לכבוד אביר משוררי זמננו
ח.נ. ביאליק
במתנה
מאת מכבדו מוקירו מעריצו ואוהבו
המחבר
פרק ראשון 🔗
עוד ביום הראשון של ראש השנה, בשעה שבני ישראל נוהגים ללכת אל הנהר להשליך ‘במצולות ים’ את חטאתיהם, אפשר היה לפגוש מחנות מחנות של עופות כשרים: תרנגולים עם תרנגולותיהם, ‘קוקאות’1 עם אפרוחיהן הקטנים עם הגדולים, אצים, רצים מבוהלים ודחופים וראשיהם מתוחים כלפי מעלה, מתנועעים הנה והנה בריצה נחפזה, ומגמת פניהם הלאה הלאה מקץ העיר וחוצה.
בראשונה לא עלתה על דעת שום אדם מישראל לעמוד ולהסתכל במראה משונה כזה ולשאול את עצמם: מאין ולאן רצים העופות הטפשים האלה? ורק באחד מעשרת ימי תשובה, כשהתחילו הנשים מעיינות בלוליהם ובכלוביהם של העופות וראו שהנם ריקים ושלא נשאר בהם אף בעל כנף אחד, אז נתעוררה השאלה: מה זאת?
– השמעת אסוני הגדול? – כך מתאוננת עקרת בית אחת באזני שכנתה בקול בוכים ופורשת כפיה: – בלילה הזה נפתחו הכלובין והלולין שלי ונעלמו כל העופות שהזמנתי לערב יום הכיפורים!
ושכנתה הקרובה אליה מנחמת אותה:
– אחות אני לך לצרה זו; כמוך כמוני היום, גם אצלי לא נשאר אף עוף אחד.
– אויה לנו כי נדמינו! כי נשארנו בלא ‘כפרות’!
– מה בצע כי ניליל? קומנה, נשים חמודות, הבה ונלכה יחדיו אל השוק, שמא יזמין לנו הקב"ה מציאות חדשות!
– אמן – ולוואי ריבונו של עולם!
פרק שני 🔗
אותו היום היה יומא דשוקא גדול מכל ימות השנה, והכול היה מוכן ומזומן בשביל בנות ישראל: בשר ודגים, שומים ובצלים, אבטיחים וקישואים, צנון וחזרת, רובין וכל מיני לפת – הכל היה שם, גם אווזים, גם בר-אווזים, גם ברבורים אבוסים, חוץ מתרנגולים ותרנגולות!
והחזיקו שבע נשים בערלית אחת:
– שמעי-נא, אשה כבודה, אולי נמצא בטנאך תרנגולת למכירה?
– תרנגולת? אין אף אחת, יהודיות מכובדות; אלא יש אצלי ברבור אבוס, שמן וטוב מאד.
– טוענים לה בתרנגולת והיא מודה לנו בברבור, כל צרותינו ומכותינו על ראשה תחולנה, ריבונו של עולם!
– ומה תגדנה נשים על הברבור הזה? כך אומרת הערלית ומסבת את אחורי הברבור כלפי פניהן של בנות ציון העדינות.
– האידנא אין לנו צורך בברבורים, אלא בתרנגולים ובתרנגולות בלבד.
– כליון חרוץ! יד השטן הויה בם!
– הייתכן? היישמע כזאת? ואיה כל התרנגולים והתרנגולות?
– כלום אני מחויבת לדעת זאת?
– יקחך אופל, ערלית טמאה!
– האופל יקח אתכן יהודיות נמבזות!
כך תם ונשלם הוויכוח בין נשי ישראל ובין בנות הארץ, ולעומת שבאו כן הלכו שבו ריקם לבתיהן בלא עופות.
פרק שלישי 🔗
ושם מחוץ לעיר היתה מהומה נוראה ורעש גדול מאד. כל פני השדה מלאים עופות: תרנגולים עם תרנגולותיהם, קוקאות עם אפרוחיהן הקטנים עם הגדולים. קריאות התרנגולים, קרקור של התרנגולות וצפצוף של האפרוחים ממלאים את האויר בקול צרוד ושורטים את האוזן. הכל נלחצים, נדחקים ונדחפים, הכל עומדים צפופים ומנקרים איש את רעהו ומצפצפים בקול. על הארץ מתגוללות ביצים נרפשות, ואפרוחים קטנים מרוטים וטרוטים משמיעים קול, מתנשאים לעומת התרנגולים העומדים על הקתדרא, כלומר על עץ גבוה, מקשקשין בכנפיהם ונואמים נאום.
וזה תוכן נאומו של אחד מראשי המדברים:
– קוקוריקו! שמעו-נא רבותים! זה לנו מאות בשנים שבלילה אחד מלילות תשרי בני ישראל מכריעים לטבח אלפי אלפים ורבי רבבות של אחינו ואחיותינו בלי חמלה! עד מתי אנו מחשים?
אחים ואחיות, הביאו עצה! עשו פליליה!
– השחיטה כשהיא לעצמה איננה נוראה כל-כך; סוף גנב לתליה וסוף עוף לשחיטה; העיקר הוא איך הם בני האדם, מזלזלין בכבוד משפחתנו בשעה שהם מסבבין אותנו סביב לראשיהם ואומרים: זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי, זה התרנגול ילך למיתה ואני אלך ואכנס לחיים ארוכים טובים ולשלום!
– הוי! היש לך עלבון גדול מזה? קוקוריקו!
– משפטים בל ידעום! מנהג הוא אצלם מדור דור שכל אחד מהם צריך ‘כפרה’. ואפילו נשים, שפטורות מן המצוות, חייבים בכפרות, ואפילו תינוקות ויונקי שדיים ואפילו עוברין שבמעי אמם – כולם חייבים לשפוך דם נקיים.
– קוֹ-קוֹ-קוֹ! אני תרנגולת פתיה ענייה בדעת שואלת שאלה פשוטה אחת: מה נשתנה גורלנו מכל בעלי כנף שבעולם? כמה אווזים ובר אווזים וברבורים איכא בשוקא!
– שטיא! מי יעצור כוח להרים ברבור כבד סביב הראש בשעת אמירת ‘בני אדם’ ג' פעמים? קו-קוֹ-קוֹ! קוֹ-קוֹ-קוֹ!
– ואווז ובר אווז מאי איכא למימר? קוֹ קוֹ קוֹ!
– קוֹ-קוֹ-קוֹ! הנכן מקרקרות ואינכן יודעות מה אתן מקרקרות! הלא כתוב במפורש הוא אצלם, בעיני ראיתי כתוב ב’בני האדם' שלהם: ‘זה התרנגול ילך למיתה’. ‘זאת התרנגולת תלך למיתה’. תרנגול ולא אווז; תרנגולת ולא בר אווזא – קוֹ-קוֹ-קוֹ!…
גדול כוח הפלפול והפילוסופיה! מרוב דברים שכחו התרנגולים והתרנגולות את העיקר ותהי מהומה ומבוכה. ותגדל צעקתם עד לב השמים.
פרק רביעי 🔗
ואחד מראשי המדברים פרח אל הקתדרא ויהס את העם.
– קוּקוּריקוּ! נשים! נקבות! תרבות! דרך-ארץ! בשעה שהגברים נושאים ונותנים אסור לנשים להתערב בעיניהם! ובכן אחים נאמנים ואחיות נאמנות, התאספנו פה כולנו היום לטכס עצה ונחליט בהסכם כל העם לבלתי היות לבני האדם ל’כפרה'. השמעתם? כי פי המדבר אליכם!
– נעשה ונשמע! רב להם לבני האדם! מכאן ואילך יהיו הם כפרותינו, הם חליפתנו, הם תמורתנו ואנחנו התרנגולים והתרנגולות נלך ונכנס לחיים טובים ולשלום!
– ובכן קוּקוּריקוּ, חסל סדר הכפרות!
– סוף וקץ לכל צרותינו! רווח והצלה יעמוד לאחי ולאחיותינו! קוקוריקו! קוֹ-קוֹ-קוֹ!
– קוקוקריקו! אחים! עדיין צריך אני לשאול מכם: ההנכם בטוחים בעצמכם שתהיו עומדים בניסיון לבלתי לכת אחרי בני האדם כשור לטבח יובל? יודע אני מראש שבוודאי יבואו ‘הרצחנים’ ויציעו לפניכם ערימה של דוחן או קופה של כוסמין, והרי אני יודע אתכם, שבשביל גרגיר אחד נכונים אתם למכור את נפשותיכם.
– חס וחלילה! גם אם יתנו לנו מלוא בתיהם דוחן וגריסין וכל מיני גרגירים! הס מלהזכיר!
– קוקוריקו! ראו הזהרתיכם!ועתה השבעו-נא לי, כי פי המדבר אליכם!
– נעשה ונשמע!
– קוקוריקו! אליכן תרנגולות קלות-הדעת אשים דברתי! משביע אני אתכן בכל מיני שבועות וחרמות וקונמות כדרככן, שלא ירך לבבכן ואל ממנו את עצמכן להיתפש בכף בני-האדם! עיני האנשים ההם תנקרו! בפניהם תשרטו שרטת ותעמודנה על נפשכן בעד כבודנו, כבוד כל העופות הכשרים. מכאן ואילך בטל מנהג הכפרות!
– בטל ומבוטל כעפרא דארעא! קוֹ-קוֹ-קוֹ!
פרק חמישי 🔗
ו’עשרת ימי תשובה' עוברים וחולפים, ו’יום הכיפורים' ממשמש ובא ועופות לכפרות עדיין לא הובאו.
פתאום והנה עברה השמועה במחנה העברים ותהום כל העיר, אלה לאלה ממללין:
– השמעת את החדשה?
– על דבר העופות שהם שרויים מחוץ לעיר?
– חידוש נפלא הוא!
ותקומנה הנשים ולקחו אתן מעט דוחן, מעט גריסין, ויצאו מחוץ לעיר להונות את העופות לצודם ולשים בלוליהם.
– ציפ-ציפ-ציפ! – כך התגנבו הנשים בלאט אל העופות, והרכינו את גופן סמוך לקרקע ופיזרו מעט דוחן וגריסין על הארץ.
כשראו העופות את הגרגרים, מיד נחה עליהם דעתם והם היו רעבים מאד, ויתנערו ממקומם ואכלו את הגרגרים לתיאבון וכהרף-עין לא נותר אף גרגיר אחד. אבל לצודם לא נתנו את עצמם בשום אופן, ואפילו אפרוחים קטנים לא יכלו הנשים לכסות בכברה, כי הקוקות הזקנות הגינו עליהם והתנפלו על הנשים בחימה שפוכה וקפצו כלפי פניהן וכמעט שלא ניקרו את עיניהן. וינוסו הנשים לבתיהן ויספרו לבעליהן את כל אותו המאורע מילאו האנשים שחוק פיהם.
– פתיות!– גערו בהן הגברים – הלא גרועות אתן מהעופות בעצמם! השמעתן מימכן שעוף בעל כנף יגבר על בני-אדם, בחיר כל היצורים?
– אל יתהולל חוגר כמפתח – ענו הנשים לבעליהן – לכו נא אתם הגברים והתגרו בם מלחמה, אם אותה אתם מבקשים.
ויקומו האנשים ויחגרו את מותניהם, הזדיינו בכלי זיינם, לקחו את מקלותיהם בידיהם, ויצאו בחיפזון מחוץ לעיר להכניע את המתקוממים.
פרק שישי 🔗
יפה כוח האנשים מכוח הנשים וגם בינה יתרה להם. כשראו מרחוק את לגיוני העופות נלחצים, נדחקים ועומדים צפופים באה מחשבה בלב הבעלי-בתים לתפשם בעורמה: ללכת סחור-סחור ולהתנפל עליהם במקלות מאחור ולהכניסם לבתיהם.
ויקומו בני ישראל ויסובו את העופות ויתנפלו עליהם במקלותיהם מאחור וירימו את קולם לאיימם:
– קיש-קיש ללוליכם! קיש-קיש לכלוביכם!
ויתקבצו כל העופות: התרנגולים עם תרנגולותיהם, הקוקאות עם אפרוחיהן הקטנים עם הגדולים ויצאו למלחמה לקראת ישראל וישימו את פניהם כלפי פני הבעלי-בתים וישרטו בהם שרטת בציפורניהם ונגעו בקפוטותיהם ומרטו את זקניהם והמלחמה כבדה.
אומנם עופות רבים נפלו שדודים, רבים נרמסו ברגלי אחיהם ואחיותיהם, רבים היו נפצעים במקלות של הבעלי-בתים; אבל גם האנשים לא ניקו, רבים נפצעו גם מהם; דם רב נשפך משני הצדדים ואיש ישראל הפך וייבהל ויפנו וינוסו לבתיהם.
כשראו הנשים את הגברים וקפוטותיהם קרועות וידיהם מלוכלכות בדם נתמלאו שמחה ואמרו להם:
– בדמכם חיו! בדמכם חיו!
– בואכם לשלום, גיבורים אנשי חיל!
– מי ניצח את מי? האראלים את המצוקים או חלילה להיפך?
– מדוע אינכם מתלוצצים האידנא?
ופני בעלי הבתים חפו.
פרק שביעי 🔗
ויהי בערב ויתאספו הבעלי-בתים בבית הרב, מרא דאתרא, ובעל הטכסא בראשם ואחרי רוב עיון ודברי ריבות ושקלא וטריא הוחלט הדבר לשים דמי מלחמה בשלום לשלוח שליחי ציבור (דיפוטאציה בלע"ז) אל העופות ולא בחוזק יד כבראשונה אלא בדברים כבושין, היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב, ולשאול את פיהם: מה בעלי הכנף דורשים מבני-האדם?
ממילא מובן שהבחירה נפלה על הבעלי-בתים החשובים ובעל הטכסא2 בראשם, ועל הרב המו“ץ וד”ץ ועל השוחטים, ויצאו את העיר בפעם הזאת בלא כלי זיין.
כשבאה הדיפוטאציה אל המערכה פנו הבעלי-בתים אל אדונם הבעל טכסא ואמרו לו:
– דבר נא באוזני המתקוממים וישמעו, כי אנו כרמך ואתה נוטרנו.
ובעל הטכסא היה עניו גדול מאוד ואמר להם:
– לא איש דברים אנוכי, וגם שפת העופות לא ידעתי; ינסו-נא השוחטים לדבר אליהם אולי ישמעו ויבינו.
וישימו השוחטים את פניהם כלפי הרב ומו"ץ מרא דאתרא ואמרו:
– איך נעיז להיות מורים הלכה בפני רבנו? דבר-נא אתה, אדוננו הרב, כי אנו צאנך ואתה רוענו.
אז עמד הרב בראש הדיפוטאציה והכריז בקול גדול:
–שמעו-נא רבותים! האזינו אלי בעלי כנף! למה תלינו על בני האדם? מה אתם מבקשים ממנו?
הדבר יצא מפי הרב ויהי קולות ושאון במחנה העופות והמולה גדולה, זה לזה קורא וזו לזו מקרקרת ואלה לאלה בצפצוף מצפצפים.
שוב אמר להם הרב מרא דאתרא:
– מקריאות תרנגוליכם ומצעקת תרנגולותיכם ומצפצוף אפרוחיכם לא תצמח לנו כל ישועה. בחרו-נא מכם שלוחים אחדים והמה יהיו לראשי המדברים ונבוא עמכם לעמק השווה.
ויהי רעש ועירבוב הדעות בתוך מחנה העופות עוד יותר מאשר אצל בני-האדם, כי פטפטו כולם פה אחד וקפצו האחד כלפי פני רעהו וניקרו זה את זה בקודקודם זמן רב, עד שלבסוף הופיעו לנגד הבעלי-בתים שלושה תרנגולים גלגלנים3 בעלי רגלים מגודלות וכמה תרנגולות חיניות4, בעלות כנפיים מאודמות, וכמה תרנגולים צעירים לימים צעקנים גדולים ועזי-פנים, ובין שתי הדיפוטאציות החל המשא-מתן.
פרק שמיני 🔗
– ובכן אמרו לנו, רבותי, מה אתם דורשים ממנו? – אמר להם הרב.
– קו-קו-קו! אין אנו דורשים ולא-כלום – ענו העופות– נמליט לכם ביצים, נמציא לכם נוצות, נמסור לכם עצמנו גם בשרנו, ובלבד שלא נהיה כפרותיכם.
– כפרותינו? המ… הלא יהודים אנחנו, ויהודים חייבים בכפרות בערב יום הכיפורים?
– אתם חייבים בכפרות? קוקוריקו! והיכן כתוב דין כזה?
–בדינים אתם מדברים? המ… מנהג ישן הוא אצלנו, מנהג קדומים הוא. נסו-נא לבטל את המנהג הזה אצל נשינו.
– נשיכם? קו-קו-קו! במטותא מכם, אמרו לנשיכם שגרועות הן אלף פעמים מעובדי אלילים, אכזריות הן, שופכות דם נקיים, ואין בלבן אף קורטוב של רחמנות! מנהג אכזרי בדו מלבן נשיכם העדינות!
– למאי נפקא מינה? האם בלעדי זאת אינם שוחטים אתכם בני-אדם ואינם אוכלים את בשרכם בכל אתר ואתר? ומה לכם כי נזעקתם על מנהג הכפרות?
– יודעים אנחנו, קו-קו-קו! שסוף עוף לשחיטה ושהתרנגולת עומדת לאכילה לבני-אדם; יודעים אנחנו זאת להוותנו, אבל סביבת הכפרות על גבי הראש ואמירת ‘בני-אדם’!
– ומה איכפת לכם אם יהודים כשרים קוראים לכבודכם ג' פעמים ‘בני-אדם’? הלא מצוה באה לנו על-ידכם.
– מצוות אתם מבקשים? קוקוריקו! הרי יש לכם תרי"ג מצוות, בקשו לכם מצווה אחרת נאה ממנה!
– ומה שמברכין השוחטין על השחיטה אטו מלתא זוטרא היא?
– שקלו טיבותכם ושדי אחיזרי! קו-קו-קו!
– רבותי! למה תנהגו ריק? אנחנו אומרים לכם וגם אתם יודעים מאד כי ערב יום הכיפורים ממשמש ובא…
– טוב ויפה, אבל הגידו נא לנו, במה נפלינו אנו ובני משפחתינו, מכל העופות שבעולם? קו-קו-קו! שימו עינכם מסביב וראו כמה בעלי כנף ממלאים חללו של עולם!
– אתם עופות כשרים והמה טמאים.
– עופות טמאים? קוקוריקו! האווזים הנצלנים, האוכלים ואינם עושים? ובר האווזים המפונקים מבלי עולם במי הנהר? ותרנגולי הודיים, אלה הברבורים הכרסנים ו’המיוחסים' שבנו?
–יפה דרשתם, רבותי, אבל שכחתם שהאווזים אנחנו שוחטים לכבוד חנוכה ושומנם אנחנו מטגנים למשמרת לחג המצות, וגם בר אווזים אנו צולים בשעת סעודה של מצוה, כגון של ‘סיום משניות’ ‘אסיפת חברה קדישא’ וכיוצא בהן. ומה שנוגע לתרנגולי ההודיים, הם הברבורים, אנחנו אובסים כל ימות הגשמים לכבוד חג הפסח, ורק בכם לבד אנו משמשין לכפרות וקוראים לפניכם ‘בני-אדם’ ג' פעמים ומסובבין אתכם סביב ראשנו ואומרים: ‘זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי, זה התרנגול ילך למיתה ואני אלך ואכנס לחיים ארוכים טובים ולשלום’.
– קוקוריקו! שמא היפכא מסתברא? שמא תהיו אתם כפרתנו ואנחנו נלך לחיים ארוכים טובים ולשלום? קו-קו-קו!
– הרי אני מתרה בכם שלא תהיו עזי-פנים וקשי עורף, ודעו לפני מי אתם עומדים ליתן דין-וחשבון, הלא השוחטים גם כן ניצבים לפניכם היום, ראו כי רעה נגד פניכם!…
– קוקוריקו! שוחטים אתם אומרים? זאת אומרת רוצחים, שופכי דם נקיים? אכן יש לכם במה להתפאר! מכירים אנחנו את החמסנים והרצחנים האלה, הצבועים האכזרים ‘בעלי הסנדלים והפוזמקאות’ קוקוריקו! הוציאו-נא לנו את היהודים היפים האלה ונדעם!
– כפויי טובה אתם מאין כמוכם! הלא המה מברכים על דמכם בשעת השחיטה ומכסים אותו באפר.
– חן חן לכם על החסד האחרון הזה! תנו לנו את צוואריכם כמו שאנחנו עושים, ונתיז אנו את ושטכם בבת-אחת כמו שאתם עושים לנו, ונראה איך תנעם לכם ברכתנו ואם תנוח דעתכם בכיסויי הדם…
– כלום אתם רוצים לשנות את מנהגו של עולם ולהפוך קערה על פיה? הוי, פושעים ומורדים! פורקי עול מלכות האדם שנתנה לנו מקדמא דנא! הלא מקרא מפורש הוא: ורדו בדגת הים ובעוף השמיים.
– כן, כן, יודעים אנחנו את מקראותיכם מעשי דיאצבעותיכם… לכו וכתבו עלינו דלטוריא, קוקוריקו!… פשלו כנפי קפוטותיכם והסתלקו מזה, כי עוד מעט ונראה לכם את ציפורנינו! קוֹ-קוֹ-קוֹ!
– הוי מרד! הוי בגד! הוי פריקת עול!…
– קוקוריקו! קוֹ-קוֹ-קוֹ!
– דמכם בראשכם!…
קוקוריקו! קוקוריקו! קוֹ-קוֹ-קוֹ! קןֹ-קוֹ!– – – – – – – – –
*
ויהי ממחרת היום וישכימו בבוקר לראות במחנה העופות, התרנגולים עם תרנגולותיהם, הקוקאות עם אפרוחיהן הקטנים עם הגדולים – והנה כולם פגרים מתים –– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –– –– – – – – – – – – – – – – – – – – – –– –– – – – מי ניצח את מי?5 – – – – – – – – – – – – – – – –
תם ונשלם ספר-הכפרות
-
ביידיש ‘קוואָקעס’ – תרנגולת דוגרת. ↩
-
מי שהחזיק בחכירה מן הקהל את מכס הבשר. כל הקטע נוסף כאן בנוסח העברי בלבד. ↩
-
‘תרנגולים גלגלנים’– ‘גלגן’ ברוסית—– מגרמנית Kolkhann, תרנגול ממוצא הודי. ↩
-
סיניות. ↩
-
והרי הסיום של הנוסח הראשון ביידיש: ‘ די עופות האָבן אויסגעפירט: מען האָט מיט זיי קיין כּפרות ניט געשלאָגן’. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.