רקע
שמעון הלקין
מפחד בלילות

 

[א]    🔗

בשלוש לפנות־בוקר, כשעה לאחר שכיבה, ניעור משנתו המשורר הצעיר זאריב, כדרכו אחוז פלצות־פתאום. כתם־האור העגול, אשר מעל לראשו – בבואת פנס שברחוב – הציץ בו מן הסיפון כעין קופאת וחושפת1 צפונות־לב. הבלהה, המעברת אותו על דעתו לילה־לילה, תקפתו, עווית מכאבת שיתקה את בהונות־רגליו, וכל הגדוּלה והחדווה אשר שבע לפני שעתיים בערך נהפכו והיו לחזון־בדים רחוק ומדכדך. בלהה תקפתו.

והלא רק לפני שעות היה הדבר! במקרה נזדמן לבין חבורה של צעירים וצעירות באחד האולמים המפוארים בשכונתו – ובמקרה היה לגיבור הנשף. בעצם לא היה זה נשף כלל אלא חגיגה פרטית. מעין אלו שאותה חבורה לא־גדולה עורכת לעצמה דרך צנעה של בני־עלייה. הן גם היא, עדה, זו המבקשת את אהבתו זה שנה וחצי, בטוחה, כי סוף־סוף יבוא אליה אוהב ונכנע (יודעת היא – היא אומרת לו תמיד בהתלהבות שבאמונה עיוורת וברעידת־שפתיים שבכאב נסתר – יודעת היא, כי הוא אוהב אותה למרות כל הכחשותיו) גם היא היתה שם. אך הוא לא יצא מתוך קן־בדידותו, ובא לשם רק לשם המחוללת שלו, זו הילדה דקת־הגוף ובעלת העיניים הירקרקות־כחולות, אשר עליה הוא חולם במסתרים זה חודשים מספר – גם היא לקחה חלק בתכנית־החגיגה באותו ערב. אולם משבא לשם ואלו מן הנאספים, מכיריו, הפיצו בקהל את השמועה, כי הוא הוא המשורר חביב־הצעירים, נהפך הנשף לחגיגה לכבודו והוא היה שיכור, שיכור מגיל־פתאום. הצעירים הקריאו משיריו בעל־פה, מסרו רשמי־ביקורת אווריריים ויוצאים מן הלב, והצעירות, אשר שבו רגע לראשית־עלומיהן, מסתכלות בו כילדות תמהות ומשתאות ומחייכות חיוך טוב לעומתו – חיוך טוב וטיפשי קצת. רק עדה היתה קודרת ומשמימה, מעלמת עיניה ממנו, והוא – כאילו שכחהּ. שיכור היה, שיכור עד כדי לגלות את לבו למחוללת שלו; חוורורית פניה המארכים הציתה ורד רותת לקראתו, ועיניה מפיצות נוגה רך וכחלחל, מדי הביטה בו צמאה ונוחה כל־כך, משתעבדת לרצונו עד שלא ינסה לשעבדה. אך הוא משל ברוחו: את לבו לא יגלה לה. מכל האהבות, אשר אהב, תישאר־נא זאת צפונה בלבו לעולם. סוד־קודש לו, לנפשו, ואף היא לא תדענו.

ובשובו הביתה דרך רחובות הכרך, המפחדים מפני הדממה הזעומה, שאינם רגילים בה, עדיין היה רגש חם ונוח רוחש בלב. השיכרון פג במקצת, אך ריחו עוד עמד בו, מעודד לחיים ומעביר מן הלב את צל הרחמים, המתעוררים לעדה זו, ההולכת על־ידו שותקת וכאילו טוענת מתוך שתיקה: ‘ידעתי, כי אהבתני, למרות כל הכחשותיך’. כך מדבר מבטה האילם, וזאריב יודע רק את שמחת־חייו הלילה. וטוב היה לחשוב, כי הפעם לא ישבע נדודים ואימי־לילה לא יבעתוהו. יירדם, עד שלא הכיר הכרה ברורה בחמימות־מיטתו ויישן עד שעה מאוחרת בבוקר. אז תיגש אמו על ראשי אצבעותיה אל דלת חדרו, תפתח אותה בזהירות רבה־רבה – ומיד ריסי־עיניו מתרוממים, ובשאלת־סתם – מה השעה, אמא? – יתאמץ להביע לה, כמה נוקפו לבו על שהוא ממיר אותה ואת אהבתה הטהורה, אהבת־אם, במחוללת דקת־פנים וירקרקת־עיניים, אשר עליה עורג לבו בגעגועי־כאבו יום ובפחדו לילה.

והנה שוב הפחדים! מדי לילה הוא מתעורר מתוך חלום־בלהות, שמגלה לו פתאום אמת אכזרית, המתעלמת מעיניו בהקיץ. בחלומו והנה הוא נופל מגובהי רום אל ים זועף וקר. טס הוא טיסה סחרחרת. עוד מעט, רק עוד מעט, ויתפוצץ אל גלי־הכפור הקודרים, ומרחבים קופאים ואיומים אלו, אשר משם הוא נופל, לא ייראו לו עוד. אך לא זה נורא. לא הטיסה אף לא הפחד מפני פגיעת־הגלים, ההולכת וקרבה חיש־מהר, עד כדי התעלף. איומה ההכרה הברורה, הבולטת בחלום ואוכלת את הנפש תוך כדי נפילה, כי המרחבים האיומים האלה יעמדו איומים וקופאים בלא שינוי כלשהו גם לאחר שיתפוצץ אל הגלים, והגלים יתגעשו כקדם, כאילו לא אירע כלום. אך זה נורא. מיתתך אינה נוגעת כלל במרומים אלה ובגלים אלה. הם אינם מתנכלים להמיתך: אינם יודעים במציאותך – לא בחייך ולא במיתתך. וזה איום: הריחוק הנפשי המוחלט, אשר בינך ובין איתנים אלו נטולי־ההכרה, בדידות כל יש וכל נמצא, בדידות כל מקרה ומאורע שבעולם. וכשזאריב מקיץ, אימה ברורה, גופנית ומוחשת, נופלת עליו. הקץ ההכרחי – המוות, והבדידות שבמוות, מתגלים לו כאמת־חייו האחת. ולאורה הקר והפיכח נראים חייו בהקיץ נלעגים ומזוייפים: צועק הלב חמס ואינו יודע כלפי מי, ננעצות הציפורניים בבשר, כדרך שהשור המובל לשחיטה נועץ טלפיו בקרקע.


 

[ב]    🔗

מוזר, שעל־פי־רוב יש מנוס מפחד זה – והוא המחשבה על המחוללת דקת־הגוף. ולא שהיא מפיגה את הפחד, מגרשתו לגמרי, אך לזיו־עיניה, הזורה ניצוצות־כסף, הקורנים בחשכה, מתרכך הפחד ואתה נכנע לו, מקבלו כתינוק אין־אונים, המכיר ברפיונו כל־כך, עד שהוא מביט אל הסכנה בגבורה שבהכנעה, בחירוף הנפש שבייאוש אין מוצא. כך היתה מרגיעתו אמו מפחדיו־לילה – בימי ילדותו. המחשבה כי אמא כאן היתה מעודדת אותו, למרות כל חלומותיו הנוראים. לפנים – אמא, ועתה – היא, המחוללת. לבו צועק אליה ונענה, נענה שלא מדעתה. כך על־פי־רוב. והלילה, אחרי כל הגיל אשר שבע בקרבתה זה־עתה, אף היא נראית רחוקה כל־כך: דמותה החיוורת רועדת בחשכה, כמתאמצת להשתזר ולהתגלות לו, ומיטשטשת והולכת תוך כדי רעידה.

ופתאום נדמה לו לזאריב, שבעצם אינו קורא הפעם למחוללת מתוך אמונה סמוייה, אמונה שלא מדעת, כדרכו. קשה היתה המחשבה הצלולה, ההגיונית. כזיקי־אור צורבים בקרירותם נישאו במוח קטעי אותה אמת אחת מוחלטת: הכול מתים, מתים בודדים ומופרשים. שלדי־מתים: קרובים וידידים, חלומות ומאוויים מתים התחוללו בסך, זיקי אור אחד קר. אור־האמת היה זה, אור האמת שבחיים, שכל עיקרם מיתה, מיתה ממושכת, מיום אל יום ומרגע לרגע, והעיקר מיתה ללא צורך כלשהו, ללא תכלית כלשהי וללא קשר אל שאר ההוויה כולה – מיתה בבדידות גמורה, מנותקת ומופרשת. לאור האמת הזאת קשה היתה המחשבה הברורה, המטפלת בעניינים של חיי־הזיוף בהקיץ. אולם מאחורי האמת המוחלטת הזאת, בתוך חיי־זיוף אשר ידע לפני שעות אחדות, התלבטה עוד איזו אמת אחת, טפלה לה, אך קשה הימנה. אלא שאי־אפשר היה לתפסה. זאריב ידע שהיא קשורה קשר אמיץ במאורעות־הנשף, ובכל־זאת לא יכול לעמוד עליה. אחד־אחד נתגלו לו כל הפרטים: מכיריו המתפעלים לשיריו, שיריו עצמם, עדה הלבושה שחורים, עיני המחוללת ועל כולם רגש שמחתו ותודתו לקהל־מעריציו. אולם עדיין לא היה בכל אלה כי אם הזיוף המחפיר, שדמות־דיוקנו משתזרת בחשכה ומיטשטשת והולכת תוך כדי רגע, כאילו אינה מעיזה להתגלות, מפני שאינו קורא לה באמונה, בתום־לבב. ולקרוא לה אינו יכול. לבו מתפקע, דמו מתרוצץ בעורקיו כמתוך טירוף – ואיזה יסוד זר, שדבק בנפשו, חוצץ בינו ובין דמות המחוללת. הוא חפץ לתת קולו בצעקה, להעיר את בני־ביתו, להדליק את העששית וינוס הפחד האיום האופף אותו, אולם גופו כאילו נשתתק. נדמה לו, כי הוא יוצא מדעתו.

אז נזכר. בנשף זה אירע הדבר. שקר שיקר, אולי שלא מדעת, אך שקר זה גדול הוא מכל שקרי־חייו בהקיץ. ואיך יכול לשכוח את הדבר?

הן לעדה שיקר, אך כלום נסתרה בינתו אז מהכיר, כי לעצמו הוא משקר? עדה, הלבושה שחורים, המשמימה, האבלה בתוך כל הקהל החוגג העמידתו על האמת האחת, זו שהוא מכיר בה עכשיו. והוא התעלם הימנה ולא ידע, כי מתעלם הוא מן האמת הנוראה שלו. ריבונו־של־עולם! איך העיז? כשהחלו הנאומים לכבודו, קמה אף היא, עדה, ובקולה הדק והמרוסק העמידתו על האמת. שאלה פשוטה שאלתו: חיים אלו מה ולמה הם? והעיקר, יראה־נא לה את דרך־החיים, את תכלית־החיים. הוא, המשורר, יגיד־נא לה, איך תחיה ובמה תחיה. עין־הירקון היה לפניה בשעה ששאלה זו נישאה על שפתיה החיוורות, היבשות, ועיניה האפורות, תהום צער וייסורי־נעורים ללא צורך וללא מטרה דרשו ממנו תשובה אחת: כן, הצדק אתך. אומללים אנחנו כולנו, ללא צורך, מתים מרגע לרגע, בודדים, מנודים, והשגחה מאחדת ומנהלת אין לנו. כך היה צריך לדבר אליה, להגיד לה, לה האומללה בעיקר, על־דבר חזיונות־האימים החונים עליו לילה־לילה ומגלים לו את האמת האחת שבחייו, בחיי־הכול. והוא שיקר לה, שיקר ולא הרגיש בשקר. כמה מחפיר הדבר! שיכור היה וכשקם להשיב על הנאומים, וגל־אהבה למעריציו שטף את לבו, כיוון דעתו בעיקר לעומתה ודיבר גבוהה־גבוהה על תכלית חיי־האדם, העמקת הייסורים והרחבת הצער. זוהי התכלית, זוהי המטרה. כך דיבר. האולם רעש לקול־המחיאות, המחוללת היטתה ראשה ארך־הצוואר למולו, כברבור צמא, ועיניה הרטובות קורנות: ‘קחני!’ והיא, עדה, לבושה שחורים, ישבה בפינתה עזובה ונשכחה והוא לא הרגיש, ששיקר לה ולעצמו. ואפילו בדרך־חזרתם הביתה, כשנראתה כטוענת מתוך שתיקה: ‘ידעתי, כי אהבתני’, לא זכר את השקר המחפיר, ולא אחז בידה: ‘אחותי האומללה! אין כל תקווה לנו’. שכח הכול. שיכור היה ולא ידע, כי משקר הוא. אך עליו למרק את החרפה הזאת, שאם לא כן יישרף בחרפתו. הנה מוחו קודח וראשו מחשב להתפוצץ.


 

[ג]    🔗

הוא קם והתלבש בחשכה. פחדו סר – פתח את הדלת וירד במרוצה במורד־השלבים, דרך המסדרון האפל. עדיין לא ידע, מה יאמר לה, לעדה, לכשיראנה. אחת ידע, כי ימצאנה שבעת־נדודים כמוהו ועליו להגיד לה את האמת, לחלק אתה את אמיתו, כאשר דרשה ממנו.

פני המזרח החלו מאפירים והכוכבים לא נראו מבעד לגושי־העננים, התועים על־פני הגן השומם, אשר דרכו הלך זאריב אל בית עדה. אוויר־הסתיו הצונן השיב רוחו מעט. אולם החלטתו ללכת אל עדה ולהודות לה על האמת לא רפתה. ילך ויתוודה לפניה, אם כי האימה אשר תקפתו בחדרו פגה כמעט והוא יודע, כי יום חדש עם זיוף־החיים שבו ממשמש ובא. מרחוק נישאה המולת מסע־העילית, העושה דרכו איתן ובוטח, מאמין בכוחו ובצדקת־קיומו. עגלת־חלב הלכה הלוך והתקרב מעבר־הגן השני, והרכּב שר בקול רם, חטמני קצת, לקצת שעטת פרסות־הסוסים הצלולה, רבת־ההדים:

Barney Google, with his goo־goo־goo־gly eyes,

Barney Google told his horse to win the prize.

חתולה רעבה קפצה מאחורי אחד השיחים לעומת זאריב, ייבבה יבבה תובעת: ‘רעבתי!’, הריחה בקצות־נעליו ושטתה הצדה, כאילו נבהלה פתאום מפני חוצפתה. לב זאריב התכווץ בקרבו ודמעות שמו מחנק לגרונו.

בית עדה לא היה רחוק. אור אדמדם ניצנץ מחלון־חדרה, ובעמדו על שלבי־האכסדרה ראה אותה יושבת על הכיסא, כשהיא עטופה גלימת־לילה עבה, מישירה להביט נכחה; דומה: קפא מבטה. כשדפק על־גבי הזגוגית נרתעה ממקומה וברק־השיגעון הוצת בעיניה. אך תוך כדי רגע הכירתו, כאילו חיכתה לבואו, התנודדה רגע ופתחה לו את הדלת.

עין־היירקון אשר לפניה כאילו שב לחיות לאור־העששית האדמדם. עיניה האפורות שקעו בחוריהן במשך הלילה. מחשוף־חזהּ, המציץ מתוך צווארון הגלימה, עד שהיא מכסה עליו בידה, היה מרתית כבשר חי, כואב, וחיוך־הברכה אשר על שפתיה הצרובות תועה חיוור ומעורר־רחמים.

זאריב הרגיש בשקר שבווידויו – והרי גם היא יודעת! – וצר היה לו עליה עד מאוד. לא יכול לעמוד במבטה, האומר תודה מתוך שפלות־נפש, והתחיל בהתנצלות:

– תסלחי לי… לא יכולתי לעצור ברוחי… הלא קרובה את לי, קרובה כל־כך… ואם אמנם לא הגדתי את האמת, הנה באתי…

היא, כנראה, טעתה גם בכוונת דבריו גם במטרת ביקורו המוזר. עיניה אורו פתאום וחזהּ התחיל מתגעש:

– כן, ידעתי, תמיד ידעתי, שבוא תבוא… ידעתי, שאתה משקר לי וסוף־סוף תמצא את האמת… אהובי… אהובי… תפסה את ראשו ולחצה אותו אל מחשוף־חזהּ הסוער. זאריב רצה תחילה להשתמט. הבין, שטעתה בדבריו. אולם תוך כדי רגע נכמרו רחמיו אליה, וכואב ועצום־עיניים נענה ללטיפותיה.




  1. “וחופשת” במקור המודפס. צ“ל ”וחושפת“ – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות