בעיירתו היה יוּמה הסנדלר מפרנס את אשתו ואת ילדיו בעיקר בהטלאת נעליים. הוא היה אוהב לשבת בספרייה ליידיש היחידה שבעיירה ולקרוא ספר, או להאזין לדברי מרצה, שהיה בא לעיירה מזמן לזמן.
כך חי לו יומה חיי שלווה, והימים חלפו זה אחר זה ללא שינוי.
לא כן היה בערב חג, אז היתה המלאכה רבה יותר, ולפעמים גם הזמנה של זוג נעליים חדשות או מגפיים. אז הוכיח יומה את מידת יכולתו. היה נותן לאשתו די כסף לקניות ולהכין מ“כל טוב”. לאחר סעודת יום־טוב היו הוא ואשתו וטפם מתהדרים בלבושם ויוצאים לטייל בעיירה, למען יראו היהודים, כי יומה הוא בעל בעמיו.
משפרצה המלחמה, היה גורל העיירה כגורל כל העיירות היהודיות – הגרמנים רצחו חלק גדול מהיהודים, וחלק הוגלה למחנות1 הכפייה, וביניהם גם יומה.
יומה היה לסנדלר המחנה וחלקו בחיים היה דווקא “לא רע” היה לו אוכל לשובע, כי מלבד מה שהיה מטליא את נעלי השבויים שבמחנה, שירת גם את מישמר המחנה. תפר מגפיים חדשים או נעליים חדשות להם, לנשיהם ולילדיהם.
אם היה איש ס.ס. או איש ס.אַ. מרוצה מהנעליים או מהמגפיים שתפר, היה נותן ליומה מנת לחם, שיירי ארוחה, מעט טבק או סיגריות וכיוצא בזה.
אך אוי ואבוי היה לו ליומה, כאשר עבודתו לא הפיקה את רצונו של איש ס.ס., אז לא חסכו ממנו מכות ובעיטות בשל הנעליים שתפר. המכות כרגיל הותכו עליו בליווי צווחות היסטריות וצרודות: “הוי, אתה, יהודי ארור! אני אשכיב אותך!…. סנדלר אתה רוצה להיות?… לכיכר ההריגה אוביל אותך! אתה יהודי נבזה, בן הצואה!…” ופירוש הדברים הוא, שהוא ירצחנו נפש, או שיבטל את זכותו לשרת כסנדלר וישלחהו לעבודת פרך, עד שייספה.
לאחר המכות היה יומה גונח רק שניים־שלושה ימים. אנשי הס.ס. לא השכיבוהו, לא שילחוהו לעבודת פרך. הוא המשיך להטליא את נעליהם של השבויים במחנה ולתפור מגפיים חדשים או נעליים לאנשי המישמר, כאילו לא קרה דבר. ואותם אנשי ס.ס., שהפליאו בו אתמול את מכותיהם, כינוהו היום “סנדלר המחנה” וקראו לו לקבל מתנה, כלומר מתנת לחם או מזון אחר. כך חלפו ימים, ובהולמו על סוליות הנעליים היה יומה נאנח מזמן לזמן וממלמל: “מנוולים! שיירקבו חיים… נבלה אותם!”
מלבד מלאכת הטלאת נעליים היה יומה חייב למלא במחנה עוד תפקיד – הוא היה ה“תליין”. אם נענש מישהו מאתנו ע"י מישמר ס.אַ. במלקות, היה יומה האיש המלקה. ואוי ואבוי היה לו, אם מלקותיו היו לדעת מישמר ס.אַ. רפות. הוא נצטווה להלקות את הקורבנות בזנב השור.
תמיד בשעת מיפקד, כשראש המחנה הכריז: “יבוא הסנדלר וזנב השור עמו” ידעו, כי צרה מתרחשת לבוא. וכל אחד הוגיע את מוחו לנחש: מי יהיה הקרבן? לקרבן קראו לצאת מן השורה, ועמו עוד שני מלווים, שנתחייבו להחזיקו בכוח רב. ראש המחנה היה מונה, ויומה נאלץ להלקות. יש שמספר המלקות היה חמש, או עשר, או עשרים. ויש שהן היו ללא ספירה, עד שראש המחנה פקד: “לחדול!”
כל פעם, שנקרא יומה להתייצב וזנב השור בידו, היה מהמהם ומקלל בלחש: “יאחזהו השבץ! מה הוא רוצה מחיי המרים?”
למי התכוון יומה – לראש המחנה או לקרבן, לא ידעו. לאחר ההלקאה פרש יומה דומם לסדנתו. הוא דפק אז בכעס בנעל שלפניו, נשך את שפתיו ולא פצה פיו. רק היה מתאנח ולוחש לעצמו: “אוי, רבונו־של־עולם! מדוע נטפלו אליי? מה להם ולחיי המרים?…”
בערב לאחר העבודה היה יומה לוקח את מנת לחמו היומית והולך אל קורבן הלקאתו, ששכב כרגיל על מצעו, וחברים היו מטפלים בו ומניחים על פצעיו רטיות מים קרות. יומה היה ניצב דקות מספר וגועה לפתע: “יאנקל, סלח ומחל לי!” היה מניח את מנת הלחם על מיטתו של יאנקל ויוצא בחופזה.
אבל מספר הקרבנות גדל והלך, לכל הקרבנות של יומה לא הספיקו מנות הלחם, התוספות, הסיגריות. אז פסקו תחינותיו: “סלח לי, מחל לי”. הוא רק התאנח, גנח ומילמל: “מדוע ולמה נטפלו אליי ואל מר גורלי?”
יום אחד היו קרבנות רבים. יומה הלקה בלב דווה ובהמיית בכי: “למה יורדים לחיי? לעזאזל… מה רצונם?”…
בערב נשאר בצריף. שכב דומם על משכבו. אוכל לא היה לו, כי כולו חוּלק בשעת בקשת “המחילה”, וגם זה לא לכל קרבנותיו, אולי רק למחציתם. לא היה לו במה לפצות את הנותרים, ולכן נמנע מלכת אליהם ולא ביקש סליחה ומחילה. הוא שכב ודמעותיו זלגו ללא הפוגה.
למחרת בשעת המיפקד שמע שוב את הקריאה הידועה לו: “יבוא הסנדלר וזנב השור בידו!” כרגיל קראו לקרבן ולשני מלווים, שיחזיקוהו בכח. ראש המחנה פקד:
– “סנדלר, עשרים!”
אבל יומה לא נענה. לא זז. ראש המחנה הצטרח:
– “סנדלר, לא שמעת? צוויתי עליך להלקותו עשרם”.
יומה עמד, כאילו לא אליו מכוונים הדברים, ולא זז. מבטי הכל הופנו אל יומה ואל ראש המחנה. הוא קרב בריצה אל יומה, חרק שיניים וצרח:
– “יהודי נבזה, מה קרה לך היום?… כלום אינך שומע, או שמא אינך רוצה?”
יומה עמד קפוא על מקומו כאילם. המתח בין הצופים גבר ועלה. מה צפוי לו?… אז נשמע קולו השתוי והצרוד של ראש המחנה:
– “קחוהו לצריף הרחצה!”
שני אנשי ס.אַ. קרבו וסחבו את יומה כפגר בזעם רצחני לצריף. מהלומות כבדות הדהדו מייד בכל כיכר המיפקד.
יומה שתק, כשם ששתק בכיכר המיפקד. שתיקתו הגבירה את רצחנותם של המלקים והם הפליאו בו מהלומות ביתר פראות. הוא שתק, גם כשנכנסו ארבעה מבינינו אל צריף הרחצה (שם שכב כחול ותפוח כגוש בשר מדמים) להעבירו למדור החולים. בדרך לשם, כשעמדנו רגע לפוש, פקח יומה לאט את עיניו, הסתכל בכל אחד מאתנו דומם ומשתאה ולחש בקול, שקשה היה להבחין בו: אתם תאמרו אחריי קדיש? אתכם לא הלקיתי". ונדם לנצח.
אותם ארבעה חברים קברו למחרת את יומה בחורשה הסמוכה ואמרו “קדיש”. כולם יחד.
איש הס.אַ. שהשגיח עלינו, עמד ושתק, כשצעדנו למחנה בחזרה, אמר איש הס.אַ.:
“יהודי הגון היה הסנדלר, אב גם חזיר טיפש”.
-
“למחנת” במקור המודפס – הערת פב"י ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.