רקע
בנימין זאב הרצל
נאום באיסט אֶנד (13 ביולי 1896)

1


[קהל נלהב ביותר נאסף במועדון הפועלים היהודים ביום ראשון שעבר בערב, לחלוק כבוד לד“ר תיאודור הרצל, שהופיע לפניהם בפעם הראשונה. לפני המועד שנקבע היה האולם מלא עד אפס מקום, והדלתות נסגרו בפני אלפים, שחזרו באי־רצון כלעומת שבאו. הרב החכם ד”ר גאסטר,2 שישב ראש, הציג את ד"ר הרצל והוא נתקבל בתשואות רמות.]

ד“ר הרצל, שדיבר גרמנית, תיקן תחילה את הסיפור המהלך בציבור על תנועותיו האחרונות.3 הוא אמר, כי אין צורך לתאר את הרדיפות השונות שעברו על היהודים. האנטישמיות של ימינו שונה היא, וחשוב יותר לעמוד עליה, משום שהיא באה בעיקבות האֶמאנציפּאציה החלקית שלנו, שפתחה פתח להתעוררות קנאה. הרבה חקירות וסברות למדניות לא היה ביכולתן לפתור את השאלה־היהודית. מתברר יותר ויותר, כי אומות העולם אינן רוצות באֶמאנציפּאציה שלנו. הרי זה לטובת האינטרס שלהן, לטובת האינטרס של קיומן שלהן עצמן, שהן חייבות להתנגד לכניסתנו להתחרות עמהן על בסיס של שוויון. הפתרון היחיד טמון איפוא בלאוּמיוּתנו שלנו. עובדה זו הוכרה בצורות האחרונות של הקלת התוצאות של הרדיפות. בין אלה נמצא גם אותו מאמץ ראוי־לציון של בארון הירש4 המנוח בארגנטינה. אף־על־פי שדבר זה העיד על מגמה נכונה, היה בשיטתו הרבה שעמד למכשול בדרך להצלחה. בארון הירש בחר כשדה לפעולותיו ארץ, שלא פעלה על עמנו כמאגניט. ד”ר הרצל לא חשב הוא עצמו תחילה, כי יש חשיבות רבה לשאלה, אם תיבחר ארץ־ישראל או מקומות אחרים בשביל המדינה היהודית החדשה. אבל מאז פירסם קונטרסו נתברר יותר מיום ליום, כי ארץ־ישראל, וארץ־ישראל בלבד, היא המקום הנכסף; ולכן צריכים אליה לפנות כולנו. (תשואות.) לשלוח יהודים למקום חדש פירושו לפתוח שם בשאלה היהודית, ולגרום רדיפות באותם המקומות החדשים, כל אימת שתתגלה רווחתם. אף־על־פי שיש צורך לעזור למתיישבינו – בשר מבשרנו – המבקשים לקיים את עצמם ולהוציא לנו מוניטין בחקלאות, אין הוא יכול לראות זאת כפיתרון השאלה היהודית. גם אין זה מן הראוי שנעודד מפעלים אלה, בלי לברר תחילה מה הם מבקשים להשיג. מאמצינו צריכים להיות מרוכזים בהשגת הכרה בנו כמדינה, מפני שהננו עם, אם כי מדוכא ונרדף, עם הממלא תפקיד חשוב בין העמים. (תשואות.) מה שדרוש לנו הוא ארץ, בית, שבו יהיו מאמצינו מרוכזים בפיתוח מדינתנו שלנו, ובפיתוח האפשרויות לניצול אותה מידה גדולה של גאון־רוח, שכיום היא מתבזבזת בקרבנו. אין אנו זקוקים לא למושבה ולא לשורה של מושבות, אלא למדינה מיוסדת על בסיס של ממש. יש בתוך עמנו כאלה, שהרעיון של מדינה יהודית הוא בעיניהם רעיון דמיוני ובלתי־אפשרי. אבל אין הוא נראה כל־כך דמיוני ובלתי־אפשרי בעיניהם של מדינאים במקומות גבוהים, ואם רק נתאחד יחדיו להאמין כי הוא אפשרי, הוא יכול להיות מוצא אל הפועל. (תשואות.) התכנית אינה צריכה ללבוש בדיוק אותה צורה שהתווינו לה. תקח נא היהדות כולה את הבעיה בידה, ותפתור אותה בדרך הטובה ביותר. אין הוא יכול לדמות בנפשו שום אדם נורמאלי, יהודי או שאינו־יהודי, שבלב־לבו – מלבד חששותיו האישיים למעמדו, או להפסד־ממון – יהיה משולל אותו רגש לאומי, שעליו אפשר יהיה לכונן את המדינה היהודית. פחד־שוא הוא, שיהיו חושדים בפאטריוטיזם הכללי שלנו, ואם מהלכת טעות כזו, העובדות יכחישו אותה. הביטו וראו את ההתיישבות המתנהלת על־ידי כל מדינה אירופית, ואיך כל המתיישבים נשארים נאמנים לארץ־מכורתם. יש גם אומות אחרות, שבניהן מפוזרים ומשרתים בנאמנות את אדוניהם השונים; אך אין דבר זה מונע אותם מלקוות לתקומה. כן חייבים אנחנו להוסיף ולהחזיק באמונתנו, כשם שהוספנו לומר בשפתותינו: “לשנה הבאה בירושלים”.5 הוספנו לומר זאת שנה אחר שנה, מתוך הכרה כי במוקדם או במאוחר יהיה הדבר לעובדה מוגמרת. (תשואות.) כסף, אם לא יבוא מאת בני עמנו העשירים, ייתרם על־ידי נוצרים. ראו איך נפרעו פיצויי־המלחמה העצומים של צרפת לגרמניה,6 ובאותה קלות עצמה ימצא כוחו של עם מאוחד את הכסף. שאלת הכסף אינה צריכה להטריד אותנו יותר כרגע. נשמע ערעור על כך, שמדינתנו תהיה מיוסדת על מעמד הפרולטאריון. אין הם יודעים היסטוריה, אלה שהם מתנגדים לכך. כל המדינות הוקמו על־ידי הפרולטאריון ועמו, שהוא לבדו, בעמל כפיו, יצר חרושת והפך מדבריות ציה לשדות ירוקים. (תשואות.) ראו את היתרונות של ההגירה בימינו. שכן אנו נביא אתנו את כל יתרונות הקדמה של המדע והציביליזציה החדישים. המהירות שבה מתפשטות החדשות היא אחת מן התופעות החשובות של זמננו, והחדשות שלנו ייהנו מן היתרון של עיתונות מאורגנת ומצוידת היטב. יכולים אנו להתחיל בהגשמת תוכניותינו בלי שיתופם של המוני עמנו; כי יש לנו שהות לחכות, עד שתתלווה ההצלחה למאמצינו והבשורה הטובה תגיע בעת ובעונה אחת אל אחינו בקצווי תבל. ויש עוד יתרון אחד בציביליזציה המודרנית, שיעשה את תנאי הגירתנו החדשה מיוחדים במינם וללא דוגמה בהיסטוריה. תוצאותיהם של סקרים גיאוגראפיים, של השיט, של המחקר, של ההנדסה ותחבורת־הקיטור ישמשו את הגירתנו החדשה. מה בכך, אם אומרים על ארץ־ישראל היום שהיא ארץ שממה. הארץ לא תישאר כזאת באמצעים שאנו יכולים להפעיל בה. הארץ היתה פוריה לפנים, ואותה שמש עצמה, שהיתה מחייכת מעליה אז, מוכנה עכשיו לתת שכר לעמלנו; ואם נשפיע לה באורח מדעי את תנאי הפוריות, היא תשוב להיות ארץ זבת חלב ודבש. (תשואות.) השקרים הכזבניים ביותר, שנתלו בנו, יתבדו. אומרים עלינו, שאין אנו מוכנים לעסוק בעבודה מפרכת. אנשי איסט־אֶנד יודעים, כי אין הם מתרחקים מעבודה קשה. היהודי הוא אולי אינטליגנטי יותר מדי, שיעבוד עבודה מפרכת שעה שהוא יכול לעשות את המלאכה ביתר קלות. האיכר הפשוט לא שיפר מעולם את שיטותיו הישנות, והוא עושה את עבודתו היום, כמו שהיה עושה אותה מימים ימימה. אבל עמנו, שהוא אינטליגנטי, יסגל לעצמו את השיטות החדישות ביותר. אותם הנסיונות החקלאיים, שכל האומות האירופיות מעודדות אותם, אנחנו נסגל אותם לעצמנו, נהרוס את האגדה הישנה, שאין אנו לוקחים חלק ביצירת העושר הטבעי. (תשואות.) אנשים באנגליה, שנהירות להם השיטות האנגליות להתיישבות על־ידי חברות־צ’ארטר,7 חזקה עליהם שיבינו איך יכולה עבודה כזאת להתגשם בהצלחה. נהיה מאוחדים בכוח העובדה של היותנו יהודים, על אדמתנו שלנו. שם ישוקע כל מרצנו בהנחת היסוד למדינה היהודית. אף־על־פי שהוא [הרצל] ישתדל לרכוש את עזרתם של אישים, והיה מאושר אילו הוסר משכמו עול המנהיגות, והוא היה מוסיף לתת ידו למפעל הנעלה; הנה מן הצד8 האחר, אם לא יוכל למצוא מנהיג, ידע הוא עצמו איך לעורר את ההמונים. (תשואות רמות.)9




  1. נאום זה, שנאמר בגרמנית, לא נשתמר במקור. תמציתו (באנגלית) הופיעה בראשונה ב“ג'ואיש כרוניקל” מ־17 ביולי 1896. הרצל נשא את הנאום ב־13 ביולי 1896, באסיפה שהתקיימה במועדון הפועלים היהודיים (Jewish Working Men's Club) ברובע היהודי העממי במזרח לונדון (East End). האסיפה נערכה על־ידי חובבי־ציון צעירים מסניף “בני־ציון”, שאירגנו ועד מיוחד לשם קבלת פניו של הרצל במזרח־לונדון.  ↩

  2. גאסטר, הרב ד"ר משה (1939־1856), חוקר בתולדות ישראל, רב ראשי (חכם) של העדה הספרדית באנגליה, מראשוני הציונים ומראשיהם שם.  ↩

  3. הכוונה בעיקר למודעות באידיש שהודבקו באיסט־אנד לקראת הנאום, ובהן היה כתוב בטעות, כי הרצל שוחח עם השולטאן בעת ביקורו בקושטא (ראה “יומני הרצל”, 13 ביולי 1896).  ↩

  4. ראה “נאום במועדון המכבים”,.  ↩

  5. כך במאמר האנגלי: Leshono habo’o berushalem.  ↩

  6. אחרי המלחמה משנת 1870/71 חויבה צרפת המנוצחת לשלם 5 מיליארדים פראנק פיצויי־מלחמה לגרמניה המנצחת, סכום שנחשב כעצום באותם הימים. עד לתשלום הפיצויים היה חלק משטחה של צרפת בידי הכובש. הצרפתים שילמו עד ספטמבר 1873 את כל הפיצויים, וצבא גרמניה עזב את צרפת.  ↩

  7. במקור: Chartered Companies: חברות בעלות זכיון, כלומר חברות שקיבלו זכיון ממלך אנגליה לסחור בחבל־ארץ מסויים, ליישב אותו ולמלא בו גם את רוב תפקידי הממשלה. חברה כזאת פעלה גם באפריקה הדרומית.  ↩

  8. “המצד”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  9. אחרי הנאום דיברו עוד: הרמאן לנדאו, אוסוואלד י. סימון, יוסף פראג, ואיש־כישור. הרצל ענה למתווכחים.

    בספרו על הרצל, עמ‘ 121, כותב יעקב דאֶ האז, כי הרצל אמר, בין שאר דברים: “Der Osten ist unser” (המזרח הוא שלנו), והתכוון בזה לאיסט־אֶנד שבלונדון; ואילו קהל שומעיו הבין כי הכוונה למזרח, לארץ־ישראל, והגיב בתשואות רמות ובהתרגשות רבה. בתמציתו של הנאום, שנמסרה על־ידי "ג’ואיש כדוניקל“, אינו נזכר המשפט הזה. לעומת זה הוא מופיע בנאום שנשא הרצל באיסט־אֶנד שנתיים יותר מאוחר, באוקטובר 1898. אין איפוא בטחון, שהרצל אמר את הדברים האלה גם בנאום משנת 1896 (או בדברי התשובה שלו, שלא סוכמו ב“ג'ואיש כרוניקל”), או אם טעה דאֶ האז בזכרונו והחליף את הנאום במזרח לונדון משנת 1898 עם זה משנת 1896 (“1836” במקור המודפס – הערת פב"י.) ראה:.Jacob de Haas: Theodor Herzl. A Biographical Study 2 כרכים, שיקאגו וניו־יורק 1927, וראה להלן, ”השיבה אל המולדת תתחיל בקרוב" (1898),  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות