רקע
סמי פדר
אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה

עצובים מאוד ומדכאים את הנשמה היו ימי חגינו במחנות הכפייה של הנאצים. דווקא בימי החג המציאו הגרמנים עבודת פרך קשה ביותר. לאחר עבודות אלה היינו מוטלים על משכבינו סחוטים ועייפים עד מוות, וחלמנו על חגי היהודים שבבית. אנשים גנחו חרישית ואנחותיהם היו מלוות בדמעות ובהמיה כוססת את הלב. לאט לאט נתחלפה ההמיה בניגון. הצטרפו אליו כל השרועים על משכביהם, ואז היה כל הצריף מזמר, בהתחלה בלחש ולבסוף בקול גובר והולך.

העלו בזיכרון ניגוני חסידים, שירי עם, זמירות פועלים, שירי חלוצים. ההתרוננות גברה וגאתה והשכיחה את העייפות, את ארוחת הערב העלובה והדלה ואת המציאות המרה של החיים באפלת המחנה:

– מה לנו מחנה, מי לנו מחנה… שיתפגרו!

וכשהרבי אלימלך

נעשה מאד שמח…

והנה נשכחה שורה מן השיר.

– משה, אולי אתה זוכר את המשך הדברים? מה השורה, שבראש הבית הבא?

מה כאן תחפשי, נערה חמודונת,

מה את רוצה כאן למצוא?

מרגניות היו כאן, מרגניות חן,

מרגניות, מר־ג־נ־יות

ואנו תקועים. אבד לנו החוט…

ואנו תקועים. אבד לנו החוט…

מישהו מתעורר לעזור:

מסמיקה חוה, מסמיקה, טרלללה

וכך היה מישהו קופץ ועוזר לחברו להטליא את הזמר. לפעמים היו מדמיינים, משלימים במילים חדשות, בשורות חדשות כדי שהשיר יושר ויצטלצל באוזניים.

– צריך לרשום! – אמר מישהו.

– נכון! אבל במה לרשום ועל מה? ואם יימצאו נייר ועיפרון והגרמנים יתפשום? נו, אז אוי ואבוי יהיה לנו.

הוחלט איפוא: חייבים לזכור, לשנן יפה ולחרות בזיכרון כל בית. כל אחד חייב… מי יודע, אולי יישאר רק אחד בחיים? שריד יחיד, ואתו ימשיך לחיות השיר היהודי. אנו חייבים לשמור אותו ב־ז־כ־ר־ו־נ־נ־ו.

פרצה איפוא “מגפה” של זמרה בצריף. לכל אשר הלכנו ובכל אשר עמדנו פיזמנו, זמררנו1. מהי שורת ההמשך? מהי שורת הפתיחה בבית זה, בשיר זה או אחר של פרץ, של מוריס רוֹזנפלד, יצחק קצנלסון, ביאליק, ליוויק או משל שיר־עם כלשהו?

בכל מקום, בשעת העבודה המפרכת ביותר, בימי הקרה הנוראים והעזים, בשעת המיפקד, בצריפים, כשחייבת היתה להשתלט דממת מוות – היו החברה מסלסלים ומושכים בניגון. גם במדור החולים, תשושים וחולים אנושים היו קודחים ומזמררים.

מה יהיה לרבי המושיע

במהרה בימינו עם בוא המשיח:

אז יהיה עולם של אורה…

אפילו בבית הכיסא “פיזמו”.


* * * * *

מייד לאחר השיחרור נתארגנה בברגן־בלזן קבוצה לעריכת רשימות. נערות ובחורים עברו על פני הצריפים. רבים שכבו חולים וקדחו – חולים אנושים, ואנו היינו מתחננים ומבקשים אותם לשיר, פן ייאלם השיר לעולמים במותו של החולה. לכן חייבים למהר ולרשום.

חיש מהר ייסדנו סטודית תיאטרון. עודנו לבושים בבגדי המחנה המפוספסים, וכבר אנו מציגים, ממחיזים הצגות ומשלבים בתוכן שירים, כדי שיקרמו עור ועצמות ויחיו.

כתבתי לפי הזיכרון מערכה מן “הגואל” לאֶמיל ברנהאַרדט – מחזה משיחי, שביימתי לפני המלחמה בסוסנוביץ וכן גם במחנה הכפייה ההיטלרי בוּנצלאַוּ. כן החלטתי להמחיז את שירו של גבירטיק “העייר בוערת”. תמונות אחרות התבססו על שירי עם, על שירי פועלים ועל זמר חסידים.

והנה הגיע יום ההצגה הראשונה בברגן־בלזן. המחנה כמרקחה. התכונה רבה וקדחתנית. לראשונה לאחר השיחרור – תיאטרון יהודי ושירים ביידיש.

בדיוק בימים אלה נערך משפט נירנברג. עיתונאים רבים ונציגים יהודים מכל קצווי תבל, מאירגונים ומחילות הארצות, שלחמו בהיטלר, וכן גם נציגי הבריגדה מארץ־ישראל – כולם באו לתיאטרון השדה. הקהל מחושמל. לראשונה נשמע השיר “העיירה בוערת” האולם סוער. האורחים מחו"ל דורשים בלי הרף לחזור על השיר. הכל מצטרפים למקהלה ושרים.

בשעת ההפסקה ניגש אלינו נציג אירגון העזרה היהודית־אנגלית וביקש לשיר בסוף ההצגה את ההימנון האנגלי, כי אנו מצויים בחבל השלטון האנגלי ונוכח במקום גנרל אנגלי. צוות השחקנים נסער: מדוע דווקא ההימנון האנגלי? מדוע לא “התקוה”? מדוע לא “השבועה”, ומדוע לא “האינטרנציונל”? ואנו מחליטים לשיר את זמר הפרטיזנים להירש גליק:

אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה

את אור היום השחירו פני העננה.

זה יום, נכספנו לו, עוד יעל ויבוא,

ומצעדנו עוד ירעים: אנחנו פה!

כל הצוות שר הרגש את השיר ובהתלהבות. וכל הקהל הצטרף ושר באותה התרוממות הרוח ובאותה התלהבות.


טור המות.png


  1. “זמררו” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות