רב צמח בן כפנאי ורב חנניה בן יהודה גאונים בפומבדיתא. רב עמרם הראוי נדחה ורב אהרן בן שרגדו קופץ על כסא המתיבה. רב יוסף בר סטיא בורח מסורא מפני זממי רב אהרן. סדרי המתיבה בסורא בטלים. רב נחמיה חולק על רב אהרן ויורש את שררתו אחרי מותו. מעוט כבוד המתיבה בימי רב אהרן ורב נחמיה. כבוד המתיבה מתחדש בהיות רב שרירא לגאון. ערך רב שרירא ורב האי בני מולדתם. השתוף הגמור לאב ולבן בכשרוניהם ובמדותיהם. קדושת הדיַָנות בעיני רש“ד. צדקתו הנשקפת מהוראותיו. קנאתו על אנשי בצע הצבועים. מתכֻּנתו אל האגדה ואל הפלספה. ספרו מגלת סתרים. אגרת רש”ג וערכה. מצוק ומחסור במתיבה. רב האי מתמנה לאב“ד. שוטני המתיבה מלשינים את רש”ג עם האי למלכות. שניהם נאסרים ורכושם נבוז. נפטרים מִכִּלְאם וחוזרים לשררתם. מות רב שרירא ממחלת ידו ורב האי קם לגאון. רוחב דעת רב האי בלשון ובמדע. התורה היא העקר בעיניו. זהירותו מתערובת דעות חיצונות בחכמת התורה. הכרתו את עקרי הדעות הישראליות. משמרות מוסר ההלכה בטהרתו. עינו היפה בכל כִּתֵּי בני אדם. חששו לפסקי ב“ד של גוים ולעדותם. ערך המנהג המקובל וערך השלום בקהלה. טעמו ההסתורי. דעותיו הדומות לדעות רס”ג. שירת מוסר השכל. ערך ספריו, רוב תשובותיו ורוב תלמידיו. ר' דוסא בן רס“ג וחכמי דורו בסורא. גדלו בתורה ואהבתו לרב האי. ר' שמואל בן חפני גאון בסורה. מר יוסף בן ברכיה סגן הישיבה. חכמת רש”ב חפני בתורה ובמדע בספריו הכתובים ערבית. מת רבנו האי וערכו הגדול. שנת מותו היא שנת אחרית גדולת התורה בארצות הקדם.

 

4798־4696    🔗

ובשנה השמינית לשנת עלות רב סעדיה על כסא מתיבת סורא, מת רב כהן צדק גאון בן רב יוסף, ראש מתיבת פומבדיתא (936־4696)¹ ויקם לגאון רב צמח בן רב כפנאי, אשר לא נשאר ממנו כמעט מאומה באוצר ספרותנו, וישב על כסאו שתי שנים וחצי וימת (938־4698). ויהי לגאון בפומבדיתא רב חנניה, בן לרב יהודה אשר כִּהן במתיבה ההיא כעשרים שנה לפני כן² במעט התשובות אשר נותרו מיד הגאון הזה, בן גאוני קדם³, אשר מרביתן עוסקות בהלכות כתובה ודיני ממונות, תרָאה רוח סדר ומדע, מעין הרוח אשר תנוח על תשובות רב סעדיה⁴.

בהאסף רב חנניה אל עמיו (943־4703), באו על מתיבת פומבדיתא ימים כימים, אשר התרגשו לבא על מתיבת סורא לפני עלות רב סעדיה על כסאה. הגאונים האחרונים אשר קדמו לרב סעדיה, לא השיגו בגדולתם את הגאונים הגדולים אשר לפניהם, עד אשר בא רב סעדיה ויחזֵר בכבודו הגדול את העטרה ליושנה. ככה היה גם גורל פומבדיתא אחרי מות רב חנניה. בטרם עלה בן רב חנניה ובן בנו לשבת על כסא מתיבתא ולעשות לה בחכמתם שם עולם, קדמו להם ראשי מתיבה, אשר היו נופלים בערכם גם מכל הגאונים הנהדרים אשר היו לפניהם, גם מן הגאונים אנשי המופת אשר באו אחריהם. הן במות רב חנניה היה הכסא נכון לרב עמרם בן רב מנשה⁵ ראש כלה, אחי אשת רב חנניה⁶, איש חכם וצנוע הראוי לשררה הזאת. וקרוב הוא כי בימי רב חנניה האחרונים היה רב עמרם גם אב בית דין⁷. ומהיות שררת אב בית דין סמוכה ותקופה לשררת הגאון, באין בין שתיהן משמרת פקודה אחרת, היתה זכותו כפולה לרשת את כסא המתיבה. אך רב אהרן בן יוסף הלא הוא כַלף בן שרגדו, ־ אשר שת את ידו עם בן זכאי, בריבו עם רב סעדיה בקנאתו בגאון ההוא, ואשר יד ושם לו גם בתורה, בהיותו תלמיד רב מבשר גאון⁸ – היה איש “עז מאד” ויקפוץ על רב עמרם ויורידהו מכסאו וישב הוא עליו, אף כי לא נחשב על חכמי המתיבה כי סוחר היה. ובהיות רב עמרם איש תמים ושח עינים שונא דברי ריבות, עזב לו את מקומו, אף היה בא ויושב לפניו⁹ והעֹשר הגדול אשר היה לרב אהרן מִלא אותו עוז לבלתי תת שנה לעיניו עד עלותו אל הגדולה¹⁰אשר בשֶלה מרר וישטום את רב סעדיה¹¹ אף כי בכל היותו חכם, לא היה ראוי למשמרת הקֹדש הזאת¹² ונראים הדברים, כי בעשרו הרב תמך את המתיבה ואת תלמידיה, על כן היו בתוך חכמי פומבדיתא אנשים אשר בגלל כחו להחזיק את המתיבה במעמדה, בחרו להעלים עין מעלילותיו אשר עולל לרב סעדיה ולרב עמרם.

וקרוב הדבר מאד כי ככל אשר הוריד רב אהרן את רב עמרם מכסאו בפומבדיתא, ככה הבריח ממתיבת סורא את העומד בראשה וישם לה קץ. ואלה דברי הימים האחרונים למתיבת סורא. מבני רב סעדיה אשר ילד בשבתו במצרים ואשר הָמה לבו עליהם בצאתו משם¹³ אין אתנו יודע עד מה. לעומת זה גדול בישראל שם רבי דוסא בן רב סעדיה, אשר על פי תורתו וחכמתו יחד כבודו בין גדולי חכמי ישראל. אך דבר אחד מנע אותו מעלות על כסא המתיבה במות אביו, הלא היא ילדותו הרכה מאד. כי חשבון ימי חייו, אשר ארכו כשמונים שנה אחרי מות אביו¹⁴, יכריענו להחליט כי היה בן שתים או שלש שנים ביום שכב רב סעדיה עם אבותיו. על כן הוסיף רב יוסף בר סַטְיָא, אשר הקים אותו בן זכי בימיו לשטן לרב סעדיה, ואשר ישב אחרי כן עם הגאון ההוא לבטח¹⁵, לשבת על כסא מתיבת סורא אחרי מות רב סעדיה, אך כבוד המתיבה היה הולך ודל¹⁶. ובהיות רב אהרן בן שרגדו לגאון בפומבדיתא¹⁷ לא עצר עוד רב יוסף כח לעמוד בגדולתו בסורא, כי נבדל רב אהרן בן שרגדו גם בדבר הזה מן הגאונים אשר לפניו, אשר לא שמענו עליהם כי יחלוק ראש מתיבה אחת על ראש מתיבה השנית אשר בימיו, ובן שרגדו הרבה להציק ממקומו מפומבדיתא לרב יוסף העומד מתיבת סורא, עד כי צר המקום לרב יוסף בר סטיא ויקם ויעזוב את גדולתו ואת עירו ואת ארצו. ויברח אל בָּצְרה וישב שם עד יום מותו¹⁸ לרגלי עזוב רב יוסף את סורא בטלו סדרי המתיבה בעיר ההיא ימים רבים¹⁹, אך קרוב הדבר כי מושב חכמים מופלגים היה בסורא גם אחרי כן²⁰.

ואף כי לא קצרה גם יד רב אהרן בן שרגדו בתורה, בהיות שאלות באות אליו ותשובות יוצאות מלפניו כמשפט ראשי המתיבה אשר היו מלפניו²¹ ואף כי רחב לבו, עוזו²² ועשרו, בכל זאת עלה גם עליו מורא בשר ודם. כי קם אחד מתלמידיו, אשר לא השיג אותו בחכמתו, לחלוק עליו ולהסב את השררה עליו. שם האיש הזה רב נחמיה, בן לרב כהן צדק בן רב יוסף, אשר עמד בראש מתיבת פומבדיתא בימי רב סעדיה. אך מהיות ערך רב נחמיה נגרע מערך רב אהרן²³ לא נטה אחריו לב איש מן החכמים והתלמידים כל ימי חייו. אך במות רב אהרן (960־4720) נלוו אליו מקצת בני המתיבה²⁴.

אולם בעיני מרבית החכמים והתלמידים לא יָשַׁר הדבר לשום לגאון את אב נחמיה, אשר לא השיג גם את רב אהרן בחכמתו, ולראות את רב שרירא, אשר לא קם עוד בכל הגאונים כמֹהו ואשר עד העת ההיא היה אב בית דין לפני רב אהרן, עומד לפני רב נחמיה כמשנה לפני המלך. ולא נתנו יד תחת רב נחמיה ולא באו לפניו גם הם גם רב שרירא²⁵. וקרוב הוא, כי כל החכמים ההם כבר אמרו בעת ההיא להושיב את רב שרירא על כסא אבותיו הגאונים וכי לא אבה הוא להדרש להם לבלתי בוא בריב²⁶. וברור הדבר, כי רב נחמיה ואנשיו ואָחיו, אשר הקים לפניו לאב בית דין²⁷. “וטובי בחוריו שמואל, יצחק וחיים”²⁸ לא שתו לב אל מרבית החכמים ואל רב שרירא, ויועדו יחדו ויוציאו “אגרות פתוחות אל כל הקהלות”²⁹ אשר בכל תפוצות ישראל, להודיע כי אחרי מות רב אהרן נסבו כל החכמים שכם אחד אל רב נחמיה בהמון רב ובשבועה, וישבו לפניו כשבת מושב זקנים לפני גאון מעולם³⁰. ואיש ימין רב נחמיה היה איש זקן ושמו מר שלמה בן טבנאי, אשר בידו שלח רב נחמיה את האגרת אל נדיבי ישראל אשר בארצות הרחוקות³¹. אך בהיות יתר בני המתיבה אשר לא נטו אחרי רב נחמיה לצנינים בעיניו, ושני אנשים, הנקובים באגרתו “כחשון ושבירא”³², אולי שננו מעט גם את לשונם, רצף רב נחמיה באגרותיו הפתוחות גם “כתב נדוי על בורות שני הנערים הכלבים העזים, כחשון ושבירא, הרעים התועים”³³. ומר שלמה בן טבנאי יעץ את רב נחמיה לפנות אל נדיב גדול³⁴ מאוהבי רב כהן צדק אביו הגאון. אך עד כה ועד כה באה השמועה כי מת הנדיב ההוא³⁵, ויכתוב מכתב אל יורשי הנדיב, ויוכח בו את דרכם על פניהם על בלי השיבם על מכתבו אשר כתב אל אביהם זה שנה, ועל מנעם ממנו את משען הכסף אשר היה אביהם שולח תמיד אל המתיבה בימי עמוד רב כהן צדק בראשה³⁶. ובדעת רב נחמיה את נגע לבבו, כי לב מרבית החכמים פונה מעמו, התמלטו מפי עטו דברים אלה: “או שמא יש לכם ספֵקה באמתת שררתנו ובזקנתנו ובגֹדל משפחתנו עם חכמתנו ויראתנו”³⁷. ויספר שם במכתבו, כי כל העם מקצה נוטה אחריו ומתפללים בעד שלומו. אך קרוב הדבר, כי מכתבים כאלה לא הרבו לעשות פרי, כי לא קול ענוַת הגאונים הראשונים נשמע מתוכם כי אם קול מושל מתנשא על כל איש אחר זולתו³⁸. ומי יודע, אם גם עברתו השמורה על החכמים אשר לא נטו אחריו³⁹ נתנה אותו לחן בעיני הקהל. וקרוב הדבר מאד, כי מימי רב נחמיה, אשר לא השיג את הגאונים אשר היו לפניו, ואשר על כן שב לב הקהל מאחריו, נקלה כבוד המתיבה, כי קפצו הנדיבים יושבי הארצות הרחוקות את ידיהם ממנה, עד כי הגאונים שקמו אחריו, אשר עממו ברוב אורם את כל ההולכים לפניהם, הוצרכו גם הם למחול על כבודם ולהריץ אגרות מפצירות אל העשירים⁴⁰ להשיב אליהם את לבם, ככל אשר כתב רב נחמיה ביד בן טבנאי. אולם אף כי רבו המתהלכים לו מנגד, גם בעדתו ובמתיבת עירו, ישב על כסא המתיבה ההיא שמונה שנים אחרי מות רב אהרן. וימת רב נחמיה וישב רב שרירא על כסא מתיבת פומבדיתא⁴¹ (968־4728), אשר נקראה בדורות ההם “ישיבת גאון יעקב”⁴².

כמראה אשר ראינו באחרית ימי מתיבת סורא נשוב נראה הפעם באחרית ימי מתיבת פומבדיתא. כי ככל אשר ברפות שמש סורא לערוב בימי גאוניה האחרונים⁴³ עלה פתאום על שמֶיה המאור הגדול רבנו סעדיה, אשר לא כבה אורו עד היום הזה, ככה תחזה עיננו, כי עת אשר נטָיו צללי ערב בפומבדיתא בימי רב אהרן ורב נחמיה⁴⁴ בקעה השמש בגבורתה ותמסוך על התיבה אור יקרות, אשר לא יועם ולא ידעך מישראל, בעמוד בראשה שבעים שנה, שני חכמים המאספים לכל חבל הגאונים ההולך לפניהם, אשר על שניהם יִכון הדבר אשר כתב סופר נכבד על אחד מהם, כי “הרביצו תורה בישראל יותר מכל הגאונים [אשר היו לפניהם] ולאורם הלכו דורשי התורה ממזרח שמש עד מבואו”⁴⁵.

כבר פקחנו את עיני הקורא כי למראשית ימי הבית השני למימי זרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק רבו מאד הדורות, אשר לא יחידים עמדו בראש ישראל כי אם זוגות זוגות⁴⁶. ובני הזוג האחרון אשר היה מאסף לכל מחנה האלהים, הלא הם הסופרים, התנאים, האמוראים, הסבוראים והגאונים, לא היו שני אנשים רחוקים, אשר קרבו איש אל אחיו מעט מעט ברבות הימים ויתהלכו צמדים איש על יד רעהו, אף לא בני גיל אחד ודור אחד, השוים או קרובים במספר שנותיהם, כי אם אב ובנו הלא הם רב שרירא ורב האי בנו, אשר הפליא ה' להאריך את ימי איש איש מהם עד קרוב למאה שנה⁴⁷, ושבעים שנה היו שנות שבתם יחד, וכל שלשים שנות שבת רב שרירא על כסאו, היה רב האי לו לשֻתף גמור בכל מעשיו, ובארבעים שנות שבת רב האי על כסא אחריו⁴⁸ לא משָה תורת אביו מנגד עיניו, עד כי לא רק לזוג, כי אם לתָאֳמי רוח ולב, לִתיוֹמֶת אשר לא תחלק ולא תפרד יחשבו בעינינו. על כן לא יפָלא בעיני הקוראים אם תולדות שני האנשים האלה תרָאינה בעיניהם לפעמים בדברינו כנבלעות אשה ברעותה.

ורב שרירא בן רב חנניה גאון⁴⁹ בן רב יהודה גאון בן רב שמואל ריש כלה^,50 נין ונכד לרב אבא גאון בן רב דודאי⁵¹, מצאצאי רב מרי בר רב דימי מפירוז שבור, השני לסדר הגאונים⁵², היה נצר מגזע ישישים, מזרע רבה בר אבוה⁵³ ממשפחת ראשי הגולה⁵⁴. אך בטרם עלה עוד בוסתנאי על כסא אבותיו הנשיאים, ראו ראשי אבות משפחת רב שרירא כי השחיתו הנשיאים דרכם, ויעזבו את כבוד בית אביהם, וינזרו אל בית המדרש לבקש שם צדק וענוה ורוח נמוכה⁵⁵. עוד עיני רב שרירא רכות מנוער, כבר שבעו מכבוד בית אבותיו, כי בהיותו בן שבע שנים ראה את רב יהודה אבי אביו עולה על כסא מתיבת פומבדיתא ונוהג שררה עשתי עשרה שנה, ובהיותו כבן שלשים ותשע⁵⁶ ראו עיניו את רב חנניה אביו זוכה לגדולה זאת. ובקום רב אהרן תחת רב חנניה בשנת הארבע וארבעים לימי רב שרירא הקים אותו רב אהרן לאב בית דין (943־4703)⁵⁷. וקרוב הדבר כי רוב ימי היות רב אהרן לראש המתיבה היה רב שרירא משנהו, אב בית דין, ודָנא די בבא. ויעמוד בגדולתו זאת כשבע עשרה שנה עד עלות רב נחמיה על כסא המתיבה. אז מנע רב שרירא את רגליו מבֹא לפניו, ויהי נקי לביתו כשמונה שנים כאחד העם עד אשר מת רב נחמיה. כי אז נתנו זקני המתיבה ותלמידיה את רב שרירא עליון עליהם, ויהי לגאון בפומבדיתא בהיותו בן תשע וששים שנה (960־4720). ורב האי בנו בן תשע ועשרים שנה בעת ההיא⁵⁸. ויהיו ימי שבת הבן הזה למן העת ההיא, במושב אחד עם אביו, כשלשים שנה לבד מן השנים אשר ישב הבן החרוץ הזה לפניו עד העת ההיא, עד כי נִתכו רוחות האב והבן ויהיו למוצק אחד, כחמשים שנה תמימות. על כן לא יפלא בעינינו, אם רואים אנחנו כמעט מדה אחת וקצב אחד לכל מחשבות שני החכמים האלה, לכל דרכיהם ולכל מעשיהם. ראשית הדמיון האחד אשר לשניהם הוא רוח הצדק והמישרים אשר היתה לנשמת חיים בכל שיחם והגיונם ובכל תורת פיהם, אשר יורו לבני ישראל הקרובים והרחוקים ובכל משפטיהם אשר ישפטום, לברר ולצרוף את הדין אשר לפניהם מכל דֹֹפי ומשמץ כל דבר הַוֹת, לחשוף כל מצפוניו למען הוציא לאמת משפט^59.ואת הדרך הזאת קבלו מרבותיהם הגאונים אשר היו לפניהם⁶⁰ והמעט מהם כי את דרכם זאת שמו להם לקָו למעשיהם, כי אם שמו אותה לכל משא נפשם ולכל חלקם בחיים^61. וגם לגבי בעלי הדין היה מנהג רב שרירא ורב האי אחד ככל אשר קבלו גם מאבותיהם⁶². ותחָשב בעיני רב שרירא משמרת הדיָנות למלאכת שמים, לעבודת ה‘, אשר רק אז תתרומם ותתעלה בהיותה מסורה ביד “הצדיקים המושלים בחכמה וביראת שמים”⁶³. על כן ככל אשר היה לבו אמיץ להשיב אחור את הדברים הנאמרים בשם גדולי הגאונים⁶⁴, אף כי שִוָה את נפשו כתלמיד קטן להם⁶⁵, ככה מלאו גם משפטיו רחמים בהיותו מגן לכושל ככל אשר מצאה ידו. עד אשר השיגה ידו עמד למחזיק ולמעוז לאשה בריבה⁶⁶, ויהמו רחמיו על הילד אשר אמו מתה עליו ואביו הרחיק נדוד, לבלתי שמוע אל הקרובים אשר יאמרו למצוא לו מקום, איש כאשר עם לבבו, כי אם לתתו או בבית אחד הקרובים אשר הילד “מכיר אותו ושמֵח בו – – ודעתו מיושבת בו” או בבית אחד מקרוביו שהוא “עשיר אשר דעתו רחבה – – ויש לו נשים יכולות לשאת את התינוק”, ולבלתי הַכְרֵעַ על פי דעת איש, כי אם על פי טעם הילד הרך הזה, ולהבחין באיזה מקום משני אלה תרבה “נחת רוחו” שם יתנוהו. סוף דבר, טובת הילד היא המכרעת⁶⁷. וברוח החסד והרחמים ההיא כלכל את דבריו בבא אליו השאלה, אם מותר למול בשבת את הבן אשר ילדה ישראלית לבעלה אשר המיר את דתו בימי הֵרונה, ויָשָב רב שרירא כי הִמול ימול הילד הזה גם ביום השבת, כי אם הרשיע אביו לחטוא לה’ אלהי ישראל, הילד התמים והנקי הזה מה חטא? הלא “זרעו של אברהם ותולעת יעקב הוא”⁶⁸. אף הביע בהמון רחמיו את תקותו כי הבן הזה תמים יהיה עם ה‘, ואולי יהפוך ה’ עוד גם את לב אביו לשוב אל אלהי אבותיו⁶⁹. ותרב אמונתו בצדקת ה‘, אשר רחמיו על כל מעשיו, עד כי האמין כי גם לנפש הבהמה, אשר התיר ה’ את בשרה לאדם, ישֻלם שכרה בעולם הבא תחת מכאוביה אשר נשאה מיד זובחיה בעולם הזה⁷⁰. וככל אשר רכו דבריו משמן בעמדו למעוז לנדכאים ולנעלבים ולכל יציר נענה, ככה חדו נמרצו אמרי פיו על הנוכלים הערומים, אשר למען בצעם והות נפשם יחפשו ויאמרו למצא בדברי חכמים כאן סעד לטהר את החמס אשר בכפיהם. ויהי בבוא אליו השמועה מאחד המקומות “שמקצת התלמידים ששם סומכין על החיצונות⁷¹ ומתירין לעצמם ממון עם הארץ”⁷², ויבאר רב שרירא לשואלו המודיע אותו את השערוריה הזאת, כי משניות חיצונות כאלה “אין אלו דברי אסור והתר שצריכין לומר זו הלכה או אינה הלכה, אלא דברי מוסר כהלכות דרך ארץ ובספור גנותן של עמי הארץ היא⁷³ וכדברי הבאי”⁷⁴. ואחרי באורו זה התלקחה כאש קנאתו על התלמידים המקולקלים האלה ויכתוב בחרון אפו: “ואלו היו – ברייתות אלה – הלכות (ויש) [שיש] לסמוך עליהן כמשמען, היו התלמידים הללו שהזכרת, ראוים לנחרם ביום הכפורים שחל להיות בשבת ולקרען כדג, ואלו היה ממון של עם הארץ מותר, היה ממון של תלמידים הללו מותר מפני שהן כעם הארץ, דהא פיסקא הלכתא⁷⁵ כאחרים, שאפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים זה הוא עם הארץ, ואלו שמשו התלמידים הללו תלמידי חכמים לא היו אומרים כך ולא היו מתירין לעצמן ממון של ישראל שאפילו גוים ממונן אסור”⁷⁶.

וככל אשר רב סעדיה היה בגבול ההלכה הסופר הגדול לבני עמו בספריו אשר כתב על הרבה ממקצועותיה, ככה היה רב שרירא למורה נאמן לכל עמו בתשובותיו הרבות והעצומות אשר השיב על השאלות הבאות אליו מאפסי ארץ בכל דבר דת ודין. ענין המשפט אשר בין איש לרעהו, בין איש לאשתו ובין היחיד לצבור, היה הרוב הגובר והמכריע בתשובותיו. וגם במקצוע הזה, מקצוע ממונות, הורה את עם מרעיתו נקיון כפים, בור לבב ונצור לשון מרָע. גם במקום אשר לא יאמר האיש להטיב לנפשו כי אם לגמול כעין חסד לחברו, בהשיאו לו עצה איככה ידבר לפני בית דין לגנוב את לבם למען יזכה בדין להפוך את ידו על בעל משפטו⁷⁷. וידריכם גם לשמור את פיהם מכל דבר שקר גם בעמדו לפני שופטי הגוים, אף למען הצל עשוק מדי עושקו⁷⁸. ובכל הורותו כי מומחה לרבים, אשר רק את ידו מלאו חכמים להיות גם דן יחידי איננו בלתי אם ראש המתיבה או אב בית דין"⁷⁹, בהיות הם לבדם הידועים לכל אנשי דורם. בכל זאת שם מעצור גם ליכלתם ולא מלא גם את יד הגאונים ראשי המתיבה, אשר גם הוא היה אחד מהם, להרחיב את גבול יכלתם בדבר הדין לבלי חוק, באמרו: "ואין אני כדַי להקרא אלהים בדבר זה, ולא לנו לשפוט כזאת אלא בתקנת חכמים⁸⁰. לעומת זה לא הֵצר את גבול כל חכם בישראל, אף כי לא נִתן לו רשיון מפורש מסוד המתיבה, לדון ולהורות בדיני ממונות, באמרו כי לא ברשות הנתונה הדבר תלוי, כי אם ברוב דעת ובסברה ישרה ובשמוש תלמידי חכמים⁸¹.

על רב שרירא יֵאָמר כאשר נאמר על מושלי ישראל הקדמונים: “והוא שפט את ישראל כל ימיו”, כי מכל אפסי תפוצות ישראל פנו אליו חכמי הארצות ודיני הקהלות להורות אותם את הדברים אשר נפלאו מהם, במשפט אשר בין איש לרעהו ובמשפט אשר על פיהו נקבעו סדרי הצבור לארצותם למקומותם. אלה הן מרבית השאלות אשר באו אליו, אך בלעדי אלה רבו גם השאלות הבאות אליו בכל מקצעות ההלכה אשר בדבר המצוה. אולם לא רק בדבר ההלכה בלבד דרשו מפיו תורה, כי אם את כל הדבר אשר יפלא מחכמי דורו יגישו אליו. מבחר דעותיו נשקפות בכל טהרתן מתוך תשובותיו לשואליו אשר שאלוהו על טיב הדעות המהלכות בימיו. על שאלת פתרון מאמר האגדה “מה הקדוש ברוך הוא עושה בשעה זו”⁸², השיב רב שרירא: “עקר הדברים רמז הוא, לא שאלו מה הקב”ה עושה בשעה זו, לפי שהוא מרומם ומעֻלה מלהתעסק בכלום, אלא כך שאלו: מה מעשים נעשים עכשיו בחפצו של הקב“ה?”⁸³. המאמר הזה הוא בטעם שיטת החוקרים אשר קמו לישראל מימי אריסתובול הכהן, אומן המלך תלמי פילימֵטור⁸⁴, אשר הלכו בה פילון האלכסנדרי ועקילס ואשר נטו אחריה מרבית חכמי ישראל בכל דורותם ואשר קראו לה “סֵבור האֹזן”⁸⁵. לעומת זה לא נטה אחרי הפלספה היונית הנוהגת בימיו, ועדות אחרת לא נאמנה לו בלתי אם עדות עצם אמתת הדבר המתבארת מתוכה ועדות חכמי ישראל המכלכלים דברי כל מראה וכל מדע חכמת אלהים הנובעת ממקור התורה, והחקירות אשר לא התאימו עם אחת משתי אלה הסיר מעל פניו⁸⁶. אך גם באגדה, אף כי כתב על עֹמק דבריה ספר אשר קרא לו “מגלת סתרים”⁸⁷. הבדיל בין דבר לדבר ולא מדד לכלם במדה אחת, ויש אשר חשב אותם לפרי מחשבת יחיד, אשר אין אחריותם על קהל החכמים ורשות ביד כל חכם להחזיק באגדה זו אם תישר בעיניו ולהניח את ידו מן אגדה אשר לא לפי טעמו היא⁸⁸. וככה היה משיב לשואליו בהתאמצם ליַשב את הכתובים על פי האגדה⁸⁹. ובבארו את דברי האגדה לא הלך בנפלאות, כי גם בהם החזיק בדרך הפשט הגמור ככל אשר מצאה ידו⁹⁰. ועל הרפואות הנמצאות באגדות בתלמוד הבבלי הזהיר את העם לבלי ישמש בהן, כי לא רפואות מֻבהקות מפי רופאים מומחים הן וגם לא דברי תורה ומצוה הן, כי אם עצת רופא בקי ידרוש איש בחלותו, כי חכמי תורה היו רבותינו ולא רופאים⁹¹. וגם על דבר השכינה אמר כי היא כבוד ה' המתראה בהדר גאונו בקרב למודי ה' הותיקים ומתוך חכמת האלהים אשר בלב בחיריו⁹².

התשובה החשובה מכל רעותיה, היא התשובה אשר השיב הגאון הזה על השאלה “ששאל רבי יעקב בן רבי נסים בן רבי יאשיהו לבית שאהין הרב הראש”⁹³ – אשר גם רבי נסים אביו כבר שם את לבו לכתוב ספר על “סדר מקבלי התורה”, ־ בשם עדתו עדת קירואן, בשנת העשרים לשבת רב שרירא על כסאו (938־4748)⁹⁴. התשובה הזאת הנקראה כיום בפינו “אגרת רב שרירא גאון”⁹⁵, נקראה לפנים על שם תחלת דברי השואל “כיצד נכתבה המשנה”⁹⁶. שאלת החכם הקירואני דרשה מפי רב שרירא פשר דבר על אודות ראשית המשנה והתלמוד ועל תולדותיהם, למיום הוָסדם עד הטָּבְעם במטבע האחרון, ככל אשר הם בידינו היום, ועל אודות סדר דורות החכמים אשר קמו אחרי האמוראים למימי הסבוראים וכל ימי הגאונים עד הדור ההוא. על השאלה הזאת השיב רב שרירא תשובה רחבה ומפורטת מאד, כי עצם המשנה מימי אנשי כנסת הגדולה יסודתה⁹⁷ על המשנה השלמה ההיא, אשר לדעתנו היא כל עצם “סתם משנה”, לא עברו עליה חליפות ולא רבתה בה מחלקת⁹⁸. אך לרגלי המהומות אשר התרגשו בימי מלחמות חרבן ירושלם וחרבן ביתר, אשר לרגליהן נפוצו החכמים לכל עבר, רבו התלמידים אשר לא שמשו כל צרכם⁹⁹. ואחרי מלחמת ביתר עברו כמעט כלם בחרב רומי¹⁰⁰ ורבי עקיבא וחבריו מתו ביד הממלכה הרשעה ההיא, ולא נותרה משענת לתורה בדורות הבאים כי אם ביד "תלמידים שנִיִים אשר לרבי עקיבא¹⁰¹, אשר סמך עליהם רבי יהודה בן בבא את ידיו¹⁰², אשר המה קבלו את כל תורת רבותינו הקדמונים מפי רבי עקיבא רבם וישנו אותה איש איש על פי דרכו¹⁰³ ועל פי סגנונו, ככל אשר הורו כל החכמים מימות כנסת הגדולה איש איש בסגנונו כטוב בעיניו מבלתי שמור בעצם תֻּמוֹ בלתי אם את הענין בלבד¹⁰⁴. ויהי בקום רבי יהודה הנשיא התלמיד לתלמידי רבי עקיבא אלה, לטבוע ולחתום את המשנה ויבחר מכל דרכי רבותינו אלה ומכל סגנוניהם את דרך רבי מאיר, אשר היא היתה מבחר דרכי רבי עקיבא¹⁰⁵, הקצרה והמדוקדקת מאד¹⁰⁶. ומיטב פרי חִתום המשנה בעיני רב שרירא, הוא מתַּן הדרך האחת לכל חכמי ישראל ולתלמידיהם עד דור אחרון. ויחשב לו הדבר הזה כאחת הנפלאות¹⁰⁷, אשר הפליא ה' לעמו, כי למן היום ההוא היתה התורה המסורה דומה בדבר הזה לתורה הכתובה¹⁰⁸, כי היתה לנס לחכמים ולתלמידיהם לבלתי הפרדם איש מעל אחיו איש ללשונו ולסגנונו אשר יִקָּרֶה לו בפיו לשעתו¹⁰⁹. ועל דבר תוספתא החליט רב שרירא כי גמר חִתומה כאשר היא בידנו כיום מיד רבי חייא הוא לה, אפס כי אין לדעת אם עוד בחיי רבי חתם רבי חייא אותה או אם אחרי מותו¹¹⁰. ועל ספרי וספרא האיר את עיני שואליו, כי דרך מדרש הכתובים הנדרשים היא דרך המדרש אשר הלכו בה חכמי ימי בית שני¹¹¹, ובכן עתיקה הדרך הזאת מאד. וגם התלמוד אשר אנחנו רואים אותו כיום בסדורו האחרון, הנה בעקרו ובכללו כימי המשנה ימיו, כי מעולם לא זזו מתחת יד המשנה פתרוני חכמי כל דור ודור אשר נצמדו יחדו, ויהיו למערכת כללים שהם הם עצם התלמוד, ואשר נמסרו מפה לפה מדור לדור ככל אשר נמסרה המשנה. אולם למיום הֵחָתם המשנה נוספו פנים חדשות אל התלמוד, מלבד הפנים הראשונות אשר היו לו מאז ואשר לא סרו ממנו גם אחרי כן ואף סדר קבוע נִתן לו המתאים אל סדר המשנה¹¹². ויבדִל בין החכמים אשר הורו מימות אנשי כנסת הגדולה עד מות האמורא האחרון ובין החכמים אשר קמו לישראל אחרי כן, הלא הם הסבוראים והגאונים, כי תורת חכמי המשנה והתלמוד נקראה הוראה¹¹³ אשר הלכה הלוך ורוב עד מות רבינא האחרון לאמוראים, אז פסקה ההוראה¹¹⁴ ולא היתה עוד רשות ביד הבאים אחריהם לחדש דבר בלתי אם על פי התלמוד המסֻדר והחתום אשר לפניהם¹¹⁵. ואחרי כלותו לדבר על דבר המשנה והתלמוד סִדר רב שרירא ראשי פרקי דורות הסבוראים והגאונים עד ימיו בדברים מדֻיקים ומדֻקדקים מאין כמוהם. ובדבריו אשר ערך בתשובתו זאת על דבר תולדות המשנה והתלמוד, העמיק מאד לפרוט כל קטנה וגדולה בטבע השמועות ופתרונן, טעמיהן ודקדוקיהן, מַשָּׂאָן ומַתָנָן, שִטותיהן וסוגיותיהן, ומעמד הלמודים האלה, מלמדיהם ולומדיהם, בכל החליפות אשר עברו עליהם מדור לדור והיתרונות אשר היו פעמים לתורת ארץ ישראל ולתורת בבל אשה על רעותה¹¹⁶. עד כי כמעט לא הניח הגאון פרט אחד אשר לא חקר אותו עד תכליתו. על כן היתה האגרת היקרה הזאת כיום, למקור דעת לחכמים יודעי העתים חוקרי מעשי הדורות למראשית ימי האמוראים וימי הסבוראים וימי כל הגאונים עד ימי רב שרירא הכותב אותה. ולולא היא שהיתה לנו, כמעט אבד כל חזון ממנו בכל הדורות הרבים ההם החשובים שבחשובים, לחקר תולדות ישראל. אמנם חוקרי ההסתוריא כבר הכירו אף הוקירו את המקור הזה היקר להם מאד מאד. לעומת זה יפלא בעינינו כי קהל לומדי התורה אשר תורתם אומנותם, לא שמשו דַיָּם באור הגנוז הזה החושף צפונות אין מספר, בהליכות ההלכה כלליה ופרטיה המאירות עיני חכמים לפתוח לפניהם שערי בינה בדרכי המשנה והתלמוד.

מלבד התשובה הזאת השיב רב שרירא ורב האי בנו עוד תשובה טובת טעם ודעת על שאלת רב יעקב בן רב נסים בן רב יאשיה אשר שאל אותם על דבר שמות הכבוד השונים למיניהם אשר נוספו על שמות חכמי ישראל לדורותיהם¹¹⁷. ובימי הָשֵב רב שרירא את התשובה הגדולה מכל חברותיה כבר מלאו עשרים שנה לשבת הגאון על מתיבתו היחידה¹¹⁸. אך בכל היום שֵם רב שרירא גדול בכל תפוצות ישראל ושאלות באות אליו מכל קצוי ארץ לא הוסיפו עוד הארצות הרחוקות לתמוך את מתיבת בבל כבראשונה. יען כי כבר “רבתה תורה הרבה מאד במקומות אחרים”¹¹⁹, הלא הן הקהלות העשירות מאד קורטובא, קירואן ומצרים אשר נדחו אליהן רבנו משה בן חנוך, רבנו חושיאל ורבנו שמריה בן אלחנן אשר הפיצו שם תורה ויעמידו תלמידים רבים, וכל חכמי הארצות אשר סביבותיהם פנו אליהם בשאלותיהם. על כן נהגה מתיבת פומפדיתא בכבֵדות. חֹק חכמי המתיבה ותלמידה נגרע, עד כי מנעו רב שרירא ורב האי את פִּתָם מפיהם ומפי טפם ויחלקו עם בני המתיבה חלק כחלק¹²⁰ ורק “מתוך דחק וצער” היו “אוספים את האלופים ואת החכמים בכל כַּלָה וכלה – – וקובעים פרקים ואוחזים את הגדר שלא יפרוץ”¹²¹. וקרוב הוא כי מהיות רב שרירא זקן מאד, כבן שמונים ושמונה, לא יכול עוד לשאת לבדו כל הטורח הגדול והמשא הכבד הזה, על כן סמך את רב האי בנו לאב בית דין¹²², למען ישא גם הוא עמו במשא המתיבה (968־4748), בהיות הוא, גם בטרם עלה לגדולה זאת, הנותן רוח חיים בתלמידים, עד אשר אהבו אותו ואת דרך תלמודו מאד¹²³. למן העת ההיא החלו חכמי ישראל לפנות בשאלותיהם לרב שרירא ולרב האי יחדו, ויש אשר כבר יִחדו את דבריהם לרב האי לבדו, בקראם אותו בחרדת הכבוד “רבנו אב בית דין”¹²⁴. אך הימים אשר עמדו שניהם, רב שרירא ורב האי, בראש כל ישראל לכל דבר אלהים וכמעט גם לכל דבר העם, אשר נמשכו כשתים עשרה שנה, ואשר יצאה משניהם תורה לכל אפסי ארץ, לא היו להם ימי חפץ. כי אנשי בליעל, אשר זממו לגדע את קרן המתיבה, יקשו לה ולא נתנו גם את מעט הכסף אשר נשלח אליה מנדיבי הארצות לבא אל ידה ויָסֵבו אותו אל כיסם¹²⁵. וקרוב הדבר כי שמו את לבם לעורר בתוך המתיבה מדנים, אשר הוסיפו להסב את לב הנדיבים מאחריה, עד כי לא הועילו גם מלאכי המתיבה אשר שלח רב שרירא, ויקם גם הוא ויָסָב לעת זקנתו בארץ למען תמצא ידו לכלכל את התלמידים¹²⁶. ותמעט כל התלאה הזאת הבאה עליו ועל מתיבתו מיד אנשי הבליעל, ויכו בלשון אותו ואת רב האי בנו לפני המלך, ויתפשו את שניהם, ויָבֹזו פקידי המלך את כל רכושם, מבלי השאֵר להם את כל¹²⁷. אך עד מהרה השיבו אותם אל כַּנָם וַיוֹסֶף רב שרירא לעמוד בראש המתיבה כבראשונה¹²⁸. אין זאת כי אם אדירי ישראל הנדיבים, הלא הם רבנא אהרן ואחיו רבנא משה בני רבנא אברהם בן אהרן ושלמה מבני הנשיאים בבגדד¹²⁹, היתה עמם לתת אותם להן לפני המלך ושריו, כאשר התחזקו להוציא מפי גוזליהם הנבלים את בלעם ככל אשר מצאה ידם¹³⁰. אך ככל אשר שב רב שרירא אל כבודו הראשון היה מחסור מנת חלקו, כי כל רכושו נמוג וילך, ואת שארית הפלטה הנשארת היה מוכר לאט לאט למען החיות את נפשו, ומכל מחמדיו לא היתה לו שארית בלתי אם אוצר הכתבים מבית אבותיו¹³¹. אך בכל זאת לא נואש ולא רפו ידיו ויברך את ה' על המעט מן המעט אשר נשאר לו ועל אשר נשאר לו ועל אשר נתן ה' לאל ידו להחזיק עוד את המתיבה. ויתנחם בזכרו את גורל רבותינו ותלמידיהם בימי חרבן ביתר, אשר היה עוד מר מגורלו ובכל זאת התחזקו בכל עוז להרביץ תורה¹³². ולא חס על זקנתו המופלגת ועל כבוד שררתו הנקדשת בעיני כל ישראל, ויהי עורך מכתבי תחנונים אל נדיבי הארצות הרחוקות לתמוך בידי המתיבה המָטָה והולכת, ואף כי לא חשך מהם כבוד אף לא מנע מהם מוסר יורד חדרי לב¹³³. וישב רב שרירא על כסאו שלשים שנה¹³⁴ וימת (998־4758) כבן מאה שנה¹³⁵מן הַחֹלי אשר הָנחל לו באחת מידיו¹³⁶ בימים אשר נתפש ביד אנשי הכליף, וישב על כסאו אחריו רב האי בנו.

ככל אשר גדול היה ערך האבדה בהלקח מעל ראש עם ישראל אב בחכמה כרב שרירא, ככה גדלה השמחה בעלות רב האי לשבת על כסא אביו. הֶגְיון הכבוד אשר רחש לב זקני חכמי בבל לרבם הגדול, מתבאר מתוך המליצה אשר לא חששו להבליע בפרשת דברי הנביא. כי בכלות המפטיר בשבת הראשונה לשררת רב האי לקרא את דברי הפטרת פרשת השבוע האחרונים “ושלמה ישב על כסא דוד אביו ותכון מלכותו מאד”, קרא במצות זקני המתיבה: “והאי ישב על כסא שרירא אביו ותכון מלכותו מאד”¹³⁷. אך מלבד הכתוב הזה, נכון הוא מאד לשום את שֵם האי תחת שם שלמה ולברך את רב שרירא לפני מותו בברכה הכתובה: “ייטב אלהיך את שם האי משמך ויגדל את כסאו מכסאך”¹³⁸. כי אמנם השתבחו שמו ומעשיו בפי חכמי עמו לדורותיהם, וַיֵאָמֵר עליו “אביהן של ישראל”¹³⁹, “שהוא שקול כרובה של סנהדרין”¹⁴⁰. וסופרי דברי הימים לישראל רשמו לזכרון בספר לאמר: “הוא רב האי – – הרביץ תורה בישראל יותר מכל הגאונים אשר היו לפניו, ולאורו הלכו דורשי התורה ממזרח שמש עד מבואו – – וכמהו לא היה בגאונים”¹⁴¹. ומן התהלה הזאת אין להפיל דבר. כי אם אמנם כי גם לב רב שרירא היה נוטה אל כל דבר חכמת בינה, הִרבָּה רב האי ממנו להוסיף על תורתו השלמה את זיו המדע והחזון אשר יחד גם אליהם את לבו¹⁴². ונראים הדברים, כי למבחר הגיונו במדעים חשב את תורת ההנדסה, הרפואה והתכונה¹⁴³. ויכתוב ספר על תורת הלשון העברית אשר קרא את שמו “המאסף”, ואשר היה לתהלה בפי חכמי הדורות הבאים¹⁴⁴. אף סדִֵר תוכחת מוסר במליצה זכה ונכוחה, אשר קרא לה מוסר השכל¹⁴⁵. ויָאצל מרוחו גם על שירת התפלה ויָשַר פיוטים נמלצים¹⁴⁶. ויערב לו כל דבר משל ומליצה, אשר תמָצֵא גם בפי חכמי ישראל גם בפי חכמי עמים אחרים. וַיַחֲלֵט כי רוח אחת תהיה את משלי שועלים אשר לרבי מאיר¹⁴⁷ ואשר בספרי כלילה ודימונה אשר לחכמי הודו, ותיטב עינו גם באלה גם באלה, באמרו כי כלם מלאים “מוסרים ולמודים” “בדברי חכמה ומליצה”. ובכלותו לבאר משל אחד לרבי מאיר קרא בהמון לבו: “וכמה מיני מוסר יש במשל הזה וכן בשאר משָלות”¹⁴⁸. וגם אל יתר המדעים אשר נהגו בימים ההם שלח את ידו¹⁴⁹, ויקרא בספרי העמים אשר ידע את לשונותם, ויֵעָזֵר לפעמים בהם גם בפתרון הכתובים¹⁵⁰. ומהיות עינו יפה בלמודי המדעים ובדעת לשון וספר, התיר ללַמֵד לילדי ישראל בבתי הספר אשר לתורה שעל יד בתי הכנסת את שפת ערב, את כתבה ואת לשונה ואת תורת החשבון¹⁵¹.

אך בכל אהבתו את החכמה בכל מקום אשר תמָצא, לא נטה אחרי העושים את מקרא ספרי הנכר קֶבע, ולא ישרה בעיניו הדרך הזאת אשר הרחיק ללכת בה חותנו רב שמואל גאון בן חפני¹⁵², באמרו כי “לא תמצא יראת שמים אלא במתעסקים במשנה ותלמוד ובחכמה יחד, לא בדברי חכמה בלבד”¹⁵³. ודרכו זאת עמדה לרב האי לבלתי הלָכד בשחיתות אשר נלכדו חכמים אחרים לעַוֵת לתֻמם את הכתובים ואת המאמרים למען הוצֵא מהם דברים ודעות אשר פרי רוח חכמי עמים אחרים הם ואשר לא עלו על לב נביאינו ורבותינו. על כן, אף כי גם הוא אהב להעיד על כמה דעות גם את חכמת חכמי ישראל גם את חכמת העמים¹⁵⁴, בבואו להסביר את רוממות האלהים מעל לכל תפקידי האדם, יען כי באמונת הרוממות דעת שתי הכתות הזאת שוה¹⁵⁵, בכל זאת שם לו לְקָו ולמשקלת לבלתי שים בפי קדמונינו דברים אשר לא מלבם יצאו, כי אם מלב חכמים אחרים בעלי שיטות אחרות, בהכירו עד כמה הדעות משתבשות בדרך הזאת. ואת דבר דרכו זאת מסר בתורת מודעה לשואליו לאמר: “דע, כי אנו מעודנו אין דרכנו לחפות על דבר ולפרש אותו שלא מדעת מי שאמרו כדרך שאחרים עושים, והרי אנו מפרשים לך דעתו של תנא זה ותכן כונתו ואמִתת מה שהיה סבור”¹⁵⁶. ובהבדילו במשפטו זה כל עֵרֶב זר מתורתו התבררו ויתלבנו לו הדברים בכל פִּתוחי מראיהם, והיה בהסתַּיֵּם לו היטב ענין חשוב אחד בצורתו הבולטת מתוך שאר הענינים, ושם אותו לדבר מופת ללמוד ממנו את כל הדומה לו¹⁵⁷. ויען כי השבית כל סיגי הנכר מן התורה על כן השתמרה גם רוחו בעצם טהרתה, ויהי כל היוצא מפיו זך וטהור נאה ומתקבל. ואף כי בִּכֵּר את ההלכה על פני האגדה¹⁵⁸, היתה לו גם ההלכה בגופי תורותיה, לאוצר מוסר צדק ומשפט כמו האגדה, וישקוד עליה לנצור אותה מכל משמר לבלתי יבאו אליה פריצים¹⁵⁹ לחלל אותה באַוַת בצעם ובמזמותיהם. ויהי בערכו את ספרי משפטי שבועות ויירא מאד פן ילמדו בוצעי בצע מתוכם להערים ולהתנכל ולגנוב את לב בית דין, ויפתח את דברי ספרו ברוח נכאה לאמר: “לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון¹⁶⁰. אף על פי שהעושק והעשוק לא נכחד מהקדוש ברוך הוא, הואיל והוא סתור¹⁶¹ מבני אדם, הטיל עליהם שבועה על הנסתרות, כדברי החכם: את אשר יחטא איש לרעהו ונשא בו אלה להאלותו – – ואתה תשמע השמים ועשית ושפטת – – להרשיע רשע – – ולהצדיק צדיק”¹⁶². ובאחרית החלק הראשון שם את פניו אל בעלי הדין ויכתוב: “ואם יתלמד בעל דין ממנו¹⁶³ טענות לטעון (על) [את] העקוב להתנצל, גורם רעה לעצמו ואני נקי מזה לפני בוראי, לפי שלא פירשתי כתָבי זה אל למיַשרֵי נתיבות להבין ולהורות – – והקדוש ברוך הוא יפָּרַע מן כל הקורא כתבי זה, שלא ינהג אלא ביראת שמים ובדרך האמת, ואם יעבור על זה, אלהינו שכל נעלם לפניו הוא גלוי יהי בעל דינו ואנחנו נקיים”¹⁶⁴. ורוח המשפט והמישרים חזקה עליו עד כה, עד כי בשמעו כי עלתה על לב אחד השואלים לדמות כי יש ביד איש לשַמֵש בכח זכותו שבאה לידו במקום אשר יצא נזק לאחרים, לבשתהו רוח קנאה אשר נתנה בפיו דברים כגחלי אש¹⁶⁵. ותורתו אשר בה הגה יומם ולילה היא היא הורתהו, כי לא תלמוד התורה לבדו הוא העקר, כי אם דרכי הצדק אשר תדריך את האדם. ויהי דברו אל השואלים אותו “מהו בעל מעשים?” לאמר: “בעל מעשים הוא טוב עין בצדקה ובצרכי צבור ובמדות טובות אף על פי שאינו מופלג בחכמה – – חשובים הם כאילו נדבקו בשכינה”, כי “ירא חטא חשוב הוא מן המופלג ממנו בחכמה”¹⁶⁶. תורתו היתה תורת חסד דוברת שלום. ולשואלים על דבר העבדים הנמכרים לאיש ישראל, אם יש לנו לכוף אותם להתיהד ולשמור את השבת, היתה תשובתו אליהם לאמר: “כך ראינו ששמירת עבדים לשבת דבר שאינו בידנו ואין עלינו אלא לתת להם נפישה ומנוחה, ולהודיעם כבוד שבת, ואם משמרין מוטב, ואם לאו הרי אנו פטורין”¹⁶⁷, כי “נפישה ומנוחה אנו מצֻוין לעשות להן ושביתתן ביד עצמן היא¹⁶⁸ – – אבל לגַיֵר את העבד אין עלינו – – הילכך¹⁶⁹ מותר לקיים את השפחות הללו אף על פי שאינן מתגַירות”¹⁷⁰. ובכלל הדבר עולה כנֹגַה מכל פסקי הלכות רב האי על דבר בני ישראל במתכֻּנתם אל בני הנֵכר דעתו הברורה, כי חלילה לדברים המעטים הנראים קשים, שיצאו מפי רבותינו על הגוים אשר היו בימיהם להיות פרי איבה או בזיון לעמים בכללם, לא כן הדבר. כי אם יען כי השחיתו הרומים והבזנתים והחברים אשר בבבל, בימי התנאים והאמוראים, את דרכם ויעַוְתו משפט, על כן גִלו רבותינו על עֲוֹנם, ככל אשר לא כסו הנביאים בימיהם על עון בני עמם, וככל אשר הרימו רבותינו ההם את קולם מבלי כל משא פנים גם על אנשים משופטי ישראל אשר העוו את דרכם בימיהם¹⁷¹. אך בהטיב שופטי הגוים את דרכם, נשאו להם גם רבותינו פנים ויסמכו על מעשי בית דינם¹⁷². ובדרך הזאת הרבה רב האי ללכת. ומלבד כי הורה כאשר יורו כל חכמי ישראל, כי "נכרי שיש לו שבועה על ישראל ואינו רוצה להשביע בשבועת ישראל אלא בשבועת גוים, שהיא שבועה חמורה כשבועת ישראל ואין להקל בה מאומה¹⁷³, הוציא מן הכלל, שכללו רבותינו את שופטי הנכר אשר בימיהם, את דַיְנֵי בגדד אשר בימיו ויַכְשֵׁר את העדות המקֻיֶּמת בידם, גם לדיני ישראל, באשר הם שונאי גֶזֵל ודבר שקר ורחוקים מכל שחד וחוקרים היטב את דברי העדים¹⁷⁴, ורמיה לא תכון לנגד עיניהם¹⁷⁵. על כן הכשיר רב האי בבית דינו את השטרות ואת העדיות אשר הכשירו הם¹⁷⁶. ונפלא הדבר מאד, כי אחד מן הדברים אשר על פיהם הבדיל לטובה בין בתי המשפט אשר בבגדד “והמדינות האחרות הגדולות שבבבל” ובין בתי משפט הגוים אשר בשאר “מקומות וכפרים ומרחקים שאינן כך אלא שקרנות וכזבנות ידועה”¹⁷⁷, הוא מדת משמרת הדת, אשר חשב אותה לצדקה ולמושלמנים וממנה מוכיח על ישרת לבם, באמרו כי “הן מצוינין בדתן ומרבין להזהר בדבר שוא וכל שכן מדברי שקר”¹⁷⁸. כן היתה עינו יפה ודעתו נוחה גם בבני העם, אשר גם הוא גם אביו שבעו רעות מידם, אך בכל זאת הורהו לבו לבלתי האמן בתומתם אמונה שלמה¹⁷⁹. וכאשר בקשו אנשים מקרב המושלמנים את ראשי עדת ישראל לאסוף את בניהם אל בתי הספר אשר על יד בית הכנסת, ללמד גם אותם שם בתוך ילדי ישראל ערבית וחשבון, יעץ רב האי את ראשי העדה ההיא לבקש תחבולה להחָלֵץ בדרך כבוד מן הדבר הזה, אולם אם ידעו כי לרגלי הדבר הזה ישבות השלום יאספו אותם¹⁸⁰. גם בדבר האסורים הנוגעים אל חֻקֵי הנכר התחקה על שרשם ויתבונן בהם היטב עד כמה היתה להם עוד שארית קיֶמת בימיו, ועל פי זה הוציא משפט לאסור או להתיר, ויבדל לענין אסור אחד בין דרכי דור גויי פרס ובבל בימי רב יהודאי גאון ובין דרכי הדורות הנבדלות אשר בימיו¹⁸¹. ככל אשר נהגו הגאונים לפניו לשום את דרכי הדורות הנבדלות אשה מרעותה להם לקו ולמשקלת להקל ולהחמיר על פיהן¹⁸².

ולא רק משפט שופטי הגוים נאמן בעיניו, אם רק ידע כי ישרי לב הם, כי אם גם לא נמנע לדרוש פתרון מקרא סתום מפי ראש כהני הנוצרים בבבל, אשר בידו היה תרגום סורי, אשר ביד בני ישראל לא היה¹⁸³.

שיטה מסוימת נשקפת מתוך כל דברי רב האי ודרכיו, כי כל הקרוב קרוב אל הַמַמָש ואל התושיה היה נבחר בעיניו ואותו שם לעינים בכל תורת פיו. הן גם את האגדה ידע להוקיר במלוא ערכה, ורבות הן התשובות אשר ידבר עליהן בכבוד הראוי להן, אף יטרח לגלות את האור הגנוז בהן, ובכל זאת מבכר הוא את ההלכה על פני האגדות¹⁸⁴. וגם מבית לגבול ההלכה פנימה נכֶּרת שיטתו זאת להגדיל את כח המעשה על כח הסברה לענין ההוראה גם לשעה גם לדורות. ולגוף המעשה נחשב לו המנהג, לאמר המעשים הנוהגים ונעשים בקרב ישראל מאז אשר אותם שם למורשת קהלת יעקב¹⁸⁵, אף כי כמה מהם אין יסודתם בתלמוד¹⁸⁶. ולמען הנחל לכל העם את הדעת כי מנהג ישראל תורה הוא, הורה כי “אם יש מקום שיש להם מנהג קבוע, על מנהגם [יהיו] עומדים ואין רשות לאחד מהם לחלף המנהג”¹⁸⁷. ולא עוד, כי אם “מה שנוהגין במקומות אין משנין אותם אף על פי שמנהגים אחרים יותר מתוקנים”¹⁸⁸. וַיַאֲמֵן כי לא רק מוצא כמה הלכות, מקדם הוא, מימי הנביאים¹⁸⁹, כי אם כל המנהג הנוהג בישראל מקֻבל הוא ובא מן הימים הקדמונים ההם, כי “הדבר שאנו יוצאין [בו] ידי חובתנו ועושין (בה) [בו] רצון יוצרנו נכון הוא וברור בידנו, ירושה (משולשת) [משולשלת(?)] ומקֻבלת מאבות לבנים, דורות רצופים בישראל, מימי הנביאים ועד עכשו”¹⁹⁰. וַיַעֲמֵק להתבונן ולהכיר כי המנהג לבדו הוא עֵד העולמים האחד והנאמן על קדמות כל מצוה בפרטה, ועל קדמות התורה בכללה. ומה נאמנו ומה נמרצו דברי תשובתו על שאלת איש, אשר הרהר אחרי דברים הנוהגים בתקיעת שופר בראש השנה, ויהי פֵתַח דבריו אלה לאמר: “תחילת תשובתי לומר: מִנַּין אנו יודעין כי מצוה לתקוע ביום זה? ועִקר התורה מנין אנו יודעין כי היא תורת משה שכתבה מפי הגבורה? אלא מפי עם ישראל! – ודבר הרבים הוא המוכיח על כל משנה ועל כל גמרא. ויותר מכל ראיה, מזה: “פוק חזי מאי עמא דבר”¹⁹¹. זהו העִקר והסמך ואחרי כן אנו מביטים בכל הדברים שנאמרו במשנה ובגמרא”¹⁹².

ככֹל אשר היה לו הדבר הנוהג ובא במעשה המצוה למעמד איתן אשר ממנו אין לזוע, ככה נחשב בעיניו לב האחד הנִתָּן לאנשי הקהלה בידי המנהג אשר ינהגו יחדו לעזרה ולמבטח למשמרת השלום בקרבה. על כן יעץ לשואליו לבלתי הַנְהֵג בתוכם את המנהג המתוקן אשר בבבל תחת המנהג המשובש המקובל ובא בידם, אם יש לחוש כי לרגלי התקון הזה ישבות השלום¹⁹³. ובמקום אשר הנהיגו העם מנהג אשר יש בו משום תקנת הרבים בעסקי משאם ומתנם לא חשש גם לנטות מן ההוראה הנוהגת מדורי דורות ולהורות “כמשפט התגָרים”¹⁹⁴.

ומשפט זה לחשוב את המנהג הקבוע לסלע מָצוק אשר יסודתו במעמקי עד, הטה את לבו אחרי רב סעדיה להחזיק כמהו, כי יום טוב שני הנוהג בגולה לא רק דברי סופרים הוא כי אם “מצות אלהים” מפי הנביאים"¹⁹⁵. וגם בדברים אחרים נראה אותו הולך בעקבי רב סעדיה ומוקיר את דבריו¹⁹⁶, ככל אשר הוקיר אותו רב שרירא אביו¹⁹⁷. וַיֵט אחרי טעמו להוקיר את ספרות דברי הימים¹⁹⁸ ולהכיר את דבריה הברורים במקום אשר אחרים לא הכירו אותה. את חלק “ספרא דאדם הראשון”, המובא בדברי רבותינו¹⁹⁹, לא שם רב האי עם ספרי נסתרות²⁰⁰, כי אם על פי הנאמר בשמו²⁰¹ חשב אותו לספר דברי הימים לחכמי הדורות בישראל^202. ויען כי ההסתוריא אחת היא בכל העתים על כן מדד במדה אחת לחסידי כל הדורות²⁰³, ככל אשר מדד רב סעדיה במדה אחת לסופרי כל הדורות²⁰⁴.

וגם זאת נאצלה מרוח רב סעדיה על רב האי לבלתי שים את הנפלאות לעדות על אמתת התורה²⁰⁵, לבלתי בקש נפלאות מיד ה' ולבלתי שים את מעשי הנפלאות למופת לצדקת איש, ככל אשר לא בקשו ולא שמו כזאת רבותינו²⁰⁶. על כן נטה לבו מאד מהאמין בכח “קמיעין ולחישות”, וַיָשֶב לשואליו כי “טענות הרבה יש בדבר זה, והדבר אֲמִיתִּי מועט הוא מאד”; ועל אשר “הגידו לכם אנשים מרומי ומארץ ישראל” “כי יש אומרים שֵם ומגביהין עצמם מן הלסטים”. חרץ את משפטו “כי אלו וכיוצא בהן דברים בטלים” הם²⁰⁷. “ואם יאמרו לך: חולים שבאו לכאן נרפאין ואתה מוצא כן, לא תשמע כי כלם מרמות עשוית להטעות”²⁰⁸. ויגזור אֹמר כי האמונות האלה לא פרי תורת המתיבות, שהשתמרו בטהרתן, הן כי אם פרי רוח אנשי רומי השוגים ומשגים בתומתם את העם גם בדעותיהם גם בהוראותיהם, אשר שתיהן לא ישרו בעיני רב האי²⁰⁹. וגם על מקצת חכמי מתיבת סורא הקפיד רב האי על תִּתָּם מקום למעשה הקמיעין והלחשים בנטותם אחרי יושבי בגדד הקרובה אליהם המטפלים בזה²¹⁰. אך קרוב הדבר, כי הרוח הזאת החלה לנוח על בני המתיבה הזאת רק למן היום אשר שבתו הגאונים ממנה אחרי מות רב סעדיה²¹¹. ובטעמו זה בִּקֵר גירסה אחת שגרסו אנשי סורא בתלמודם, הנותנת מקום לדעות משובשות כאלה²¹². תולדה לדעותיו אלה, כי היה מבדיל בין הרפואות אשר היה העם מתרפא בבבל בימי האמוראים, ואשר רבות מהן נאספו אל הגמרה, ובין הרפואות אשר נהגו בימיו וַיַזְהֵר את הקהל לבלתי השתמש בהן²¹³. וגם בדבר הזה היו כמעט שפה אחת ודברים אחדים לו ולרב שרירא אביו²¹⁴, ומהם למדו רבותינו הבאים אחריהם²¹⁵.

פרקו הנאה וטעמו הטוב הורהו חן ושכל טוב גם בהליכות האדם בעבודתו את ה', וישם את גדולי חכמי ישראל למופת להשמר כמוהם לבלתי הַקְדֵר את אור תפלתם הזכה אף ברפרוף־עַיִן סר טעם²¹⁶.

מלבד אשר הדריך את אנשי דורו בדרכי צדק ומשפט בהשיבו את תשובותיו לשאלות הבאות מכל קצוי ארץ, הניח ברכה גם לדורות הבאים את שירו “מוסר השכל”, אשר אבן חן הוא בספרותנו. כי כשמו כן הוא, מוסר השכל או תורת חיים לכל מבקש צדק וענוה. מרבית דברי השיר לא באו בלתי אם להדריך את האדם בהליכותיו עם נפשו, עם ביתו ועם כל איש. מלבד אשר יורה את כל נפש לשמוח בחלקה ולבלתי בקש גדולות²¹⁷, ולהיות זריזה בכל מעשיה²¹⁸, ולמנוע רגל מנתיבות השרים והפקידים התקיפים²¹⁹, יעץ את שומעיו להתהלך עם אנשים חכמים²²⁰, למען “דרוש צדק ובקש נכוחה”²²¹. והמדות הטובות אשר ידבק בהן האדם, ואשר הן היו כל מוסדות תוכחות מוסר רב האי, אלה הן: טובת עין, מחילת עלבון בנפש חפצה²²², תֹּם ויושר ומשמרת אמונים בין איש לרעהו²²³, והתהלך בתֻמו לפני האלהים ובלתי לכת בנפלאות ממנו בדעת עליון²²⁴, ואהבת חסד וגמילות חסד לחיים²²⁵ ולמתים²²⁶ ושאֵת בדומיה את כל התלאה הבאה²²⁷. וגדולה מכֻּלן היא נדבת רוח הבאה עם הענוה כאחד:

וְנִדְבַת לֵב יְקָרָה הִיא וְנָאוָה; / וְאָחוֹת לִנְדָבָה הִיא הָעֲנָוָה²²⁸.

ומליצת השירה היקרה הזאת אשר נתנה את כל מדה טובה לחן ולכבוד בעיני קורא דבריה, היתה מליצת שֶׁפִי²²⁹ הבאה ללמד ולהועיל, ולא לעורר ולרומם. אך בדברו על ערך מוסר חיי המשפחה, על אהבת הדודים, על משמרת הבית ועל אֵמון הבנים התנשאה מליצתו לדברי שיר נאה ונחמד מאד:

וְיָמֶיךָ אֳהַב אֵשֶׁת נְעוּרִים; / וְדוֹדֶיהָ בְּלִבְּךָ שִׂים קְשוּרִים²³⁰.

ואת הצניעות קרא: כְּבוֹד נָשִׁים / וְהָדָר לָאֳנָשִים²³¹.

וערך האשה וערך הבית נתכו לו למוצק אחד, כדבר התנא הקדמוני “ביתו זו אשתו”²³². ויזהר את האיש להיות נאמן לשניהם ולבלתי עזוב אותם אף יום אחד:

וְאִם לִדְרוֹשׁ מְזוֹנְךָ מִנְוָתְךָ / תְּהִי יוֹצֵא, זְכוֹר אֶת בַּת בְּרִיתְךָ

רְאֵה יוֹנָה בְּנוּדָה אֶל מְזוֹנָה / תְּהִי שָׁבָה בְיוֹמָהּ אֶל מְלוֹנָה.

וְאִם יַרְחִיק נְדוֹד נשֶר לְלַחְמוֹ, / בְּעוֹד יוֹמוֹ יְבַקֶש לוֹ מְקוֹמוֹ²³³.

וגם על אֵמון הבנים לתורה ולחכמה²³⁴ ולדרך ארץ²³⁵הרבה לעורר את ההורים. אולם הזהיר אותם מאד להדריכם במקל נֹעם ולא במקל חובלים:

וְאִם תּוֹלִיד לְךָ בָּנִים וּבָנוֹת / בְּכָל עֵת יַסְּרֵם, אָכֵן בְּחַנּוֹּת²³⁶

אף הורה בטעם, כאחד רבותינו הקדמונים²³⁷, לבלתי הנקש אחרי טעם גויי הקדם, אשר גם הבן הרע היה טוב בעיניהם מן הבת:

וְיֵשׁ בַּת תְְּהִי מִבֵּן יְקָרָה / וְטוֹבָה לַאֲָבוֹתֶיהָ וּבָרָה²³⁸.

מתוך שירת המוסר הזאת, אשר עצם ענינה יקר הוא מפז ונעלה מאד על יפי לשונה, אשר בה לא עשה חיל, יגלה כשרון הגאון וטבע טעמו רק בדרך אחת מדרכי המליצה. כי מִדֵּי הִקָרוֹת לפניו משל הבא מחזון חיי חית השדה או עוף השמים אז תוָסֵף לִוְיַת חן על מליצתו, כאשר ראינו זה מעט בדבריו על מדת אהבת האדם את ביתו הלְמֵדָה גם מן היונה התמה גם מן הנשר האדיר²³⁹. ומשל נאדר כזה המשיל גם על משובת הרעה בהֵעָזְבה לנפשה:

לְשׁוֹנְךָ שִׂים בְּפִיךָ נֶאֱסְרָה / וְכְאִילֵּם הֱֱיֵה בֵין הַחֲבוּרָה.

וְאַל תַּרְפֶּּה אֲרִי אָסוּר בְּחַבְלְךָ / וְאִם אוֹתוֹ תְּשַׁלַּח – וַאֲכָלֶךָ²⁴⁰.

וגם על דבר האיש הבא להתגרות בעריצים התקיפים ממנו דבר במשל נמרץ מאד:

וְשׁוֹר עֵז אַל תְּהִי אוֹחֵז קְרָנָיו²⁴¹.

ועל מוסר למשל רב מַתְיא בן חָרָש האומר: הֱיֵה זנב לאריות וא תהי ראש לשועלים²⁴², הוסיף רב האי דברי משל נמלצים מאד:

הֱיֵה נָא לָאֲרִי זָנָב וְתַעַל; / וְתִשַּׁח, אִם תִּהְיֶה רֹאש לַשׁוּעָל²⁴³.

וִיפִי משכִּיותיו אלה היה פרי טוב טעמו ודעתו בחזון משלי שועלים אשר אהב ואשר הכיר ערכם²⁴⁴.

מלבד גנזי המוסר והזֹּך והטוהר הגנוזים בשירה היקרה הזאת, אוצר משמרת היא גם לטעם הגאון הנהדר הזה בתורה בדרך ארץ, גם זכרונות ימי חייו נשקפים מתוכה. לשלשה דברים נשא את נפשו בעולם הזה לנחלת שדה, למִחְיַת הבשר, חבר טוב לחיי הרוח²⁴⁵, וקִנְיַן ספרים טובים למקור תורה חכמה ומדע²⁴⁶. ותהי עצתו לכל איש:

שְׁלֹשָׁה תַּעֲשֶׁה תַּחֲשׁוֹב בְּשֶׁפֶר²⁴⁷ קְנוֹת שָׁדֶה, קְנוֹת רֵעַ וְסֵפָר²⁴⁸.

אך אהבת הָרֵעַ הקנוי לא תסיג את גבול האהבה לכל יתר בני האדם, אשר על פני האדמה. שֶׁכֵּן חובת כל איש ישראל לשום באהבה את נפשו ואת נפשות כל היצורים לנפש אחת, אשר לא תֵחָלֵולא תִפָּּרֵד. ואין קץ לנעימות המתרחשות באמרות הטהורות והתמימות האלה אשר יצאו מפי גאון ישראל:

חֲשֵׁב־לּךָ כָּל בְּנֵי אָדָם כְּאָחָד²⁴⁹ ושַׁוֵּה בֶּן חֲבֵרְךָ לְךָ כְבִנְךָ ואָבִיהוּ כְּאִלוּ הוּא זְקֵנְךָ²⁵⁰.

קרוב הוא, כי לא שיר רצוף היה מתחלתו כי אם אמרי מוסר אשררשם זה על יד זה, באין דבר לאיש עם אחיו. לעומת זה נכון הדבר כי מלאכת השיר בכללה אהובה היתה לו. על כן טרח לשמור את תבניתה במחברת המוסר הזאת. אף עמד לימין השירה גם לימין הזמרה ונגינותיה לבלתי השביתן מבית כל איש ישראל. וכאשר שאלו אותו אם מֻתר בגלותנו לשיר לזמר ולנגן, ויָשֶׁב: “כי מנהג כל ישראל בבתי משתאות סתם” ואף כי בשמחה של מצוה “(שמשמחין) [ששמחין] בקולות של שמחה ואומר[ין] דברי שירות ותשבחות – ופיוטין הרבה – בקול נגינות – ואין אדם בעולם מישראל נמנע מכל אלה”²⁵¹. אולם שירת ישראל זכה וטהורה היא “זכרון אותותיו וחסדיו [של הקב”ה] עם ישראל מקדם וקִוֻּי גלוי מלכותו והבטחותיו הטובות ובשורות נחמות שבשרו הנביאים את ישראל"²⁵². והשירות אשר לא ישרו בעיני חכמי ישראל החליט רב האי: “נגינות של אהבת אדם לחברו לשבח יפה ביפיו²⁵³ ולקלס גבור בגבורתו”²⁵⁴. על שירים כאלה, אשר לא ינָקו מחֹנף מֻפרז שיש בו מעין שקר גמור, ואשר מרביתם נעשים לשם אחד הנדיבים העשירים התקיפים, הורה הגאון החכם הזה לשומעי דבריו: “ואם תאהב ענות שיר בנדיבים, דעֵהף כי אז תהי עונֵה כזבים”²⁵⁵. אך על השירים הנקיים מכל דֹפי ואין בהם “דברי גדופין ולא דברים מכוערין”, חרץ רב האי את משפטו לא אסרו אותם רבותינו מעולם²⁵⁶. ומה נפלא הדבר, כי מעולם היו עיני נבוני דבר בדורותינו פקוחות להתבונן רק אל קציר תבואות חכמי גדולינו בארצות יון בימי הקדם²⁵⁷ ובספרד וביתר ממלכות ערב באחרית האלף החמישי וראשית האלף הששי ולהוקיר את ערכם מאד בתורת חכמת ישראל, מבלתי הַכר כי הרבה מתוצאות חקריהם פרי רוח חכמי הנכר הם, וממבחר יצורי הגאונים, אשר יצרו גם מחוץ לבית מדרשם, ואשר הם לבדם מלאכת ישראל תמה וטהורה, בלי כל עַרב זר כמעט, העלימו עין. מעטים הם סוכני אוצרות ספרותנו העתיקה, אשר פקחו עיני הקהל וילמדום טוב טעם ודעת להכיר את הערך הנעלה אשר בפלספה שכֻּלה ישראלית, אשר בספר האמונות והדעות לרב סעדיה, אשר עצם דעותיו טהורות ומטֹהרות מכל סיגי דמיוני הנכר, ואת אמונת סופרים, הראויה להיות למופת לכל סופרי דברי הימים בישראל ובעמים, אשר באגרת רב שרירא ואת החן ושכל הטוב, את התֹּם ואת היושר, אשר בספר מוסר השכל לרב האי הבא בלי כל שפת יתר ובלי סערת לב כי אם בנחת ושקט²⁵⁸, עד כי יִמלָאֵנו לבנו להגיד לסופרי ישראל: אם ברוח תורתכם ובטעם עַמכם אתם באים להורות את שלשת המקצועות הנכבדים בדורותינו מאד מאד, הלא הן דעת אלהים, זכרונות דברי הימים ותורת המוסר²⁵⁹, יהיו נא שלשת הגאונים האלה לאותות ולמופתים לכם ולתורת פיכם, ככל אשר היו הם ורבותיהם וחבריהם דוגמה למורי הוראה לישראל בכלכלת תלמודם ופסקי הלכותיהם.

ודעת התורה הלכה הלוך וחסור בתוך קהל העם בבבל, ורק בגלל זה טרח רב האי לסדר בספרי תוצאות ההלכות למען הקל עליהם את למודן²⁶⁰. כי זה יותר ממאה שנה משכו רבים מן העם את ידם מעצם סוגיות התלמוד המסודר ובא, ויהיו “מטין אחר הלכות קטועות” אשר סדרו הגאונים הראשונים, באמרם: “מה לנו לקושיות התלמוד?”²⁶¹. לעומת זה היה הולך וגדל כבוד מתיבת פומבדיתא, היחידה בכל קצוי ארץ, עד כי גם איש כרבנו משה בן חנוך, אבי גדולי ארצות המערב לדורותם, כפף אליה את ראשו בחרדת קֹדש. גם הורה בשמה לשואליו “שכך כתבו ממתיבתא הקדושה”²⁶² והתשובות אשר היה לרב האי להשיב על השאלות אשר הגיעו אליו מכל תפוצות ישראל, רבו ממספר התשובות אשר השיב כל גאון אחר על התשובות שהגיעו אליו²⁶³. ממרבית תשובותיו אשר הרחיב את ענין השאלה ויבאר אותו באר היטב ויפרקהו ויפרטהו לכל פרקיו ופרטיו, נשקפת גם עין יפה כעין המורה החפץ בתועלת תלמידיו. אך אחת מדרכיו היתה להורות לשואליו להבדיל בין הענין החמור, אשר ראוי לשאול עליו שאלת חכם, ובין הענין הקל אשר יש להניח אותו בחזקתו וכמנהגו, ולא לטפל הרבה בפלפולים ריקים מאין צֹרך בם רק להרבות שיחה ולברוא חדשות²⁶⁴.

ולא רק בכתבי שאלותיהם שמו אליו בני ישראל את פניהם מאפסי ארץ²⁶⁵, כי אם שלחו מארצות מרחוק גם את בניהם למתיבת פומבדיתא לשבת לפני רב האי גאון ישראל ולקחת את תורת ה' מפיו; כי מוצאים אנחנו כמה תלמידים מיושבי עיר הממלכה קושטא בירת ביזנתי הרחוקה, עומדים לפניו במתיבתא בבבל, והוא דורש מפיהם פתרון על מלות יוניות הנמצאות בתלמוד אשר נעלם ממנו פתרונן²⁶⁶. ותלמיד חשוב מסיציליא עמד לפניו, ושמו רבי מצליח בן אל בצק, אשר היה לדיָן בעירו בשובו מבבל ואשר בא בכתובים עם רבי שמואל הנגיד²⁶⁷. ככה היתה עוד מתיבת פומבדיתא מרכז התורה, בימי רב האי, לכל ארצות תבל, אף כי כבר קמו בדורות ההם אנשי מופת וחכמים מובהקים אשר שם עולם להם בספרד ובקירואן. אך לא בפומבדיתא לבדה התכנסה כל תורת חכמי בבל, כי גם בסורא היה עוד מושב חכמים אשר יצאה מהם תורה²⁶⁸, אף כי לא קם שם גאון אחרי רב סעדיה, אשר מת חמשים ושש שנה לפני עלות רב האי על כסא מתיבת סורא. ונראים הדברים, כי הראש להם היה רב דוסא בן רב סעדיה, אשר הדעת נותנת כי היה עוד נער קטן במות עליו אביו²⁶⁹ ועל כן לא העלוהו על כסא אביו. ויהי רב דוסא בילדותו נער חם לבב²⁷⁰, ולא ארכו הימים ויצא שם חכמת רב דוסא למרחוק, ויחשב לסוכן אוצר זכרונות אביו, עד כי דרש השר חסדאי שפרוט מארץ ספרד הרחוקה מפיו את פרשת מעשי אביו הגדול וישב לו רב דוסא באגרת, אשר נחשבה בעיני סופרי דברי הימים למקור לתולדות הגאון ההוא, אשר איננו נופל בערכו מספר הגלוי אשר כתב רב סעדיה בעצם ידו²⁷¹, אף נחשב רב דוסא ליורש נאמן לתורת אביו, הנוצר את דברי הלכותיו בעינם ובטהרתם, ועל כן פנו אליו חכמי הדור בשאלותיהם על אדותיהם²⁷². ויהי רב דוסא לראש בית דין בסורא²⁷³. אולם לבד מבית דינו בעירו הקטנה, יצאה ממנו הוראה לכל ישראל, כי פנו אליו גדולי הדור ממרחקי ארץ בשאלותיהם²⁷⁴. אחת מחמשת תשובותיו הנמצאות בעינן אינה עוסקת בדבר הלכה נוהגת בזמן הזה, כי מדברת היא על ענין הלכה שאין לה מקום בלתי אם בימי המקדש²⁷⁵, אשר רב האי באר אותה ורבי שמואל הלוי – הוא רבי שמואל הנגיד – השיב על דבריו²⁷⁶. על מחלקת החכמים האלה הרחיב רב דוסא את דבריו בתשובתו הערבית ויעמוד בה לימין הגאון רב האי ויברר עד כמה נכונו כל דבריו, ורב מאד הכבוד אשר כבד אותו בכל לבבו²⁷⁷. ובכן יוָדע לנו מדברי התשובה הזאת כי אוהב נאמן ומוקיר ומכבד היה בן גאון סורא זה לרב האי גאון פומבדיתא וכי האריך ימים רבים, כי רבי שמואל הלוי היה לנגיד כשבעים ושמונה שנה אחרי מות רב סעדיה אבי רב דוסא²⁷⁸. מלבד אשר נכבד מאד שם רב דוסא בעיני דורו ובעיני הדורות הבאים על גדלו בתורה, עד כי קראו גם לו גאון²⁷⁹, אף כי לא עמד בראש מתיבה, נשא ראש חכמי הדורות הבאים את ראש רב דוסא בתוך חכמי החקר אנשי השם²⁸⁰.

ככל אשר לא רדף רב דוסא אחרי הגדולה ולא השתדל לנחול את כסא כבוד הגאונים בסורא, אף כי יורש נאמן היה לאביו גאון סורא וממלא מקומו, ככה שלח ידו אליה חכם אחר, אשר לא על תלמידי סורא יחשב כי אם על תלמידי מתיבת פומבדיתא. הנה רב כהן צדק בן רב יוסף, הלא היה גאון למתיבת פומבדיתא עד מותו בשנה השמינית לרב סעדיה²⁸¹ ובעשרים וארבע שנה אחרי כן החזיק רב נחמיה בנו בקרנות כסא הזה²⁸² וישב עליו שמונה שנים, אף כי לא היה נאוה לו באשר קֹטֶן האב היתה עבה ממתני הבן, ואת חפני אחיו בן רב כהן צדק שם רב נחמיה לאב בית דין בפומבדיתא²⁸³. ובכן הלא היו כל בני המשפחה הזאת מאנשי מתיבת פומבדיתא. ובכל זאת אנחנו רואים חכם אחד מן המתיבה ההיא, הלא הוא רב שמואל בן חפני אב בית דין אשר לרב נחמיה – בן רב כהן צדק, עולה כסא מתיבת סורא, אשר למיום צאת משם רב יוסף בר סטיא לא ישב עליו איש²⁸⁴. את עצם השנה אשר עלה הגאון הזה על כסאו לא ידענו עוד. אך דבר זה כתוב בכתב ידו באגרת אחת אשר היתה לפלטה, כי בימים אשר היה עוד רב שרירא חי היה רב שמואל לראש למתיבת סורא. אך עוד דבר אחד ישָמע מפי כתבו, כי “נעשה שלום בינו ובין רב שרירא ורב האי בנו”. ובכן אין זאת כי אם קדמה מחלוקת בינו ובינם. מתוך תנאי השלום אנחנו מכירים את דברי הריב כי דרש רב שמואל בן חפני מן גאוני פומבדיתא כי מן הכסף המעט מאד אשר ירימו נדיבי הארצות למתיבת בבל סתם יתנו את החצי גם למתיבת סורא אשר הקים את הריסותיה, אף כי מתיבת פומבדיתא רבה וגדולה ממנה. אך למען השלום, נאות רב שרירא לחלוק עם מתיבת סורא חלק כחלק. וקרוב הדבר, כי אשת רב האי מתה ויסבבו המפשרים את פני הדבר כי תהיה בת רב שמואל לו לאשה ויהי כן²⁸⁵.

קרוב הדבר, כי בכל היות חכמת רב שמואל רבה ורחבה, לא יצא לו שם בישראל בתחלת שבתו על כסאו, על כן לא נמנע מהגיד את תהלתו ואת כבודו במכתביו²⁸⁶. ויעמַד לפניו ל“סגן הישיבה ופקידה” את מר יוסף החבר בן מר בֶּרֶכְיָה. אך דומה הדבר, כי סגן זה לא היה רק למשנה אב בית דין, אשר תעודתו אף הוא היה גם ללמוד וללמד גם לדון ולהורות, כי אם הסוכן לאוצר המתיבה ומלאך שלוח אל נדיבי הארצות לעורר אותם, להרים לה את תרומת ידם, על כן נתן לו מאת רב שמואל “כתב בפקידות ונאמנות וגזב[רות]”²⁸⁷, ואיש נכבד ונדיב במצרים היה בתומכי מתיבתו, ושמו מר יוסף בן מר יעקב אלוף²⁸⁸.

ותרב חכמת רב שמואל בתורה כחכמת הגאונים אשר היו לפניו. “גם חבר ספרים הרבה”²⁸⁹, הלא הם ספר “העריות, המתנה, ההוצאה, המצרנות, התנאים, השותפות”²⁹⁰ והלכות ציצית²⁹¹ וספר המִצְות והלכות גטין²⁹², והלכות סמני נערות²⁹³, וכלם בשפת ערב²⁹⁴, אף כתב מבוא לתלמוד²⁹⁵, ויותר מששים תשובות נמצאו עוד כיום לו²⁹⁶. ויכתוב גם באור ערבי לתורה ברוב ענין, בהביאו שמה דברי מדע, אשר אין לפתרון הכתובים כל צרך בהם²⁹⁷, אף נמצאה כיום שארית לבאוריו לנביאים האחרונים²⁹⁸. ויקרא גם הוא ריב על הקראים, וברור הדבר, כי חִצָיו היו שנונים, בהיות כשרונו רב. על כן חרה בו אפם, וישימו בעברתם את רב סעדיה חלקו, עֹנֶש אשר נשא אותו רב שמואל בכל אַוַת נפשו²⁹⁹. ויהי לב רב שמואל תמים ונאמן מאד עם תורת ההלכה, ככל הגאונים אשר היו לפניו, מבלי נטות ממנה ימין ושמאל³⁰⁰, וישמח למצא יסוד לה בדברי המקרא³⁰¹, אך הדבר אשר בו נבדל הגאון הזה ממרבית חבריו הוא, כי הִרבה לעשות את קריאת ספרי חכמי הגוים קבע ולנטות אחריהם במקצת דעותיו³⁰². אף רָחַק לבו מהאמין במעשה הנפלאות יותר מכל אשר קדמו לו³⁰³. וימת רב שמואל בן חפני, אחרי שבתו על כסאו יותר משלשים ושש שנה³⁰⁴ (1034־4794).

ורב האי אשר היה כבן תשעים וחמש שנה בעת ההיא, לא נפל עוד אור פניו ולא כהתה עוד רוח חכמתו ויהי עוד מורה נאמן וחכם בתשובותיו לכל תפוצות ישראל כימי היותו בימי חרפו³⁰⁵, וכל הרעות אשר הדיחו עליו אנשי מקומו בימיו³⁰⁶ לא עכרו את רוחו הטהורה והרומֵמה. ויגוע ויאסף רבנו האי גאון בעשרים לחדש הראשון ביום הששי לחג המצות, בשנת התשעים ותשע לימי חייו³⁰⁷ ובשנת הארבעים לשבתו על כסא אבותיו במתיבת סורא³⁰⁸ (1038־4798), ובנים לא היו לו³⁰⁹. ומי יודע אם נותר עוד שריד לבית רב שרירא הנאדר הזה זולתי בתו אחות רב האי, אשר היתה לאשה לחכם ומשורר נכבד מאד, ושמו רבנו אליהו הזקן, אשר קרוב הוא כי האריך ימים אחרי יְבָמוֹ הגדול רבנו האי וכי נחשב לאחד מראשי תלמידיו מפיצי תורתו³¹⁰.

אולם אף כי מת רבנו הגדול רב האי מבלי הַשְאֵר לו בן יוצא חלציו, לא הלך ערירי, כי בנו אשר נשא אליו את נפשו עודנו חי, הלא הוא עם ישראל כלו אשר חשב אותו לו לאב³¹¹. על כן עשו לו מספד גדול בכל מקום אשר דבר ישראל מגיע. ויקונן עליו רב שמואל הנגיד, ראש נכבדי דורו, רבי שלמה בן גבירול אבי משוררי הגולה ורבנו חננאל הגדול בחכמי קירואן.

ושנת מות רב האי לא היתה חותמת שנות פרק אחד בספר דברי הימים לבני ישראל, בפרק ימי הגאונים, או פרק ימי חכמי בבל כלם, כי אם אחרית היתה לכל שנות דורות העם הזה הקודמות לה מימות אברהם אבינו, שכלן דומות אליה במינן ונבדלות מן השנים הבאות והדורות הבאים אחריה. כי אז כלה לישראל תור ימי הקדם, לֵאמֹר ימי היות מכון שבתו בארצות הקדם, אשר בהן עמד בו גם טעמו הקדמוני, ככל אשר עמד מרכזו הקדמוני. הן אמנם כי מרכז ישראל נעתק ממקום למקום: גלגל, שילה, נוב וגבעון לפני כבוש ירושלם ואחרי חורבנה: "יבנה, אושא וצפורי, נהרדעא, פומבדיתא וסורא. אולם עצם המרכז לא חדל וכחו לא סר. וגם בתורה אשר יצאה משם לכל אפסי הארצות עמד טעמה הראשון האֵיתן והעתיק, וגם אם עלה לפעמים עֵרֶב מן החוץ, מן הדעות והדמיונות אשר לעמי הנכר, אל גבול החכמה והמוסר אשר לישראל, לא עצר כח לעכור את הדעות העבריות, כי אחת מן השתים עלתה לו, אם קרוב היה במינו אל התורה, הָפך מעט מעט את עינו ויעל בה כליל, כי רוח התורה גברה עליו וַתְטַהֲרֵהו וַתְּשַוֵהו לעצם אחת מעצמותיה מבלי הִוָדַע כמעט כי באו אל קרבה³¹², ואם זר היה העֵרֶב ההוא לרוחה לא נתנה אותו להבקיע אליה. הֶחזון הזה יֵרָאֶה לנו בפרי רוח כל חוקרי רוח התורה עד רב סעדיה ורב האי, כי את הסדר המתֻקן קִבלו ברצון מיד בני יָוָן, אך את עצם דעותיהם לא נתנו לבא אל גבול שיטותיהם בתורת החכמה והמוסר. לא כן בארצות המערב בדורות הבאים, שם יש אשר עָיְפָה נפש החכם הישראלי, גם הטהור שבטהורים, לדעות בני הנכר, מבלתי יְכֹלת לקלוט אותן ולעכל אותן בקרבו עד כדי הפג מהן כל סיג, ומאין כח להדוף מפניה את הדעת הקשות על כן תראינה עינינו גופי דעות אשר מיָוָן, ערב והודו מוצָאם³¹³, צפים על פני שיטות בחירי חוקרי ישראל מבלי הִמַס ומבלי שקוע, סוף דבר, ככֹל אשר גלתה יהודה הָלֹךְ וגָלֹה מימי חרבן ירושלם, חרבן ביתר וחרבן צפורי, ותלך הלוך והתערב בגוים, ככה גלתה רוחה גלות התורה למיום אבוד ניר למתיבת בבל. וְעַנְוֵי חסידי ישראל בארצות המערב אשר היו לשם ולתהלה, אף כי מטעם המלך וברצון אחיהם עמדו בראש בני עמם בארצות מגוריהם ויקראו בפיהם בשם נגיד או נשיא, אסרו על נפשם מהתעטר בעטרת נשיאי ישראל הקדמונים אשר בארץ ישראל ובבבל ויורו כי “אין קרוי – – נשיא אלא ראש הסנהדרין או מלך, ולפי שראשי גליות שבבבל, במקום מלכים הם עומדים – על כן יקרא ראש הגולה נשיא”³¹⁴ ועל כן “כל הנשיאים הנקראים בשם זה בזמן הזה – – אין הפרש ביניהם לשאר העם”³¹⁵.

אולם אם באבוד ניר האחרון בבבל לאחדות עמֵנו גָּלָה יקרנו, עד כי דמינו באמת לבנים שגלו מעל שלחן אביהם מבלי היות עוד מקום מועד לנפוצותיהם, הֵחֵלו לרוחֵנו שנות עוז וגבורה ותפארת, כי המעט ממנו כי תורתנו נפוצה על פני כל ארצות תבל וחכמים עמדו לנו גם בתורה גם בכל דבר מדע אשר עשו להם שם עולם, לא היו לנו עוד דורות כדורות ההם אשר מִלאו כמעט כל בית ישראל אחרי ה' ללכת בתורתו ולעשות מצותיו בלב שלם מאיש ועד אשה מנער ועד זקן ולהערות בכל רגע את נפשם למות על מצותיה. ומוסר התורה לא היה עוד מעולם לנשמת רוח חיים באף כל העם מקצה, כאשר היה בשמונה מאות השנים הבאות על הדורות ההם יֵאָמְנו דברי נביאינו ורבותינו, אשר מִלאו אחריהם: “כי רבים בני שוממה מבני בעולה”: “צדיקים העמידה לי בחרבנה יותר מצדיקים שהעמידה לי בבנינה”³¹⁶, כאשר יְסֻפַּר, ברצות ה' את מעשינו, בדברים הבאים.