רקע
זאב יעבץ
ד. ימי הגאונים האחרונים

רב צמח בן כפנאי ורב חנניה בן יהודה גאונים בפומבדיתא. רב עמרם הראוי נדחה ורב אהרן בן שרגדו קופץ על כסא המתיבה. רב יוסף בר סטיא בורח מסורא מפני זממי רב אהרן. סדרי המתיבה בסורא בטלים. רב נחמיה חולק על רב אהרן ויורש את שררתו אחרי מותו. מעוט כבוד המתיבה בימי רב אהרן ורב נחמיה. כבוד המתיבה מתחדש בהיות רב שרירא לגאון. ערך רב שרירא ורב האי בני מולדתם. השתוף הגמור לאב ולבן בכשרוניהם ובמדותיהם. קדושת הדיַָנות בעיני רש“ד. צדקתו הנשקפת מהוראותיו. קנאתו על אנשי בצע הצבועים. מתכֻּנתו אל האגדה ואל הפלספה. ספרו מגלת סתרים. אגרת רש”ג וערכה. מצוק ומחסור במתיבה. רב האי מתמנה לאב“ד. שוטני המתיבה מלשינים את רש”ג עם האי למלכות. שניהם נאסרים ורכושם נבוז. נפטרים מִכִּלְאם וחוזרים לשררתם. מות רב שרירא ממחלת ידו ורב האי קם לגאון. רוחב דעת רב האי בלשון ובמדע. התורה היא העקר בעיניו. זהירותו מתערובת דעות חיצונות בחכמת התורה. הכרתו את עקרי הדעות הישראליות. משמרות מוסר ההלכה בטהרתו. עינו היפה בכל כִּתֵּי בני אדם. חששו לפסקי ב“ד של גוים ולעדותם. ערך המנהג המקובל וערך השלום בקהלה. טעמו ההסתורי. דעותיו הדומות לדעות רס”ג. שירת מוסר השכל. ערך ספריו, רוב תשובותיו ורוב תלמידיו. ר' דוסא בן רס“ג וחכמי דורו בסורא. גדלו בתורה ואהבתו לרב האי. ר' שמואל בן חפני גאון בסורה. מר יוסף בן ברכיה סגן הישיבה. חכמת רש”ב חפני בתורה ובמדע בספריו הכתובים ערבית. מת רבנו האי וערכו הגדול. שנת מותו היא שנת אחרית גדולת התורה בארצות הקדם.


 

4798־4696    🔗

ובשנה השמינית לשנת עלות רב סעדיה על כסא מתיבת סורא, מת רב כהן צדק גאון בן רב יוסף, ראש מתיבת פומבדיתא (936־4696)1 ויקם לגאון רב צמח בן רב כפנאי, אשר לא נשאר ממנו כמעט מאומה באוצר ספרותנו, וישב על כסאו שתי שנים וחצי וימת (938־4698). ויהי לגאון בפומבדיתא רב חנניה, בן לרב יהודה אשר כִּהן במתיבה ההיא כעשרים שנה לפני כן2 במעט התשובות אשר נותרו מיד הגאון הזה, בן גאוני קדם3, אשר מרביתן עוסקות בהלכות כתובה ודיני ממונות, תרָאה רוח סדר ומדע, מעין הרוח אשר תנוח על תשובות רב סעדיה4.

בהאסף רב חנניה אל עמיו (943־4703), באו על מתיבת פומבדיתא ימים כימים, אשר התרגשו לבא על מתיבת סורא לפני עלות רב סעדיה על כסאה. הגאונים האחרונים אשר קדמו לרב סעדיה, לא השיגו בגדולתם את הגאונים הגדולים אשר לפניהם, עד אשר בא רב סעדיה ויחזֵר בכבודו הגדול את העטרה ליושנה. ככה היה גם גורל פומבדיתא אחרי מות רב חנניה. בטרם עלה בן רב חנניה ובן בנו לשבת על כסא מתיבתא ולעשות לה בחכמתם שם עולם, קדמו להם ראשי מתיבה, אשר היו נופלים בערכם גם מכל הגאונים הנהדרים אשר היו לפניהם, גם מן הגאונים אנשי המופת אשר באו אחריהם. הן במות רב חנניה היה הכסא נכון לרב עמרם בן רב מנשה5 ראש כלה, אחי אשת רב חנניה6, איש חכם וצנוע הראוי לשררה הזאת. וקרוב הוא כי בימי רב חנניה האחרונים היה רב עמרם גם אב בית דין7. ומהיות שררת אב בית דין סמוכה ותקופה לשררת הגאון, באין בין שתיהן משמרת פקודה אחרת, היתה זכותו כפולה לרשת את כסא המתיבה. אך רב אהרן בן יוסף הלא הוא כַלף בן שרגדו, ־ אשר שת את ידו עם בן זכאי, בריבו עם רב סעדיה בקנאתו בגאון ההוא, ואשר יד ושם לו גם בתורה, בהיותו תלמיד רב מבשר גאון8 – היה איש “עז מאד” ויקפוץ על רב עמרם ויורידהו מכסאו וישב הוא עליו, אף כי לא נחשב על חכמי המתיבה כי סוחר היה. ובהיות רב עמרם איש תמים ושח עינים שונא דברי ריבות, עזב לו את מקומו, אף היה בא ויושב לפניו9 והעֹשר הגדול אשר היה לרב אהרן מִלא אותו עוז לבלתי תת שנה לעיניו עד עלותו אל הגדולה10אשר בשֶלה מרר וישטום את רב סעדיה11 אף כי בכל היותו חכם, לא היה ראוי למשמרת הקֹדש הזאת12 ונראים הדברים, כי בעשרו הרב תמך את המתיבה ואת תלמידיה, על כן היו בתוך חכמי פומבדיתא אנשים אשר בגלל כחו להחזיק את המתיבה במעמדה, בחרו להעלים עין מעלילותיו אשר עולל לרב סעדיה ולרב עמרם.

וקרוב הדבר מאד כי ככל אשר הוריד רב אהרן את רב עמרם מכסאו בפומבדיתא, ככה הבריח ממתיבת סורא את העומד בראשה וישם לה קץ. ואלה דברי הימים האחרונים למתיבת סורא. מבני רב סעדיה אשר ילד בשבתו במצרים ואשר הָמה לבו עליהם בצאתו משם13 אין אתנו יודע עד מה. לעומת זה גדול בישראל שם רבי דוסא בן רב סעדיה, אשר על פי תורתו וחכמתו יחד כבודו בין גדולי חכמי ישראל. אך דבר אחד מנע אותו מעלות על כסא המתיבה במות אביו, הלא היא ילדותו הרכה מאד. כי חשבון ימי חייו, אשר ארכו כשמונים שנה אחרי מות אביו14, יכריענו להחליט כי היה בן שתים או שלש שנים ביום שכב רב סעדיה עם אבותיו. על כן הוסיף רב יוסף בר סַטְיָא, אשר הקים אותו בן זכי בימיו לשטן לרב סעדיה, ואשר ישב אחרי כן עם הגאון ההוא לבטח15, לשבת על כסא מתיבת סורא אחרי מות רב סעדיה, אך כבוד המתיבה היה הולך ודל16. ובהיות רב אהרן בן שרגדו לגאון בפומבדיתא17 לא עצר עוד רב יוסף כח לעמוד בגדולתו בסורא, כי נבדל רב אהרן בן שרגדו גם בדבר הזה מן הגאונים אשר לפניו, אשר לא שמענו עליהם כי יחלוק ראש מתיבה אחת על ראש מתיבה השנית אשר בימיו, ובן שרגדו הרבה להציק ממקומו מפומבדיתא לרב יוסף העומד מתיבת סורא, עד כי צר המקום לרב יוסף בר סטיא ויקם ויעזוב את גדולתו ואת עירו ואת ארצו. ויברח אל בָּצְרה וישב שם עד יום מותו18 לרגלי עזוב רב יוסף את סורא בטלו סדרי המתיבה בעיר ההיא ימים רבים19, אך קרוב הדבר כי מושב חכמים מופלגים היה בסורא גם אחרי כן20.

ואף כי לא קצרה גם יד רב אהרן בן שרגדו בתורה, בהיות שאלות באות אליו ותשובות יוצאות מלפניו כמשפט ראשי המתיבה אשר היו מלפניו21 ואף כי רחב לבו, עוזו22 ועשרו, בכל זאת עלה גם עליו מורא בשר ודם. כי קם אחד מתלמידיו, אשר לא השיג אותו בחכמתו, לחלוק עליו ולהסב את השררה עליו. שם האיש הזה רב נחמיה, בן לרב כהן צדק בן רב יוסף, אשר עמד בראש מתיבת פומבדיתא בימי רב סעדיה. אך מהיות ערך רב נחמיה נגרע מערך רב אהרן23 לא נטה אחריו לב איש מן החכמים והתלמידים כל ימי חייו. אך במות רב אהרן (960־4720) נלוו אליו מקצת בני המתיבה24.

אולם בעיני מרבית החכמים והתלמידים לא יָשַׁר הדבר לשום לגאון את אב נחמיה, אשר לא השיג גם את רב אהרן בחכמתו, ולראות את רב שרירא, אשר לא קם עוד בכל הגאונים כמֹהו ואשר עד העת ההיא היה אב בית דין לפני רב אהרן, עומד לפני רב נחמיה כמשנה לפני המלך. ולא נתנו יד תחת רב נחמיה ולא באו לפניו גם הם גם רב שרירא25. וקרוב הוא, כי כל החכמים ההם כבר אמרו בעת ההיא להושיב את רב שרירא על כסא אבותיו הגאונים וכי לא אבה הוא להדרש להם לבלתי בוא בריב26. וברור הדבר, כי רב נחמיה ואנשיו ואָחיו, אשר הקים לפניו לאב בית דין27. “וטובי בחוריו שמואל, יצחק וחיים”28 לא שתו לב אל מרבית החכמים ואל רב שרירא, ויועדו יחדו ויוציאו “אגרות פתוחות אל כל הקהלות”29 אשר בכל תפוצות ישראל, להודיע כי אחרי מות רב אהרן נסבו כל החכמים שכם אחד אל רב נחמיה בהמון רב ובשבועה, וישבו לפניו כשבת מושב זקנים לפני גאון מעולם30. ואיש ימין רב נחמיה היה איש זקן ושמו מר שלמה בן טבנאי, אשר בידו שלח רב נחמיה את האגרת אל נדיבי ישראל אשר בארצות הרחוקות31. אך בהיות יתר בני המתיבה אשר לא נטו אחרי רב נחמיה לצנינים בעיניו, ושני אנשים, הנקובים באגרתו “כחשון ושבירא”32, אולי שננו מעט גם את לשונם, רצף רב נחמיה באגרותיו הפתוחות גם “כתב נדוי על בורות שני הנערים הכלבים העזים, כחשון ושבירא, הרעים התועים”33. ומר שלמה בן טבנאי יעץ את רב נחמיה לפנות אל נדיב גדול34 מאוהבי רב כהן צדק אביו הגאון. אך עד כה ועד כה באה השמועה כי מת הנדיב ההוא35, ויכתוב מכתב אל יורשי הנדיב, ויוכח בו את דרכם על פניהם על בלי השיבם על מכתבו אשר כתב אל אביהם זה שנה, ועל מנעם ממנו את משען הכסף אשר היה אביהם שולח תמיד אל המתיבה בימי עמוד רב כהן צדק בראשה36. ובדעת רב נחמיה את נגע לבבו, כי לב מרבית החכמים פונה מעמו, התמלטו מפי עטו דברים אלה: “או שמא יש לכם ספֵקה באמתת שררתנו ובזקנתנו ובגֹדל משפחתנו עם חכמתנו ויראתנו”37. ויספר שם במכתבו, כי כל העם מקצה נוטה אחריו ומתפללים בעד שלומו. אך קרוב הדבר, כי מכתבים כאלה לא הרבו לעשות פרי, כי לא קול ענוַת הגאונים הראשונים נשמע מתוכם כי אם קול מושל מתנשא על כל איש אחר זולתו38. ומי יודע, אם גם עברתו השמורה על החכמים אשר לא נטו אחריו39 נתנה אותו לחן בעיני הקהל. וקרוב הדבר מאד, כי מימי רב נחמיה, אשר לא השיג את הגאונים אשר היו לפניו, ואשר על כן שב לב הקהל מאחריו, נקלה כבוד המתיבה, כי קפצו הנדיבים יושבי הארצות הרחוקות את ידיהם ממנה, עד כי הגאונים שקמו אחריו, אשר עממו ברוב אורם את כל ההולכים לפניהם, הוצרכו גם הם למחול על כבודם ולהריץ אגרות מפצירות אל העשירים40 להשיב אליהם את לבם, ככל אשר כתב רב נחמיה ביד בן טבנאי. אולם אף כי רבו המתהלכים לו מנגד, גם בעדתו ובמתיבת עירו, ישב על כסא המתיבה ההיא שמונה שנים אחרי מות רב אהרן. וימת רב נחמיה וישב רב שרירא על כסא מתיבת פומבדיתא41 (968־4728), אשר נקראה בדורות ההם “ישיבת גאון יעקב”42.

כמראה אשר ראינו באחרית ימי מתיבת סורא נשוב נראה הפעם באחרית ימי מתיבת פומבדיתא. כי ככל אשר ברפות שמש סורא לערוב בימי גאוניה האחרונים43 עלה פתאום על שמֶיה המאור הגדול רבנו סעדיה, אשר לא כבה אורו עד היום הזה, ככה תחזה עיננו, כי עת אשר נטָיו צללי ערב בפומבדיתא בימי רב אהרן ורב נחמיה44 בקעה השמש בגבורתה ותמסוך על התיבה אור יקרות, אשר לא יועם ולא ידעך מישראל, בעמוד בראשה שבעים שנה, שני חכמים המאספים לכל חבל הגאונים ההולך לפניהם, אשר על שניהם יִכון הדבר אשר כתב סופר נכבד על אחד מהם, כי “הרביצו תורה בישראל יותר מכל הגאונים [אשר היו לפניהם] ולאורם הלכו דורשי התורה ממזרח שמש עד מבואו”45.

כבר פקחנו את עיני הקורא כי למראשית ימי הבית השני למימי זרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק רבו מאד הדורות, אשר לא יחידים עמדו בראש ישראל כי אם זוגות זוגות46. ובני הזוג האחרון אשר היה מאסף לכל מחנה האלהים, הלא הם הסופרים, התנאים, האמוראים, הסבוראים והגאונים, לא היו שני אנשים רחוקים, אשר קרבו איש אל אחיו מעט מעט ברבות הימים ויתהלכו צמדים איש על יד רעהו, אף לא בני גיל אחד ודור אחד, השוים או קרובים במספר שנותיהם, כי אם אב ובנו הלא הם רב שרירא ורב האי בנו, אשר הפליא ה' להאריך את ימי איש איש מהם עד קרוב למאה שנה47, ושבעים שנה היו שנות שבתם יחד, וכל שלשים שנות שבת רב שרירא על כסאו, היה רב האי לו לשֻתף גמור בכל מעשיו, ובארבעים שנות שבת רב האי על כסא אחריו48 לא משָה תורת אביו מנגד עיניו, עד כי לא רק לזוג, כי אם לתָאֳמי רוח ולב, לִתיוֹמֶת אשר לא תחלק ולא תפרד יחשבו בעינינו. על כן לא יפָלא בעיני הקוראים אם תולדות שני האנשים האלה תרָאינה בעיניהם לפעמים בדברינו כנבלעות אשה ברעותה.

ורב שרירא בן רב חנניה גאון49 בן רב יהודה גאון בן רב שמואל ריש כלה,50 נין ונכד לרב אבא גאון בן רב דודאי51, מצאצאי רב מרי בר רב דימי מפירוז שבור, השני לסדר הגאונים52, היה נצר מגזע ישישים, מזרע רבה בר אבוה53 ממשפחת ראשי הגולה54. אך בטרם עלה עוד בוסתנאי על כסא אבותיו הנשיאים, ראו ראשי אבות משפחת רב שרירא כי השחיתו הנשיאים דרכם, ויעזבו את כבוד בית אביהם, וינזרו אל בית המדרש לבקש שם צדק וענוה ורוח נמוכה55. עוד עיני רב שרירא רכות מנוער, כבר שבעו מכבוד בית אבותיו, כי בהיותו בן שבע שנים ראה את רב יהודה אבי אביו עולה על כסא מתיבת פומבדיתא ונוהג שררה עשתי עשרה שנה, ובהיותו כבן שלשים ותשע56 ראו עיניו את רב חנניה אביו זוכה לגדולה זאת. ובקום רב אהרן תחת רב חנניה בשנת הארבע וארבעים לימי רב שרירא הקים אותו רב אהרן לאב בית דין (943־4703)57. וקרוב הדבר כי רוב ימי היות רב אהרן לראש המתיבה היה רב שרירא משנהו, אב בית דין, ודָנא די בבא. ויעמוד בגדולתו זאת כשבע עשרה שנה עד עלות רב נחמיה על כסא המתיבה. אז מנע רב שרירא את רגליו מבֹא לפניו, ויהי נקי לביתו כשמונה שנים כאחד העם עד אשר מת רב נחמיה. כי אז נתנו זקני המתיבה ותלמידיה את רב שרירא עליון עליהם, ויהי לגאון בפומבדיתא בהיותו בן תשע וששים שנה (960־4720). ורב האי בנו בן תשע ועשרים שנה בעת ההיא58. ויהיו ימי שבת הבן הזה למן העת ההיא, במושב אחד עם אביו, כשלשים שנה לבד מן השנים אשר ישב הבן החרוץ הזה לפניו עד העת ההיא, עד כי נִתכו רוחות האב והבן ויהיו למוצק אחד, כחמשים שנה תמימות. על כן לא יפלא בעינינו, אם רואים אנחנו כמעט מדה אחת וקצב אחד לכל מחשבות שני החכמים האלה, לכל דרכיהם ולכל מעשיהם. ראשית הדמיון האחד אשר לשניהם הוא רוח הצדק והמישרים אשר היתה לנשמת חיים בכל שיחם והגיונם ובכל תורת פיהם, אשר יורו לבני ישראל הקרובים והרחוקים ובכל משפטיהם אשר ישפטום, לברר ולצרוף את הדין אשר לפניהם מכל דֹֹפי ומשמץ כל דבר הַוֹת, לחשוף כל מצפוניו למען הוציא לאמת משפט59.ואת הדרך הזאת קבלו מרבותיהם הגאונים אשר היו לפניהם60 והמעט מהם כי את דרכם זאת שמו להם לקָו למעשיהם, כי אם שמו אותה לכל משא נפשם ולכל חלקם בחיים61. וגם לגבי בעלי הדין היה מנהג רב שרירא ורב האי אחד ככל אשר קבלו גם מאבותיהם62. ותחָשב בעיני רב שרירא משמרת הדיָנות למלאכת שמים, לעבודת ה‘, אשר רק אז תתרומם ותתעלה בהיותה מסורה ביד “הצדיקים המושלים בחכמה וביראת שמים”63. על כן ככל אשר היה לבו אמיץ להשיב אחור את הדברים הנאמרים בשם גדולי הגאונים64, אף כי שִוָה את נפשו כתלמיד קטן להם65, ככה מלאו גם משפטיו רחמים בהיותו מגן לכושל ככל אשר מצאה ידו. עד אשר השיגה ידו עמד למחזיק ולמעוז לאשה בריבה66, ויהמו רחמיו על הילד אשר אמו מתה עליו ואביו הרחיק נדוד, לבלתי שמוע אל הקרובים אשר יאמרו למצוא לו מקום, איש כאשר עם לבבו, כי אם לתתו או בבית אחד הקרובים אשר הילד “מכיר אותו ושמֵח בו – – ודעתו מיושבת בו” או בבית אחד מקרוביו שהוא “עשיר אשר דעתו רחבה – – ויש לו נשים יכולות לשאת את התינוק”, ולבלתי הַכְרֵעַ על פי דעת איש, כי אם על פי טעם הילד הרך הזה, ולהבחין באיזה מקום משני אלה תרבה “נחת רוחו” שם יתנוהו. סוף דבר, טובת הילד היא המכרעת67. וברוח החסד והרחמים ההיא כלכל את דבריו בבא אליו השאלה, אם מותר למול בשבת את הבן אשר ילדה ישראלית לבעלה אשר המיר את דתו בימי הֵרונה, ויָשָב רב שרירא כי הִמול ימול הילד הזה גם ביום השבת, כי אם הרשיע אביו לחטוא לה’ אלהי ישראל, הילד התמים והנקי הזה מה חטא? הלא “זרעו של אברהם ותולעת יעקב הוא”68. אף הביע בהמון רחמיו את תקותו כי הבן הזה תמים יהיה עם ה‘, ואולי יהפוך ה’ עוד גם את לב אביו לשוב אל אלהי אבותיו69. ותרב אמונתו בצדקת ה‘, אשר רחמיו על כל מעשיו, עד כי האמין כי גם לנפש הבהמה, אשר התיר ה’ את בשרה לאדם, ישֻלם שכרה בעולם הבא תחת מכאוביה אשר נשאה מיד זובחיה בעולם הזה70. וככל אשר רכו דבריו משמן בעמדו למעוז לנדכאים ולנעלבים ולכל יציר נענה, ככה חדו נמרצו אמרי פיו על הנוכלים הערומים, אשר למען בצעם והות נפשם יחפשו ויאמרו למצא בדברי חכמים כאן סעד לטהר את החמס אשר בכפיהם. ויהי בבוא אליו השמועה מאחד המקומות “שמקצת התלמידים ששם סומכין על החיצונות71 ומתירין לעצמם ממון עם הארץ”72, ויבאר רב שרירא לשואלו המודיע אותו את השערוריה הזאת, כי משניות חיצונות כאלה “אין אלו דברי אסור והתר שצריכין לומר זו הלכה או אינה הלכה, אלא דברי מוסר כהלכות דרך ארץ ובספור גנותן של עמי הארץ היא73 וכדברי הבאי”74. ואחרי באורו זה התלקחה כאש קנאתו על התלמידים המקולקלים האלה ויכתוב בחרון אפו: “ואלו היו – ברייתות אלה – הלכות (ויש) [שיש] לסמוך עליהן כמשמען, היו התלמידים הללו שהזכרת, ראוים לנחרם ביום הכפורים שחל להיות בשבת ולקרען כדג, ואלו היה ממון של עם הארץ מותר, היה ממון של תלמידים הללו מותר מפני שהן כעם הארץ, דהא פיסקא הלכתא75 כאחרים, שאפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים זה הוא עם הארץ, ואלו שמשו התלמידים הללו תלמידי חכמים לא היו אומרים כך ולא היו מתירין לעצמן ממון של ישראל שאפילו גוים ממונן אסור”76.

וככל אשר רב סעדיה היה בגבול ההלכה הסופר הגדול לבני עמו בספריו אשר כתב על הרבה ממקצועותיה, ככה היה רב שרירא למורה נאמן לכל עמו בתשובותיו הרבות והעצומות אשר השיב על השאלות הבאות אליו מאפסי ארץ בכל דבר דת ודין. ענין המשפט אשר בין איש לרעהו, בין איש לאשתו ובין היחיד לצבור, היה הרוב הגובר והמכריע בתשובותיו. וגם במקצוע הזה, מקצוע ממונות, הורה את עם מרעיתו נקיון כפים, בור לבב ונצור לשון מרָע. גם במקום אשר לא יאמר האיש להטיב לנפשו כי אם לגמול כעין חסד לחברו, בהשיאו לו עצה איככה ידבר לפני בית דין לגנוב את לבם למען יזכה בדין להפוך את ידו על בעל משפטו77. וידריכם גם לשמור את פיהם מכל דבר שקר גם בעמדו לפני שופטי הגוים, אף למען הצל עשוק מדי עושקו78. ובכל הורותו כי מומחה לרבים, אשר רק את ידו מלאו חכמים להיות גם דן יחידי איננו בלתי אם ראש המתיבה או אב בית דין"79, בהיות הם לבדם הידועים לכל אנשי דורם. בכל זאת שם מעצור גם ליכלתם ולא מלא גם את יד הגאונים ראשי המתיבה, אשר גם הוא היה אחד מהם, להרחיב את גבול יכלתם בדבר הדין לבלי חוק, באמרו: "ואין אני כדַי להקרא אלהים בדבר זה, ולא לנו לשפוט כזאת אלא בתקנת חכמים80. לעומת זה לא הֵצר את גבול כל חכם בישראל, אף כי לא נִתן לו רשיון מפורש מסוד המתיבה, לדון ולהורות בדיני ממונות, באמרו כי לא ברשות הנתונה הדבר תלוי, כי אם ברוב דעת ובסברה ישרה ובשמוש תלמידי חכמים81.

על רב שרירא יֵאָמר כאשר נאמר על מושלי ישראל הקדמונים: “והוא שפט את ישראל כל ימיו”, כי מכל אפסי תפוצות ישראל פנו אליו חכמי הארצות ודיני הקהלות להורות אותם את הדברים אשר נפלאו מהם, במשפט אשר בין איש לרעהו ובמשפט אשר על פיהו נקבעו סדרי הצבור לארצותם למקומותם. אלה הן מרבית השאלות אשר באו אליו, אך בלעדי אלה רבו גם השאלות הבאות אליו בכל מקצעות ההלכה אשר בדבר המצוה. אולם לא רק בדבר ההלכה בלבד דרשו מפיו תורה, כי אם את כל הדבר אשר יפלא מחכמי דורו יגישו אליו. מבחר דעותיו נשקפות בכל טהרתן מתוך תשובותיו לשואליו אשר שאלוהו על טיב הדעות המהלכות בימיו. על שאלת פתרון מאמר האגדה “מה הקדוש ברוך הוא עושה בשעה זו”82, השיב רב שרירא: “עקר הדברים רמז הוא, לא שאלו מה הקב”ה עושה בשעה זו, לפי שהוא מרומם ומעֻלה מלהתעסק בכלום, אלא כך שאלו: מה מעשים נעשים עכשיו בחפצו של הקב“ה?”83. המאמר הזה הוא בטעם שיטת החוקרים אשר קמו לישראל מימי אריסתובול הכהן, אומן המלך תלמי פילימֵטור84, אשר הלכו בה פילון האלכסנדרי ועקילס ואשר נטו אחריה מרבית חכמי ישראל בכל דורותם ואשר קראו לה “סֵבור האֹזן”85. לעומת זה לא נטה אחרי הפלספה היונית הנוהגת בימיו, ועדות אחרת לא נאמנה לו בלתי אם עדות עצם אמתת הדבר המתבארת מתוכה ועדות חכמי ישראל המכלכלים דברי כל מראה וכל מדע חכמת אלהים הנובעת ממקור התורה, והחקירות אשר לא התאימו עם אחת משתי אלה הסיר מעל פניו86. אך גם באגדה, אף כי כתב על עֹמק דבריה ספר אשר קרא לו “מגלת סתרים”87. הבדיל בין דבר לדבר ולא מדד לכלם במדה אחת, ויש אשר חשב אותם לפרי מחשבת יחיד, אשר אין אחריותם על קהל החכמים ורשות ביד כל חכם להחזיק באגדה זו אם תישר בעיניו ולהניח את ידו מן אגדה אשר לא לפי טעמו היא88. וככה היה משיב לשואליו בהתאמצם ליַשב את הכתובים על פי האגדה89. ובבארו את דברי האגדה לא הלך בנפלאות, כי גם בהם החזיק בדרך הפשט הגמור ככל אשר מצאה ידו90. ועל הרפואות הנמצאות באגדות בתלמוד הבבלי הזהיר את העם לבלי ישמש בהן, כי לא רפואות מֻבהקות מפי רופאים מומחים הן וגם לא דברי תורה ומצוה הן, כי אם עצת רופא בקי ידרוש איש בחלותו, כי חכמי תורה היו רבותינו ולא רופאים91. וגם על דבר השכינה אמר כי היא כבוד ה' המתראה בהדר גאונו בקרב למודי ה' הותיקים ומתוך חכמת האלהים אשר בלב בחיריו92.

התשובה החשובה מכל רעותיה, היא התשובה אשר השיב הגאון הזה על השאלה “ששאל רבי יעקב בן רבי נסים בן רבי יאשיהו לבית שאהין הרב הראש”93 – אשר גם רבי נסים אביו כבר שם את לבו לכתוב ספר על “סדר מקבלי התורה”, ־ בשם עדתו עדת קירואן, בשנת העשרים לשבת רב שרירא על כסאו (938־4748)94. התשובה הזאת הנקראה כיום בפינו “אגרת רב שרירא גאון”95, נקראה לפנים על שם תחלת דברי השואל “כיצד נכתבה המשנה”96. שאלת החכם הקירואני דרשה מפי רב שרירא פשר דבר על אודות ראשית המשנה והתלמוד ועל תולדותיהם, למיום הוָסדם עד הטָּבְעם במטבע האחרון, ככל אשר הם בידינו היום, ועל אודות סדר דורות החכמים אשר קמו אחרי האמוראים למימי הסבוראים וכל ימי הגאונים עד הדור ההוא. על השאלה הזאת השיב רב שרירא תשובה רחבה ומפורטת מאד, כי עצם המשנה מימי אנשי כנסת הגדולה יסודתה97 על המשנה השלמה ההיא, אשר לדעתנו היא כל עצם “סתם משנה”, לא עברו עליה חליפות ולא רבתה בה מחלקת98. אך לרגלי המהומות אשר התרגשו בימי מלחמות חרבן ירושלם וחרבן ביתר, אשר לרגליהן נפוצו החכמים לכל עבר, רבו התלמידים אשר לא שמשו כל צרכם99. ואחרי מלחמת ביתר עברו כמעט כלם בחרב רומי100 ורבי עקיבא וחבריו מתו ביד הממלכה הרשעה ההיא, ולא נותרה משענת לתורה בדורות הבאים כי אם ביד "תלמידים שנִיִים אשר לרבי עקיבא101, אשר סמך עליהם רבי יהודה בן בבא את ידיו102, אשר המה קבלו את כל תורת רבותינו הקדמונים מפי רבי עקיבא רבם וישנו אותה איש איש על פי דרכו103 ועל פי סגנונו, ככל אשר הורו כל החכמים מימות כנסת הגדולה איש איש בסגנונו כטוב בעיניו מבלתי שמור בעצם תֻּמוֹ בלתי אם את הענין בלבד104. ויהי בקום רבי יהודה הנשיא התלמיד לתלמידי רבי עקיבא אלה, לטבוע ולחתום את המשנה ויבחר מכל דרכי רבותינו אלה ומכל סגנוניהם את דרך רבי מאיר, אשר היא היתה מבחר דרכי רבי עקיבא105, הקצרה והמדוקדקת מאד106. ומיטב פרי חִתום המשנה בעיני רב שרירא, הוא מתַּן הדרך האחת לכל חכמי ישראל ולתלמידיהם עד דור אחרון. ויחשב לו הדבר הזה כאחת הנפלאות107, אשר הפליא ה' לעמו, כי למן היום ההוא היתה התורה המסורה דומה בדבר הזה לתורה הכתובה108, כי היתה לנס לחכמים ולתלמידיהם לבלתי הפרדם איש מעל אחיו איש ללשונו ולסגנונו אשר יִקָּרֶה לו בפיו לשעתו109. ועל דבר תוספתא החליט רב שרירא כי גמר חִתומה כאשר היא בידנו כיום מיד רבי חייא הוא לה, אפס כי אין לדעת אם עוד בחיי רבי חתם רבי חייא אותה או אם אחרי מותו110. ועל ספרי וספרא האיר את עיני שואליו, כי דרך מדרש הכתובים הנדרשים היא דרך המדרש אשר הלכו בה חכמי ימי בית שני111, ובכן עתיקה הדרך הזאת מאד. וגם התלמוד אשר אנחנו רואים אותו כיום בסדורו האחרון, הנה בעקרו ובכללו כימי המשנה ימיו, כי מעולם לא זזו מתחת יד המשנה פתרוני חכמי כל דור ודור אשר נצמדו יחדו, ויהיו למערכת כללים שהם הם עצם התלמוד, ואשר נמסרו מפה לפה מדור לדור ככל אשר נמסרה המשנה. אולם למיום הֵחָתם המשנה נוספו פנים חדשות אל התלמוד, מלבד הפנים הראשונות אשר היו לו מאז ואשר לא סרו ממנו גם אחרי כן ואף סדר קבוע נִתן לו המתאים אל סדר המשנה112. ויבדִל בין החכמים אשר הורו מימות אנשי כנסת הגדולה עד מות האמורא האחרון ובין החכמים אשר קמו לישראל אחרי כן, הלא הם הסבוראים והגאונים, כי תורת חכמי המשנה והתלמוד נקראה הוראה113 אשר הלכה הלוך ורוב עד מות רבינא האחרון לאמוראים, אז פסקה ההוראה114 ולא היתה עוד רשות ביד הבאים אחריהם לחדש דבר בלתי אם על פי התלמוד המסֻדר והחתום אשר לפניהם115. ואחרי כלותו לדבר על דבר המשנה והתלמוד סִדר רב שרירא ראשי פרקי דורות הסבוראים והגאונים עד ימיו בדברים מדֻיקים ומדֻקדקים מאין כמוהם. ובדבריו אשר ערך בתשובתו זאת על דבר תולדות המשנה והתלמוד, העמיק מאד לפרוט כל קטנה וגדולה בטבע השמועות ופתרונן, טעמיהן ודקדוקיהן, מַשָּׂאָן ומַתָנָן, שִטותיהן וסוגיותיהן, ומעמד הלמודים האלה, מלמדיהם ולומדיהם, בכל החליפות אשר עברו עליהם מדור לדור והיתרונות אשר היו פעמים לתורת ארץ ישראל ולתורת בבל אשה על רעותה116. עד כי כמעט לא הניח הגאון פרט אחד אשר לא חקר אותו עד תכליתו. על כן היתה האגרת היקרה הזאת כיום, למקור דעת לחכמים יודעי העתים חוקרי מעשי הדורות למראשית ימי האמוראים וימי הסבוראים וימי כל הגאונים עד ימי רב שרירא הכותב אותה. ולולא היא שהיתה לנו, כמעט אבד כל חזון ממנו בכל הדורות הרבים ההם החשובים שבחשובים, לחקר תולדות ישראל. אמנם חוקרי ההסתוריא כבר הכירו אף הוקירו את המקור הזה היקר להם מאד מאד. לעומת זה יפלא בעינינו כי קהל לומדי התורה אשר תורתם אומנותם, לא שמשו דַיָּם באור הגנוז הזה החושף צפונות אין מספר, בהליכות ההלכה כלליה ופרטיה המאירות עיני חכמים לפתוח לפניהם שערי בינה בדרכי המשנה והתלמוד.

מלבד התשובה הזאת השיב רב שרירא ורב האי בנו עוד תשובה טובת טעם ודעת על שאלת רב יעקב בן רב נסים בן רב יאשיה אשר שאל אותם על דבר שמות הכבוד השונים למיניהם אשר נוספו על שמות חכמי ישראל לדורותיהם117. ובימי הָשֵב רב שרירא את התשובה הגדולה מכל חברותיה כבר מלאו עשרים שנה לשבת הגאון על מתיבתו היחידה118. אך בכל היום שֵם רב שרירא גדול בכל תפוצות ישראל ושאלות באות אליו מכל קצוי ארץ לא הוסיפו עוד הארצות הרחוקות לתמוך את מתיבת בבל כבראשונה. יען כי כבר “רבתה תורה הרבה מאד במקומות אחרים”119, הלא הן הקהלות העשירות מאד קורטובא, קירואן ומצרים אשר נדחו אליהן רבנו משה בן חנוך, רבנו חושיאל ורבנו שמריה בן אלחנן אשר הפיצו שם תורה ויעמידו תלמידים רבים, וכל חכמי הארצות אשר סביבותיהם פנו אליהם בשאלותיהם. על כן נהגה מתיבת פומפדיתא בכבֵדות. חֹק חכמי המתיבה ותלמידה נגרע, עד כי מנעו רב שרירא ורב האי את פִּתָם מפיהם ומפי טפם ויחלקו עם בני המתיבה חלק כחלק120 ורק “מתוך דחק וצער” היו “אוספים את האלופים ואת החכמים בכל כַּלָה וכלה – – וקובעים פרקים ואוחזים את הגדר שלא יפרוץ”121. וקרוב הוא כי מהיות רב שרירא זקן מאד, כבן שמונים ושמונה, לא יכול עוד לשאת לבדו כל הטורח הגדול והמשא הכבד הזה, על כן סמך את רב האי בנו לאב בית דין122, למען ישא גם הוא עמו במשא המתיבה (968־4748), בהיות הוא, גם בטרם עלה לגדולה זאת, הנותן רוח חיים בתלמידים, עד אשר אהבו אותו ואת דרך תלמודו מאד123. למן העת ההיא החלו חכמי ישראל לפנות בשאלותיהם לרב שרירא ולרב האי יחדו, ויש אשר כבר יִחדו את דבריהם לרב האי לבדו, בקראם אותו בחרדת הכבוד “רבנו אב בית דין”124. אך הימים אשר עמדו שניהם, רב שרירא ורב האי, בראש כל ישראל לכל דבר אלהים וכמעט גם לכל דבר העם, אשר נמשכו כשתים עשרה שנה, ואשר יצאה משניהם תורה לכל אפסי ארץ, לא היו להם ימי חפץ. כי אנשי בליעל, אשר זממו לגדע את קרן המתיבה, יקשו לה ולא נתנו גם את מעט הכסף אשר נשלח אליה מנדיבי הארצות לבא אל ידה ויָסֵבו אותו אל כיסם125. וקרוב הדבר כי שמו את לבם לעורר בתוך המתיבה מדנים, אשר הוסיפו להסב את לב הנדיבים מאחריה, עד כי לא הועילו גם מלאכי המתיבה אשר שלח רב שרירא, ויקם גם הוא ויָסָב לעת זקנתו בארץ למען תמצא ידו לכלכל את התלמידים126. ותמעט כל התלאה הזאת הבאה עליו ועל מתיבתו מיד אנשי הבליעל, ויכו בלשון אותו ואת רב האי בנו לפני המלך, ויתפשו את שניהם, ויָבֹזו פקידי המלך את כל רכושם, מבלי השאֵר להם את כל127. אך עד מהרה השיבו אותם אל כַּנָם וַיוֹסֶף רב שרירא לעמוד בראש המתיבה כבראשונה128. אין זאת כי אם אדירי ישראל הנדיבים, הלא הם רבנא אהרן ואחיו רבנא משה בני רבנא אברהם בן אהרן ושלמה מבני הנשיאים בבגדד129, היתה עמם לתת אותם להן לפני המלך ושריו, כאשר התחזקו להוציא מפי גוזליהם הנבלים את בלעם ככל אשר מצאה ידם130. אך ככל אשר שב רב שרירא אל כבודו הראשון היה מחסור מנת חלקו, כי כל רכושו נמוג וילך, ואת שארית הפלטה הנשארת היה מוכר לאט לאט למען החיות את נפשו, ומכל מחמדיו לא היתה לו שארית בלתי אם אוצר הכתבים מבית אבותיו131. אך בכל זאת לא נואש ולא רפו ידיו ויברך את ה' על המעט מן המעט אשר נשאר לו ועל אשר נשאר לו ועל אשר נתן ה' לאל ידו להחזיק עוד את המתיבה. ויתנחם בזכרו את גורל רבותינו ותלמידיהם בימי חרבן ביתר, אשר היה עוד מר מגורלו ובכל זאת התחזקו בכל עוז להרביץ תורה132. ולא חס על זקנתו המופלגת ועל כבוד שררתו הנקדשת בעיני כל ישראל, ויהי עורך מכתבי תחנונים אל נדיבי הארצות הרחוקות לתמוך בידי המתיבה המָטָה והולכת, ואף כי לא חשך מהם כבוד אף לא מנע מהם מוסר יורד חדרי לב133. וישב רב שרירא על כסאו שלשים שנה134 וימת (998־4758) כבן מאה שנה135מן הַחֹלי אשר הָנחל לו באחת מידיו136 בימים אשר נתפש ביד אנשי הכליף, וישב על כסאו אחריו רב האי בנו.

ככל אשר גדול היה ערך האבדה בהלקח מעל ראש עם ישראל אב בחכמה כרב שרירא, ככה גדלה השמחה בעלות רב האי לשבת על כסא אביו. הֶגְיון הכבוד אשר רחש לב זקני חכמי בבל לרבם הגדול, מתבאר מתוך המליצה אשר לא חששו להבליע בפרשת דברי הנביא. כי בכלות המפטיר בשבת הראשונה לשררת רב האי לקרא את דברי הפטרת פרשת השבוע האחרונים “ושלמה ישב על כסא דוד אביו ותכון מלכותו מאד”, קרא במצות זקני המתיבה: “והאי ישב על כסא שרירא אביו ותכון מלכותו מאד”137. אך מלבד הכתוב הזה, נכון הוא מאד לשום את שֵם האי תחת שם שלמה ולברך את רב שרירא לפני מותו בברכה הכתובה: “ייטב אלהיך את שם האי משמך ויגדל את כסאו מכסאך”138. כי אמנם השתבחו שמו ומעשיו בפי חכמי עמו לדורותיהם, וַיֵאָמֵר עליו “אביהן של ישראל”139, “שהוא שקול כרובה של סנהדרין”140. וסופרי דברי הימים לישראל רשמו לזכרון בספר לאמר: “הוא רב האי – – הרביץ תורה בישראל יותר מכל הגאונים אשר היו לפניו, ולאורו הלכו דורשי התורה ממזרח שמש עד מבואו – – וכמהו לא היה בגאונים”141. ומן התהלה הזאת אין להפיל דבר. כי אם אמנם כי גם לב רב שרירא היה נוטה אל כל דבר חכמת בינה, הִרבָּה רב האי ממנו להוסיף על תורתו השלמה את זיו המדע והחזון אשר יחד גם אליהם את לבו142. ונראים הדברים, כי למבחר הגיונו במדעים חשב את תורת ההנדסה, הרפואה והתכונה143. ויכתוב ספר על תורת הלשון העברית אשר קרא את שמו “המאסף”, ואשר היה לתהלה בפי חכמי הדורות הבאים144. אף סדִֵר תוכחת מוסר במליצה זכה ונכוחה, אשר קרא לה מוסר השכל145. ויָאצל מרוחו גם על שירת התפלה ויָשַר פיוטים נמלצים146. ויערב לו כל דבר משל ומליצה, אשר תמָצֵא גם בפי חכמי ישראל גם בפי חכמי עמים אחרים. וַיַחֲלֵט כי רוח אחת תהיה את משלי שועלים אשר לרבי מאיר147 ואשר בספרי כלילה ודימונה אשר לחכמי הודו, ותיטב עינו גם באלה גם באלה, באמרו כי כלם מלאים “מוסרים ולמודים” “בדברי חכמה ומליצה”. ובכלותו לבאר משל אחד לרבי מאיר קרא בהמון לבו: “וכמה מיני מוסר יש במשל הזה וכן בשאר משָלות”148. וגם אל יתר המדעים אשר נהגו בימים ההם שלח את ידו149, ויקרא בספרי העמים אשר ידע את לשונותם, ויֵעָזֵר לפעמים בהם גם בפתרון הכתובים150. ומהיות עינו יפה בלמודי המדעים ובדעת לשון וספר, התיר ללַמֵד לילדי ישראל בבתי הספר אשר לתורה שעל יד בתי הכנסת את שפת ערב, את כתבה ואת לשונה ואת תורת החשבון151.

אך בכל אהבתו את החכמה בכל מקום אשר תמָצא, לא נטה אחרי העושים את מקרא ספרי הנכר קֶבע, ולא ישרה בעיניו הדרך הזאת אשר הרחיק ללכת בה חותנו רב שמואל גאון בן חפני152, באמרו כי “לא תמצא יראת שמים אלא במתעסקים במשנה ותלמוד ובחכמה יחד, לא בדברי חכמה בלבד153. ודרכו זאת עמדה לרב האי לבלתי הלָכד בשחיתות אשר נלכדו חכמים אחרים לעַוֵת לתֻמם את הכתובים ואת המאמרים למען הוצֵא מהם דברים ודעות אשר פרי רוח חכמי עמים אחרים הם ואשר לא עלו על לב נביאינו ורבותינו. על כן, אף כי גם הוא אהב להעיד על כמה דעות גם את חכמת חכמי ישראל גם את חכמת העמים154, בבואו להסביר את רוממות האלהים מעל לכל תפקידי האדם, יען כי באמונת הרוממות דעת שתי הכתות הזאת שוה155, בכל זאת שם לו לְקָו ולמשקלת לבלתי שים בפי קדמונינו דברים אשר לא מלבם יצאו, כי אם מלב חכמים אחרים בעלי שיטות אחרות, בהכירו עד כמה הדעות משתבשות בדרך הזאת. ואת דבר דרכו זאת מסר בתורת מודעה לשואליו לאמר: “דע, כי אנו מעודנו אין דרכנו לחפות על דבר ולפרש אותו שלא מדעת מי שאמרו כדרך שאחרים עושים, והרי אנו מפרשים לך דעתו של תנא זה ותכן כונתו ואמִתת מה שהיה סבור”156. ובהבדילו במשפטו זה כל עֵרֶב זר מתורתו התבררו ויתלבנו לו הדברים בכל פִּתוחי מראיהם, והיה בהסתַּיֵּם לו היטב ענין חשוב אחד בצורתו הבולטת מתוך שאר הענינים, ושם אותו לדבר מופת ללמוד ממנו את כל הדומה לו157. ויען כי השבית כל סיגי הנכר מן התורה על כן השתמרה גם רוחו בעצם טהרתה, ויהי כל היוצא מפיו זך וטהור נאה ומתקבל. ואף כי בִּכֵּר את ההלכה על פני האגדה158, היתה לו גם ההלכה בגופי תורותיה, לאוצר מוסר צדק ומשפט כמו האגדה, וישקוד עליה לנצור אותה מכל משמר לבלתי יבאו אליה פריצים159 לחלל אותה באַוַת בצעם ובמזמותיהם. ויהי בערכו את ספרי משפטי שבועות ויירא מאד פן ילמדו בוצעי בצע מתוכם להערים ולהתנכל ולגנוב את לב בית דין, ויפתח את דברי ספרו ברוח נכאה לאמר: “לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון160. אף על פי שהעושק והעשוק לא נכחד מהקדוש ברוך הוא, הואיל והוא סתור161 מבני אדם, הטיל עליהם שבועה על הנסתרות, כדברי החכם: את אשר יחטא איש לרעהו ונשא בו אלה להאלותו – – ואתה תשמע השמים ועשית ושפטת – – להרשיע רשע – – ולהצדיק צדיק”162. ובאחרית החלק הראשון שם את פניו אל בעלי הדין ויכתוב: “ואם יתלמד בעל דין ממנו163 טענות לטעון (על) [את] העקוב להתנצל, גורם רעה לעצמו ואני נקי מזה לפני בוראי, לפי שלא פירשתי כתָבי זה אל למיַשרֵי נתיבות להבין ולהורות – – והקדוש ברוך הוא יפָּרַע מן כל הקורא כתבי זה, שלא ינהג אלא ביראת שמים ובדרך האמת, ואם יעבור על זה, אלהינו שכל נעלם לפניו הוא גלוי יהי בעל דינו ואנחנו נקיים”164. ורוח המשפט והמישרים חזקה עליו עד כה, עד כי בשמעו כי עלתה על לב אחד השואלים לדמות כי יש ביד איש לשַמֵש בכח זכותו שבאה לידו במקום אשר יצא נזק לאחרים, לבשתהו רוח קנאה אשר נתנה בפיו דברים כגחלי אש165. ותורתו אשר בה הגה יומם ולילה היא היא הורתהו, כי לא תלמוד התורה לבדו הוא העקר, כי אם דרכי הצדק אשר תדריך את האדם. ויהי דברו אל השואלים אותו “מהו בעל מעשים?” לאמר: “בעל מעשים הוא טוב עין בצדקה ובצרכי צבור ובמדות טובות אף על פי שאינו מופלג בחכמה – – חשובים הם כאילו נדבקו בשכינה”, כי “ירא חטא חשוב הוא מן המופלג ממנו בחכמה”166. תורתו היתה תורת חסד דוברת שלום. ולשואלים על דבר העבדים הנמכרים לאיש ישראל, אם יש לנו לכוף אותם להתיהד ולשמור את השבת, היתה תשובתו אליהם לאמר: “כך ראינו ששמירת עבדים לשבת דבר שאינו בידנו ואין עלינו אלא לתת להם נפישה ומנוחה, ולהודיעם כבוד שבת, ואם משמרין מוטב, ואם לאו הרי אנו פטורין”167, כי “נפישה ומנוחה אנו מצֻוין לעשות להן ושביתתן ביד עצמן היא168 – – אבל לגַיֵר את העבד אין עלינו – – הילכך169 מותר לקיים את השפחות הללו אף על פי שאינן מתגַירות”170. ובכלל הדבר עולה כנֹגַה מכל פסקי הלכות רב האי על דבר בני ישראל במתכֻּנתם אל בני הנֵכר דעתו הברורה, כי חלילה לדברים המעטים הנראים קשים, שיצאו מפי רבותינו על הגוים אשר היו בימיהם להיות פרי איבה או בזיון לעמים בכללם, לא כן הדבר. כי אם יען כי השחיתו הרומים והבזנתים והחברים אשר בבבל, בימי התנאים והאמוראים, את דרכם ויעַוְתו משפט, על כן גִלו רבותינו על עֲוֹנם, ככל אשר לא כסו הנביאים בימיהם על עון בני עמם, וככל אשר הרימו רבותינו ההם את קולם מבלי כל משא פנים גם על אנשים משופטי ישראל אשר העוו את דרכם בימיהם171. אך בהטיב שופטי הגוים את דרכם, נשאו להם גם רבותינו פנים ויסמכו על מעשי בית דינם172. ובדרך הזאת הרבה רב האי ללכת. ומלבד כי הורה כאשר יורו כל חכמי ישראל, כי "נכרי שיש לו שבועה על ישראל ואינו רוצה להשביע בשבועת ישראל אלא בשבועת גוים, שהיא שבועה חמורה כשבועת ישראל ואין להקל בה מאומה173, הוציא מן הכלל, שכללו רבותינו את שופטי הנכר אשר בימיהם, את דַיְנֵי בגדד אשר בימיו ויַכְשֵׁר את העדות המקֻיֶּמת בידם, גם לדיני ישראל, באשר הם שונאי גֶזֵל ודבר שקר ורחוקים מכל שחד וחוקרים היטב את דברי העדים174, ורמיה לא תכון לנגד עיניהם175. על כן הכשיר רב האי בבית דינו את השטרות ואת העדיות אשר הכשירו הם176. ונפלא הדבר מאד, כי אחד מן הדברים אשר על פיהם הבדיל לטובה בין בתי המשפט אשר בבגדד “והמדינות האחרות הגדולות שבבבל” ובין בתי משפט הגוים אשר בשאר “מקומות וכפרים ומרחקים שאינן כך אלא שקרנות וכזבנות ידועה”177, הוא מדת משמרת הדת, אשר חשב אותה לצדקה ולמושלמנים וממנה מוכיח על ישרת לבם, באמרו כי “הן מצוינין בדתן ומרבין להזהר בדבר שוא וכל שכן מדברי שקר”178. כן היתה עינו יפה ודעתו נוחה גם בבני העם, אשר גם הוא גם אביו שבעו רעות מידם, אך בכל זאת הורהו לבו לבלתי האמן בתומתם אמונה שלמה179. וכאשר בקשו אנשים מקרב המושלמנים את ראשי עדת ישראל לאסוף את בניהם אל בתי הספר אשר על יד בית הכנסת, ללמד גם אותם שם בתוך ילדי ישראל ערבית וחשבון, יעץ רב האי את ראשי העדה ההיא לבקש תחבולה להחָלֵץ בדרך כבוד מן הדבר הזה, אולם אם ידעו כי לרגלי הדבר הזה ישבות השלום יאספו אותם180. גם בדבר האסורים הנוגעים אל חֻקֵי הנכר התחקה על שרשם ויתבונן בהם היטב עד כמה היתה להם עוד שארית קיֶמת בימיו, ועל פי זה הוציא משפט לאסור או להתיר, ויבדל לענין אסור אחד בין דרכי דור גויי פרס ובבל בימי רב יהודאי גאון ובין דרכי הדורות הנבדלות אשר בימיו181. ככל אשר נהגו הגאונים לפניו לשום את דרכי הדורות הנבדלות אשה מרעותה להם לקו ולמשקלת להקל ולהחמיר על פיהן182.

ולא רק משפט שופטי הגוים נאמן בעיניו, אם רק ידע כי ישרי לב הם, כי אם גם לא נמנע לדרוש פתרון מקרא סתום מפי ראש כהני הנוצרים בבבל, אשר בידו היה תרגום סורי, אשר ביד בני ישראל לא היה183.

שיטה מסוימת נשקפת מתוך כל דברי רב האי ודרכיו, כי כל הקרוב קרוב אל הַמַמָש ואל התושיה היה נבחר בעיניו ואותו שם לעינים בכל תורת פיו. הן גם את האגדה ידע להוקיר במלוא ערכה, ורבות הן התשובות אשר ידבר עליהן בכבוד הראוי להן, אף יטרח לגלות את האור הגנוז בהן, ובכל זאת מבכר הוא את ההלכה על פני האגדות184. וגם מבית לגבול ההלכה פנימה נכֶּרת שיטתו זאת להגדיל את כח המעשה על כח הסברה לענין ההוראה גם לשעה גם לדורות. ולגוף המעשה נחשב לו המנהג, לאמר המעשים הנוהגים ונעשים בקרב ישראל מאז אשר אותם שם למורשת קהלת יעקב185, אף כי כמה מהם אין יסודתם בתלמוד186. ולמען הנחל לכל העם את הדעת כי מנהג ישראל תורה הוא, הורה כי “אם יש מקום שיש להם מנהג קבוע, על מנהגם [יהיו] עומדים ואין רשות לאחד מהם לחלף המנהג”187. ולא עוד, כי אם “מה שנוהגין במקומות אין משנין אותם אף על פי שמנהגים אחרים יותר מתוקנים”188. וַיַאֲמֵן כי לא רק מוצא כמה הלכות, מקדם הוא, מימי הנביאים189, כי אם כל המנהג הנוהג בישראל מקֻבל הוא ובא מן הימים הקדמונים ההם, כי “הדבר שאנו יוצאין [בו] ידי חובתנו ועושין (בה) [בו] רצון יוצרנו נכון הוא וברור בידנו, ירושה (משולשת) [משולשלת(?)] ומקֻבלת מאבות לבנים, דורות רצופים בישראל, מימי הנביאים ועד עכשו”190. וַיַעֲמֵק להתבונן ולהכיר כי המנהג לבדו הוא עֵד העולמים האחד והנאמן על קדמות כל מצוה בפרטה, ועל קדמות התורה בכללה. ומה נאמנו ומה נמרצו דברי תשובתו על שאלת איש, אשר הרהר אחרי דברים הנוהגים בתקיעת שופר בראש השנה, ויהי פֵתַח דבריו אלה לאמר: “תחילת תשובתי לומר: מִנַּין אנו יודעין כי מצוה לתקוע ביום זה? ועִקר התורה מנין אנו יודעין כי היא תורת משה שכתבה מפי הגבורה? אלא מפי עם ישראל! – ודבר הרבים הוא המוכיח על כל משנה ועל כל גמרא. ויותר מכל ראיה, מזה: “פוק חזי מאי עמא דבר”191. זהו העִקר והסמך ואחרי כן אנו מביטים בכל הדברים שנאמרו במשנה ובגמרא”192.

ככֹל אשר היה לו הדבר הנוהג ובא במעשה המצוה למעמד איתן אשר ממנו אין לזוע, ככה נחשב בעיניו לב האחד הנִתָּן לאנשי הקהלה בידי המנהג אשר ינהגו יחדו לעזרה ולמבטח למשמרת השלום בקרבה. על כן יעץ לשואליו לבלתי הַנְהֵג בתוכם את המנהג המתוקן אשר בבבל תחת המנהג המשובש המקובל ובא בידם, אם יש לחוש כי לרגלי התקון הזה ישבות השלום193. ובמקום אשר הנהיגו העם מנהג אשר יש בו משום תקנת הרבים בעסקי משאם ומתנם לא חשש גם לנטות מן ההוראה הנוהגת מדורי דורות ולהורות “כמשפט התגָרים”194.

ומשפט זה לחשוב את המנהג הקבוע לסלע מָצוק אשר יסודתו במעמקי עד, הטה את לבו אחרי רב סעדיה להחזיק כמהו, כי יום טוב שני הנוהג בגולה לא רק דברי סופרים הוא כי אם “מצות אלהים” מפי הנביאים"195. וגם בדברים אחרים נראה אותו הולך בעקבי רב סעדיה ומוקיר את דבריו196, ככל אשר הוקיר אותו רב שרירא אביו197. וַיֵט אחרי טעמו להוקיר את ספרות דברי הימים198 ולהכיר את דבריה הברורים במקום אשר אחרים לא הכירו אותה. את חלק “ספרא דאדם הראשון”, המובא בדברי רבותינו199, לא שם רב האי עם ספרי נסתרות200, כי אם על פי הנאמר בשמו201 חשב אותו לספר דברי הימים לחכמי הדורות בישראל202. ויען כי ההסתוריא אחת היא בכל העתים על כן מדד במדה אחת לחסידי כל הדורות203, ככל אשר מדד רב סעדיה במדה אחת לסופרי כל הדורות204.

וגם זאת נאצלה מרוח רב סעדיה על רב האי לבלתי שים את הנפלאות לעדות על אמתת התורה205, לבלתי בקש נפלאות מיד ה' ולבלתי שים את מעשי הנפלאות למופת לצדקת איש, ככל אשר לא בקשו ולא שמו כזאת רבותינו206. על כן נטה לבו מאד מהאמין בכח “קמיעין ולחישות”, וַיָשֶב לשואליו כי “טענות הרבה יש בדבר זה, והדבר אֲמִיתִּי מועט הוא מאד”; ועל אשר “הגידו לכם אנשים מרומי ומארץ ישראל” “כי יש אומרים שֵם ומגביהין עצמם מן הלסטים”. חרץ את משפטו “כי אלו וכיוצא בהן דברים בטלים” הם207. “ואם יאמרו לך: חולים שבאו לכאן נרפאין ואתה מוצא כן, לא תשמע כי כלם מרמות עשוית להטעות”208. ויגזור אֹמר כי האמונות האלה לא פרי תורת המתיבות, שהשתמרו בטהרתן, הן כי אם פרי רוח אנשי רומי השוגים ומשגים בתומתם את העם גם בדעותיהם גם בהוראותיהם, אשר שתיהן לא ישרו בעיני רב האי209. וגם על מקצת חכמי מתיבת סורא הקפיד רב האי על תִּתָּם מקום למעשה הקמיעין והלחשים בנטותם אחרי יושבי בגדד הקרובה אליהם המטפלים בזה210. אך קרוב הדבר, כי הרוח הזאת החלה לנוח על בני המתיבה הזאת רק למן היום אשר שבתו הגאונים ממנה אחרי מות רב סעדיה211. ובטעמו זה בִּקֵר גירסה אחת שגרסו אנשי סורא בתלמודם, הנותנת מקום לדעות משובשות כאלה212. תולדה לדעותיו אלה, כי היה מבדיל בין הרפואות אשר היה העם מתרפא בבבל בימי האמוראים, ואשר רבות מהן נאספו אל הגמרה, ובין הרפואות אשר נהגו בימיו וַיַזְהֵר את הקהל לבלתי השתמש בהן213. וגם בדבר הזה היו כמעט שפה אחת ודברים אחדים לו ולרב שרירא אביו214, ומהם למדו רבותינו הבאים אחריהם215.

פרקו הנאה וטעמו הטוב הורהו חן ושכל טוב גם בהליכות האדם בעבודתו את ה', וישם את גדולי חכמי ישראל למופת להשמר כמוהם לבלתי הַקְדֵר את אור תפלתם הזכה אף ברפרוף־עַיִן סר טעם216.

מלבד אשר הדריך את אנשי דורו בדרכי צדק ומשפט בהשיבו את תשובותיו לשאלות הבאות מכל קצוי ארץ, הניח ברכה גם לדורות הבאים את שירו “מוסר השכל”, אשר אבן חן הוא בספרותנו. כי כשמו כן הוא, מוסר השכל או תורת חיים לכל מבקש צדק וענוה. מרבית דברי השיר לא באו בלתי אם להדריך את האדם בהליכותיו עם נפשו, עם ביתו ועם כל איש. מלבד אשר יורה את כל נפש לשמוח בחלקה ולבלתי בקש גדולות217, ולהיות זריזה בכל מעשיה218, ולמנוע רגל מנתיבות השרים והפקידים התקיפים219, יעץ את שומעיו להתהלך עם אנשים חכמים220, למען “דרוש צדק ובקש נכוחה”221. והמדות הטובות אשר ידבק בהן האדם, ואשר הן היו כל מוסדות תוכחות מוסר רב האי, אלה הן: טובת עין, מחילת עלבון בנפש חפצה222, תֹּם ויושר ומשמרת אמונים בין איש לרעהו223, והתהלך בתֻמו לפני האלהים ובלתי לכת בנפלאות ממנו בדעת עליון224, ואהבת חסד וגמילות חסד לחיים225 ולמתים226 ושאֵת בדומיה את כל התלאה הבאה227. וגדולה מכֻּלן היא נדבת רוח הבאה עם הענוה כאחד:

וְנִדְבַת לֵב יְקָרָה הִיא וְנָאוָה; / וְאָחוֹת לִנְדָבָה הִיא הָעֲנָוָה228.

ומליצת השירה היקרה הזאת אשר נתנה את כל מדה טובה לחן ולכבוד בעיני קורא דבריה, היתה מליצת שֶׁפִי229 הבאה ללמד ולהועיל, ולא לעורר ולרומם. אך בדברו על ערך מוסר חיי המשפחה, על אהבת הדודים, על משמרת הבית ועל אֵמון הבנים התנשאה מליצתו לדברי שיר נאה ונחמד מאד:

וְיָמֶיךָ אֳהַב אֵשֶׁת נְעוּרִים; / וְדוֹדֶיהָ בְּלִבְּךָ שִׂים קְשוּרִים230.

ואת הצניעות קרא: כְּבוֹד נָשִׁים / וְהָדָר לָאֳנָשִים231.

וערך האשה וערך הבית נתכו לו למוצק אחד, כדבר התנא הקדמוני “ביתו זו אשתו”232. ויזהר את האיש להיות נאמן לשניהם ולבלתי עזוב אותם אף יום אחד:

וְאִם לִדְרוֹשׁ מְזוֹנְךָ מִנְוָתְךָ / תְּהִי יוֹצֵא, זְכוֹר אֶת בַּת בְּרִיתְךָ

רְאֵה יוֹנָה בְּנוּדָה אֶל מְזוֹנָה / תְּהִי שָׁבָה בְיוֹמָהּ אֶל מְלוֹנָה.

וְאִם יַרְחִיק נְדוֹד נשֶר לְלַחְמוֹ, / בְּעוֹד יוֹמוֹ יְבַקֶש לוֹ מְקוֹמוֹ233.

וגם על אֵמון הבנים לתורה ולחכמה234 ולדרך ארץ235הרבה לעורר את ההורים. אולם הזהיר אותם מאד להדריכם במקל נֹעם ולא במקל חובלים:

וְאִם תּוֹלִיד לְךָ בָּנִים וּבָנוֹת / בְּכָל עֵת יַסְּרֵם, אָכֵן בְּחַנּוֹּת236

אף הורה בטעם, כאחד רבותינו הקדמונים237, לבלתי הנקש אחרי טעם גויי הקדם, אשר גם הבן הרע היה טוב בעיניהם מן הבת:

וְיֵשׁ בַּת תְְּהִי מִבֵּן יְקָרָה / וְטוֹבָה לַאֲָבוֹתֶיהָ וּבָרָה238.

מתוך שירת המוסר הזאת, אשר עצם ענינה יקר הוא מפז ונעלה מאד על יפי לשונה, אשר בה לא עשה חיל, יגלה כשרון הגאון וטבע טעמו רק בדרך אחת מדרכי המליצה. כי מִדֵּי הִקָרוֹת לפניו משל הבא מחזון חיי חית השדה או עוף השמים אז תוָסֵף לִוְיַת חן על מליצתו, כאשר ראינו זה מעט בדבריו על מדת אהבת האדם את ביתו הלְמֵדָה גם מן היונה התמה גם מן הנשר האדיר239. ומשל נאדר כזה המשיל גם על משובת הרעה בהֵעָזְבה לנפשה:

לְשׁוֹנְךָ שִׂים בְּפִיךָ נֶאֱסְרָה / וְכְאִילֵּם הֱֱיֵה בֵין הַחֲבוּרָה.

וְאַל תַּרְפֶּּה אֲרִי אָסוּר בְּחַבְלְךָ / וְאִם אוֹתוֹ תְּשַׁלַּח – וַאֲכָלֶךָ240.

וגם על דבר האיש הבא להתגרות בעריצים התקיפים ממנו דבר במשל נמרץ מאד:

וְשׁוֹר עֵז אַל תְּהִי אוֹחֵז קְרָנָיו241.

ועל מוסר למשל רב מַתְיא בן חָרָש האומר: הֱיֵה זנב לאריות וא תהי ראש לשועלים242, הוסיף רב האי דברי משל נמלצים מאד:

הֱיֵה נָא לָאֲרִי זָנָב וְתַעַל; / וְתִשַּׁח, אִם תִּהְיֶה רֹאש לַשׁוּעָל243.

וִיפִי משכִּיותיו אלה היה פרי טוב טעמו ודעתו בחזון משלי שועלים אשר אהב ואשר הכיר ערכם244.

מלבד גנזי המוסר והזֹּך והטוהר הגנוזים בשירה היקרה הזאת, אוצר משמרת היא גם לטעם הגאון הנהדר הזה בתורה בדרך ארץ, גם זכרונות ימי חייו נשקפים מתוכה. לשלשה דברים נשא את נפשו בעולם הזה לנחלת שדה, למִחְיַת הבשר, חבר טוב לחיי הרוח245, וקִנְיַן ספרים טובים למקור תורה חכמה ומדע246. ותהי עצתו לכל איש:

שְׁלֹשָׁה תַּעֲשֶׁה תַּחֲשׁוֹב בְּשֶׁפֶר247 קְנוֹת שָׁדֶה, קְנוֹת רֵעַ וְסֵפָר248.

אך אהבת הָרֵעַ הקנוי לא תסיג את גבול האהבה לכל יתר בני האדם, אשר על פני האדמה. שֶׁכֵּן חובת כל איש ישראל לשום באהבה את נפשו ואת נפשות כל היצורים לנפש אחת, אשר לא תֵחָלֵולא תִפָּּרֵד. ואין קץ לנעימות המתרחשות באמרות הטהורות והתמימות האלה אשר יצאו מפי גאון ישראל:

חֲשֵׁב־לּךָ כָּל בְּנֵי אָדָם כְּאָחָד249 ושַׁוֵּה בֶּן חֲבֵרְךָ לְךָ כְבִנְךָ ואָבִיהוּ כְּאִלוּ הוּא זְקֵנְךָ250.

קרוב הוא, כי לא שיר רצוף היה מתחלתו כי אם אמרי מוסר אשררשם זה על יד זה, באין דבר לאיש עם אחיו. לעומת זה נכון הדבר כי מלאכת השיר בכללה אהובה היתה לו. על כן טרח לשמור את תבניתה במחברת המוסר הזאת. אף עמד לימין השירה גם לימין הזמרה ונגינותיה לבלתי השביתן מבית כל איש ישראל. וכאשר שאלו אותו אם מֻתר בגלותנו לשיר לזמר ולנגן, ויָשֶׁב: “כי מנהג כל ישראל בבתי משתאות סתם” ואף כי בשמחה של מצוה “(שמשמחין) [ששמחין] בקולות של שמחה ואומר[ין] דברי שירות ותשבחות – ופיוטין הרבה – בקול נגינות – ואין אדם בעולם מישראל נמנע מכל אלה”251. אולם שירת ישראל זכה וטהורה היא “זכרון אותותיו וחסדיו [של הקב”ה] עם ישראל מקדם וקִוֻּי גלוי מלכותו והבטחותיו הטובות ובשורות נחמות שבשרו הנביאים את ישראל"252. והשירות אשר לא ישרו בעיני חכמי ישראל החליט רב האי: “נגינות של אהבת אדם לחברו לשבח יפה ביפיו253 ולקלס גבור בגבורתו”254. על שירים כאלה, אשר לא ינָקו מחֹנף מֻפרז שיש בו מעין שקר גמור, ואשר מרביתם נעשים לשם אחד הנדיבים העשירים התקיפים, הורה הגאון החכם הזה לשומעי דבריו: “ואם תאהב ענות שיר בנדיבים, דעֵהף כי אז תהי עונֵה כזבים”255. אך על השירים הנקיים מכל דֹפי ואין בהם “דברי גדופין ולא דברים מכוערין”, חרץ רב האי את משפטו לא אסרו אותם רבותינו מעולם256. ומה נפלא הדבר, כי מעולם היו עיני נבוני דבר בדורותינו פקוחות להתבונן רק אל קציר תבואות חכמי גדולינו בארצות יון בימי הקדם257 ובספרד וביתר ממלכות ערב באחרית האלף החמישי וראשית האלף הששי ולהוקיר את ערכם מאד בתורת חכמת ישראל, מבלתי הַכר כי הרבה מתוצאות חקריהם פרי רוח חכמי הנכר הם, וממבחר יצורי הגאונים, אשר יצרו גם מחוץ לבית מדרשם, ואשר הם לבדם מלאכת ישראל תמה וטהורה, בלי כל עַרב זר כמעט, העלימו עין. מעטים הם סוכני אוצרות ספרותנו העתיקה, אשר פקחו עיני הקהל וילמדום טוב טעם ודעת להכיר את הערך הנעלה אשר בפלספה שכֻּלה ישראלית, אשר בספר האמונות והדעות לרב סעדיה, אשר עצם דעותיו טהורות ומטֹהרות מכל סיגי דמיוני הנכר, ואת אמונת סופרים, הראויה להיות למופת לכל סופרי דברי הימים בישראל ובעמים, אשר באגרת רב שרירא ואת החן ושכל הטוב, את התֹּם ואת היושר, אשר בספר מוסר השכל לרב האי הבא בלי כל שפת יתר ובלי סערת לב כי אם בנחת ושקט258, עד כי יִמלָאֵנו לבנו להגיד לסופרי ישראל: אם ברוח תורתכם ובטעם עַמכם אתם באים להורות את שלשת המקצועות הנכבדים בדורותינו מאד מאד, הלא הן דעת אלהים, זכרונות דברי הימים ותורת המוסר259, יהיו נא שלשת הגאונים האלה לאותות ולמופתים לכם ולתורת פיכם, ככל אשר היו הם ורבותיהם וחבריהם דוגמה למורי הוראה לישראל בכלכלת תלמודם ופסקי הלכותיהם.

ודעת התורה הלכה הלוך וחסור בתוך קהל העם בבבל, ורק בגלל זה טרח רב האי לסדר בספרי תוצאות ההלכות למען הקל עליהם את למודן260. כי זה יותר ממאה שנה משכו רבים מן העם את ידם מעצם סוגיות התלמוד המסודר ובא, ויהיו “מטין אחר הלכות קטועות” אשר סדרו הגאונים הראשונים, באמרם: “מה לנו לקושיות התלמוד?”261. לעומת זה היה הולך וגדל כבוד מתיבת פומבדיתא, היחידה בכל קצוי ארץ, עד כי גם איש כרבנו משה בן חנוך, אבי גדולי ארצות המערב לדורותם, כפף אליה את ראשו בחרדת קֹדש. גם הורה בשמה לשואליו “שכך כתבו ממתיבתא הקדושה”262 והתשובות אשר היה לרב האי להשיב על השאלות אשר הגיעו אליו מכל תפוצות ישראל, רבו ממספר התשובות אשר השיב כל גאון אחר על התשובות שהגיעו אליו263. ממרבית תשובותיו אשר הרחיב את ענין השאלה ויבאר אותו באר היטב ויפרקהו ויפרטהו לכל פרקיו ופרטיו, נשקפת גם עין יפה כעין המורה החפץ בתועלת תלמידיו. אך אחת מדרכיו היתה להורות לשואליו להבדיל בין הענין החמור, אשר ראוי לשאול עליו שאלת חכם, ובין הענין הקל אשר יש להניח אותו בחזקתו וכמנהגו, ולא לטפל הרבה בפלפולים ריקים מאין צֹרך בם רק להרבות שיחה ולברוא חדשות264.

ולא רק בכתבי שאלותיהם שמו אליו בני ישראל את פניהם מאפסי ארץ265, כי אם שלחו מארצות מרחוק גם את בניהם למתיבת פומבדיתא לשבת לפני רב האי גאון ישראל ולקחת את תורת ה' מפיו; כי מוצאים אנחנו כמה תלמידים מיושבי עיר הממלכה קושטא בירת ביזנתי הרחוקה, עומדים לפניו במתיבתא בבבל, והוא דורש מפיהם פתרון על מלות יוניות הנמצאות בתלמוד אשר נעלם ממנו פתרונן266. ותלמיד חשוב מסיציליא עמד לפניו, ושמו רבי מצליח בן אל בצק, אשר היה לדיָן בעירו בשובו מבבל ואשר בא בכתובים עם רבי שמואל הנגיד267. ככה היתה עוד מתיבת פומבדיתא מרכז התורה, בימי רב האי, לכל ארצות תבל, אף כי כבר קמו בדורות ההם אנשי מופת וחכמים מובהקים אשר שם עולם להם בספרד ובקירואן. אך לא בפומבדיתא לבדה התכנסה כל תורת חכמי בבל, כי גם בסורא היה עוד מושב חכמים אשר יצאה מהם תורה268, אף כי לא קם שם גאון אחרי רב סעדיה, אשר מת חמשים ושש שנה לפני עלות רב האי על כסא מתיבת סורא. ונראים הדברים, כי הראש להם היה רב דוסא בן רב סעדיה, אשר הדעת נותנת כי היה עוד נער קטן במות עליו אביו269 ועל כן לא העלוהו על כסא אביו. ויהי רב דוסא בילדותו נער חם לבב270, ולא ארכו הימים ויצא שם חכמת רב דוסא למרחוק, ויחשב לסוכן אוצר זכרונות אביו, עד כי דרש השר חסדאי שפרוט מארץ ספרד הרחוקה מפיו את פרשת מעשי אביו הגדול וישב לו רב דוסא באגרת, אשר נחשבה בעיני סופרי דברי הימים למקור לתולדות הגאון ההוא, אשר איננו נופל בערכו מספר הגלוי אשר כתב רב סעדיה בעצם ידו271, אף נחשב רב דוסא ליורש נאמן לתורת אביו, הנוצר את דברי הלכותיו בעינם ובטהרתם, ועל כן פנו אליו חכמי הדור בשאלותיהם על אדותיהם272. ויהי רב דוסא לראש בית דין בסורא273. אולם לבד מבית דינו בעירו הקטנה, יצאה ממנו הוראה לכל ישראל, כי פנו אליו גדולי הדור ממרחקי ארץ בשאלותיהם274. אחת מחמשת תשובותיו הנמצאות בעינן אינה עוסקת בדבר הלכה נוהגת בזמן הזה, כי מדברת היא על ענין הלכה שאין לה מקום בלתי אם בימי המקדש275, אשר רב האי באר אותה ורבי שמואל הלוי – הוא רבי שמואל הנגיד – השיב על דבריו276. על מחלקת החכמים האלה הרחיב רב דוסא את דבריו בתשובתו הערבית ויעמוד בה לימין הגאון רב האי ויברר עד כמה נכונו כל דבריו, ורב מאד הכבוד אשר כבד אותו בכל לבבו277. ובכן יוָדע לנו מדברי התשובה הזאת כי אוהב נאמן ומוקיר ומכבד היה בן גאון סורא זה לרב האי גאון פומבדיתא וכי האריך ימים רבים, כי רבי שמואל הלוי היה לנגיד כשבעים ושמונה שנה אחרי מות רב סעדיה אבי רב דוסא278. מלבד אשר נכבד מאד שם רב דוסא בעיני דורו ובעיני הדורות הבאים על גדלו בתורה, עד כי קראו גם לו גאון279, אף כי לא עמד בראש מתיבה, נשא ראש חכמי הדורות הבאים את ראש רב דוסא בתוך חכמי החקר אנשי השם280.

ככל אשר לא רדף רב דוסא אחרי הגדולה ולא השתדל לנחול את כסא כבוד הגאונים בסורא, אף כי יורש נאמן היה לאביו גאון סורא וממלא מקומו, ככה שלח ידו אליה חכם אחר, אשר לא על תלמידי סורא יחשב כי אם על תלמידי מתיבת פומבדיתא. הנה רב כהן צדק בן רב יוסף, הלא היה גאון למתיבת פומבדיתא עד מותו בשנה השמינית לרב סעדיה281 ובעשרים וארבע שנה אחרי כן החזיק רב נחמיה בנו בקרנות כסא הזה282 וישב עליו שמונה שנים, אף כי לא היה נאוה לו באשר קֹטֶן האב היתה עבה ממתני הבן, ואת חפני אחיו בן רב כהן צדק שם רב נחמיה לאב בית דין בפומבדיתא283. ובכן הלא היו כל בני המשפחה הזאת מאנשי מתיבת פומבדיתא. ובכל זאת אנחנו רואים חכם אחד מן המתיבה ההיא, הלא הוא רב שמואל בן חפני אב בית דין אשר לרב נחמיה – בן רב כהן צדק, עולה כסא מתיבת סורא, אשר למיום צאת משם רב יוסף בר סטיא לא ישב עליו איש284. את עצם השנה אשר עלה הגאון הזה על כסאו לא ידענו עוד. אך דבר זה כתוב בכתב ידו באגרת אחת אשר היתה לפלטה, כי בימים אשר היה עוד רב שרירא חי היה רב שמואל לראש למתיבת סורא. אך עוד דבר אחד ישָמע מפי כתבו, כי “נעשה שלום בינו ובין רב שרירא ורב האי בנו”. ובכן אין זאת כי אם קדמה מחלוקת בינו ובינם. מתוך תנאי השלום אנחנו מכירים את דברי הריב כי דרש רב שמואל בן חפני מן גאוני פומבדיתא כי מן הכסף המעט מאד אשר ירימו נדיבי הארצות למתיבת בבל סתם יתנו את החצי גם למתיבת סורא אשר הקים את הריסותיה, אף כי מתיבת פומבדיתא רבה וגדולה ממנה. אך למען השלום, נאות רב שרירא לחלוק עם מתיבת סורא חלק כחלק. וקרוב הדבר, כי אשת רב האי מתה ויסבבו המפשרים את פני הדבר כי תהיה בת רב שמואל לו לאשה ויהי כן285.

קרוב הדבר, כי בכל היות חכמת רב שמואל רבה ורחבה, לא יצא לו שם בישראל בתחלת שבתו על כסאו, על כן לא נמנע מהגיד את תהלתו ואת כבודו במכתביו286. ויעמַד לפניו ל“סגן הישיבה ופקידה” את מר יוסף החבר בן מר בֶּרֶכְיָה. אך דומה הדבר, כי סגן זה לא היה רק למשנה אב בית דין, אשר תעודתו אף הוא היה גם ללמוד וללמד גם לדון ולהורות, כי אם הסוכן לאוצר המתיבה ומלאך שלוח אל נדיבי הארצות לעורר אותם, להרים לה את תרומת ידם, על כן נתן לו מאת רב שמואל “כתב בפקידות ונאמנות וגזב[רות]”287, ואיש נכבד ונדיב במצרים היה בתומכי מתיבתו, ושמו מר יוסף בן מר יעקב אלוף288.

ותרב חכמת רב שמואל בתורה כחכמת הגאונים אשר היו לפניו. “גם חבר ספרים הרבה”289, הלא הם ספר “העריות, המתנה, ההוצאה, המצרנות, התנאים, השותפות”290 והלכות ציצית291 וספר המִצְות והלכות גטין292, והלכות סמני נערות293, וכלם בשפת ערב294, אף כתב מבוא לתלמוד295, ויותר מששים תשובות נמצאו עוד כיום לו296. ויכתוב גם באור ערבי לתורה ברוב ענין, בהביאו שמה דברי מדע, אשר אין לפתרון הכתובים כל צרך בהם297, אף נמצאה כיום שארית לבאוריו לנביאים האחרונים298. ויקרא גם הוא ריב על הקראים, וברור הדבר, כי חִצָיו היו שנונים, בהיות כשרונו רב. על כן חרה בו אפם, וישימו בעברתם את רב סעדיה חלקו, עֹנֶש אשר נשא אותו רב שמואל בכל אַוַת נפשו299. ויהי לב רב שמואל תמים ונאמן מאד עם תורת ההלכה, ככל הגאונים אשר היו לפניו, מבלי נטות ממנה ימין ושמאל300, וישמח למצא יסוד לה בדברי המקרא301, אך הדבר אשר בו נבדל הגאון הזה ממרבית חבריו הוא, כי הִרבה לעשות את קריאת ספרי חכמי הגוים קבע ולנטות אחריהם במקצת דעותיו302. אף רָחַק לבו מהאמין במעשה הנפלאות יותר מכל אשר קדמו לו303. וימת רב שמואל בן חפני, אחרי שבתו על כסאו יותר משלשים ושש שנה304 (1034־4794).

ורב האי אשר היה כבן תשעים וחמש שנה בעת ההיא, לא נפל עוד אור פניו ולא כהתה עוד רוח חכמתו ויהי עוד מורה נאמן וחכם בתשובותיו לכל תפוצות ישראל כימי היותו בימי חרפו305, וכל הרעות אשר הדיחו עליו אנשי מקומו בימיו306 לא עכרו את רוחו הטהורה והרומֵמה. ויגוע ויאסף רבנו האי גאון בעשרים לחדש הראשון ביום הששי לחג המצות, בשנת התשעים ותשע לימי חייו307 ובשנת הארבעים לשבתו על כסא אבותיו במתיבת סורא308 (1038־4798), ובנים לא היו לו309. ומי יודע אם נותר עוד שריד לבית רב שרירא הנאדר הזה זולתי בתו אחות רב האי, אשר היתה לאשה לחכם ומשורר נכבד מאד, ושמו רבנו אליהו הזקן, אשר קרוב הוא כי האריך ימים אחרי יְבָמוֹ הגדול רבנו האי וכי נחשב לאחד מראשי תלמידיו מפיצי תורתו310.

אולם אף כי מת רבנו הגדול רב האי מבלי הַשְאֵר לו בן יוצא חלציו, לא הלך ערירי, כי בנו אשר נשא אליו את נפשו עודנו חי, הלא הוא עם ישראל כלו אשר חשב אותו לו לאב311. על כן עשו לו מספד גדול בכל מקום אשר דבר ישראל מגיע. ויקונן עליו רב שמואל הנגיד, ראש נכבדי דורו, רבי שלמה בן גבירול אבי משוררי הגולה ורבנו חננאל הגדול בחכמי קירואן.

ושנת מות רב האי לא היתה חותמת שנות פרק אחד בספר דברי הימים לבני ישראל, בפרק ימי הגאונים, או פרק ימי חכמי בבל כלם, כי אם אחרית היתה לכל שנות דורות העם הזה הקודמות לה מימות אברהם אבינו, שכלן דומות אליה במינן ונבדלות מן השנים הבאות והדורות הבאים אחריה. כי אז כלה לישראל תור ימי הקדם, לֵאמֹר ימי היות מכון שבתו בארצות הקדם, אשר בהן עמד בו גם טעמו הקדמוני, ככל אשר עמד מרכזו הקדמוני. הן אמנם כי מרכז ישראל נעתק ממקום למקום: גלגל, שילה, נוב וגבעון לפני כבוש ירושלם ואחרי חורבנה: "יבנה, אושא וצפורי, נהרדעא, פומבדיתא וסורא. אולם עצם המרכז לא חדל וכחו לא סר. וגם בתורה אשר יצאה משם לכל אפסי הארצות עמד טעמה הראשון האֵיתן והעתיק, וגם אם עלה לפעמים עֵרֶב מן החוץ, מן הדעות והדמיונות אשר לעמי הנכר, אל גבול החכמה והמוסר אשר לישראל, לא עצר כח לעכור את הדעות העבריות, כי אחת מן השתים עלתה לו, אם קרוב היה במינו אל התורה, הָפך מעט מעט את עינו ויעל בה כליל, כי רוח התורה גברה עליו וַתְטַהֲרֵהו וַתְּשַוֵהו לעצם אחת מעצמותיה מבלי הִוָדַע כמעט כי באו אל קרבה312, ואם זר היה העֵרֶב ההוא לרוחה לא נתנה אותו להבקיע אליה. הֶחזון הזה יֵרָאֶה לנו בפרי רוח כל חוקרי רוח התורה עד רב סעדיה ורב האי, כי את הסדר המתֻקן קִבלו ברצון מיד בני יָוָן, אך את עצם דעותיהם לא נתנו לבא אל גבול שיטותיהם בתורת החכמה והמוסר. לא כן בארצות המערב בדורות הבאים, שם יש אשר עָיְפָה נפש החכם הישראלי, גם הטהור שבטהורים, לדעות בני הנכר, מבלתי יְכֹלת לקלוט אותן ולעכל אותן בקרבו עד כדי הפג מהן כל סיג, ומאין כח להדוף מפניה את הדעת הקשות על כן תראינה עינינו גופי דעות אשר מיָוָן, ערב והודו מוצָאם313, צפים על פני שיטות בחירי חוקרי ישראל מבלי הִמַס ומבלי שקוע, סוף דבר, ככֹל אשר גלתה יהודה הָלֹךְ וגָלֹה מימי חרבן ירושלם, חרבן ביתר וחרבן צפורי, ותלך הלוך והתערב בגוים, ככה גלתה רוחה גלות התורה למיום אבוד ניר למתיבת בבל. וְעַנְוֵי חסידי ישראל בארצות המערב אשר היו לשם ולתהלה, אף כי מטעם המלך וברצון אחיהם עמדו בראש בני עמם בארצות מגוריהם ויקראו בפיהם בשם נגיד או נשיא, אסרו על נפשם מהתעטר בעטרת נשיאי ישראל הקדמונים אשר בארץ ישראל ובבבל ויורו כי “אין קרוי – – נשיא אלא ראש הסנהדרין או מלך, ולפי שראשי גליות שבבבל, במקום מלכים הם עומדים – על כן יקרא ראש הגולה נשיא”314 ועל כן “כל הנשיאים הנקראים בשם זה בזמן הזה – – אין הפרש ביניהם לשאר העם”315.

אולם אם באבוד ניר האחרון בבבל לאחדות עמֵנו גָּלָה יקרנו, עד כי דמינו באמת לבנים שגלו מעל שלחן אביהם מבלי היות עוד מקום מועד לנפוצותיהם, הֵחֵלו לרוחֵנו שנות עוז וגבורה ותפארת, כי המעט ממנו כי תורתנו נפוצה על פני כל ארצות תבל וחכמים עמדו לנו גם בתורה גם בכל דבר מדע אשר עשו להם שם עולם, לא היו לנו עוד דורות כדורות ההם אשר מִלאו כמעט כל בית ישראל אחרי ה' ללכת בתורתו ולעשות מצותיו בלב שלם מאיש ועד אשה מנער ועד זקן ולהערות בכל רגע את נפשם למות על מצותיה. ומוסר התורה לא היה עוד מעולם לנשמת רוח חיים באף כל העם מקצה, כאשר היה בשמונה מאות השנים הבאות על הדורות ההם יֵאָמְנו דברי נביאינו ורבותינו, אשר מִלאו אחריהם: “כי רבים בני שוממה מבני בעולה”: “צדיקים העמידה לי בחרבנה יותר מצדיקים שהעמידה לי בבנינה”316, כאשר יְסֻפַּר, ברצות ה' את מעשינו, בדברים הבאים.



  1. “ושכב בשנת [אלף] רמ”ו [לשטרות]" (אגרש"ג 120).  ↩

  2. ע' לעיל צד 96  ↩

  3. ר‘ חנניה גאון ברי’ דרבי יהודה גאון היה הוא ואביו מצאצאי משפחת רב מרי מרי‘ דרב דימי, שהוא השני לסדר גאוני פומבדיתא ושיצאו ממנו כמה וכמה חכמים ששמשו במתיבת פומבדיתא. מלבד זה הי’ רב חנניה אבי בחירי הגאונים רב שרירא ורב האי.  ↩

  4. ע‘ דברי הרב ר’ יואל הכהן מיללער: מפתח לתשובות הגאונים ד' ברלין 175.  ↩

  5. בגי‘ נוסח ספרדי אגרש“ג 120, וגירסת נוסח צרפת ”ברי’ דמר רב מישוי" (ש).  ↩

  6. בגי‘ נוסח ספרדי אגרש“ג 120, וגירסת נוסח צרפת ”ברי’ דמר רב מישוי" (ש).  ↩

  7. כי כן קורא לו רש“ג ”רב עמרם רב“ (שם), וקצור ”אב“ בדברי הגאונים הוא אב”ד, שהוא משנה הגאון, הנקרא גם “דיינא די בבא”.  ↩

  8. “ומר רב מבשר גאון סמכי' בדרא רבא במתיבתא” (שם).  ↩

  9. ולאו מן בני רבנן היה אלחא מן תגרי היה – – וקפץ עלי' – על רב עמרם – מר רב אהרן – והיה עז מאד, ורחיל מניה רב עמרם [אב ב”ד] ואזל לקמיה“ (שם), ואחריו היה רב שרירא אב”ד אצלו (לקמן 138). ורב האי בנו היה בימי עלומיו יוצא ונכנס בביתו: “ןזכורים אנו כמה שבתות במר רב אהרן גאון, שהיינו מתפללים בביתו, והוא יושב מן התפלה עד הערב” (עי‘ אגרת רש"ג 121 הערה א’).  ↩

  10. “והיה סוחר ועשיר גדול ומפני עשרו הוקם” (סה“ק: סדה”ח ח"א 66).  ↩

  11. לעיל הדברים במקומם.  ↩

  12. “ולאו דהוא היה ראוי לגאונות” (אגרש"ג שם), “ולא מפני שהיה ראוי לכך” (סה"ק שם).  ↩

  13. ע' לעיל צד 45.  ↩

  14. רב דוסא בן רס“ג היה נושא ונותן עם רב האי גאון ועם ר”ש הנגיד אף ראה את רש“ב חפני בגאונותו. ובכן הגיעו ימיו הידועים לנו עד שנת תש”פ, שהם שמונה ושבעים שנה אחרי מות אביו. – את המקורות לדבר זה נביא אי“ה בדברנו על ר' דוסא בזמנם של רב האי ורש”ב חפני.  ↩

  15. ע' לעיל סוף פרץ שני  ↩

  16. “ושכיב רב סעדיה, ־ ־ ואתיחד רב יוסף במתא מחסיא ואידלדלא מילתא לגמרי” (אגרש"ג 118), “ואחר פטירת רב סעדי' היתה ישיבת מתא מחסיא הולכת ודלה” (סה“ק: סדה”ח 66).  ↩

  17. על בר סטיא כתוב: “ורב יוסף היה גאון י”ו שנה“ (שם). והנה אנחנו יודעים כי תחלת גדולתו חלה בשנת 4690, שתי שנים למנוי רס”ג, ובכן היתה שנת הארבע עשרה לגאונותו של רב יוסף שנת 4703, שהיא שנת מנוי של רב אהרן בן שרנדו.  ↩

  18. “ולא היה לו – לרב יוסף – פתחון פה אפילו בהדי רב אהרן גאון, ושבקי' לבבל ולמתא מחסיא ואזל ויתיב במדינתא דבצרה ושכיב התם” (אגרש"ג שם). “עד שברח ר' יוסף למדינת אל בצרה ומת שם” (סה"ק שם). וסמיכות המאורעות של בלי היות פתחון פה לר‘ יוסף עם ר’ אהרן ושל עזיבת מקומו של ר“י נראה כי מאורע ראשון גרם למאורע אחרון, ומדברי סה”ק אנו שומעים כי עזיבת זו בריחה היתה.  ↩

  19. “ובתר הכי לא הוה מתיבתא” (אגרש"ג שם נו' ספרדי), מתבאר מתו נו' ספרדי: “ועד השתא ליכא במחסיא מתיבתא” (שם). כי באמת הלא נפקדה מקץ ימים רבים בהיות רש"ב חפני לה לראש.  ↩

  20. דבר זה נראה לנו לעלות מדברי “קונטרס אלה המעלות” ע“ד הפשרה על אודות הכסף הבא לקופת המתיבות ”שיהא להם“ (לסורא ולפומבדיתא) ”חלק שוה בשוה“, שמקור דברים אלה הם בדברי ר' שמואל הנגיד, וכתוב שם: ”וכך היו נוהגים עד היום הזה“ (קונטרס אלה המעלות: יוחסין דפוס ק“ב קי”ט). ואלו לא היה שום ועד של חכמים אלא עד שנת יציאת רב יוסף, שהיא שנת 4703, הרי לא היה מקום לתקנה זו בלתי אם עד השנה ההיא, וכי עתה לא נמשכו ימיה של תקנה זו בלתי אם שבע עשרה שנה משנת 4686, שאז מת רב מבשר ור‘ כהן צדק הי’ גאון לבדו, עד שנת 4703. וראיות ברורות על היות מושב חכמים בסורא אחרי מות רס”ג ימצא הקורא בהגיעו לתולדות רב דוסא בן רס"ג.  ↩

  21. ע‘ תה"ג חמדה גנוזה ד’ ירושלם ת‘ ל“ז, ל”ח, ל"ט, מ’.  ↩

  22. סגנונו בתשובותיו היה סגנון פקודת מושל תקיף: “יקבצו הזקנים ויקראו התשובה על השאלה הזאת, ויעמדו על ענינה יאות ויעשו כפי שפירשנו; ואם יסתפק להם דבר ישלחו לפנינו כתב למען נצַום להשיב כדת וכהלכה – – ואין לנטות ממנו לא לימין ולא לשמאל” (שם ת' ל"ז).  ↩

  23. בכל היות לב כל איש היודע את עלילות רב אהרן, עם רבנו סעדיה ז“ל ועם רב עמרם, פונה ממנו ואינו נוטה להפֵך בזכותו, בכל זאת תסתמרנה שערותינו לשמע דברי התלמיד רב נחמיה על רבו זה, רב אהרן הוא כלף בן סרגאדו ”בתר דיתיב קמי“. אלה הם דברי רב נחמי' על רבו רב אהרן: ”כלף בן סרגאדו הרע, אשר דעותיו מפורסמים, ושקרו וכחשו וכזבו מגולה לכל, ולא די [שהוא נוטל לעצמו?] נדבה שהיא באה לחכמים, ויותר מזה כי הוא אוכל קדשי היתומים והעניים“ [סרוגי אגרת רב נחמי' בסוף אגרש”ג הוצ' לעווין 134]. עד כאן עז תלמיד זה פניו ברבו.  ↩

  24. “ובתר כמה [שנין] פיג עי‘ מר רב נחמי’ במ”ר כהן לצדק בתר דיתיב קלמי, לומר רב אהרן הוה עדיף מני‘, ולא פרשו רבנן מניה, וכתר דשכיב רב אהרן בסוף [אלף] רע"א [לשטרות] הדרו מקצתהון דרבנן לקמיה דמר נחמי’" (אגרש"ג 121).  ↩

  25. רב שרירא כותב: “ואנחנא ורבנן נפישי דילנא לא אשוינא עמי‘, ולא אזילנא קמי’ והוינא ההוא זימנא אב”ד (שם). ואין ספק כי “ההוא זמנא” אין משמעו כי “הזמן ההוא” היתה תחלת מנויו, כי על לב מי יעלה למנות חכם מופלג כרב שרירא וזקן שהגיע לזקנה – כי בן ששים ואחת שנה היה בעת ההיא – לאב“ד לפני רב נחמי', אלא ”והוינא" משמעו כאן להויה נמשכת מלפנים מקודם לכן.  ↩

  26. האומדן הנכון הזה עולה מאליו מדברי רש“ג הכותב: ”ולא קבלנא גאונות עד דשכיב רב נחמי'" (שם). ובכן רצו לתת לו, והוא לא קבל.  ↩

  27. . ) “שלום וכו' ממני ומאב”ד אחינו בן גאון אבינו“ (סרוגי אגרת רב נחמי' שם 33). והנה אחי רב נחמי' הוא חפני אבי רש”ב חפני, שהי‘ אחרי ימים רבים לגאון בסורא. ובאמת מצאנו את יחס רש“ב חפני מפורש: ”שמואל הכהן גאון בן אב בן גאון“. (כתאב אל בלוג ואלאדראך לרשב“ח: זכל”ר ג', 30), שפירושו בן חפני אב"ד בן רב כהן צדק גאון. גם בפירוש רשב”ח לפ’ ויחי‘ הוא קורא לאחיו “דיאן אלבאב”: דיינא די בבא, שהוא אב“ד, וגם רבנו חננאל קורא לו כן (שם 10). ורשב”ח רשם על קבורת אביו: "עפר קברו וכו’ מסיר ספקות חומברר הלכות פסוקות ־ ־ תורה רבץ ותלמידים קבץ“ (שם 10). וע”ש דבברי ר“ח: ”אנן ספדינן על אבד עפר קברו וכו'“ המובאים לרבנו בחיי עה”ת (שם 30).  ↩

  28. שלום ממני וכו‘ וכו’ טובי בחור[ינו] שמואל ויצחק וחיים" (סרוגי אגרת רב נחמיה שם).  ↩

  29. אגרת רב נחמיה שהודפסה בתורת תוספת לאגרש"ג הוצ' לעווין ושהתפרסמה קודם לכן J. Q R. XIX צו 105/6.  ↩

  30. והודענוכם החדוש שהיה לנו אחרי הנפטר בחזירת כל החכמים אלינו ושִבתם לפנינו ושבועתם לנו והשותם עמנו בגאונותינו עם עוצם מניָנָם ((XXVI. ופתרון מליצת ”החדוש שהיה לנו אחרי הנפטר“ היא כניסת מקצת בני המתיבה אחרי מות רב אהרן המפורשת באגרש”ג.  ↩

  31. “והנה שלחנו על יד יקירנו מ”ר שלמה הזקן החשוב והפקיד שלנו נט[רי‘] רח[מנא] בן מר עלי זכ[רו] לבר[כה] הידוע בבן טבנאי אגרת וכו’" (אגרת רב נחמי' (XXXVI).  ↩

  32. שם. ולפי דעתנו לא אלה הם עקרי שמותיהם כי אם שמות לשם גנאי. ואולי עצם שם כחשון הוא נחשון וגם שבירא איש ששמו שרירא. כי על רב שרירא גאון אי אפשר לדברים האלה לחזור, כי הוא הי' כבר מן הזקנים ולא מן ה“נערים”.  ↩

  33. שם.  ↩

  34. “גם הזהרו בכבוד מר שלמה פקידנו – וכבר הוא יעצנו לכתוב אליכם באהבתו לכם” (שם).  ↩

  35. ככה עולה מן הדברים המחוקים והקטועים בראש האגרת “רוח ה' תניחנו” (XXV), “כי היה הוד הישיבות ונשתומם עולם עלינו ־ ־ וצדקנו משפטיו” (XXVI).  ↩

  36. “ושכחתונו והשלכתונו אחרי גֵוכם, ואינכם מחזיקים בברית גאון אבינו שכרת את אבותיכם” (שם). “ולא תשלחו הנדבות והפסקות והחומשים כאשר היו עושים אבותיכם ־ ־ וגם בעשותכם אתם בימי אביכם הנפטר” (שם).  ↩

  37. שם.  ↩

  38. אמר הוא על עצמו: “כי מדת הראש לדרוש את שלום אחיו – ־ והיה ראוי עליכם גם אתם להזהר בזאת”, (שם) “כי חיָבין אנחנו לגלות אזנכם (ולהוכיחם) [להוכיחכם] בכל עת” (שם).  ↩

  39. והתרחקו מן המתעים המנודים ואל תקבלו כתבם וכו'" (XXVII).  ↩

  40. ע' לקמן.  ↩

  41. רש“ג כתב על עצמו: ”ובשנת רע“ט [לשטרות] אסתמכינא לגאונות (אגרש"ג 121), והיא שנת ד”א תשכ“ח, כאר פרט הראב”ד: “־ ־ רב אהרן הכהן בן סרגאדה וכו‘ ומת בשנת ד’ תש”ב, ואחריו ר‘ נחמיה שמונה שנים, ואחריו רב שרירא וכו’“ (ס' הקבלה: סדה“ח ח”א 66)־הרי תד”א שכ"ח.  ↩

  42. רש“ג כתב על עצמו: ”ובשנת רע“ט [לשטרות] אסתמכינא לגאונות (אגרש"ג 121), והיא שנת ד”א תשכ“ח, כאר פרט הראב”ד: “־ ־ רב אהרן הכהן בן סרגאדה וכו‘ ומת בשנת ד’ תש”ב, ואחריו ר‘ נחמיה שמונה שנים, ואחריו רב שרירא וכו’“ (ס' הקבלה: סדה“ח ח”א 66)־הרי תד”א שכ"ח.  ↩

  43. “אדלדלא מילתא טובא במתא מחסיא ולא אשתיירא בה חכימי” (אגרש"ג 116).  ↩

  44. על רב אהרן הלא שמענו דלא היה ראוי לגאונות“ (שם 120), בכל זאת עוד ”הוה עדיף מניה דר' נחמיה" (121).  ↩

  45. סה“ק: סדה”ח 66. ושם נאמר רק על רב האי, אך באמת היו שני הגאונים שוים בדבר זה.  ↩

  46. ע‘ חלק ח’ 46.  ↩

  47. “ ־ ־ מספר שנותיו של רב שרירא ובנו רב האי ־ ־ כנודע עתה היו שניהם צ”ט שנים“ (הרכבי, הערה ק”ד לדי“י של שפ”ר ח"ג  ↩

    1. וע' המגיד 1877 צד 361; הכרמל הירחי שנה רביעית 39 וזכל“ר ח”א 171).
  48. “וגאונותם היתה שבעים שנה, רב שרירא ארבעים שנה ורב האי שלשים שנה” (סה"ק 67).  ↩

  49. אגרש"ג 120.  ↩

  50. 119  ↩

  51. "ובתרי־דרב מלכא־מלך רב אבא הורנו בר מר רב דודאי זקננו (אגרש"ג 104). ואין בידנו לברר, אם רב דודאי זה הוא רב דודאי אחי רב יהודאי, שהי' גאון בפומבדיתא בימי היות אחיו גאון בסורא, או אם הוא חכם אחר מזקני מתיבת פומפדיתא.  ↩

  52. “ובתרי‘ מלך מר רב מרי זקננו ברי’ דרב דימי” (אגרש"ג 100).  ↩

  53. “ואזל רבה בר אבוה זקננו”(82). וע' על רבה בר אבוה ח"ז 122־121.  ↩

  54. “ואבהתא דילנא מבי נשיאה אינון” (אגרש"ג 92). “והוא – רב האי בן רב שרירא – וכו', ומבית דוד היה מזרע המלוכה ומבני זרובבל בן שאלתיאל והנשיאים וראשי גליות שהיו אחריו” (סה“ק: סדה”ח 66). ודבר יחוס צאצאי ראשי גולה לזרובבל הלא מפורסם הוא. ובכלל הדבר, ככל אשר יש לכל נבון דבר לפקפק ביחוסי ישראל שבספרד ובאיטליה שנתיחסו למלכות בית דוד, או למשפחות ירושלם במקום שאין עדות מכרעת, כך יש לנו לדעת כי מיחסותא דבבל היתה משומרת ונצורה כבבת עין בבבל מראשית בוא שמה הגולים הראשונים (ע' ח"ז 3).  ↩

  55. “ואבהתא וילנא דבי נשיאה אינון. מיה שבקו כל הני ארחתא בישתא דנשיאות, ועיילו ברבנן דמתיבתא למבעי ענוה ושפלות, ולא מבני בוסתנאי אנחנא, אלא מקמי הכי עיילו זקנינו ברבנן דמתיבתא”(אגרש"ג שם וע' לעיל).  ↩

  56. “בשנת ד' תשנ”ח – 4758 – הי' רב תאי לגאון“ (סה“ק סדה”ח 67), תכף אחרי מות רב שרירא גאון אביו בשנה ההיא, שנת צ”ט לימי חייו. ובכן נולד רש“ג בשנת 4659. ורב יהודה אביו הלא היה לגאון בשנת 4666 ורב חנניה, אבי רש”ג, היה לגאון בשנת 4698 (ע' לעיל צד 134).  ↩

  57. “והוינא ההוא עדנא אב”ד“ (אגרש"ג 121) מספר רש”ג על עצמו, בהגיעו למעשה ר‘ נחמי’. אך אין דבר זה יכול לחזור על ימי עמוד רב נחמי‘ לבדו בראש, בתר דשכב מר רב אהרן בסוף רע“א [לשטרות]”, כי על השנים ההן הלא פרַש רש“ג: ”ואנחנא ־ ־ לא אשלינא עמי’ ולא אזלנא קמי‘“ (שם), ואיך אפשר לאיש להיות לאב"ד, אם איננו נועד לפרקים עם ראש ב”ד, שהוא הגאון שבדורו? והשנית, הלא שמענו כי אב"ד של רב נחמי’ היה אחיו של רב נחמי‘. אך גם לפני ימי שררתו של רב אהרן אי אפשר לקבוע את שררת אב“ד של רש”ג, כי בימי רב חנניה הקודם הי’ “רב עמרם אב [בית דין]” (135 הערה 5).  ↩

  58. רב האי הי‘ במותו בשנת ד’תשצ“ח בן צ”ט שנה, ובכן נולד בשנת ת'תרצ"ט 4699.  ↩

  59. ) “ובתשובה לרבנו האי גאון: סברא דילנא ודאבא מרי ידיע בדיני מעולם, למידק דייקנא מעולם, בתר אומדנא ומעשים שלא יהיו בהן מרמה וגזל ועָוֶל, ולמיזל בתר קושטא ותריצותא דמעשים, ולגלויא כל מעשים, ולאורויי לאמיתותא, כדאמור רבנן: מנין לדיין בדין שהוא מרומה שלא יאמר וכו'?” ־ ־ (העטור מתנת שכיב מרע דרך ב').  ↩

  60. ורבוותא דהוה בהון יראת שמים הכי הוה סוגייהו ומנהגן" (שם).  ↩

  61. כדבר רב שרירא בכמה מתשובותיו: “וה‘ ברחמיו יזכנו להורות כדין וכהלכה א’” (ת“ג קדמונים ת' ע”ב): “יהא רעוא מקמי קוב”ה וכו' ויזכי יתנא לדבורי ישראל בקושטא כהוגן וכראוי" (אגרש"ג 122).  ↩

  62. כדבר רב האי: “אין אנחנו ולא אבותינו רגילים לתן רשות לכל מי שיבא ויאמר כתבו לי פתקא דלטותא ותנו לי וכו'” (תה“ג ליק כ”ב).  ↩

  63. שעצ"ד צ',  ↩

  64. ע‘ מליצותיו אליו במקצת תשובותיו: “מטעיא הא שמעתא טובא” (שעצ“ד ס”א.); “מרחקא הא מילתא” (פ': ) ואנחנא לא סבירא לן דמר רב מתתי’ כ‘ הכי ומאן דכ’ הכי מאן דהוא שלא כהלכה כתב“ (צ"ד.); ”ודכתב דשדר מ“ר צמח בר פלטוי גאון זק”ל, לא כך הוא, ושמא לא כתב כן או טעות סופר או שגגה היא" (תה“ג זכל”ר 200)..  ↩

  65. חבת הקדש שחבב רש"ג את הגאונים שלפניו נראית מכל מקום שהוא זוכר את שמותיהם.  ↩

  66. ע' פסקיו שעצ“ד. צד ו. נ”ד. ס“א. ס”ד. שם ס"ד:  ↩

  67. זאת היא מליצת התשובה הזאת המלאה חנינא: “חזי למתבע טיבותא דתינוק גופי‘, אם כן הוא דרגיל באינש מנהון ומכיר אותו ושמח ביה, הוא חזי למשקלי’, דבי‘ טפי’ מיתבא דעתי‘ וכו’. ואם אינו מכיר אדם מהן ודעתו [אינה] מיושבת בו, חזינן היכא טפי אית לי‘ נחת רוח [לתינוק], אי זה מהן עשיר וכו’” (תה“ג זכל”ר 99).  ↩

  68. שעצ“ד כ”ב:  ↩

  69. “ואפשר שתוהה – כלומר מתחרט האב – ועוזב את בניו בדת יהודית, ולא עוד אלא שהרי אמו ישראלית ואפשר שילך אחריה ואין אנו מחזיקין אותו שיצא לתרבות רעה” (שם).  ↩

  70. ) “והכין סבירא לנא דכולהו בעלי חיים שהתיר המקום קריצתן והריגתן, יש להן שכר. וקיימא לן, שאין הקב”ה מקפת שכר כל בריה. ולפיכך לא נוצר [בעל החיים] להרע לו אלא להטיב לו. וסתמא דמילתא לאו לשחיטה נוצר ואע“פ שמותר אדם בשחיטתו” (זכל“ר ח”ד סי' שע"ה 191). “ושכר בעלי חיים, שנתגלגלה זכות על ידם, לעה”ב נמצא גם בפי רבותינו “ואת ארבעת הבקר: ־ ואת שמונת הבקר – במס‘ ז’, ז‘, ח’־ר”מ או‘: עכשיו הן קימות ולא הטריפו והרי בדברים ק“ו: ומה הפרות שנדבקו ע”י אדם במלאכת המשכן וכו’ ולא הוממו ולא הזקינו (שה"ש רב‘ ו’, ד'). 5) “חיצונית” הוא השם העברי לשם “ברייתא”, ופירושו משנה חיצונה (ע' ח"ג 215 הערה  ↩

  71. “חיצונית”הוא השם העברי לשם “ברייתא”, ופירושו משנה חיצונה (ע' ח"ג 215 הערה 6); ובמקום זה יכַוֵן הגאון אל הברייתות המדברות בגנות עמי הארץ שבמס' פסחים מ"ט:  ↩

  72. תה“ג זכל”ר 197. וסתם עם הארץ נקראו האנשים הגסים שבישראל שבעטו בתורה ובדרך ארץ.  ↩

  73. כלומר, כי גם זה מוסר והלכות דרך ארץ לספר בגנותן של האנשים הגסים, כדי להפריש את הצבור ממדותיהם המגונות. וע‘ חלק ח’ מוצא דבר “תעלולי עם הארץ” (191), ותראה כי ההדיוטות התמימים והכשרים שבישראל, אף כי לא היתה להם שום ידיעה בתורה, היו חביבים ואהובים בעיני רבותינו ככל שאר בני ישראל ולא דברו חכמים אלא בגנותן של ההדיוטות הגסים המקולקלים שהרעו מעשיהם מאד.  ↩

  74. כלומר יש מעין הפלגה במליצת ברייתות אלה שבפסחים כמו שיש הפלגה במליצת “שלש מאות כור אפר ע”ג המזבח“ שבמשנה ובמליצת ”ערים גדולות ובצורות בשמים" שבתורה (ע' תמיד כ"ט).  ↩

  75. שהרי הלכה פסוקא היא.  ↩

  76. תה“ג זכל”ר שם וע' רי“ף ור”ן פסח סוף פ"ג.  ↩

  77. “־ ־ ־ דאגמורי טענתא המשיא עצה לזה לחסר את זה נעשה כעורכי הדייגין” (שם כתוב' נ"ב, ודבר זה הלא אסור הוא (אבות א‘, ח’).  ↩

  78. “ ־ ־ דכיון דשמעון לא אשהדינון לא שרי להון – לחשובי הקהל ההולכים להציל את ראובן – למימר בבי דואר גוים, דאשהדינון אנפשיה משום דשקרא הוא, אבל למימר ע”פ בית דין יודעין אנו שזה חיב לזה, או שיאמרו נתברר לנו שזה חיב לזה, שפיר דמי" (תה“ג זכל”ר 111).  ↩

  79. “ומומחה דאמור רבנן [דדן] אפילו יחידי, כגן ריש מתיבתא ודיינא די בבא, אבל כל דייני אסיר להון למידן דינא ביחיד” (שעצ“ד צ”א).  ↩

  80. שם ל"ב.  ↩

  81. “ומאן דאיתי‘ בקי בזו ובזו – בתלמוד ובשקול הדעת – ומעיין כמה שני בדייני ומנסי לי’ סגיאי זמנין סגיאין ולא חזו עלי‘ טעותא וכו’, כגון דא היה מומחה לרבים, ולא תליא הא מילתא במינקט רשותא וכו‘, ואית לי’ רשותא למידן דיני ממונות ביחידי”, אלא “כמה דאיפשר דלא למידן אדם כשהוא יחידי. הכי מיבעי לי‘ למיעבד, דתנן: אל תהי דן יחידי וכו’ – אבות ד'” (שם צ"א).  ↩

  82. “אשכחי' רבה בר שילא לאליהו, א”ל: מאי קא עביד הקב“ה?” (חגיגה ט"ו(:.  ↩

  83. תה“ג זכל”ר 121.  ↩

  84. ע' ח"ד 149.  ↩

  85. “(לשכך) [ולסבר] את האזן מה שהיא יכולה לשמוע” (מכילתא שמות י“ט, י”ח, וע' רש"י שמות שם), שיסוד החלטתה שהקב"ה אינו משתנה כביכול בעשותו את מעשיו וכי אין השנוי חל אלא במעשים עצמם.  ↩

  86. “דברי הפילוסופים כי המינין של בעלי חיים יש להם משלים ודמות דיוקני כמו חותם למטבעות שישנם בחכמת המקום” – הדיוקנאות או החותמות האלה הן הן האידֵעות של פלטון הפלסף היוני – השיב רב שרירא “שהדברים רחוקים הן בעצמן ורחוקים מדברי רבותינו חכמי ישראל – לפיכך אלו דברים בטלים הן” (תה“ג ליק כ”ח).  ↩

  87. הקדמת ס' מנורת המאור.  ↩

  88. “הני מילי דנפקין מפסוקי ומקרו מדרש ואגדה הרבה אומדנא נינהו, ויש מהם שהוא כך וכו‘, ויש מהם שאינו כך וכו’. והתלמוד והמדרש הזכירו דעתו של כאו”א, ואנו [אומרים] לפי שכלו יהולל איש. וכן אגדות שאמרו תלמידי תלמידים. וכן אגדות שאמרו תלמידי (תלמידים) [תלמידיהם], כגון ר‘ תנחומא ור’ הושעי' אינו כן, לכן אין סומכין על אגדה" (הקדמת ס' מנורת המאור).  ↩

  89. “ואלו מדרשות הן ואגדות ואין מקשין עליהן, דת”ר אין מקשין בהגדה, ויש למקרא הזה פתרונות אחרים“ (תה“ג זכל”ר 179). וגם על ברייתות הקבועות בגמרא, אם רק לא נגעו להלכה, לא חש רב שרירא וגם רב האי לפקפק בדבריהן. ועל ברייתא של ”גלגל קבוע ומזלות חוזרין“ – פסח' – אמרו שני הגאונים ”דליתא להון הך ברייתא דפסח' מכמה אנפי" (שו“ת מהר”ם אלשקר ת' צ"ו).  ↩

  90. “וששאלתם כל היכא דאמרינן ”ההוא סבא“ מאן הוא: כך ראינו שאינו אדם ידוע אלא זקן שהיה נמצא באותה שעה שהרי וכו‘ וכו’. ולא תעלה על דעתך שמא אליהו הוא” (תה“ג זכל”ר כ"ג צד 9).  ↩

  91. וככה הורה לשואליו בתשובתו: “צריכין אנן למימר לכון דרבנן לאו אסוָתָא אינון, ומלין בעלמא דחזינון בזמנהון וכחד חד קצירא, אמרינון ולא דברי מצוה אינון, הילכך לא תסמכון על אלין אסותא, וליכא דעביד מינהון מדעם אלא בתר דמבדיק וידע בודאי מחמת רופאים בקיאים דההיא מילתא לא מעיקא לה ־ ־ והכי אגמרו יתנא ואמרו לנא אבות וסבי דילנא: דלא למיעבד מן אלין אסותא וכו'” (תשובת רש“ג תחכמוני ח”א צד 41; וע' עוד “תולדות רב שרירא” לרב"מ לעווין צד 15).  ↩

  92. "הוה יודע כי שכינה בתלמידים ואור שוכן ביניהם, אותו האור נקרא שכינה וכו‘ והחכמה עצמה היא אחות השכינה וכו’ (תה“ג ליק י”ח ועי' עוד תולדות רש"ג 6).  ↩

  93. ע' עליו לעיל 93 הערות 4־2.  ↩

  94. בכ“י של אגרש”ג הנמצא בארם צובא רשם לאמר: “ מה ששאל מרנא ורבנא יעקב בי רבי נסים בי רבי יאשיהו מלפני אדוננו גאוננו מרנא ורבנו שרירא ראש הישיבה של גולה בשם הקהל הקדוש, קהל קירואן וצוה וכתבו תשובותיהן בשנת אלף רצ”ט" (אגרש"ג הוצ' לעווין).  ↩

  95. ע' הקדמת לעווין לאגרת רב שרירא גאון צד iv.  ↩

  96. כ“י ארם צובה: אגרש”ג לעווין.  ↩

  97. ע' דברי אגרש“ג המובאים בידנו ח”ו 212 הערה 3.  ↩

  98. שבראשונה מתחלת ימי החשמונאים אחרי ימי אנטיוכוס “פלוגתא דסמיכא בלחוד, וכד אתו שמאי והלל נמי בתלת מילי בלחוד הוא דאפליגו” (אגרש"ג צד 4).  ↩

  99. “כיון דחריב בהמ”ק ־ ־ וחריב נמי ביתר ואתבדרו רבנן לכל צד ומשום הנך מהומות ושמדים ושגושין שהיו באותו זמן לא שמשו התלמידים כל צרכן ונפישי מחלוקת" (אגרש"ג שם).  ↩

  100. ע' דברי אגרש“ג המובאים בידנו ח”ו 134 הערה 10.  ↩

  101. אגרש“ג 13. הלא הם רבותינו שבדרום, ר”מ ור‘ יוסי ור’ יהודה ור‘ שמעון. וע’ על דברי אגרש"ג המובאים בידנו (ח"ו 147 הערה 4).  ↩

  102. 135 הערה 3.  ↩

  103. כגון ר‘ יהודה סדר את תורתו בדרך מדרש על ס’ ויקרא ור‘ שמעון על ס’ במדבר וס‘ דברים ור’ נחמי בדרך פסקי הלכות וחדושי הלכות בתוספתא מבלי נטות איש מתורת רע“ק רבם, כדבריהם: ”סתם מתניתן וכ‘ וכו’ וכלתהו אליבא דר' עקיבא" (סנהד' פ"ו).  ↩

  104. “ןכמה דהוה בית המקדש קים, כל חד וחד הוה מגמר לתלמידי ־ ־ במילי דמחבר להון בשעתי'” (אגרש"ג 10). “ולא אתאמרו טעמייהו בדברים ידועים, כגן תורה דכתיבא, אלא כאדם המספר לחברו באיזה לשון שירצה” (אגרש"ג 22).  ↩

  105. “ונקט ר‘ בהל’ ארחא דר”מ והיא הות אורחא דר“ע” (28).  ↩

  106. ע' דברי אגרש“ג ח”ו 241 הערת 8־7.  ↩

  107. “דבסיעתא דשמיא איתאמרא מתניתן”(אגרש"ג 36).  ↩

  108. ע‘ מליצת רש“ג, שהתאונן על בלי היות בראשונה המשנה ”כגון תורה דכתיבה ומנחא“ (לעיל הערה 1) אבל ”ביומי דר’ אסתייע מילתא ותרצינהו וכתבינהו והוו מילי דמתניתן כמשה מפי הגבורה אמרן" (שם 23).  ↩

  109. “וכאות וכמופת דמיין” (שם) “כי היכי דלגרסו רבנן פה אחד ולשון אחד ולא לגרוס כל חד לשנא לנפשיה” (שם 22).  ↩

  110. “ולענין תוספתא ודאי הוא תרצה ולא מסיימא לן אי ביומי, דרבי תרצה אי בתרי” (שם 34).  ↩

  111. “ומעקרא במקדש שני ביומי דרבנן קמאי לפום הדין אורחא הוו תנו להון” (אגרש"ג 39).  ↩

  112. “ע' דברי אגרש”ג המובאים בידנו ח"ח 152 הערות 3־2); וביחוד 153 הערות 4־1.  ↩

  113. ע' ח"ח 148 הערה 6.  ↩

  114. “ולפום הכי אתוספא הוראה דרא בתר דרא עד רבינא ובתר רבינא איפסקא” (אגרש"ג 69).  ↩

  115. ע' ח"ח שם הערה שם.  ↩

  116. ע' מ“ד ”ישרת אגרת רב שרירא".  ↩

  117. היא התשובה המובאה בערוך ע' אביי, שהרבה פעמים הבאנו אותה בספרנו זה ושיצאה כיום מוגהת ומבוקרת ע“פ כ”י ודפוסים ישנים בסוף אגרש“ג שהוציא מר ב”מ לעווין.  ↩

  118. אשר על כן נקראה בימים ההם בשם המיֻחַד “ישיבה של גולה” (אגרש"ג צד 4).  ↩

  119. מכתב רש“ג שנמצא בגניזת מר שכטר והודפס 118/21 J. Q. R. XIV ובלקוטים לאגרש”ג הוצ' מר לעווין XXVII/lll.  ↩

  120. שם.  ↩

  121. שם.  ↩

  122. באגרתו שכתב רש“ג בשנת 4748 (ע' 147 הערה 2). ושם כתב: ”וסמכנוהו להאי בננו באבות בית דין מן שעור תרתין שנין" (אגרש"ג 121).  ↩

  123. כי היה שוקד ללמדם ולשום בפיהם, ואשר לא ידע –לשאול ילמדהו דרך הקושיא ויחבב את הדרך בעיניו“ (לקוטים לאגרש”ג שם (XXVIII).  ↩

  124. תה“ג זכל”ר 200.  ↩

  125. ) “ומשתי שנים באה נדבתכם אלינו ונגזלנו” (מכתב משנת אלף רס“ד (.) לשטרות: לקוטים שם (XXIV. ומכתב זה, שעלו בו כמה שגיאות, לרב שרירא הוא. כי כך הוא עולה מזכרון בני משפחתו שהכותב מזכיר אותם במכתבו. הנה שתי פעמים מזכירים שם את הגאון ”אדוננו צמח ראש הישבה בנו – של רב פלטוי גאון – והוא אבי אבי (?) אבי ז“ל” (XXIII שורה 39). “אדוננו צמח אבי אבא נוחם עדן” (שם שורה 35). מלבד זה הוא מזכיר “מר יהודה גאון ז”ל, שהיה הוא ומר משוי אלוף ז“ל סופרי שער אדוננו צמח וכו'” (שם). ומעט קודם לכן הזכיר “אדוננו צדוק ראש ישיבה של עיר מחסיא ואדוננו נחשון גאון מחסיא ואחיו מר רב משה שהוא אבי אמו” (שם שורה 29). והנה אבי אמו של רב שרירא לא היה אלא רב מישוי, כי כן הוא קורא לדודו “רב עמרם אב [ב”ד] אחי אמנו, ברי‘ דמר רב משוי ראש כלה“ (אגרש"ג 120 נוסח צרפתי), ובכן היה רב מישוי אבי אמו, ואבי עמרם דודו של רש”ג. ובמקום אחר מזכיר רב שרירא בתכיפה אחת “מר רב יהודה גאון אבי אבינו נ”ע ומר רב מישוי אלוף אבי אמנו“ (תה“ג זכל”ר 201), כשם שבמכתב שלפנינו נזכרו רב יהודה גאון ורב מישוי אלוף בתכיפה אחת (XXIII שורה 34). ורב מישוי זה הוא זה ששמו הפִּלאי נשתבש בקצת נוסחי אגרש”ג לשם “מיישוי”, “מינשוי” (סדה“ח ח”א 41 הערה 2), “מנשה” (הערה 25 לנוסח צרפת אגרש"ג 120), “משה” (מכתב לפנינו שורה 29). ואף כי כבר די לנו ביחס רב משוי לנכדו הכותב, להוכיח כי מכתב זה לרש“ג הוא, בכל זאת יש לנו לברר את יחש רב שרירא לרב צדוק ורב נחשון בנו גאוני סורא ולרב צמח גאון פומבדיתא. והנה יחוסו לרב צדוק ולרב נחשון פרוש לפנינו כשמלה. אם כתוב ”ואדוננו נחשון וכו’, ואחיו רב (משה) [מישוי] שהוא אבו אמו“, כבר אנחנו יודעים כי רב מישוי היה חותנו של רב חנניה גאון אבי רב שרירא, ורב נחשון היה אחי חותנו של רב חנניה. ועוד אנחנו שומעים, כי רב צדוק גאון סורא היה אבי אמו של רב חנניה ואבי אם אביו של רב שרירא. לפי דרכנו למדנו, כי גאוני שתי המתיבות היו מתחתנים זה בזה וכי גדול היה יחוסו של רש”ג מצד אם אביו ככל אשר גדול יחוסו מצד אביו. אולם יחס רב שרירא לרב צמח גאון נתפרש מפי רב שרירא עצמו באגרתו: “ובתרי' – של מר רב אבא – (אגרש"ג 114). ועל פי זה יש לתקן את שני הזכרונות שבמכתב. תחת ”אדוננו צמח וכו‘ והוא אבי אבי אבי" (מכתב ב’ (XXIII יש לגרוס: “והוא אבי אם אבי”; ותחת “אדוננו צמח אבי אבא” (35) יש לגרוס: “אבי אם אבא”. ובכן היה רב צמח גאון בן רב פלטוי גאון חותן רב יהודה גאון, אבי ר‘ חנניה גאון, אבי רב שרירא גאון. ומתוך היחס המתברר הזה הוכרע הדבר, כי מכתב ב’ שבלקוטים אגרש“ג הוצ' לעווין, לרש”ג הוא ולא לאחר. עוד צד שוה קטן יש למכתב ולתשובה אחת של רש“ג, כי במכתב זה נזכר אגב גררא ”אלכס נדרוס מוקדון כשבקש עלות השמימה“ (מכתב ב' שם), ובתשובה לרב שרירא נזכר ”דחד מן מלכי יון עבד גלגל דנחשא… כצורת הרקיע“ (זכל“ר ח”ד 5 וע"ש היטב הערות ותקונים הרכבי 344). – ולפי זה מספר רס”ד שבראש המכתב אינו אלא שבוש של המעתיק.  ↩

  126. למעשה העושק אשר ספר רש“ג כי ”בקש הגוזל לבלעם ולטרפם“ תכף דברים אלה: ”ובכל זאת המחלוקת שיש בישיבה נדכינו ושחנו עד עפר, ואין לנו רשויות שיבא מהם לחם חוקנו כי חרבו, ואשר נותרו הוצרכנו אנחנו לצאת אליהם, אחרי שהיו גדולי הישיבה שופטים יוצאים ברצויותנו" (מכתב ב': לקוטים שם (XXIV.  ↩

  127. “והלשינו פריצי ישראל ברב שרירא ורב האי ותפסם מלך ישמעאל ובזז את כל אשר להם ולא השאיר להם שום מחיה בעולם” (ס' הקבלה: סדה"ח 67).  ↩

  128. “ולא הוסר מגאונות” (שם).  ↩

  129. במכתב: לקוטים שם יזכיר רש“ג את ”הנדיבים הנכבדים ההם בתורת אוהביו ואוהבי המתיבה“. וקרוב הדבר מאד כי האיש הנכבד מאד כָּשר בן אהרן, היה אח או קרוב לרבנא אהרן ורבנא משה, שכלם יחד התיחשו אל רבנא אברהם בן אהרן ועל שם אהרן אבי אברהם ראש בית אבותם נקראו כלם בפי גאון אחד, אשר לדעתנו אינו אלא רב שרירא או רב האי משפחת ”בני מ“ר אהרן”, שהם ומשפחת “בני נטירא” (ע' על אודותם לעיל) היו “בעלי בתים חשובים בבגדד” “וכל חפץ ושאלה אשר יהיה ־ ־ מצד המלכות” אשר יחפצו וישאלו הם, ינתן ויעשה להם“ (ע' לקוטים לאגרש”ג xxv.  ↩

  130. “ונגזלנו ולא הגיע לידנו ממנה אלא דבר מועט, שהציל אותו נשיאנו שלמה ראש הגולה” (מכתב ב־XXIV ). ושלמה, המכונה נשיא ראש גולה בזמן ששררה זו כבר בטלה, הוא, על כרחנו, שלמה בנו של יאשיה בן זכאי, שהעמיד אותו רס“ג תחת אחיו דוד בן זכאי וששמו נשמר לנו ברשימת יוחסין שמצא הח' שפירא בגניזה בקאירה ושהודפסה ביד רב”מ לעווין בסוף אגרש"ג 136.  ↩

  131. “וגם הקרקעות שהיו לנו חרבו ואבדו באותן השנים הרעות שעברו עלינו, אפסו כספינו וקרקעותינו (ונשתפכנו) [ונשתפכו] כאבני קדש בראש כל חוצות, ונתנו מחמדינו באוכל להשיב נפשנו, ולא נשתייר לנו זולתי כתבי אבותינו”(מכתב לקוטים לאגרש"ג XXIV).  ↩

  132. “ולא נתן א' למוט רגלנו, ותחס עינו עלינו משחתנו, ויתן לנו נפשנו לשלל, ובכל הקורות אותנו לא עזבנו את ארחות אבותינו. והגינו בתורה מתוך הדחק. ואע”פ שאשר קדמונו בדורות רבותינו היו לחוצים ממנו, כגון דורו של רי“ב אלעאי, שהיו ששה ת”ח מתכסים בטלית א' ועוסקים בתורה" (שם).  ↩

  133. ע' שם כל המכתבים ומכתב רש"ג (שם XXVII).  ↩

  134. “וגאונותם וכו' רב שרירא שלשים שנה” (סה“ג: סדה”ח 67).  ↩

  135. “והוא כבן מאה שנה” (שם).  ↩

  136. ) את דברי ראב“ד הלוי ”ונתלה רב שרירא בידו אחת“ (שם) – שאי אפשר לקבלם בשום פנים כי אלו מת ח”ו הגאון הנערץ במיתה משונה כזו כי עתה לא היה מספר לקינות אשר היו נושאים עליו משוררי הדורות ההם – הגיה ר‘ יעקב בכרך ביוחסין שהוציא, בדברים אלה: “ונֶחלה רב שרירא מיד וימת” (יוחסין ד‘ קאניגסבערג קכ“ג: וכן הגיה ר”י רייפמאן בתולדות הרז"ה, צד 64. וע’ עוד “תולדות רב שרירא” צד 30/31). אך לדעתנו לא היה לו לשנות בלתי אם מלה זו בלבד ולגרוס: “ונחלה רב שרירא מידו אחת”, כלומר חליו, אשר מת בה לאחר זמן, כבר התחיל בימי התלאה שעברו עליו: "ותפסם מלך ישמעאל ובזז וכו’ ולא השאיר להם כל מחי' שבעולם“, ולרגלי כל זה ”ונחלה“ ר”ש בידו אחת“, כלומר התחילה להתיבש ולהצטמק או כיוצא בדבר זה המצוי בזקנים – ־ ואעפ”י שנסמכה לזה פסקת “והוא בן מאה שנה”, איננה תכופה ממש לספור של תחלת חליו, ראשית כי אח“כ כתחוב ”ולא הוסר מגאונות“, וא”כ הלא היו ימים שחזר ונהג את שררתו. חוץ מזה, הלא אנחנו קוראים את מכתבו, ששם הוא משתדל עוד בכח רוח איש שדעתו צלולה ומיושבת להשתדל בעד מתיבתו וששם ספר את כל התלאות שעברו עליו (ע' על מכתב ההוא לעיל 152 הערה 2).  ↩

  137. מובא בידי הרב שי“ר: תולדות רב האי גאון הערה 1 בכה”ע תקצ“א 90. ולפי דרכנו למדנו, כי תחלת גאונותו של רב האי חלה להיות בסוף כסלו או בתחלת טבת בשבוע של פ' ויחי, שפסוק המובא (מ“ב ב', י”ב) זהו סוף הפטרתה, ולפי המתקבל היתה גם פטירתו של רש”ג אביו רק מעט קודם לשבוע זה.  ↩

  138. ע' מליצת הכתוב האמורה בשלמה (מ“א א', מ”ז).  ↩

  139. רמב"ן, מלחמות גטין פ' התקבל.  ↩

  140. שם, שם כתובות פ"ה.  ↩

  141. סה“ק: סדה”ח 66.  ↩

  142. כדבר ר‘ שמואל הנגיד בקינתו עליו; “ואשר אחז ־ ־ בכל חכמה יפהפיה” זכל"ר א’ 49). ולדבר הזה זרז רב האי את עצמו ואת אחרים: “היה קובץ לכל חכמה ואוסף” (מוסר השכל חרוז 167), “דעה חכמה ואם דעתה פליאה” (162).  ↩

  143. “דעַה חשבון ובין ספרי רפואה ותדע לך אזי מולד לבנה” (מוסר השכל הוצ' שטיינשניידר חרוז 163־162).  ↩

  144. “ואדוננו רב האי אסף ספר המאסף, הוא מלא חכמה וכליל יופי”(ראב"ע מאזנים).  ↩

  145. ע' לקמן.  ↩

  146. פיוט “שמע קולי” נוהג עוד בקרב הספרדים לפני כל נדרי (תולדות רה“ג להרב שי”ר הערה 32). ועוד פיוט יש לו המתחיל “קחה מוסר” (ע‘ מפתח לתה“ג לר”י מיללער 202 הערה ז’).  ↩

  147. ע‘ סנהד’ ל“ח ורש”י שם.  ↩

  148. תה“ג ליק 13; זכל”ר 183.  ↩

  149. “ומי לנו גדול מרבנו האי, כי מקובלים אנחנו שהי' שלם בכל חכמה” (שה“ג ח”ב ריש מערכת ה').  ↩

  150. “ורבנו האי ז”ל בספרו וכו‘ וכו’ נקרא בשפת פרס שגל, ומצא זאת בס' כלילה ודימנה הכתוב בפרסית" (רי“ב בלעם בפירושיו לתורה: הערות ותקונים לתה”ג זכל"ר 371).  ↩

  151. “ומשמי' דרב האי אתמר: מותר ללמד תינוקות של בית הכנסת אגב למוד תורה כתב ערב וחשבונות” (ס' העתים 256).  ↩

  152. כדבריו “ומר שמואל גאון ז”ל וכיוצא בו, שהרבו לקרות בספרי נכרים, אומרים וכו‘ ואנו סוברים וכו’" (תה"ג ליק 32).  ↩

  153. מובא באגרת “טרם אענה” לרמב“ן: קבץ תשובות רמב”ם ח"ג ו':).  ↩

  154. כמאמרו “ולא חכמי ישראל בלבד אמרו כן אלא הרבה מחכמי יונים” (תה“ג ליק ל”א).  ↩

  155. “וארחא דפירושא לברורי תחלה דבין משקול הדעת ובין מדברי חכמים, לית ספק שהקב”ה אין לדמות לשום בריה ואין לפניו לא שחוק ולא בכי, ולא דמעות, לא אנחה, ולא דוחק, וכד מבררא הא מילתא מתידע דכל מלתא דאמרוה רבנן דומיא דהכי לאו על פשטי‘ אמרוה אלא בתורת משל ודמוי וכו’ וכו'“ (תה"ג ליק ל'). ובכן את כלל הדעה המשותפת לתורה ולחכמת יון, שהוא קורא לה ”שקול הדעת“, שָׂם להקדמה וממנה בא אל ”מלתא דאמרה רבנן" כלומר לדברי רבותינו.  ↩

  156. שם ל"א  ↩

  157. “עקר למילף מינה לכל דרמי לה” (ל). “ושם ”עקר“ בפי רב האי הוא לדעתנו ”פרינציפ“, כלומר שרש ויסוד וראשית לכל הענין. ושם זה במשמע זה מובא גם בדברי רב שרירא: ”דצריך לדמויי מילתא [ל]כל מאי דרמי לה ולהביאה בעקר שלה“ (אגרש"ג: צד 43), בל”א; עס אויף זיין פרינציפ צוריקק צופיהרען; “ולאפוקי עקר דילי' ממתניתן” (שם), בל“א: ”זיין פרינציפ אויס דער משנה צוריקק צו געוויננען".  ↩

  158. האגדה היתה בעיניו כדבר של רשות ולא כדבר של חובה “אגדות וקטנות וכל מדרשות ששאלת עליהן נכונים הן, ויש להביט בהן, וכל דבר נאה דורשין אנו אותו; ואם ירָאה לנו עוד דבר אחר דרוש נדרשה” (תה“ג זכל”ר 125). וכתב עוד: “כל [דבר אגדה] הנקבע בתלמוד מחוור דהוא ממה שלא נקבע בו וכו'. ואעפ”כ גם האגדות הכתובות בו, אם לא יכֻונו או ישתבשו נעשה כדברים שאין הלכה [כמותן], אבל מה שלא נקבע בתלמוד אין אנו צריכים לכל כך, אם נכון ויפה ורשין ואם לאו אין אנו משגיחין“ (אשכול הל' ט”ת והקדמת מנה"מ. וע' דעת רב שרירא לעיל 146.  ↩

  159. ע' קנאה גדולה לרש"ג על פריצים בוצעי בצע לעיל 144 הערות 2־1.  ↩

  160. מקרא הוא: משלי ט"ז, א'.  ↩

  161. נסתר.  ↩

  162. ריש ספר משפטי שבועות. והפסוקים בתפלת שלמה מ“א ח', ל”א, ל"ב).  ↩

  163. מן הספר משפטי שבועות.  ↩

  164. שם סוף ח"א.  ↩

  165. ע‘ תשובתו המתחלת “תימה גדולה יש בדבר הזה”: אפשר הותרה הרצועה לגזול ולחמוס את זה או את יורשיו וכו’? (תה“ג חמדה גנוזה ד‘ ירושלם סי’ קס”ה), ע"ש את כל התשובה המלאה קנאת צדק ומשפט.  ↩

  166. תה"ג ליק סי‘ ב’.  ↩

  167. תה“ג זכל”ר 225 וע"ש הערה א'.  ↩

  168. כלומר חובת שביתת עבד עלינו היא מוטלת “לבלתי רדותם במלאכה” (ל' רה"ג שם צד 5). אבל להם דבר של רשות היא בידם, רצו הם שובתים, לא רצו אינם שובתים.  ↩

  169. ולפיכך וכו'.  ↩

  170. שם וביחוד יש להתבונן כי גם בשיטת מוסרו של גאוננו החסיד הזה היתה לעקר גדול מדת טובת העין במדה מרובה מאד בשכירים ובמשרתים ובעבדים; וככה למד את קהל עמו: “ואם שכיר יהי לך וַעֲבָדֶך, חשוב אותו כאלו הוא ילידֶך; ואם הֵקַל לעבדותו לאט לו ושָלם חיש שכירותו ופעלו” (מוסר השכל חרוז 41־40).  ↩

  171. . ע‘ החזות הקשה והדברים הנמרצים שחזו עושי דברי יוסי המעוני, רש"ב לקיש, ר’ יהודה בר נחמני ור' אמי על דַיני בור שבישראל (ח"ס 106־104).  ↩

  172. ע‘ גיטין י’.  ↩

  173. “ואין בה קילותא כל עקר”(תה"ג ליק סי‘ מ’).  ↩

  174. “המדינה הזאת שאנו עכשו בתוכה והיא בגדאד אין מקבלין בערכאות של גוים אלא עדים פקחים וגדולים ועשירים שלא עלה עליהן גזל ולא דברי שקר ולא דברי שוא ונקראין אלמערלין” (תה“ג זכל”ר 140). ובתשובה אחרת: “ואין עולין בערכאות שלהן ולא מקבלין אלא עדות שהן מומחין לשופטין שלהן” (117).  ↩

  175. “ואף הגוים הללו חוששין לזיוף וכו'” (140).  ↩

  176. “כגון אלו אם העידו על שטר וכו' וקבלן השופט שלהן אף אנו נמי דנין באותו שטר וכשר [הוא] אצלנו, וכן מנהגנו עכשיו מעשים בכל יום” (שם).  ↩

  177. שם. ותלונה זאת אתה מוצא כמעט ככתבה וכלשונה בדברי רבנו משה בן חנוך על בתי משפט המושלמנים בקרב הערבים שבספרד שכבר הבאנו במקומם.  ↩

  178. תה“ג זכל”ר שם.  ↩

  179. ככה נראה מעט ממאמרו: “ואין אנו יודעין מה בלבם” (תה“ג זכל”ר שם).  ↩

  180. “תינוקות של גוים ללמדם שם, כל שיכול לדחותן דוחין; ואם חוששין לתרעומות אין דוחין, מפני דרכי שלום” (ס' העתים 256).  ↩

  181. ע“ד מגע היין השיב: ”אם הגוים הם מדת ישמעאלים, שבדתם היין אסור, ותיעבו וקללו השותים בו, אין בו חומר; [ואם] כשעמד מר [רב] יהודאי לא אמר לא איסור ולא התר, [הוא מפני כי] לא היו עדיין נקיים מן האמגושים – הפרסים, שהם היו שותים יין – וכאשר (ישנו) [ישתנו] הדורות ולא ישאר כלום מי ששותה יין כתועבה בעיניהם" (אשכול) של הישמעאלים, ומשום זה אין לנהוג אסור במגעם.  ↩

  182. העברת שער בית השחי נאסרה משום “לא ילבש גבר”. וכאשר נשאל רב האי על זאת, השיב: “מנהג כלהו רבנן בשתי ישיבות ממאתים ושלש מאות שנה שמעבירין שער בית השחי”, כי “יש הפרש בין תכשיטי נשים בין הזמנים ובין המקומות – – כי לא סיים לנו כלי גבר אלא לפי המנהגות, ובאותן השנים לא היה מנהג האנשים להעביר [שער] בית השחי”, אבל עכשו מעבירין האנשים, ובשביל זה אין בזה אסור משום לא ילבש גבר ואנשי אותן המקומות – [שאינן מעבירין עד היום, אף] – עכשו אסור להעביר" (תשובת הרשב“א ס”י קכ"א).  ↩

  183. “ר‘ מצליח וכו’ שלח לו – לר‘ שמואל הנגיד – אגרת וכו’, ובתוך שארי דבריו ספר כי ביום אחד נפל הדבור בבית הישיבה על אודות הפסוק: שמן ראש אל יני ראשי – תהל' קמ”א, ה‘ – ונחלקו בו הנאספים בבית הישיבה, ורמז רב האי ז"ל לר’ מצליח שילך אל קתוליק ((Katholikos הנוצרים וישאלהו מה שנמצא אתו בבאור זה הכתוב, ולא הוטב הדבר בעיני ר‘ מצליח. וכראות הגאון ז"ל כי קשה הדבר לר’ מצליח, התרעם עליו, באמרו כי האבות והצדיקים אשר היו קדושים, לא נמנעו לחקור ע“ד באור המלות אצל בעלי אמונות שונות וגם אצל רועי הצאן והבקר ־ ־ והלך ר' מצליח ז”ל אל הקתוליק, ושאל את פיו ואמר לו, כי בשפת סורית הפסוק מתורגם כזה: “משתא דרשיעי לא עכי (?) רישיה” (פירוש רבי יוסף אבן עכנין לשה“ש בערבית: זכל”ר ג‘ 49 ועי’ עוד גנזי קדם ג' צד 67).  ↩

  184. ע' לעיל צד 155.  ↩

  185. “ ־ ־ מנהגא ירושה מאבות לבנים מן יומא קמאי” (הלכות רי“ץ גיאת, מפתח לתה”ג 220).  ↩

  186. “וששאלתם אם תשנו מנהגכם ־ ־ אלה הדברים אינם בתלמוד ואינם מן היסודות החמורות אבל הם [מנהגים] יפים ־ ־ שהם ירושה מן הקדמונים” (תשובה מתורגמת מערבית: תה“ג זכל”ר 310). “אע”פ שלא ידענו טעם, צריכין אנו לחוש שלא על חנם פשט מנהג זה בישראל" (תה“ג ליק י”ד).  ↩

  187. לקוטי ספרי מקח וממכר (תולדות רה"ג: שיר הערה 25).  ↩

  188. ארחות חיים. וע‘ דבריו ס’ העתים 275, ־ ולענין כתובה: שעצ“ד ע”ז, ולענין הוצאת ס“ת בט”ב הל' רי“צ גיאת, מפתח תה”ג 224).  ↩

  189. כמליצתו “והלכה זו ירושה מימות הנביאים” היא (תה“ג ליק צ”ב, כלומר מאנשי כנסת הגדולה שהיו בהם כמה נביאים (ע"ש).  ↩

  190. תמים דעים סי' קי"ט  ↩

  191. כלומר הראיה הגדולה מכל הראיות היא המאמר השגור בפי רבותינו “פוק חזי וכו'” שתרגומו העברי הוא “צא וראה איך העם נוהג”.  ↩

  192. תמים דעים שם.  ↩

  193. “ואודות מנהגים שלנו, אם נקל הוא לצבור לשנותם, ויקראו את המקראות כמו שקוראים אצלנו, מה טוב הוא; ואם [ע”י זה] תהיה מחלוקת בצבור, מוטב שתחדלו ותעשו כמנהגיכם" (תשובה מתורגמת מערבית; תה“ג זכל”ר 310).  ↩

  194. “וששאלת על הספתגה” – הספתגה היא בל' ערבית המחאת סוחר לחברו לשלם כסף למביא: “אנוייזונג” – “כך ראינו: שאין בשרשי הדינים שלנו ]להתיר] לשלוח הספתגה, לפי שאמרו רבותינו: אין משלחין מעות בדיוקני – ב”ק ק“ד: ־ ואפילו עדים חתומין עליה. אבל בשביל שראינו שהבריות משתמשין בה התחלנו לדון על פיה, כדי שלא יתבטלו המסחרים בין האנשים וקבלנו לדון בה כמשפט התגרים לא להוסיף ולא לגרוע, וכך הוא הדין ואין לשנת ממנו דבר”.  ↩

  195. “ואשר אמר גאון פיומי ז”ל כי צוה הקב“ה לעשות בארץ יום אחד ובגלה שני ימים, כן אנו אומרים כי מצות אלהים היא” (תה"ג ליק סי‘ א’ וע' ראש סוף יומא).  ↩

  196. “הכין חזינא דודאי מילתא כדכתב רב סעדיה גאון נ”ע" (תה“ג זכל”ר 109, וע' סגנון הכבוד של רה“ג על רס”ג שם 309/10).  ↩

  197. רש“ג ז”ל, מלבד דברי הכבוד שכתב עליו באגרש“ג, כתב על רב סעדיה, כי ”חכם גדול היה ואין משנה שלמה ממשנתנו אובדת [מ]אתו" (שעצ“ד י”ח).  ↩

  198. רוח ההיסטוריה חוט משוך הוא על מעשי רב סעדיה. מלבד תקופות הנביאים, התנאים והאמוראים שיחד להן פרק בס‘ הגלוי, הנה כתב את “ספר המועדים” אחרי מחלוקת בן מאיר, בשם “ספר זכרון לדורותינו”, וגם את זכרונות דברי ריב בן זכאי ובן שרגדו עליו סדר בסדר הסתורי בספר הגלוי. וחבתו את ההסתוריא של ספרותנו נראית מתוך חזרתו אחרי מגלת בית חשמונאי וס’ היובלים (ע' לעיל פרק רב סעדיה גאון).  ↩

  199. ב“מ פ”ה.  ↩

  200. כדעת אחרים האומרים: “ספרו של אדם הראשון כתוב בו מעשה בראשית ומעשה מרכבה ברמזים” (סדר החכמים ח"א 163) או “תנועות בשמים” (מעשה אפוד 160), אע"פ שאין שום רמז לכל אלה הדברים המובאים בשם ספר זה בגמרה.  ↩

  201. אלה הדברים האמורים בשמו “שמואל ירחינאה חכים יתקרי וגו‘ ואסו דרבי על ידו תהא; רבי ורב נתן סוף משנה: רב אשי ורבינא סוף הוראה, וסמנך עד אבא אל מקדשי וגו’” (ב“מ שם פו”ו).  ↩

  202. “ודשאלתון ספרו של אדה”ר מאי אית בי‘? אנחנא לא חזא לנא ולא שכיח השתא כל עקר ומעולם לא דבר שנוי היה אלא מהוייא [מחזייא (?)] מילתא דאית בי’ פירוש הדורות וחכמיהן וכו‘“ (תה“ג זכל”ר 104־103 ע"ש). וא”כ הוא לדעתי מעין ס’ סדר עולם שבימי התנאים ומעין ספר תנאים ואמוראים שבימי הגאונים. ומה טוב וטהור טעמו של רב האי גאון שכוֵן לטעמם של רבותינו הדורשים “ זה ספר תולדות אדם: עד שאדם הראשון מוטל גולם וכו‘ הראה לו דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו וכו’ וכו'” (ב“ר כ”ד). ובמליצה עוד מפורשת מזאת “הביא לו – הקב”ה למשה – ספרו של אדם הראשון והראה לו כל הדורות שהן עתידין לעמוד לו – הקב“ה למשה – ספרו של אדם הראשון והראה לו כל הדורות שהן עתידין לעמוד מבראשית עד תחית המתים: דור דור ומנהיגיו דור דור ונביאיו וכו‘ וכו’” (שמ“ר ל”ט, ע"ש).  ↩

  203. ככל אשר מנו רבותינו את ראשי חסידי ישראל לדורותם בתענית צבור במאמרי “מי שענה”: את אברהם בהר המוריה, את יהושע בגלגל, את שמואל במצפה, את אליהו בהר הכרמל, את יונה במעי הדגה ועוד (תענית ט"ו), והבאים אחריהם הוסיפו עליהם את שאר החסידים המפורסמים עד עזרא שהוא האחרון לגדולינו הנזכרים בכתבי הקדש, כן הכניס רב האי גאון בפיוטיו בסדר מי שענה גם את חסידי ישראל, שקמו בימי בית שני אחרי אנשי כנה“ג, את החשמונאים ואת חוני המעגל ”וחשמונים עניתם בחיָלות, והעונה בתוך מעגל לחוני, בשמך בעת נשבע" (מפתח לתה"ג 202 הערה ז').  ↩

  204. רב סעדיה בס' האגרון מדד כמעט במדה אחת לענין משמרת הלשון, לסופרים שבזמן בית ראשון ולבן סירא ואלעזר בן עיראי שהיו בימי בית שני וליוסי בן יוסי וינאי ור"א הקליר שהיו אחרי חתימת התלמוד (ע' לעיל פרק רב סעדיה גאון).  ↩

  205. ע' שם.  ↩

  206. ע‘ חלק ח’ 178 הערות 12־10).  ↩

  207. טעם זקנים נ"ד.  ↩

  208. נ"ט.  ↩

  209. במליצה אחת השיב לשואלים אותו על דבר מעשה הנפלאות שאנשי רומי מתגדרים בו ולשואלים אותו ע“ד דקדוקי דינים בהלכות: ”וכל השבושים שחכמים הבאים מרומי משבשין אתכם“ (שם נ“ה־נ”ו) ”וכל השבושים הבאים מרומי ומשבשים אתכם (תמים דעים סי' קי"ט). ומה זרה היא כיום, אחרי הגלות תשובות רב האי בענין זה בס‘ טעם זקנים ובפי’ רב ברזילי לס‘ ימירה, השערת הג’ שי“ר ז”ל ותמהונו על רבנו נתן מרומי: “שהיה מחזיק בלמודי סדות ולחשים וספורים נפלאים, אע”פ שתלמוד ההוא לא היה נפרץ עוד בימיו רק רב שרירא ורב האי החזיקו בו כבר“ (תולדות רבנו נתן: בכה“ע תק”ץ צד 12). והלא הדבר הפוך ומהופך. רב האי היה החולק הגדול על ”לחשים וספורים נפלאים", כמפורש בתשובותיו, ואיטליא היתה ארץ המרכז לדברים אלה, ככתוב בתשובות אלה ומפורש עוד יותר בס' יוחסין למשפחת אחימעץ (סדה"ח ב' 111 עד 132).  ↩

  210. עי' אוצר הגאונים לחגיגה צד 20.  ↩

  211. כי מלבד אשר אין להאמין כי בימי רב סעדיה, אשר כל דעותיו היו צלולות, יתן מקום לדברים אלה, הלא מצאנו את רב האי מעיד על רב משה גאון, שהי' בסורא בשנת 4590, שתלו בו מנהגים כאלה, כי “חקרו קדמונינו זה הרבה ונגלה כזבנות כמה טענות” שטענו עליו (טעם זקנים נ"ו). ובכן נחשב הדבר הזה בסורא בימי הגאונים להוצאת לעז.  ↩

  212. “כך אנו גורסין: התוקע לשיר – ר”ה ל“ג – של קרבן או זמר. ושמענו שמי שבישיבת מחסיא יש גורס: לשֵד, ואין אנו יודעין איך יתקע לשדים? ומפני מה?” (הלכות רי“צ גיאת מפתה”ג 262)  ↩

  213. "לא כענין רפואות שהיו הראשונים עושין רפואות של עכשו ־ ־ ואין לסמוך עכשו על אותן רפואות, (תה“ג זכל”ר 208).  ↩

  214. ע' תשובה לרש“ג בענין זה שהבאנו בפרק זה, ועקר דעה זו אנו חוזרים ומוצאים בפי רבותינו הפוסקים: ”ואע“ג דאמרינן יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין, כבר תמהו על זה רבים, שהחוש מכחיש זה, אלא שאנו צריכין לומר שעכשו נשתנה הענין. וכן הוא בכמה דברים – בית יוסף בשם התשב”ץ –" (ש“ע אהע”ז קנ"ו ד' הגהה).  ↩

  215. ר' הערה קודמת.  ↩

  216. “בשעה שמעביר ידיו על עיניו – ברכ' י”ד ע“ש – פי רב האי: מפני רבנ' שלא יראו עיניו כשהוא מסביבן ומתגנה” (ערוך ע' בר פחתי).  ↩

  217. מוסר השכל חרוז 9. 10. 18. 49. 50. 73. 94. 139.  ↩

  218. 12. 13.  ↩

  219. 47. 48. 120. 171.  ↩

  220. 6. 8.  ↩

  221. 47.  ↩

  222. 55. 56. 75. 107. 142. 143. 157.  ↩

  223. 30. 33. 63. 137.  ↩

  224. 108.  ↩

  225. 59. 69. 70. 84. 117.  ↩

  226. 69  ↩

  227. 146־145.  ↩

  228. 129  ↩

  229. מליצת שפי אנו קוראם למליצה פשוטה Prosa , שאין רום חזון ושיר שורה עליה, כי פירוש מלת “שפוי” (גטין כ"ג.) הוא שותק שאין רחו מתעוררת ממנוחתה ומדעתה המיושבת. ושם המדה הזאת שֶפִי, וע“כ נאמר על בלעם בטרם שרתה עליו רוח הקודש, שהיא השירה העליונה שבעליונות: ”וילך שֶפִי" (במדבר כ"ג, ג').  ↩

  230. מוסר השכל חרוז 22.  ↩

  231. 104.  ↩

  232. ע‘ יומא ב’.  ↩

  233. 16־14.  ↩

  234. 29־27.  ↩

  235. 52  ↩

  236. 26. וע‘ משמע מלת “חנות” "תהל’ ע“ז, י'; איוב י”ט י"ז).  ↩

  237. ע' דברי רב חסדאי (ח"ו 137 הערה 3).  ↩

  238. 123.  ↩

  239. ע' צד 163.  ↩

  240. מוסר השכל חרוז 101. 102.  ↩

  241. 122.  ↩

  242. אבות ד', ט"ו.  ↩

  243. מוסר השכל חרוז מובא נחל קדומים 27.  ↩

  244. ע' לעיל. ומזה גם חרוזו “ואל תישן והבט אל נְמָלָה”(מוסר השכל חרוז 12).  ↩

  245. “וּמִנֹּעַר בְּחַר רֵע אֲמָנָה, אשר תמצא בכל רגע ועונה”(85), “שמור תמיד חברך ועמיתך, ואז תיקר בנפשו אהבתך” (70), “אהב את רעך תמיד כנפשך” (134), "ומה נעים וטוב שבת ידידים (77).  ↩

  246. “בכל עונה יהי ספרך בחיקך” (160). וגם לכל אב על בניו צוה: “קנה להם בכל כחך ספרים” (27).  ↩

  247. אולי יש לגרוס “לשֶׁפֶר”, לאמר לגורל נעים לחלק טוב (וע‘ תהל’ ט"ז, ה‘, ו’).  ↩

  248. 172.  ↩

  249. 82.  ↩

  250. 83.  ↩

  251. תה“ג זכל”ר 27.  ↩

  252. שם.  ↩

  253. אין ספק בידנו, כי לא הקפידו רבותינו אלא על סתם שירי שבח של יופי שלא במקום מצוה, אבל לשבח את הכלה ביפיה למצוה נחשבה לרבותינו, כי מאמר “כלה נאה וחסודה” (כתובות י"ז) ודאי הוא חרוז ראשון לשיר שלם, הוא חרוז חוזר בסוף כל מחרוזת שבו. וכן אנו מוצאים החרוזים הנחמדים: “לא כחל ולא שרק ולא פרכוס – ויעלה חן” (שם). שיר שבח לכלה היה בפי אבותינו שבארץ ישראל, כאשר ספר בר דימי: “הכי משרו קמי כלתא במעראבא” (שם). וגם בית שמאי הורה “לפי יופיה וחשיבותה מקלסין אותה” (רש“י ד”ה “כמות שהיא” שם). ובמצוה זו נשתבחו התנא הגדול ר‘ יהודה בר’ אלעאי והאמורא רב שמואל בר יצחק (גמ' שם) ודניאל איש חמודות נחשב למדקדק במצוה זאת, שאפשר שהיתה ראשית מוצאה בימי קדם (אדר"נ ד‘, ה’).  ↩

  254. והשירים האלה הם לדברי הגאון הזה הבקי מאד: כגון שלישמאלים הללו שנקראין אשעאר אלגזל" (תה“ג זכל”ר שם).  ↩

  255. מוסר השכל חרוז 64.  ↩

  256. תה“ג זכל”ר 28.  ↩

  257. כגון חכמת אריסתובול ופילון ושאר חכמי אלכסנדריא ויוסיפוס.  ↩

  258. האחד בין חכמי הבקורת, המבחין תמיד את העצם הישראלי בכל מקום אשר ימָצֵא, הבחין גם את יקרת השיר הזה ויתנהו עליון על כל הדומה לו: החוקר שד“ל, בהשיבו אחור את דברי האומרים להוציא את שירת ”מוסר השכל“ מיד רב האי ולתלותה באחרים, פקח את קהל עמו להתבונן על ערכה כי ”היא מרגלית יקרה – – גל עֵד לדת היהודית ולאמונה הישראלית כאשר היתה בימי התנאים והאמוראים בלא תערובת דעות חיצונות ושבושים פנימיים“ (פניני שד"ל 160). ”בה נחתם החזון העברי ונסתם המקור הישראלי מהוליד בדומה, בלי תערובות זרע בזרע ואומה באומה – – כל חכמתו היתה יהודית ומחברתו ראייה להקרא יהודית" (154).  ↩

  259. טהעאלאניע געשיכטע אונד עטהיק.  ↩

  260. ספרי רב האי כעין ספר “משפטי השבועות” לא כתב אלא לתכלית זו כדבריו אלה: “שלא בארתי כתבי זה אלא כדי להבין מי שאינו מבין – – לפי שראיתי מעוט בינת רוב המתחכמים בגמרא בזמן הזה” (משפטי השבועות סוף ח"א).  ↩

  261. על תלונת רב פלטוי גאון (תה“ג חמדה גנוזה ה' ק”ו).  ↩

  262. שעצ"ר ל'.  ↩

  263. למען הודיע את יתרון מספר התשובות של רב האי על של גאונים אחרים מפורסמים הננו לרשום פה דוגמות אחדות של מספרים שונים של תשובות שנשתמרו ושנתגלו לגאונים שונים עד שנת תרנ“א, לפי המנין המדוקדק של הרב החכם ר' יואל הכהן מיללער ז”ל: מרב יהודאי ק“י תשובות (מפתחת לתשובות הגאונים צד 72), מרב פלטוי ע”ח (92), מרב נטרונאי בר הילאי ר“צ (121), מרב עמרם קי”ט (129), מרב סעדיה קל“ז (168), מרב שרירא רנ”ב (196), מרב שמואל בן חפני בן דורו של רב האי ס"ב (174) ומרב האי גאון נשתמרו ונתגלו שמונה מאות ואחת תשובות (265), מלבד שהוא חתום על עוד שבעים תשובות מתשובות שהשיב רב שרירא אביו (197־201).  ↩

  264. באחת מתשובותיו הוא כותב: “והוצרכנו בדברים אלו בתשובה זאת, כי רוב שאלות אלו תוֹאנוֹת הן וכו', וכמה מנהגי תפלה בכנסיות שכלן נכחות, הללו אומרים יתקלס והללו אין אומרים, הללו אומרים והוא רחום בברכת יוצר והללו אין אומרים, הללו מוציאין ס”ת בקלוס (פלגי) [פלוני] וכו‘ וכו’" (תה“ג בס‘ תמים דעים סי’ קי”ט).  ↩

  265. הננו מוצאים בתוך שואליו “מהחכמים החברים שבירושלם” (תה“ג זכל”ר 29) שבמערב אזיא ומספרד שבמערב אירופא ומקירואן שבמערב אפריקא “ומבני ואדי אלקרי” שהוא בנגב ארץ ערב (91ף וע"ש הערת הרכבי) שגֵרש הכליף עומר בימיו משם את ישראל (ח"ט צד 82) ובימי רב שרירא ורב האי אנו מוצאים שם קהלה מישראל.  ↩

  266. "שאלנו את היונים התלמידים המצויין לפנינו מן קצטנטיניה ואמרו, כי ידוע זה בלשון יוני וברור וכו' (תה“ג זכל”ר 105).  ↩

  267. ר‘ מצליח בן אל בצק דיין בסיציליא בשובו מבגדד שלח לו – לר"ש הנגיד – אגרת וכו’“ (פי‘ וי’ יוסף אבן עכנין לשה“ש בערבית: זכל”ר ג' 49), והוא המספר בדבר הפסק שדרש רה”ג את פתרונו מפי התרגום הסורי שביד הקתוליקוס (לעיל צד 158 הערה 4).  ↩

  268. רב דוסא בן רב סעדיה גאון מספר בימי זקנתו מאורע שאירע לו “משעור שתין שנין”, כלומר ששים שנה לפני כתבו את התשובה ההיא, ומזכיר שם לצורך ענינו את כל “סבי ורבותא דההוא זמן” (תה“ג ליק סי' מ”ב ותה“ג שערי תשובה קל”ו). ואף כי האריך רב דוסא ימים הרבה, בכל זאת אין ספק, כי לפני ששים שנה לכתיבתו היה צעיר מאד, וסתם מקומו בילדותו הלא היא סורא מקום בית אביו. ואם כן הלא אנו רואים בעת ההיא בסורא מושב זקני גדולי חכמי ישראל שהרביצו שם תורה, וכי גם צורת בי דינא דמתיבתא היתה להם, כאשר נראה קצת מדבריו: “והכין עבדינא באסמכתא [ואולי באסכמתא(?) דכלהון”; ואף כי לא היה להם גאון ממונה, היה כבוד בית מדרשם חשוב, כי כן אנו לומדים מלשונו של רב סודא הכותב: “ומשני נפישותא לא דייני להו בתרתי מתיבתא” (עטור את כתיבה). ועל כרחנו לא יכתוב “משני נפישתא”. כלומר משנים רבות על השנים שהתחילו משנת 4758, שאז קם רש"ב חפני לגאון בסורא, כי שנם אלה כבר היו קרובים לימי זקנתו של רב דוסא, ואי אפשר לו לאמר עליהן משנם רבות, אמור מעתה שאפילו בימים שלא היה בראש רבנן דסורא גאון, נחשבו למתיבתא (וע' לעיל 137 הערה 3).  ↩

  269. ע' הערה הקודמת.  ↩

  270. “־ ־ אתרמיא לנא כי הא מילתא מן שתין שנין דאשתבענא בשעת קניטת דעת כי הא מילתא” (תה"ג ליק שם) – שלא לאכול פת זמן קצוב.  ↩

  271. ראב“ד הלוי חותם את פרשת דברי ימי רב סעדיה בדברים אלה: ”ויתר דברי רב סעדיה, והטובות אשר עשה לישראל, הנם כתובים על ספר הגלוי ועל אגרת רב דוסא בנו שכתב לרב חסדאי הנשיא בר רב יצחק מנוחתו כבוד" (סה“ק: סדר החכמים ח”א 66 וע' לעיל). ואין ספק כי בימי נעוריו כתב רב דוסא את אגרתו, כי רב חסדאי מת, לדעת גרץ המתקבלת (גד"י גרץ V 491/2), לפני שנת 4736 וכבר נתפרסם אז שמו של ר' דוסא בספרד.  ↩

  272. ע‘ תה“ג שערי תשובה פ”ז סַעַדְיָנָא סי’ ל' ומאמר “רב דוסא ברס”ג“ לרש”א פאזנאנסקי 10.  ↩

  273. כמה נשמע מדבריו: “אנן לכתהלה לא דיינינו לכון בה” (תשובתו בס' העטור אות “כתובה”).  ↩

  274. בידנו לא נשארו ממנו בלתי אם חמש (מאמר ר' דוסא ברס“ג לרש”א פאזנאנסקי 24־10). וברשימה של תשובות גאונים מתורגמת מערבית נמצא “שֵם מאמר ע”ד דין שטר שזמנו כתוב בשבת שהשיב רב דוסא לשואליו לעיל, קירואן הרחוק מאד (קהלת שלמה לרש"א ווערטהיימער ד' ירושלם). אך מלבד שאלות אלה נזכר ברשימה ערבית אחרת “אל שאלות לר' דוסא גאן חולין” (שו“ת הגאונים מן הגניזה 61 – וע”ש גם 58). ובכן נראה, כי להלכות שחיטה וטרפות וכיו"ב בלבד נמצא לו מספר הגון של תשובות.  ↩

  275. על ענין “שלמים שהזיקו וכו'” (ב“ק י”ג).  ↩

  276. ע' תשובה זו שטה מקובצת ב“ק שם ומאמר ר”ד ברס"ג לפאזנאנסקי 15.  ↩

  277. “ואני אומר, כי דברי רבינו האי (ז"ל) הם בתכלית השלמות, ורבינו האי (ז”ל לא יכשל בזה, ואפילו הצעיר שבתלמידיו“ (שם), ”ולא נשאר עליו קושיא" (שם).  ↩

  278. רס“ג מת בשנת 4702 ור”ש עלה לגדולתו בשנת 4780, כאר יתבאר אי“ה במקומו. מכל מקום מלות ”ז“ל” הנאמרות רק על המתים אינן נכונות, כי ר‘"ש הנגיד מת בשנת 4815, ובכן הי’ לפי זה לר"ד להיות בן מאה ועשרים בכתבו את תשובתו, ודבר זה אינו מתקבל על הדעת.  ↩

  279. כזה יכנהו הריב“ש בתשבותיו, הר”ב אשכנזי בשיטה מקובצת ור"ח וויטאל בס, הגלגולים (מאמר כ“ד רב דוסא ברס”ג צד 9 הערה 17).  ↩

  280. על דברי רמב“ם ז”ל: “ואח”כ אשוב להכנס עם הפילוסופים במה שאמרוהו מקדמות העולם“ (מו“נ א' ע”ו), נוספו בגליון מו”ג כת“י ערבי דברי רמב”ם, שתרגומם העברי זה הוא: “ואשיב עליהם, ולא אחשוב שרק אני בלבדי השתדלתי להשיב עליהם, כי כבד קדמוני בזה אחרים, כמו רבנו האי ואהרן בן סרגאדו ובן גַנָח ובן עאקולי (?) ובן חפני הכהן ור' דוסא ואביו רבנו סעדיה גאון, זכר כלם לברכה וכו'” (סוף מו“נ ח”א כת“י אקספורד רשימת נייבויער סי' 241. ותרגומם העברי הוא לרש”א פאזנאנסקי במאמרו ר“ד ברס”ג 25).  ↩

  281. לעיל 134 הערה 1.  ↩

  282. 137 הערה ו.  ↩

  283. ע' צד 138 הערה 3.  ↩

  284. בשנת 4748 כתב רב שרירא, בהגיעו לשנת עזוב ריב סטיא את מתיבת סורא, שהיא שנת 403: “ועד השתא ליכא במחסיא מתיבתא” – אגרש"ג 118 – (לעיל 137 הערה 2).  ↩

  285. אלה הם דברי רב שמואל באגרתו המקוטעת שנמצאה בגניזת מצרים: “ ־ ־ ואף כי נעשה שלום גמור בינינו ובין מר רב שרירא גאון רי”ת טרם אסיפתו בשנים ועם גאון בנו [רב האי], יאמצהו מֶגִינו כי התחת[ן] בֶּנו ויקח בתנו ויכתבו בינינו תנאים בשמ[נו] ומהם כי כל הנדבות הבאות בשמנו וכו'“ (J. Q. XIX 308 וע' סה“ק: סדה”ח 671), ”תנאי הישיבות הן, כי אם יבא כסף מן הנדיבים על שם אחת יהיה לה או על שם אחד מגאוניה יהיה לו; ואשר יבא סתם יהיו חלוקים, חֶצים לנו והחצי לחתננו" (שם אגרת J. Q. R.).  ↩

  286. אנחנו גדולי היש[יבה] אין גדול וזקניה אין גדול ממנו בחכמה ובשנים. זקני היש[יבה] וחכמיה עמנו ויושבים לפנינו" (שם). ודומה מעט סגנון זה אל סגנון רב נחמי' אחי אביו של רב שמואל במכתביו (ע' לעיל 137 הערות 6, 7 וצד 138 הערה 5).  ↩

  287. אגרת J. Q. R. שם ומנוי סגן ישיבה זה דומה למנויו של מר שלמה בן טבנאי (ע' לעיל בראש הפרק).  ↩

  288. אגרת שם.  ↩

  289. סה“ק: סדה”ח 671.  ↩

  290. ע' מפתח לתשובות הגאונים 169.  ↩

  291. פאר הדור ס“א: זכל”ר ג' 31.  ↩

  292. זכל"ר ג'  ↩

  293. שם ספר זה בל' ערבית כתאב אל בלוג ואלאדראך (שם).  ↩

  294. שם.  ↩

  295. שם.  ↩

  296. מפתח לתה"ג 174.  ↩

  297. אחד מראשי נבוני דבר במקצוע זה כתב: “גם ר‘ שמואל בן חפני אסף רוח בחפניו, בפ’ ויצא יעקב ברוב עניניו, כי הזכיר כל נביא בשמו, וכמה פעמים גלה ממקומו, וכמה תועלת יש בהליכות הדרך, ואין תועלת לפ‘ הזה כי אם איך וכו’” (הקדמת ראב"ע לתורה).  ↩

  298. זכל"ר ג' 50.  ↩

  299. איש פתי נלעג לשון, ושמו ישראל האסכנדרי מן הקראים, עִפֵּר בעפר על שני הגאונים לאמר: “בא השוגה הפיתומי, הוא ושמואל ילד חפני, לעקור את דת בני מקרא, כאשר זמם בן הצָפני (?)” (לק"ד: נספחים 174).  ↩

  300. ע' דבריו “וכך ראו רז”ל להיות הדין, ואין לנו להרהר אחר מדותיהם" (אבן דנאן: חמדה גנוזה עדלמן ל"א).  ↩

  301. “דאסמכתא לכל הברכות שיהיו מעומד מדכתיב: ויברך את קהל ישראל וכל קהל ישראל עומד – מ”א ח', י“ד –” (ארחות חיים ב' 118).  ↩

  302. כדברי רב האי עליו: “ומר רב שמואל גאון ז”ל וכיוצא בו, שהרבו לקרות בספרי נכרים, אומרים וכו‘“ (תה"ג ליק 32). והרב המאירי הנוח מאד כתב דעות רשב”ח “אלא שאן עניָנם ראוי לסמוך עליהם כל כך” (הקדמתו לבאורו למס' אבות) "וגם לב ר’ יוסף אבן מיגאש פנה ממנו, ורבנו נסים בספרו מגלת סתרים חלק על דעותיו" (זכל"ר ג' 50).  ↩

  303. שם. וגם את דבר העלאת שמואל הנביא ביד בעלת האוב בעין דור חשב רש"ב בן חפני לחלום שחלם שאול (רד“ק ש”א, כ“ה, כ”ח).  ↩

  304. “ונפטר בימי רב האי ארבע שנים מקודם פטירת רב האי” (סה“ק: סדה”ח 67). ורב האי הי‘ גאון בפומבדיתא ארבעים שנה (שם). ומדברי רשב“ח באגרתו (לעיל 170 הערה 5). אנו רואים, כי בעוד רב שרירא חי, ובכן בטרם היות עוד רה”ג לגאון, כבר הי’ רשב“ח ר”מ בסורא. אך את תחלת היותו לר“מ לא ידענו לברר, מכל מקום קדמה תהלתו לתהלת רה”ג, ובכן היתה שנת השלשים ושש לרה“ג לכל הפנים יותר משלשים ושש לרשב”ח.  ↩

  305. תשובת צ“ט בתה”ג ליק ע“ד ד' שנכנסו לפרדס, בדעה צלולה וטוב טעם ופרק נאה מאין כמהו השיב אחרי מות רשב”ח, כי הזכירו שם את שמו בתוספת מליצת “זכרו לברכה”.  ↩

  306. דברי התלאות אשר מצאו מיד אויביו אותו ואת אביו הלא הם כתובים בפרק זה. אך מלבד זה כתב ר' שמואל הנגיד, בקינתו על רב האי, אשר הציקוהו הזדונים ובצדיה וארבו לו כמו חיה“ (זכל“ר ח”א 48). וגם מפו הגאון עצמו התמלטו דברים מרים מאד אשר העידו על המוצאות אותו מפי בני עמו אנשי מקומו: ”ואל תאמֵן לך אל כל יהודי, ודע כי בם מְתֵי עושק וסרה, וכסדום מעשיהם ועמורה" (מוסר השכל חרוז 100־99).  ↩

  307. “אשר חיה כימי מאה”(קינת ר“ש הנ' זכל”ר שם. 46). וע' הרכבי והערה 15 נייבויער לסה“ק סדה”ח 66.  ↩

  308. סה"ק שם וצד 67.  ↩

  309. “ואם הלך ואין לו בן” (קינת רשב"ג שם 48) “ולא זכה לבן” (שם).  ↩

  310. ) “ומסרה [רב האי את תורתו] לרבנו אליהו הזקן שיסד האזהרות בעל אחותו של רב האי גאון” (ת' רש“ל כ”ט) “רבנו אליהו הזקן שיסד אזהרות אמת יהגה חכי” (שם).  ↩

  311. ע' מליצת “אביהן של ישראל” (153). אשר קראו לו בחירי חכמי האומה.  ↩

  312. כגון שמות חדשים ומלאכים שעלו מבבל (ירש‘ ר"ה א’, ב',). ותשמש לשון ארמית וגַוָנים וסממנים חדשים במלאכת הסגנון באגדה.  ↩

  313. כגון המושגים הזרים של כֹּח היולי, ד‘ יסודר, גשם החמישי, שכל הפועל, שכלים הנבדלים, שלא נמצא להם זכר במקרא או בתלמוד ושרב סעדיה חלק עליהם (לעיל 62/3), ור’ יהודה הלוי השכיל לתתם בתחלת ס' הכוזרי בפי הפילוסוף היוָני להודיע כי כל דעות אלה של יון הן ולא של ישראל.  ↩

  314. תשובת הנגיד לבני ישראל במצרים ר' אברהם בן רמב“ם ז”ל (תשובת הרמב"ם דפוס ליפסיא צד ג').  ↩

  315. שאלה שם.  ↩

  316. שה“ש רב‘ ד, ד’ והמקרא ישע' ”ד, א'.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות