני תלמידם, צעיר מעשה ידם”³⁷¹. אך פנים לא נשא להם בדין, יש אשר הוכיח מדבריהם כי דברי שניהם נכונים או מתאימים³⁷² או כי דברי שניהם לא יעמודו³⁷³, ויש אשר הכריע כדברי דונש³⁷⁴, ויש אשר את דברי מנחם ישיב אחור³⁷⁵. אך בכלל הדבר מצא את מרבית תשובות דונש על מנחם, כי עלילות דברים הם, עד כי נכלם בראותו את המסִבות אשר יתהפך דונש בתחבולות אָוֶן רק למען התכבד בקלון חברו ויקרא: “בושתי מדבריך, דונש החכם”³⁷⁶. וַיַכֵּר מאד את התֹּאנות אשר התאנה לו, בדברים אשר לא יעלה על לב כי ככה יחשוב איש נבון כדונש על איש חכם כמנחם ויאמר: “נשגבה פליאה עד כמה, על מלא חכמה כדונש, אשר חשב כזאת על עם האלהים”³⁷⁷ "ועמל הוא בעיני להשיב על זאת, כי כאין הוא בעיני כל רואה³⁷⁸. ויערוך דמות לעלילות דונש הנבהל למצא דֹפי במנחם למען תִּתּוֹ אותו לבוז: “ודונש אץ בדבריו, וגם בתשובתו נמהר”³⁷⁹. “עלילות דברים שם לו דונש למנחם” “ותשובות דונש עליו לְמַצָּה ותנואות עליו ימצא”³⁸⁰ “ושלום לְרַחֵק יְקָרֵב מאמרים”³⁸¹. ולמראה הגאות הגסה ההיא לא יכול הגאון האדיר לכלוא את רוחו מִיַסֵר את העם מלכת בדרך הזאת: “ענוה לא גאוה, לכל איש מה נאוה, ולבוז ולרַאֲוָה בגאות נדברים”³⁸². כי רק פרי גאוה סרת טעם היו תשובות דונש על מחברת מנחם, “וזה דרך קשתו, ונִחת לנחשתו לעומת מחברתו, כתחת סיר סירים”³⁸³. ויחשוף המבקר הנעלה הזה את תחבולות דונש אשר חבלה רוחו רק להפוך את דברי מנחם למען הכות את עיני הקורא בסנורים, וישתומם ויאמר: “בי ה', מה אומר אחרי דונש, אשר אמר להוכיח תחתון מעליון, מופלג הרבה מאד”³⁸⁴. ויחשוף אחת מדרכי הערמה אשר הערים דונש ללכוד את מנחם בחבלי השוא ויאמר: “דברי דונש נפלאו כי הניח המפורש ולקח הסתום כדברי ספר החתום”³⁸⁵. לעומת זה שש האדם הגדול הזה לקראת מנחם ולקראת דברי האמת והחן אשר בפיו. “ואשמח כי רב חֵיל מנחם, חֵן כוחֵל, דבריו לא אחַל, אמת הם נדברים”³⁸⁶, וכי דבריו היו “מחכמה שלמה ודעת נעימה”³⁸⁷. אף גִלָה גאון המערב הזה פנים חדשות במעשה מנחם. כי “בעל הלכה וסברה” היה ורק “מתוך דוחק המסורת והמקרא תפס דרך הישרה”³⁸⁸ לצאת ידי שניהם בדרך הפתרון המתקבל³⁸⁹. ועל כל המראות האלה, אשר העלים דונש את עיניו מהם, קרא המבקר הנאמן: "מה זה [היה] לדונש (היה) המנגח ימה צפונה ונגבה כאיל, אשר לא שם לב על דברי מנחם? "³⁹⁰. למראה השופט הנהדר הזה ולשמע דברי משפט המסולאים בפז תענה לשוננו: אשריך מנחם, כי מקץ מאתים שנה הקים לך אלהי הרוחות לכל בשר גואל אדיר ונערץ כזה! ראש כל גאוני המערב היה למנחם למליץ יושר וַיַצֵל את זכר כבודו מיד מחללי שמו ויכם אחור בשבט פיו וצדקת הצדיק הוציא כנֹגה.

וחסדאי בן שפרוט גדל גם בעיני אלחכים אשר מלך תחת עבד־אל־רחמן, ככל אשר גדל בעיני אביו, ובמועצותיו העמוקות רדד חסדאי לפניו גוים ויפתח לו שערי ארצות בלי תנופת חרב

וּפָתַח בְּנִיבוֹת וְנֹעַם מַחֲשָּׁבוֹת, בְּלֹא חֵץ וַחֲרָבוֹת מְדִינוֹת גַּם עָרִים³⁹¹.

וישב ישראל לבטח בימיו בכל ארצות ממלכת אדוניו, כי אמנם שקט האדיר הזה כל ימיו על טובתו בכל לב. כי המעט ממנו נדבת ידו לחכמים אנשי התורה והמדע, עד אשר באמת שרו עליו המשוררים כי היה “לבני התורה ישועה וגם אורה”³⁹² “וכפיו כעננים לעורכי השירים”³⁹³, היה מיטב מעשהו בעולמו כי “היה לכל שארית השביה חומה ובצרון”³⁹⁴. ולא בשקר התהלל באגרתו אל יוסף מלך הכוזרים: ש“בני הגולה – שרוים בשלוה בארץ מגורנו, כי אלהינו לא עזבנו ולא סר צלו מעלינו”³⁹⁵. וככל אשר נכתם עונו אשר העוה בדבר בן סרוק, אשר הטה אזנו לדבת אנשי בליעל, יֵאָמֵר עליו כעין הדבר האמור על ראש רוזני ישראל לדורותיהם: כי לבבו היה שלם אשר עשה את הישר בעיני תורת ה' ובעיני עמו, אשר לא סר מהם כל ימי חייו רק בדבר מנחם הטורטוזי, – יהי זכר מעשיו הטובים לברכה בקרב ישראל.

השר הזה אשר עיניו היו כל היום אל הליכות ממלכת אדניו בעמדו לפניו, לא גרע עיניו כל ימי חייו ממשמרת תלמוד התורה, אשר הכין לה נוה איתן בארץ ספרד למיום היות רבנו משה בן חנוך לרב בקורדובא. ויהי במות הרב הגדול ויהי רבי חנוך בנו לרב בקורדובא³⁹⁶. ויהי השר בן שפרוט למעוז לראש רבי חנוך³⁹⁷ ככל אשר היה מגן לרבי משה אביו. והאיש רבי חנוך היה ממלא מקום אביו הגדול בתורה וביראת אלהים ובחסד ובצדקה, עד כי העידו גם הנחרים בו על חכמתו “שאין כמוהו בספרד עד ישיבת בבל”³⁹⁸, לאמר כי מלבד רבנו האי גאון, היושב בעת ההיא על כסא מתיבת בבל, אין גדול בתורה כמהו בדור ההוא. וככל אשר הרבה ללמוד הרבה ללַמד: “שהעמיד תלמידים הרבה והפיץ תורה בישראל”³⁹⁹. וכרבות תורתו רבתה צדקתו הטהורה, כי בכל היות יד נדיבי עדתו העשירה מאד פתוחה לפניו, חשך את ידו מקחת מתנותיהם “ולא היה הרב [הזה] בעל ממון מפני חסידותו, שלא היה רוצה ליהנות מכבוד התורה, לפיכך היו חייו חיי צער”⁴⁰⁰. ובכל היות ר' חנוך איש שפל רוח ושח עינים, קִנא איש חכם אחד מרעיו תלמידי אביו בכבודו, וישא את עיניו לרשת את כסאו. ואך הלוך הלך בן שפרוט בדרך כל הארץ⁴⁰¹ קם רבי יוסף בן יצחק בן אביתור, אשר גדל אתו יחד בבית מדרש רבי משה, על רבי חנוך לקרוע את השררה מידו. ויתגלע ריב בתוך העדה וַתֵּחַץ לשני מחנות אשר עמדו בראשן שתי משפחות. האחת היא משפחת בני פליאג, אשר היתה גדולה מכל משפחות קהל קורטובא⁴⁰², היא החזיקה בכל עוז בידי רבי חנוך, אשר אחת מבנותיה היתה לו לאשה ואשר לאחד מבני המשפחה הנכבדה ההיא נתן רבי חנוך לאשה את בתו. וגם שבע מאות איש מנכבדי העדה נדיביה ועשיריה "רוכבים על שבע מאות מרכבות, כלם לבושים לבוש מלכות וחובשים מגבעות כדת שרי ישמעאלים⁴⁰³ עמדו לימין ר' חנוך. ובראש המתחזקים עם בן אביתור עמדו שני אחים ושמותם יעקב ויוסף ממשפחת בן גו. האנשים האלה עשו עושר גדול בשלחם ידם במלאכת המשי בעשותם “בגדים יקרים ונִסֵּי ישמעאלים בראשי הדגלים יקרים מאד, אשר לא נעשו כמוהם בספרד”⁴⁰⁴. משלח ידם זה סלל להם דרך אל שרי המלך⁴⁰⁵. ותחזק יד אנשי רבי חנוך על יד אנשי בן אביתור וינדוהו ויקראו עליו חרם. וגם בן אביתור – אשר קראו לו בשפת ערב בן שְטָנָאש – היה איש נכבד מאד וחכם גדול. ומלבד אשר גדל בתורה עשה חיל גם בשפת עבר גם בשפת ערב, עד כי פתר כל התלמוד בלשון ערב לפני הכליף החכם אלחכים⁴⁰⁶, ותנח עליו רוח השיר ויערוך שירי תפלה קטנים וגדולים⁴⁰⁷, ויבאר את ספר התהילים ברוח האגדה ובמליצתה⁴⁰⁸ בלשון העברית אשר חִדש בה תבניות חדשות⁴⁰⁹. ויהי כראות בן אביתור כי כלתה אליו הרעה וילך אל המלך חושם⁴¹⁰ המולך תחת אלחכים אביו, אשר עמד לפניו בן אביתור, לבקש על נפשו. ויענהו המלך לאמר: לוא נשאו הערבים את ידם בי, כאשר נשאו בני עמך בך, כי עתה ברחתי מפניהם – אף אתה עשה כן. ויקם בן אביתור ויעזוב את עירו וילך אל עיר באגנה⁴¹¹ אשר על חוף הים. ויבוא אל בית הרב רבי שמואל בן יאשיהו הכהן, איש חכם מקהל פאֶס, ויסתר רבי שמואל את פניו מבן אביתור, כי ירא מבוא בדברים עם האיש אשר נקרא עליו חרם אל אשר בעט בכבוד רבי חנוך. ויצא בן אביתור מלפניו בחרי אף, ויכתוב אליו מכתב תוכחה בשפת ארם, וישב לו בן יאשיהו בלשון רכה, אף העיר את אזנו על השגיאות אשר שגה במכתבו. וירד בן אביתור באניה בבלה ויבוא אל סורא, ויְקַו כי רב האי גאון יקבל אותו באהבה והצדיק אותו והרשיע את רבי חנוך, אשר בשלו ובשל רבי משה אביו, המרביצים תורה הרבה מאד בארץ ספרד, חדלו נדיבי ספרד לתמוך את המתיבה עד אשר כמעט באה עד משבר. אך טעה שגה בן אביתור הרבה מאד, כי נעלה היה הגאון הנערץ הזה על חשבונות עסקי ממון כאלה. ויחש מאד לעלבון הרב הזך והטהור רבי חנוך ולא נתן לבן אביתור לבוא אליו ולהראות את פניו, וילך בן אביתור מר בחמת רוחו לדמשק.

עד כה ועד כה התהפכו המסיבות בעיר קורדובא. וַתָּמָט משפחת בני פליאג וכל אדירי העדה אשר נטו אחרי רבי חנוך, לפני משפחת בן גו וחבריה, אשר חִזקו בידי בן אביתור. יעקב ויוסף אחיו בן גו מצאו בחצר המלך אבדת הון רב, אשר אבדה שם, ולא מצאו את לבם לאסוף את הכסף הנמצא אל חיקם, ויוציאוהו לאט לאט במתנות אשר הגישו אל המלך חושם הרך בשנים מאד ואל אומנו המושל בשמו אלמנצור אבי־עמרי למען הטות את לבם אל עדת ישראל⁴¹². וימצאו חן בעיני אלמנצור האוהב מאד את הבצע, וינשא מאד את יעקב בן גו, וימצא את ידו בפקודה חתומה בטבעת המלך, להיות לנשיא ולשופט ראש לכל קהלות ישראל, אשר בכל מלכות ספרד מִקָצֶהָ עד קצה, וַיַעֲמֵד לפניו שמנה עשר סריסים מסריסי המלך, וירכיבהו במרכבת המשנה. וגם כל קהל ישראל אשר בקורדובא נתנו ידם תחתיו ויקבלוהו עליהם לנשיא. ויעש יעקב בן גו את הטוב בעמו, ויהי מעוז לעניי עמו ככל אשר היה חסדאי בן שפרוט. וקרוב הוא כי היה גם משען לחכמים כמוהו, אך לדאבון נפש היה גם אדון קשה רודה באף, כמשפט הכליפים והפַּחות, כמהו. כי ככל אשר מִלֵא חסדאי את ידו להתהלך עם מנחם, ככה מצא בן גו את לבו להתהלך עם החסיד הזך והטהור רבי חנוך. כי הזיד לשלוח קשה אל הרב העלוב הזה ולהעיד בו “שאם ידין בין שני אנשים ישים אותו באניה בלי משוטות וישליכהו בַיָם”. למראה כבוד השר בתפארת עֻזו, כהו גם עיני רבים מן האנשים אשר מלפנים נטו אחרי רב חנוך, ויטשוהו ויערכו מכתב אל בן אביתור כי ימהר לבוא ולרשת את כסא הרבנות, וכי נכונים הם להוריד את רבי חנוך מפניו. אך מזִמַת בן גו ואנשיו לא עמדה להם, כי ראה ה' בעלבון הרב הנקי ורֶוַח עמד לו משני מקומות. כי מבן אביתור באה אל קוראיו תשובה קשה מלאה קנאת צדק, על הליכותיהם אשר יתהלכו עם רבם הנהדר וַיַמְרֵץ את דברו במכתבו לאמר: “מעיד אני על עצמי שמים וארץ שאין כמהו – כמו ר' חנוך – מספרד עד ישיבת בבל”. ובכן הנחיל בן אביתור את איש ריבו כסא כבוד על יד רב האי. והאנשים אשר בגדו ברבי חנוך חפו ראשם. ולא ערבו עוד את לבם להעביר את הרב הנכבד והנהדר הזה מכסאו, למען עשות נחת רוח לתקיפים. אך גם התקיף הזה יעקב בן גו נחל את חלקו מיד אוהביו הנכרים אשר רוממוהו. כי מקץ שנה נהפך לב אלמנצור מָגִינוֹ לשנוא אותו, בהכירו בו כי לא איש כלבבו הוא, וכי לא הקים בן גו את מחשבתו: כי בהקים אותו אלמנצור, אמר בלבו כי יעשוק וינגוש הנשיא הזה וְיָרוֹץ את עַמו למען מלא את כל כספם אל אוצר מגנו הערבי, והנה נכזבה תוחלתו כי אוהב היה הנשיא הזה את בני עמו וחס על יגיעם. ויסר אלמנצור את חסדו ממנו ויאסרהו בבית הכלא, ויהי אסור שם שנה תמימה, עד כי נודע הדבר לחושם המלך, ויגער באלמנצור. ויקרא לו דרור כרגע, וישיבהו על כנו⁴¹³, אך לתקפו הראשון לא שב עוד. אין זאת כי אם יד אלמנצור היתה בזה לשית מוקשים לו על דרך מעשיו. מדרכי בן אביתור ובן גו, אשר שניהם היו צדיקים, יֶרָאֶה מה בין תקיפי חכמי ישראל ובין חסידי שריהם המתהלכים עם שרי הגוים: רבי יוסף בן אביתור, אשר עמד לפני רבי משה בן חנוך, זכר את דרכי חכמי התורה ויסוג אחור מפני רב חנוך, כאשר נָסֹגו אחור בני בתירא מפני הלל⁴¹⁴, רב מפני שמואל⁴¹⁵, רב חנינא דצפורין מפני רב מני⁴¹⁶, רב יוסף גאון מפני רב אברהם גאון⁴¹⁷; ויעקב בן גו אשר עמד לפני אלמנצור, אף כי נדיב ועושה חסד היה, התהלך עם ראש חכמי ישראל אשר בספרד ובנותיה, כאשר התהלכו ראשי גליות עם גאוני סורא הראשונים⁴¹⁸, מר ינקא עם גאוני פומבדיתא⁴¹⁹, הונא ראש הגולה עם מר חנינא חותנו⁴²⁰, בן זכאי עם רב סעדיה⁴²¹ וחסדאי בן שפרוט עם מנחם⁴²². מערכות מקבילות כאלה מודעה רבה הן באיזה גבול יש לנו לבקש את האנשים, אשר רוח ישראל עומדת בם בטהרתה. והמדה הזאת חוזרת ונראה בכל שפעת אורה ברבנו חנוך, המֻרְדָף ביד בן גו, כי בבוא חֲתָנוֹ מבני פליאג, לבשר לו כי מת יעקב בן גו בליל שבת, נתן רבי חנוך את קולו בבכי ויקרא במר נפשו: מי יכלכל כיום את המון העניים אשר היה לבם השר הנדיב למשען לחם כל ימי חייו? – ורבי יוסף בן אביתור מת בדמשק. ורבי חנוך האריך ימים אחרי בן־אביתור ובן גוי, ויהי בעלותו לְסַיֵם את התורה ביום שמחת תורה כמשפטו תמיד “וגדולי דור ועיני העדה” עמו, נשברה התבה ויפול הרב וַתִּשָׁבֵר מפרקתו וימת מקץ ימים מספר, אחרי העמידו תלמידים רבים, אשר אחד מגדוליהם היה השר הגדול והרב הגדול רבי שמואל הנגיד, אשר שמו ומעשיו היו לתפארת בישראל.

בדור ההוא נקבו בשמות שלשה משוררים בארץ ספרד, הלא הם יצחק בן שאול, אשר הלל בשיר את חסדי השר הנדיב יעקב בן גו ובניו, יהודה בן חנניא ויצחק בן כלפון אנשי קורדובא⁴²³.

ומתלמידי מנחם עשה לו שם גדול בדעת חקֵי תורת הלשון העברית יהודה בן דוד לבית חַיוג ממדינת פאס⁴²⁴ באפריקא, וימלא אחד מן החכמים בדור הבא את פיו, תהלתו ותהלת מפעליו לאמר: “חכם חרשי הלשון [היה], רב על כל חושבי מחשבות. ומחשבתו הולידה ארבעה ספרים, והם ספר הנֹח, ספר הכֵּפֶל וספר הרקחה. והילדים האלה ארבעתם נתן בהם האלהים חכמה”⁴²⁵. יסוד שיטתו הוא כי כל הפעלים העברים מקצהם ועד קצהם בעלי שלש אותיות הם⁴²⁶. ואם ירָאו מקצתם לעיני הרואה כבעלי שתי אותיות, אין זאת כי אם האות השלישית הנעלמת נבלעה בין חברותיה, או נתכה מרוב רפיונה, אך שארית יש להן בדגש או בנקוד אשר הפך את עינו למען שים לה זכרון ומשמרת בדרך מבטאו. ואף כי בעינינו אין השיטה הזאת, הנכונה בחקר תורת לשוננו, בכל זאת אין לכחד כי החֵפֶש אשר חפשו אוהביה את כל מלה ואת כל שרש בגבול שפתנו למען הוֹכֵחַ את אמתתה הועיל הרבה מאד לגַלות עמוקות ולחשוף צפונות בסתרי טבע לשון אבותינו.

ובדורות ההם, אשר בארצות המושלמנים הרימו בני ישראל ראש, דֻכאו אחיהם מאד בארצות ממשלות הנוצרים. ואף כי בתחלת ימי מלכי בית כַפֶט המושלים בצרפת, היו עוד לבני ישראל בארץ ההיא נחלות שדות וכרמים ואף כי שמו מלכי הבית הזה מעצור למשובת הכמרים והשרים הנוטים אחריהם, בכל זאת בערה שם כאש רשעת הכמרים, אשר שמו את כל לבם להצית באש קנאתם את חמת האספסוף על היהודים ולשום בעיניהם עם מכשפים חלקם. ובמות המלך הוגיו כפט האמינו דלות העם כי רופאו העברי המיתו. וסופרי נזירי הנוצרים אספו את דבת שוא זאת על ספרי זכרונותיהם⁴²⁷. ובהיות ידי המלכות רפה, והשרים מושלים איש באחוזתו כאות נפשו, היה כל גורל אבותינו וכל כבודם וקנינם כמשחק בידם וביד הכמרים והמון עם הארץ. במדינה אחת בצרפת היו בעלי קרקעות ובעלי מִכרי מלח, ובמדינה אחת התהלכו עמם כהתהלך עם עבדים. והכישוף אשר בעיר לימוזי⁴²⁸ גרש את עדת ישראל מעירו, על אשר לא שמעו בקולו להמיר את דתם, אחרי אשר הכביד עליהם את ידו חדש ימים לשמוע את מדברותיו אשר נשא באזניהם להוכיח להם את אמתת דתו (4470 –1010).

ומרכז התורה בצרפת היתה העיר נרבונא, אשר בה השיב קרל הגדול בימיו את רבי מכיר החכם הבבלי ויגדלהו⁴²⁹. על משפחת המכירי הזאת נאמר כי “לא פסקה מהם גדולה וממשלה ותורה”⁴³⁰ וכי “נר בינה בנרבונא לא כבה”⁴³¹. הקריה הזאת היתה עיר ואם לישראל היושבים בארצות צרפת ואשכנז ולבנותיהן, כדבר סופר קדמוני: “עיר קדומה לתורה וממנה תצא תורה לכל הארצות”⁴³². בסוף ימי הגאונים קם חכם גדול בעיר ההיא ושמו ר' יהודה בן מאיר, ליאון או ליאונתין. מחכמתו הרבה מאד לא נותר דבר בכתובים. אך לעומת זה העמיד תלמיד, יורש נאמן לתורת פיו, הלא הוא רבנו גרשום בן יהודה⁴³³, אשר יקָּרא לו בישראל עד היום “מאור הגולה”. החכם הגדול הזה היה צרפתי⁴³⁴ מלדה. מסתבר הדבר, כי יליד עיר נרבונא המלאה חכמים היה, ושם לקח תורה מפי רבו, וקרוב הוא כי הוא היה מצאצאי משפחת רבי מכיר הבבלי⁴³⁵. מלבד אשר לקח את רובי תורתו מפי רבו הצרפתי רבי יהודה ליאונתין, קבל תורה גם מרב האי⁴³⁶. וכיד הרוח אשר נאצלה עליו משניהם, החל לבאר את התלמוד בסגנון נוח ונכוח לכל מבין, מועט מחזיק את המרובה⁴³⁷. ובדבר הזה החל התלמוד הספר החתום, להיות לספר גלוי אשר ירוץ בו כל קורא נבון. ולא ישב רבנו גרשום כל ימיו בצרפת, כי יצא משם וילך ארצה אשכנז וישב במגנצא⁴³⁸. וימצא שם איש נכבד מאד, העומד בראש הקהלה, ושמו ר' שמעון בר יצחק⁴³⁹, אשר קראו לו בני עמו יושבי אשכנז, רבי שמעון הגדול. ויהי רבי יצחק רב חכם בתלמוד ופיטן משורר שירי קֹדש, הממלאים עוד כיום מקום גדול בסדר התפלה. ותהי חכמתו וצדקתו ירושה לו, כי כבר היה אביו נקרא “החסיד”, ועל אבי אביו רבי אבון נאמר כי היה “גדול בחכמה, בתורה ובעֹשר”⁴⁴⁰. אף נטה רבי אבון אל הנסתרות⁴⁴¹. ורבי אבון הגדול⁴⁴² זה היה מצאצאי הרב רבי יוסף בן רבנו שמעון⁴⁴³, אשר גם לו יצא שם בפיטנים⁴⁴⁴. משכן רבנו שמעון היה בעיר מַנש⁴⁴⁵. בן איזה דור מששת דורות המשפחה ההיא יצא מצרפת לשבת באשכנז אין לדעת עוד. אך לפי סגנון היחש המסור לנו נראים הדברים כי רבי אבון כבר היה מיושבי אשכנז, ואולי מיושבי עיר מגנצא. מלבד רבי שמעון בר יצחק, קרוב הדבר מאד כי היה בימיו באשכנז רבנו אליהו הזקן חתן רב שרירא, וקרוב למשפחת רבי שמעון בר יצחק. כי כלם יחדו היו מצאצאי משפחת רבנו קלונימוס בן רבי משה הזקן, אשר זה כמאתים ושלשים שנה לפנים הביא אותו הקסר כרל הגדול מצפון איטליא ויושיבנו במגנצא⁴⁴⁶. ויאהב רבנו אליהו הזקן את רבי שמעון בר יצחק כאהבת אב את בנו⁴⁴⁷. ואין ספק כי רבנו אליהו היה המלמד גם אותו, גם את רבנו גרשום את התורה השלמה אשר העלה עמו מבבל מפי רב האי יְבָמו אחי אשתו, הגאון האחרון. ואולי על המסורת הזאת מפי רבנו אליהו לרבנו גרשום נאמר: "ורבנו גרשום מאור הגולה קבל מרב האי⁴⁴⁸ לאמר: מרב האי ביד אליהו. וקרוב הדבר מאד כי גם מרוח שירת פיוט התפלה אָצל רבנו אליהו על רבי שמעון בר יצחק, כי גם הרב הזקן הזה פיטן היה⁴⁴⁹. מלבד אשר גם במשפחת בר יצחק, מדור דור, היה כשרון מעשה הפיוט נוהג כי גם רבי יוסף בן רבנו שמעון ממַנְש אבי בית אבותיו “יסד אזהרות”⁴⁵⁰.

בבֹא רבנו גרשום ארצה אשכנז, היו בידו וביד חבריו ותלמידיו לאחדים תורת צרפת מיסוד רבי מכיר בנרבונה, אשר קבל רבנו גרשום ותורת גאוני בבל, אשר באה לאשכנז ביד רבנו אליהו הזקן ותורת איטליא, אשר באה בידי רבי קלונימוס מלוקא למגנצא זה כמה ותהיינה למוצק אחד מזוקק שלשתים. ויושֶב רבנו גרשום ישיבה במגנצא וינהרו אליה תלמידים מאשכנז ומאיטליא⁴⁵¹. אך יותר מאשר עשה לו שם גדול בישיבתו ובבאוריו לתלמוד נודע שמו בכל המון ישראל בתקנותיו אשר התקין ואשר קבלו אותן פה אחד כל בני ישראל יושבי ארצות המערב עד היום הזה⁴⁵², אף כי הוא לא גזר אותן בלתי אם עד תֹּם האלף החמישי. הגדולות והחשובות בתקנותיו הם החרמות אשר החרים את כל הנושא יותר מאשה אחת⁴⁵³ ואת כל המגרש את אשתו על כרחה⁴⁵⁴ ואת הקורא את אגרות חברו בלא רשות. וקרוב הוא כי בגלל התקנות הנחילו אותו בני עמו את שם הכבוד “מאור הגולה”⁴⁵⁵. אך ברור הדבר כי בכל התקנות האלה לא היה רבנו גרשום דן יחידי, כי הושיב בית דין וַיוֹעֶד ועד חכמי אשכנז⁴⁵⁶. ואין ספק כי רבני קהלות וַרמיזה ואשפירא⁴⁵⁷ היו מראשי הנמנים עמו, כי גדול היה כבוד שתי הקהלות בדורות ההם ככבוד קהלת מגנצא.

ככל אשר התנשאה גלות אשכנז בימים ההם בכבודה להמנות בחכמי תורתה עם גלות ספרד וקירואן, ככה החלה לרדת מטה מטה בכל דבר משפט אזרח. עד העת ההיא לא לחצו עוד הגרמנים את ישראל בחזקה. הן קרקעות לא היו להם, כי שיטת האריסות⁴⁵⁸, אשר על פיה נִתנה כמעט כל אדמת הארץ מיד המלך לשרים ולאלופים לאכול מפרי תבואתה בשכר מצער, לא הניחה עוד מקום לבני ישראל להאחז בה ולקנות או לשכור, ויחזיקו רק במסחר ויהיו נוסעים לירידי ערי המרכֹּלת. ויהיו מרימים מקטנם ועד גדולם תרומת כסף אשר שמו עליהם מלכי בית הכַּרליים הראשונים. ויתן אטון הראשון⁴⁵⁹ קסר גרמניה את תרומות היהודים ויתר הסוחרים מתנה לבית תפלת הנוצרים אשר במגדנבורג. והקסר אטון השני הרים נדבה “אות יהודי מֶרְזֶרבורג”, לאמר את תרומת כספם, לבישוף אשר בעיר ההיא. לקסר הזה היה אוהב יהודי ושמו קלונימוס. ויהי כי נגפו שריו וחילו במלחמתם עם היונים ועם הערבים על יד בַּזַנְטלוֹ והקסר היה צפוי לנפול שבי ביד צר, וישם קלונימוס את נפשו בכפו, וירד מעל סוסו ויתנהו לקסר וימלטהו על אניה אשר עמדה על החוף ותנצל נפשו⁴⁶⁰. אך בעלות הקסר האחרון לבית האטונים, הלא הוא הנריך השני, על כסא גרמניא, נהפך לב המלכות לרעה על בני ישראל יושבי ארצותיה. כי היה המושל הזה אדוק מאד בדתו ומִשחק ביד כמריו, עד כי שמה הכנסיה עם קדושים חלקו. ויִּקֶר בימיו מקרה אשר הכעיס אותו תמרורים, כי כהן אחד אשר היה כהן מוַדה⁴⁶¹ לנסיך קונרד בן משפחת הקסר ושמו וצֶלין⁴⁶², עזב פתאם את דתו ואת כבודו בבית הקסר ויתיהד. ויהי המעט ממנו כי דבק בתורת ישראל בכל לבבו ובכל נפשו, ויכתוב ספר מלא קשות ונאצות על דת הנוצרים וימרץ בו מאד את דבר הנביא “אני ה' לא שניתי” אשר היה לפתגם בפיו וידבר סרה על קדושי הקתולים. ותבער חמת הקסר על הנצחון הדל הזה שנצחה רוח דת ישראל על הכהן הקרוב אל בית המלך. ויהי מקץ שנים ותפרוץ חמתו העצורה, ויוצא דבר מלכות כי כל האיש מבני ישראל אשר לא יתנצר יעזוב את עיר מגנצא (4772 – 1012) ⁴⁶³. אם חלה הגזרה על מגנצא לבדה או גם על ערים אחרות, אין עוד להציל דבר מפי הזכרונות, אך ברור הדבר כי קשה היתה הגזרה וכי גם דמים נשפכו⁴⁶⁴. על כן נמצאו אנשים אשר לא עמד לבם ביום צרה ויקבלו למראית עין את דת הנכר. ועיני רבנו גרשום דאבו לראות כי גם בנו היה בתוך רכי הלב⁴⁶⁵. אך יען כי לא רק קנאת המלך לבדה הדיחה על ישראל את הרעה, כי אם גם יד אהבת הבצע היתה במועצה הזאת⁴⁶⁶, התחזק החסיד רבי שמעון בר יצחק העשיר ועוד איש אחד נדיב ואשתו הנדיבה אשר נקבו בשמותם מר שלמה ומרת רחל, אשר המה היו הקונים מכספם שדה הקברות לקהלת מגנצא, וישיתו שלשתם את ידם וישקלו כסף רב ויבטלו את הגזרה. ויהי שם שלשת הנדיבים לברכה ולתהלה בקרב עדתם⁴⁶⁷, וישובו גולי מגנצא למקומם בשנה הבאה⁴⁶⁸ והאנוסים שבו אל דת אבותיהם. ויוצא רבנו גרשום חרם על כל האיש אשר יזיד להזכיר לאנוסים האלה את מעשיהם אשר עשו, לא מחפץ לב כי אם מרפיון ידים⁴⁶⁹.

ורבנו גרשום, מלבד אשר היה מורה ראש לכל מורי דת ודין, שקמו בארצות אשכנז וצרפת ובנותיהן בדורות הבאים, היה לבו ער ורוחו מלאה געגועים אל חמדת עמו אשר בימי הקדם, אשר אין שארית לה עוד, ונפשו מרה על העריצים השאננים בגוים אשר ישיבו בלחציהם את עמו עד דכא, בארצות גלותו. מרת נפשו זאת שָׂמַתְהוּ לְאַחַד מראשי המקוננים בְפַיְטָנֵי אשכנז וצרפת, אשר מלאו סליחותיהם נְהִי, על אבדן הגדולה והתפארת, אשר היו לבת ציון בימי מחמדיה וּמְרִי שיח על העשוקים הנעשים לה כיום:

אַיֵּה כָל נִפְלְאוֹתֶיךָ הַגְּדוֹלוֹת וְהַנּוֹרָאוֹת אֲשֶׁר סִפְּרוֹ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ, ה' צְבָאוֹת?
⁴⁷⁰

הָעִיר הַקֹּדֶשׁ וְהַמְּחוֹזוֹת הָיוּ לְחֶרְפָּה

וּלְבִזּוֹת; וְכָל מַחֲמַדֶּיהָ טְבוּעוֹת וּגְנוּזוֹת וְאֵין שִׁיּוּר

רַק הַתּוֹרָה הַזֹּאת? ⁴⁷¹

וישא את כל לבו וכל נפשו ליום שוב ה' את שבות עמו, ליום שוב נדחי ישראל אל ארצם ואל מקדשם⁴⁷², אשר כל לבו ובשרו ירננו לחזון היום הגדול ההוא⁴⁷³. אך מדי התבוננו אל הצרות המוצאות את עמו יהמו כל קרביו ויקרא:

גְרוֹנִי נִחַר זְעוֹק חָמָס רְאוֹתִי רָשָׁע נוֹתֵן קֹדֶשׁ לְמִרְמָס⁴⁷⁴.

סְגֻּלָּתְךָ דּוֹחֵק הַצּוֹרֵר הַצָּר; סִבְרָהּ לְהָמִיר בֶּאֱלִיל נוֹצָר⁴⁷⁵.

גּוֹלָה אַחַר גּוֹלָה גָּלְתָה יְהוּדָה כֻלָּהּ; דָּוָה כָל הַיּוֹם וְכָלָה, דּוֹרֵשׁ וּמְבַקֵּשׁ אֵין לָהּ⁴⁷⁶.

בדור ההוא אשר נגזר השמד הראשון בארץ אשכנז, עלה על כסא ממלכת מצרים הכליף חַכִּים לבית הַפַטימִיּיִם, אשר לא היה נופל הרבה במעלות רוחו, מן העריץ קליגולה הרומי, בתִתּוֹ גם הוא את לבו כלב אלהים, בהתאמרו כי אותו שלח אלהי מחמד להכביד את אכפו על היהודים ועל הנוצרים, להמיר את דתיהם בדת האשלם, וכל איש יהודי אשר יַמְרֶה יִשָּׂא תבנית עגל על לבו לזכר מעשה העגל, ובגדים אחרים ילבש למען תכירהו כל עין כי לא מושלמני הוא, והאיש אשר יזיד לבלתי שמוע לקול פקודתו יָחרם כל רכושו והוא יגֹרַש מן הארץ. (4768 – 1004). ויהי כשמוע העריץ כי לא ימלאו היהודים אחרי מצוָתו לעשות לכל חוקתה, ויגזור עליהם לשאת איש על לבו בול עץ ששה מנים משקלו ולשום מצִלות בבגדיהם. ותעברנה עוד שנים וַיַהרוס את בתי כנסיות ישראל ואת בתי תפלת הנוצרים ויגרש גם את אלה גם את אלה מארצותיו (4774 – 1014)⁴⁷⁷. ותהי עת צרה לישראל, כי כמעט אבד מהם מפלט בהיות ארץ מצרים וכל צפון אפריקא וסוריא וארץ־יש1.ראל ארצות ממשלתו וגם בבגדד היה לאנשיו יד ושם. ותמשך הרעה עד אשר קצה גם נפש המושלמנים בשגעונותיו ובאכזריותו, ויקשרו עליו ויהרגוהו ותשקוט הארץ.