רקע
בנימין זאב הרצל
יהדות. נאום בהתאחדות היהודית־האוסטרית (7 בנובמבר 1896)

1


אחדים מכם בוודאי שמעו, שאני רוצה לייסד את המדינה היהודית, והם באו לכאן בשביל לראות את האדם המוזר והמצחיק, שיש בדעתו להתחיל מפעל שבכל אופן הוא כל־כך בלתי־רגיל, ולפחות לא היה כמותו במשך זמן רב. אחדים שמעו בוודאי על רעיון תמוה, שקוראים לו ציונוּת, גם הוא נראה להיות עניין משעשע מאד. דבר ברור, אמנם, עדיין אין יודעים על כך. אומרים רק, שכל היהודים יצררו פּתאום את צרורם, יעזבו את ארצות מגוריהם ויפליגו לאי־שם לחבל־ארץ חדש, בשביל להתיישב בו.

באופן זה, על־כל־פנים, הסביר לי בשנה שעברה חבר נודע למדי של הקהילה היהודית המקומית את תפיסתו בעניין זה. הגיעה לאזניו שמועה, אמר, שיש ברצוני להוליך את היהודים למקום, שעוד לא היה בו אדם. והנה, גבירותי ורבותי, חבלה זדונית כל־כך באנטישמיים שלנו אינה בשום פנים מכוונותיה של הציונות. תארו לכם, שהצעקה כנגד היהודים נעלמת מן החיים הציבוריים, ומה נשאר מלבד זה? יש איפוא בדעתי להסביר לכם, מהו בעצם טיבה של הציונות הדמיונית הזאת, המולעזת והמובנת שלא־כהלכה. הריני מעיר את תשומת־לבכם לכך, שאני לא אומר לכם כלל, שאני הנני ציוני. לא, אתם כולכם הנכם ציונים. גם אפתיע אתכם מאוד בכך, שלא אספר לכם שום דבר חדש, אלא דברים שהם ידועים לכם. אין אני רוצה להראות לכם אלא דברים שאתם רגילים לראותם מזמן. אמנם, אסיק מסקנות מסויימות שאינן מקובלות כל־צרכן, ולמטרה זו אתם מוכרחים להרשות לי למסור סקירה קצרה על התפתחותה של היהדות, שאני רואה אותה כאומה.

אתם יודעים כי תולדותינו, תולדות הפזורה,2 התחילו בשנת ה־70 לספירת הנוצרים. מסע הכיבוש של טיטוס, שמוֹמסן3 רואה בו את הסיבה להתפשטותה של הנצרות ושנסתיים בהגלייתנו מן הארץ לעבדות של שבי־מלחמה4 , הוא לאמיתו של דבר התחלתה של ההיסטוריה היהודית הנוגעת לנו ביותר, משום שאנו סובלים עד היום מתוצאותיהם של המאורעות של אותם הימים. יש כאן משהו שאנו, אנשים מן הדור הזה, קשה לנו לתארו לעצמנו. גם אנו יודעים שיש מלחמות בעולם, ושתכליתן הסופית – למגר את כוחו של המתנגד עד לחוסר־הגנה גמוּר. אבל שמלבד המלחמה תפגענה תוצאותיה באדם היחיד פגיעה קשה כל־כך, כפי שהיה הדבר בזמנים הקדומים, זאת אין אנו יכולים לתפוס. והעבדות של שבי־המלחמה פגעה לא רק ביהודים החיים באותו דור, לא רק באלה שהיו שותפים־באשמה של סיבות־מלחמה, אלא היא פגעה בשישים דורות. זה שישים דורות מוסיפה הגליה זו לשבי־המלחמה לפעול ולהשפיע – עובדה הנראית לנו מוזרה, ואף־על־פי כן היא מוסיפה לפעול במסיבות חיינו. הריני פוסח על שלבי־התפתחות רבים, כיצד חדרנו אל המושבות הרומאיות, כיצד נדדנו מסביב לאגן הים התיכון והגענו עד אל אותה “אוּלטימָה טוּלֶה”,5 שהיתה לרומאים המקום הרחוק ביותר. רוצה אני רק להתחקות על מצב היהודים בשלב אחד ויחיד חשוב מאוד בתולדותיהם, בתקופה שבה יצרו לעצמם מולדת חדשה, השלישית במספר, לפי דבריו של ההיסטוריון גראץ, ספרד של ימי־הביניים. בספרד, גם בזו של המאוּרים גם בזו של הנוצרים, היה מצב היהודים חליפות טוב ורע, כמו בכל מקום. אתם יודעים, ובקשר לדברים שאני עתיד לנמק אחרי־כן רוצה אני להצביע על־כך, איזה סדר־דברים טיפוסי מתגלה בתמורות־גורלנו בכל מקום שאנו באים לשם.

אנו מהגרים ובאים לארץ, שבה הפחד מפני היהודים, או יותר נכון, האיבה אל היהודים, עדיין אינה קיימת. אנו מתיישבים שם, מסתגלים, מתבוללים, מנסים להכות שרשים; והואיל ואנו מפוכחים, חסכנים ושקדנים, ומפני העבודה אין אנו מפחדים, כפי שמספרת עלינו האגדה, אנו מתחילים להצליח אפילו בתנאים הקשים ביותר. אנו מתקדמים במסחר ובחברה, אנו נכספים לפעילות בשטחי־הכבוד, אנו מטפחים אמנויות ומדעים, ומתחילים להרגיש בנו שלא בנעימות. פתאום נותן הרוב את דעתו על כך, שאנו שונים ממנו, שאנו מיעוט, והאנטישמיות, שכבר לבשה צורות שונות ונקראה שמות שונים וביסודו של דבר תמיד אחת היא, עולה ובאה.

אם התנאים של החיים הציבוריים מרשים את הדבר, שודדים, מבעירים והורגים בנו, ולבסוף מתבקשים היהודים מטעם השלטון, לשם השכנת שקט, לעקור ולנדוד הלאה. דרך זו היתה קלאסית ממש בארץ ספרד, שבה מילאו היהודים תפקידים גדולים מאד. שכן תמיד זמן קצר לפני הרדיפות היה שיא של פריחה ושל שגשוג. כך היתה תמיד בולטת בחצרות־המלכים השונות דמותם של יהודים גדולים, שעוררו בדרך־הטבע אי־רצון וקנאה, ואם אפשר היה לטפול על אחד מהם אשמת־שוא, הרי נעשׂה הדבר. אם השליט דוֹן־פֶּדרוֹ, למשל, עשה מעשי־אכזריות, היה אשם בכך מקורבו דון שמואל אבוּלעפיה.6

והנה באותה ספרד, בתקופה חשובה מאוד, לאחר שגורשו ממנה המאוּרים, ראו הכרח לעצמם לעשות את הארץ גם טהורה־מהיהודים. הדבר הוצא לפועל בשני שלבים. תחילה רדפו וגירשו את היהודים הנאמנים, זקופי־הקומה, בעוד שמספר מסויים מהם, נקרא להם: טכססני־דת, הסתגלו אל הדת האחרת והוסיפו להתקיים כאנוסים. אבל גם האנוסים הללו לא ניצלו אחר־כך מן הרדיפות וגם הם הושלכו החוצה.

בפרשה הזאת, שהיא הטיפוסית, מעניין אותי במיוּחד הזמן שבו נתרחשה. הרי זה היה באותה שנה, שבה הפליג כריסטוף קולומבוס עם ספינות־המפרש שלו, כדי לגלות את היבשת החדשה; מאורע שהיו לו תוצאות מופלאות כל־כך בשביל התפתחותה של האנושות. באותה שנה עצמה, שבה התחילה תקופה חדשה בשביל האנושות, הוכרחו היהודים לפתע לצאת חסרי־בית וחסרי־כל ולנדוד אל ארצות־גלות, שהיו אפופות־זוועה בשבילם.7

באותה המאה החמש־עשרה, שבה התחיל עולה שחרו של הראֶנאֶסאנס, שאנו מעריצים ואוהבים אותו כל־כך, חי גם אדם אחר, שנודעה לו השפעה עצומה על התפתחותה של האנושות: גוּטאֶנבּאֶרג.8

והנה הייתי רוצה להרשות לעצמי, להעלות אנטיתיזה שרירותית למדי משני השמות הללו, ולהוכיח בשני שמות הללו את הטעות, שנכשלו בה היהודים מראשיתה של התקופה החדשה.

שכן בשביל היהודים קיימת הצלה אחת, דרך אחת לשחרור מן הלחץ ומן הבזיונות על כל תוצאותיהם: או, כפי שטוענים אחדים, בכוח המלה, כלומר, על־ידי הארת עיני הבריות, על־ידי העלאתם לדרגה גבוהה יותר של השכלה ומוסר, או כפי שאחרים סוברים, על־ידי המעשה. המלה היא הדרך, שבה עלינו בכוח המצאתו של גוּטאֶנבּאֶרג. המעשה הוא דרכו של קולומבוס; במצבים שאי־אפשר לשנותם על־ידי סברות בלבד, רוצה הלה להשתמש לא בדרך־ההסברה, אלא במעשה הממשי. להיכן הוליכה אותנו הדרך, כשהתהלכנו כמשרתי הרעיון של השכלת־ההמונים, עוד זמן רב לפני תקופת ההשכלה, עוד קודם שהפילוסופים הצרפתיים הביאו בספריהם את המהפכה, שאחר־כך רק הודגמה ברחוב בצורה מוחשת – כפי שאמר פעם ז’יל גאֶד9 – להיכן כל זה הוליך אותנו, דבר זה יודעים אתם.

מה שעשינו בלחץ המסיבות לטובת ההשכלה, משום שאנו מוכרחים לדאוג להשכלתו של המין האנושי לטובת עצמנו, – והרי יש חושבים, כי בזה כלולה תעודתה ההיסטורית של היהדות – דבר זה ידוע לכם היטב. כן יודעים אתם, מה הן הפסגות הפילוסופיות, שאליהן הגיעו מאמציו של מנדלסון, ואתם גם יודעים, כיצד לאחר תקופת ההשכלה התחלנו שוב יורדים בהדרגה במורד־ההר. בתנועה זו הוטל עלינו תמיד, אם אפשר לומר כך, לרעות את החזירים. משתמשים ביהודי כל זמן שנמצאים בדרך, אבל לאחר שמגיעים למטרה נפטרים מן היהודי, שכבר עשה את חובתו. אז באה יקיצה מחלום, כפי שהיא צפויה עוד גם לסוציאל־דמוקראטים.

הרשו לי לאחר סקירה חטופה זו על תקופה יחידה ומיוחדת של ההיסטוריה המדינית לומר דבר על תולדות התחבורה. אנו שוכחים תכופות, שהננו חיים בתנאים שנשתנו לגמרי; ואף־על־פי שאנו מושלכים פעם בפעם אחורנית, לתקופות הקודמות, מחמת הרשעות והאכזריות שהן, כמדומה, נחלתו הנצחית של טבע האדם, הרי אותה שעה עצמה קיימת גם התפתחות אחרת ואמיתית, המתקנת מה שהאחרת פוגמת.

בשנת 1885 ראיתי בבריסל תהלוכה חגיגית מופלאה. היה בה משהו בלתי־רגיל ומעורר הרהורים: זו היתה התהלוכה החגיגית לכבוד יובל החמישים של מסילת־הברזל.10 זכורני שבתהלוכה הובלו אמצעי־התעבורה העתיקים ביותר, למן העגלה הראשונה, שגלגליה היו עוד דיסקוסים שלמים; קרונות, שבהם התגוררו העמים הנודדים של אירופה, וגם כיום מצויים קרונות־מצודות כאלה אצל הלוליינים; ואחר־כך העגלות המפותחות בהדרגה, עד אל המרכבות הנאות ואמצעי־התעבורה של הזמן החדש. אגב־כך תעניין אתכם אולי העובדה, שהנסיכים מתקופת המאֶרובינגים11 עדיין היו נוסעים בקרונות רתומים לבני־בקר. קארל הגדול היה מסייר בארצותיו בעגלה רתומה לארבעה שוורים. רק במאה השתים־עשרה נרתם לראשונה הסוס אל העגלה; במאה השלוש־עשרה צוידה העגלה בארבעה גלגלים והונהגה בארצות אירופה; והדיסקוסים שהחלק הפנימי שלהם נפרץ וניטל מהם, והמרכבה הסגורה שגלגליה חבויים למחצה מתחת לדפנותיה – כל אלה היו מעשים גדולים. רכבת־הברזל הראשונה, קרון־הרכבת הראשון, עדיין היו מטילים עגמומיות באי־הנוחות שבהם; ואם אתם רואים כיום רכבת־מותרות או רכבת מלכותית, מכירים אתם מיד מה ההבדל המרובה שבין נסיעתו של קארל הגדול באותם הזמנים ובין נסיעתו של הצאר בימינו.

בימי הרדיפות על היהודים בחבל הרהיין התחילו משתמשים באיטליה העילית בשטרות, שהקלו הרבה על עסקי־המטבעות ואיזנו את הפרשי־הערך במקומות השונים.12 המנייה, שהופיעה גם היא במאה הארבע־עשרה בערי איטליה העילית, היתה עדיין בראשית התפתחותה.13 בתחילת המאה השמונה־עשרה, כשנוסדו החברות הגדולות מעבר־לים, התפתחה המניה ושוכללה עד לתעודת־קניין.

והנה כל היסודות הללו הם כיום גורמים חשובים בחיינו ובתרבותנו, וכל זה עדיין אינו ולא־כלום. בשנות השלושים של המאה שלנו התחילה תקופה חדשה. כל השאר – המלחמות, חוזי־השלום, נשואי הנסיכים, וכל שאר דברים שמעמיסים עלינו בספרי ההיסטוריה, אינם אלא דברים של־מה־בכך לעומת נקודות אלו, שהן בבחינת פרשות־המים הגדולות של ההיסטוריה. אם תזכרו שאנו כיום קצרי־רוח מאוד, משום שאין אנו יודעים מיד ובו ביום בדיוק את תוצאות הבחירות של מק־קינלי או של ברייאן,14 ושאבות אבותינו לא יכלו להעלות על דעתם כלל, שאפשר לקבל ידיעה במהירות מרובה יותר מנסיעתה של עגלה – שלא להביא בחשבון את הטלגרף האופטי15 חסר־הישע – תכירו כמה עצומים השינויים, שחלו בתבל כולה. הרי אין זו סקרנות של הולכי־בטל סתם, אם אנו רוצים לדעת מה מתרחש שם באמריקה הרחוקה. הרבה עניינים חשובים מאוד תלויים בכך, משברים נוראים ביותר עלולים לפרוץ, ואתם יודעים כי אירופה כולה ציפתה בחרדה מסוימת לתוצאותיהן של הבחירות. והנה, אם מן השינוי הזה בדמותו של העולם, אם מן ההקלה שבאה בתחבורה, יש הכרח להסיק את המסקנה כי הסבל שנבע מדחק המסיבות בזמנים הקודמים, שוב אינו מוצדק בתנאי הזמן הנוכחי, הרי תהיו מוכנים במידת־מה לקבל את הדברים שיש בדעתי להרצות לפניכם עכשיו. אנו יכולים לומר כיום, שהארץ באמת יש בה מקום בשביל כולם. אתם כולכם מכירים את הציורים של הערים מן המאות הי“ב, הי”ג והי"ד, כמה קטנות היוּ הללוּ, ואנו כמעט מבינים, כי אוכלוסיה צרת־לב ולא שקדנית ביותר שנאה והציקה ליסוד כלכלי, שהיה מצטיין במרצו ובחריצותו. אבל כל זה הרי שוב אין לו טעם כיום. אין הכרח בדבר. האנטישמיוּת היא אנאכרוניזם, אך לא במובן זה שנוהגים לומר: “מאה שנה לאחר לסינג!”,16 וכדומה. אכן, מאה שנה לאחר לסינג עדיין מצויים בני־אדם למדי, שהם מוגבלים ואינם מסוגלים לרחשי־לב נאצלים כלשהם – וכאלה יהיו מצויים תמיד. אבל בכל זאת אין הכרח עוד לסבול מן האנטישמיות. בכל אופן יעבור עוד זמן־מה, עד שיגיעו הבריות למסקנה זו, ולא אנו בלבד, שהיינו והננו כולנו סוף־סוף אנשים נדכאים, שאין להם אפילו רשות לחלום חלומות גדולים, אלא אף המדינאים המקצועיים לא הסיקו את המסקנות מפלאי התחבורה אלא במאוחר מאוד. כי מהי המסקנה מהתפתחות התחבורה? המדיניות הקולוניאלית. ואנו רואים, כי במדינות החושבות על עתידן – והרי לא בכולן יקרה כדבר הזה – מתנהלת מדיניות קולוניאלית. אנו רואים, כיצד נחקרת ומסוירת היבשת השחורה לאורכה ולרוחבה, כיצד תופסים את הבעלוּת עליה ונאבקים על כל שטח אדמה, כי האנשים החולשים על גורלם של בני־אדם יודעים מהו ערכה של אדמה, והם דואגים מראש לימים הבאים.

במאה הבאה עתידים לפנות ליבשת אחרת; המדיניוּת של המאה הבאה היא מדיניוּת אסיאתית, מאז המלחמה בין סין ויאפאן והמלווה המחושב, שבא בעקבותיה ושבזכותו אנו חיים כיום בתנאים של שלום ארעי.17

והנה לאחר שמפנה זה במדיניות הקולוניאלית כלפי אסיה כבר מורגש כיום, הרי אין זה מעשה חסר־תבונה אם גם אנו, דחוקים על־ידי תחושת היומיום ההולכת ורעה, חושבים על מדיניות קולוניאלית.

מדיניוּת זו אינה מתחילה מעכשיו, ואני רחוק מאוד מלתבוע לעצמי כאן זכות־ראשונים; אני לא נדחפתי לכך אלא על־ידי התוצאות המוצלחות והמופלאות, שכבר הושגו לפני־כן. המדיניות הזאת קיימת בתוכנו כבר מזמן. התחיל בה בשנות הארבעים סאֶר משה מונטיפיורי, שנשא ונתן עם המשנה־למלך של מצרים, כדי לרכוש טריטוריה בשביל היהודים. שמעתם כיצד הוסיפו לטפח רעיון זה ולטפל בו שוב הבארון הירש והבארון אדמונד רוטשילד.

נסיונות ההתיישבות השונים, שנעשו על־ידי האגודות הבודדות בכל ארצות תבל, מוכיחים בראש וראשונה, כי תנועת התיישבות זו נולדה בכל המקומות באורח ספונטאני, כרעיון של הכרח וחזות־מראש, של מניעה ודאגה לעתיד, למקרה של התפתחות שתהיה – מקווים אנו – פחות נוראה ממה שמתארים לעצמם כמה פסימיסטים.

על־כל־פנים זהו רעיון הגיוני בהחלט, ובאמת אינו ראוי לזלזולים הניתכים עליו; רעיון שאפשר ללמד עליו זכות, אם תתנו דעתכם על המצב שאנו שרויים בו, ואם תתבוננו לראות, מה טיבה של האנטישמיוּת שנתברכנוּ בה.

האנטישמיות הזאת שונה לגמרי מכל הצורות של שנאת־ישראל, שהכרנו אותן בתולדות העבר; והכרח הוא שתהיה שונה, הואיל והופיעה אחרי אֶמאנציפאציה גמורה. תנועת ההתיישבות איננה בשום פנים תנועה לא־פאטריוטית, כפי שטענו רבים, שהם אפיפיוריים יותר מן האפיפיור, שהרי היא רוצה רק להביא הקלה באותם המקומות, שבהם מורגשות תופעות־לחץ.

האנטישמיוּת הזאת של עכשיו, כפי שכבר ציינתי פעמים רבות,– אלא אני חוזר ומשמיע דברי באזניהם של אלה שלא שמעו אותם עדיין,– יש לה שתי סיבות. הסיבה הראשונה היא, שבמשך הדורות המרובים של הרדיפות נעשינו בלתי־מסוגלים להיטמע ללא־שיור. אנו נשארים מורגשים, הננו קיבוץ, קיבוץ היסטורי של בני־אדם, השייכים זה לזה שייכות ניכרת ברורה, ויש להם אויב משותף, וזאת נראית לי הגדרה מספקת לאומה. אין אני דורש מן האומה לשון משותפת או סימני־גזע מובהקים משותפים. הגדרה צנועה ופשוטה זו מספקת לאומה. הננו קיבוץ היסטורי של בני־אדם, השייכים זה לזה שייכות ניכרת ברורה, וליכודם נשמר בתוקף קיומו של אויב משותף. כאלה הננו, בין אנו מכחישים זאת ובין לא, בין אנו יודעים זאת ובין לא, בין אנו רוצים בכך ובין לא. הסיבה השניה של האנטישמיות היא, שאנו מייצרים יותר מדי אינטליגנציה, וצרה זו מחמירה והולכת משנה לשנה ומיום ליום. צריך יהיה איפוא לסגור לחלוטין את המאגרים הגדולים, שמהם מוסיפים לזרום כוחות־האדם שלנו, כפי שכבר ניסו לעשות, או להטות אותם לכיוון אחר. והנה הייצור העודף שלנו באינטליגנציה הוא גם פנימי, וגם נוסף־וזורם מבחוץ. כיצד רוצים אתם להתגבר על הפנימי בלבד? הרי בשביל להשמיט את הקרקע מתחת לאַנטישמיוּת, מוכרחים אתם לסלק את סיבותיה, ואל נא תתפתו להאמין, כי על־ידי שיקולים פילוסופיים, על־ידי פנייה אל הרגש האנושי, תניעו אפילו אנטישמי אחד מעמדתו. מן האנטישמיוּת אין אתם יכולים ליטול לא את סיבותיה ההיסטוריות ולא את סיבותיה שבהווה. הבארון הירש סבור היה, שיש הכרח להנמיך את רמתם הרוחנית של היהודים. כוונתו היתה טובה, אבל מחשבתו לא היתה נכונה, שכן ההתפתחות מוכיחה, שקיימת עלייה מתמדת. פשוט אי אפשר להנמיך את הרמה, אלא היא מוסיפה ועולה. כל בעל־בית יהודי, כל סוחר ואומן יהודי, יש בו הדחף האציל הזה, ללמד את בניו משהו נכבד, משום שהוא יודע, כי הדעת מוליכה אל החירוּת, כשם שאנו יודעים, כי גם אותנו היא תוליך אל החירות.

קחו לכם איזו סטאטיסטיקה שהיא, ותוכלו לראות, כי באוניברסיטאות ובכל הענפים שבהם אנו פעילים, קיים יחס־עודף של האינטליגנציה שלנו. אין אתם יכולים איפוא למנוע את הדבר הזה, והמצב הולך ורע, כאמור; וכיוון שאנו מסגלים לעצמנו את הקידמה במהירות יתרה – אמנם, אין אנו ממציאים את כל האמצאות, אבל אנו ממהרים להשתמש בכולן, ולכך יש לנו זכות – הרי תהליך זה נמשך ללא־הפסק, ואיש אינו יודע, באיזו מידה עתיד דבר זה להגביר עוד את ההתמרמרות.

אבל מהו המצב בדבר מניעת הזרימה של האינטליגנציה הבאה מן החוץ? כאן נעשו נסיונות־התגוננות מסוימים, חלקם מצד הממשלות וחלקם מצד היהודים. מצד אחד לא התנגדו לכך שהיהודים יֵצאו מרוסיה, ואף יעצו להם לצאת ממנה; ומן הצד האחר, שגם בו אין רוצים לראותם בעין יפה, נוסדו ועדי־צדקה, ששילחו את האנשים במהירות האפשרית לארץ אחרת. משל כאילו היה מישהו אומר: “שלחו אותו מלפני עיני, הוא שובר את לבי”. אנשים אלה פוזרו איפוא בתוך גולה חדשה, הופצו על־פני מרחביו של כדור־הארץ. ואביא לכם כאן שתי דוגמות, שיש בהן עניין גם מבחינת כושר־ההתיישבות של יהודים. את הדוגמה האחת מספק לנו התייר האפריקני יונקר, שבא יום אחד באפריקה הדרומית־המערבית אל הסוכנות של הסוחר בחיות־טרף האגאֶנבּאֶק מהאמבורג. לפני הבית השתעשע ילדו הקטן של הסוכן בגורי־אריות ובנמרמרים, ושמו של הסוכן היה כהן.

מתוך דין־וחשבון על איי האוקיינוס הדרומי שאבתי את העובדה הבאה: בקירוב באמצע הדרך בין אוסטראליה ואמריקה הדרומית נמצאת קבוצת־ איים קטנה, קבוצת־קוק. אחד מן האיים הללו נקרא בשם רארונטונגה. באי הזה המנהל של מפעל־התחבורה החשוב ביותר, חברת־המסחר של קוק, הוא אוסטרי בשם כהן.

בכל מקום מצויים איפוא יהודים, ובשום מקום אין מניחים להם להיות בביתם. גם לא כל מקום מתאים לקליטתם.

כך מוכרחה יק"א, חברת ההתיישבות היהודית,18 יורשתו של הבארון הירש, כבר עכשיו לדון בעובדה, שתוצאות ההתיישבות בדרום־אמריקה אינן מניחות את הדעת. היהודים אינם מצליחים שם, וכבר מסתמנת אנטישמיות מובהקת גם שם.

מה יהא איפוא בסופם של היהודים? להרוג את כולם – אין יכולים, ותופעות־הלחץ מתרבות. כל יום ויום מספק לנו ידיעות, וצריך רק לקרוא את העתונים שלנו, כדי לקבל סקירה תמציתית על הרדיפות וההתעללוּיות ביהודים, המתרחשות כל שבוע.

19 במסיבות האלה נכפתה עלינו המחשבה, לבנות בית־קיבול שיאסוף לתוכו מכל מקום את היהודים הנראים כמיותרים ונחשבים כמזיקים; ובתורת בית־קיבול כזה נראה בעיניהם של שוחרי ההתיישבות המקום ההיסטורי העתיק, שבו חי עם התנ"ך לפנים ושהמונינו הרחבים, שעדיין אינם ממושכלים ביותר, אוהבים אותו בכל נפשם עד היום. הדבר נראה כמגוחך. בארץ הזאת, שאליה הם נמשכים בכוח כביר, השרשתם־בקרקע היא על־פי מקרה מפליא בגדר האפשרות. כולכם יודעים מה מתרחש עכשיו על הבוספורוס. זה הדבר הידוע בשם “מצבה של תורכיה”. מצבה של תורכיה הוא רע למדי.

הייתי שם ביוני של השנה, כדי להחוויר לעצמי את כל הנסיבות לאשורן, וגם הצלחתי לקבוע עובדות כלשהן. המצב רע מאוד, ובדבר הזה אפשר להשתמש לשם פתרונה של שאלת־היהודים. ודאי שמעתם וקראתם אך לפני זמן מועט על הנסיונות, הנעשים כדי להבריא את מצבה הכספי של תורכיה.

המצב הכספי הוא שם באמת שורש כל הנסיבות הללו. תורכיה היא ארץ, שעלתה לגדולה על־ידי מלחמות, שמרה על קיומה על־ידי מלחמות, ובתנאים הקיימים עכשיו של שלום מזוין, העולה ביוקר, היא יורדת לאבדון. כשהגיע הזמן, שציינו אותו למעלה כ“פרשת־הדרכים של ההיסטוריה”, זמן האמצאות המודרניות, לא יכלה מדינה זו להסתגל ולהשתתף, וכך ירדה בהדרגה מטה־מטה.

התרבות החקלאית בתורכיה מעציבה. כשאתם עוברים את הגבול הבולגארי, אתם נמצאים לפתע בלב הישימון. בולגאריה עודה מתורבתת, תורכיה כבר לא. מדינה זו אינה יכולה לשאת את השלום שלנו בצביונו הנוכחי, כי הוא מצריך הרבה מאוד כסף, ואילו הארץ מתרוששת יותר ויותר. התוצאות מתגלות גם בהנהלה, שאינה פועלת כהלכה. דבר זה מביא לידי שחיתות, וזו מביאה לידי מרידות, לידי שחיטות, והללו – לידי איגרות דיפלומאטיות. לקחת את מערכת הכספים של תורכיה בידים אפשר רק בעזרתם של הבאנקאים היהודים הגדולים.

חושב אני, כי פעולה דיפלומאטית־פינאנסית זו תגרום נזק להתיישבות, ולפיכך גם לפתרונה של שאלת־היהודים. ואני מקווה, שהבאנקאים היהודים הגדולים לא יתנו ידם לכך.20

אמנם משאלה המובעת כאן בצורה כזאת עדיין אין לה תוקף רב ביותר, אבל מבקש אני מכם להאמין לי, שכבר יש ביכולתנו כיום להביא את משאלותינו לפני מקומות שונים ובערים ובארצות שונות, ואוּלי לא יהיה זה נטול־השפעה לחלוטין, אם נפנה את תשומת־לבם של אנשי־הכספים היהודים למשאלה זו.

הסכנה שהאינטרבנציה הכספית הזאת תבוא מיד עכשיו אינה גדולה ביותר, דרך אגב, משום שהשולטאן יש בו אי־רצון גמור לכך, שאנשים זרים יתערבו בענייני המסים שלו. קיימת איפוא תקווה, שמצבה הנוכחי של תורכיה יתמיד עוד במשך זמן־מה. כי השולטאן יכול להשיג עזרה למערכת הכספים שלו, את העזרה המועילה היחידה, את העזרה הכנה היחידה, אך ורק על־ידי הבנה עם יהודים, ועם אותם היהודים דווקא, המנהלים את המדיניוּת היהודית, ולא מדיניוּת־סתרים בשליחותו של מישהו. אסביר לכם זאת תיכף־ומיד.

ההתיישבות בקנה־מידה גדול, שאנו חושבים אותה לרצויה, תתואר אך ורק כהתיישבות הנשענת על כוח־מגן משלה ויש לה זכויות אוטונומיות, שאם לא־כן אנו מיישבים ארמאֶנים 21 חדשים במקום מן המקומות.

והנה, הרשיון לעלייה המונית היה נחשב ויתור גדול מצדה של הממשלה התורכית, וכנגד זה היינו צריכים גם אנחנו לעשות לה ויתורים. דבר זה יכול להיעשות באופן כזה בקירוב: תמורת רשיון־הכניסה של היהודים לארץ־ישראל בקנה־המידה הגדול, כפי הדרוש, אנו מציעים מילווה. המילווה הזה מבוסס על התשלום,22 שהיהודים יהיו חייבים לשלם. לכך יש בהיסטוריה דוגמות לרוב; אין בזה איפוא שום דבר בלתי־רגיל. התשלום יהיה נקבע בעד השנים הראשונות בראשיתו בשיעור 100,000 לי“ש ויעלה בהדרגה עד לגובה של מיליון לי”ש בקירוב. על יסוד תשלום זה יינתן אחר־כך המילווה. תורכיה תוכל איפוא לקבל מילווה בשיעורים גדלים והולכים, שיתחיל בשני מיליונים לי“ש בתחילה ויעלה ויגדל על עשרים מיליון לי”ש. זהו לפחות משהו, הנדון בכובד־ראש, ולא רק ליד שולחן בית־קפה או בפונדק, אלא על־ידי אנשים, היכולים להכריע בכמה עניינים. את התשלום, שיהיה מונח ביסודו של המילווה, אפשר יהיה להבטיח על־ידי ערבותן של החברות להתיישבות הקיימות כיום. והרי קיימת קרן גדולה מאוד, שכמעט היתה מספקת לכך. בכל אופן נהיה זקוקים לשיתוף־פעולתם, אם גם לא לכספם, של הבאנקאים הגדולים.

אבל אם לא נגיע בזמן הקרוב ביותר להבנה כזו עם תורכיה, יוכלו היהודים לאסוף בינתיים קרן למטרה זו. הקרן תצטרך כמובן להישאר בכל מקום למשמרת בידיהם של אלה שאספו אותה. גם חתימות־על־תנאי תהיינה מספיקות.

רציתי בזה רק למסור לכם בקווים כלליים את התוכנית, איך אפשר להגשים את ההתיישבות בארץ־ישראל בקנה־מידה גדול.

מה שדרוש לה לארץ הזאת, שהיא גדולה בערך כמו בלגיה ויש לה אקלים קר, אקלים ממוזג ואקלים חם, וחוף־הים שלה מבורך באקלימן ובפירותיהן של דרום־איטליה וסיציליה – מה שדרוש לה לארץ זו אחר־כך עוד לשם התפתחותה, ואיך אפשר לעשות זאת, על־־כך אין אני רוצה להיכנס בפרטים. אם רעיון ההתיישבות של ארץ־ישראל יהיה לנחלת הרבים, כפי שהוא ראוי להיות, לא יהא מחסור במשימות גדולות וחשובות. כי יש לייסד קרן כזאת, דבר זה יתקבל על דעתו של כל יהודי. לא רק של אלה, דוגמת הציונים הרוסיים, המגרילים ביניהם את הקרקע שהם רוצים לקנותו, ועורכים לשם כך מין הגרלה. הוא יתקבל גם על דעתם של אלה, שאין בלבם מחשבות על הגירה, כי יכירו לדעת מה מידה של ביטחון לקיומם יש בזה, אם נצליח ליישב שם את המוני היהודים מרומניה ומרוּסיה.

לניהול הפעולות המשקיות והטכניות השונות נוכל להשתמש באותם הצעירים, שכבר כיום קשה להם מאוד בארצות רבות לפלס לעצמם דרך. על־ידי כך תיגרם הקלה גדולה, שבהכרח תהיה מורגשת בכל מקום; כלומר, עד למצב שבו תרגיש הסביבה, שהיהודים אינם מצויים עוד במספר מספיק. הדבר הזה יביא לידי הצטמקותה ותמוטתה של האנטישמיות.23

מה שהעליתי כאן לפניכם, לצערי באמצעים בלתי־מספיקים של נאום, אפשר יש בו משהו אידיאלי, אידיאלי יתר על המידה, אם־כי אמרתי לכם דברים מעשיים רבים, הנוגעים אל החיים. אבל אם גם הדבר הוא משהו אידיאלי, אפשר שיקדמו אותו בברכה ומתוך קורת־רוח. אמנם המסיבות כפו עלינו את האידיאל הזה, אבל הוא ישנו והוא מחזיר אותנו לאפיק שממנו הוסחפנו והוצפנו24 כמעט.

מתכוון אני לסביבה של הרוח והאופי שלנו, שבה החזיקו מעמד דורות רבים כל־כך לפנינו.

ואם החזיקו מעמד בתנאים קשים כל כך, ודאי שהיה להם אופי טוב וחזק מאוד; ולמעשה כל תולדותיהן של רדיפות־היהודים הן בשבילנו פרק רב־תהילה בתולדות האנושות. מעשי־האכזריות של ימי־הביניים היו משהו שאין לו משל; ואנשים שידעו לעמוד בעינויים האלה ודאי היה בהם משהו חזק מאוד, היתה בהם אחדות פּנימית, שאבדה מאתנוּ. דור שגדל בריחוק מן היהדות, משולל אחדות פּנימית זו, ואינו מסוגל להתחשב בעבר כשם שאינו מסוגל להביט אל העתיד. משום כך רוצים אנו לחזור ולהתכנס בתוך היהדוּת, ושוּב לא ניתן להשליך אותנו מן המעוז הזה. יכול אדם לנסות לבטל את רעיון־העם הזה בחיוך של זלזול, אבל הוא קיים. אנו נרים אותו מעלה־מעלה וננופף אותו ברמה. ולאחר שנמסור הודאה זו, לאחר שנכריז כי יהודים אנחנו, רק אז נשתף את עצמנו בצרתם של אחרים.

לנו אין שום דבר אנושי זר. גם אנו רוצים להשתתף בפעולה לשיפור המצב הכלכלי, אבל כיהודים, ולא כבני־אדם בלתי־מוגדרים, ומה שנעשה אז כיהודים, יהיה גם לכבוד לנו. ילמדו להוקיר אותנו, אם גם לנו יהיה אידיאל כמו לעמים אחרים. רבים חושבים בוודאי כי זוהי עקשנות עתיקה, שגם אנו נאחזים בה. אבל זהו עניין שכולו מודרני, כשם שמודרניים הם ייסורינו וגורלנו כיום הזה. תמיד היו ייסורים מנת־חלקנו, ואנו עמדנו בהם; ועכשיו הרי אנו עומדים בתקופה אחרת, תקופה נאורה־יותר, שבה העמידה האיתנה תהיה קלה יותר.

אל נא יאמרו עלינו בהלצה זולה, שאנו מדברים ברוחם של האנטישמיים. זהו סילוף! נוצרים רציניים מאוד, ובשום פנים לא שונאי־יהודים, מדברים בהתלהבות על הרעיון הזה. כשם שבזמן היוונים 25 מצאה תקומתה של יוון חן בעיניה של האנושות, כן תעבור קריאת־התפעלות על פני העולם בזמן שהיהודים הנדרסים יגביהו קומתם מתחת למטר הגידופים. ומשום כך אני מאמין כי בתקופה כזאת, אף אם מפרידה בינינו השקפה בודדת כלשהי, אף אם האחד מרחיק את האידיאל שלו קדימה יותר ואחד קֵדְמה יותר מחברו – מאמין אני שאנו צריכים להתקרב זה לזה ולהתלכד ביחד, כי גם בנו נלחמים כנגד כולנו ביחד.

אין אני יודע, אם נזכה ונגיע לראות עוד בדור הזה את השחרור מן החרפה והצרה. הדבר הוא בגדר האפשרות, בתנאי שנהיה חכמים ונכוני־החלטה. אבל זאת אני יודע, שכבר הליכתנו בלבד בדרך זו תעשה אותנו בני־אדם אחרים. אנו רוכשים לנו מחדש את אחדותנו הפנימית שאבדה לנו, וביחד עמה קורטוב של אופי, כלומר, האופי העצמי שלנו. לא אופי אנוסי, שאול, מזוייף, אלא אופי עצמי שלנו. ורק אז נהיה מתחרים עם בני־אדם ישרים אחרים במידת־יושר, באהבת־הזולת וברוח־החופש הנאצל, נשתתף בכל שטחי־הכבוד, נחתור להתקדמות באמנות ובמדע, למען ייאצל מזיוון של פעולותינו על העניים ביותר של בני־עמנו.

כך אני מבין את היהדוּת.




  1. Österreichisch־lsraelitische Union אירגון פוליטי להגנת הזכויות האזרחיות, שהשתתף בו חלק מיהודי אוסטריה. נוסד ב־1885 ביוזמתו של ד“ר יוסף ש. בלוך. הנאום פורסם לראשונה לפי סטנוגראמה ב”אֶסטרייכישאֶ ווֹכאֶנשריפט“ מ־13 בנובמבר 1896 בשם: Judentum. בארכיונו של יעקב דאֶ האז נתגלה כתב־יד של הרצל לחלק חשוב של הנאום (ראה להלן), ונוסח זה שונה מן הנוסח שפורסם ותורגם כאן. לעניין הנוסח שבכתב־היד, ראה בנספחים ”נספח לנאום בהתאחדות היהודית האוסטרית", ועיין גם באיגרות הרצל, מס. 149 ומס' 153.  ↩

  2. במקור: Die Diasporageschichte  ↩

  3. ראה תיאודור מומסאֶן, תולדות רומא, כרך ה', יהודה והיהודים.  ↩

  4. במקור: Kriegssklaverei  ↩

  5. Ultima Thule = טוּלאֶ האחרונה, הסופית, אי מעֵבר לאנגליה, שנתגלה על־ידי החוקר היוני פיתיאס במאה הרביעית לפני הספירה ונחשב כמקום הצפוני ביותר של העולם. הכוונה היתה כנראה לאיסלאנד.  ↩

  6. דון שמואל הלוי אבוּלעפיה (1320–1369), היה שר־הכספים של דון־פאֶדרו האכזרי, מלך קאסטיליה (1333–1369)` הכנים סדר באוצר הממלכה ועזר להצלת מלכו מן השבי. אף־על־פי כן הפקירו פאֶדרו לשונאיו, והוא מת בכלא מעינויים.  ↩

  7. באותה שנה, 1492, גורשו היהודים מספרד ונתגלתה יבשת אמריקה על־ידי כריסטוֹף קולוּמבוּס.  ↩

  8. גוטאֶנבאֶרג, יוהאנס (1400–1467), המציא את הדפוס באותיות יצוקות נפרדות.  ↩

  9. גאֶדGuesde)), ז'יל (1845–1922), מדינאי ונואם צרפתי, ממנהיגי המפלגה הסוציאליסטית.  ↩

  10. הרכבת הראשונה הוכנסה לשימוש בבלגיה ב־1835, בקו מסילת־הברזל בין בריסל למאלין.  ↩

  11. מאֶרובינגים, שושלת מלוכה אצל הפראנקים, מסוף המאה החמישית. המלך המאֶרובינגי האחרון הורד מכסאו על־ידי פּאֶפּאֶן הקצר, אביו של הקיסר קארל הגדול (768–814).  ↩

  12. במקור:differentia loci – הבדלי המקום, ביטוי לאטיני, שהיה נהוג בבנקאות ובבורסה.  ↩

  13. במקור: noch sehr rudimentär  ↩

  14. מק־קינלי, ויליאם (1843–1901), נבחר בנובמבר 1896 הנשיא ה־25 של ארצות־הברית, כמועמד המפלגה הרפובליקאנית, נגד וויליאם ג'. ברייאֶן Bryan)) מועמד הדמוקראטים. לבחירה זו קדמה מערכת־בחירות עזה, שבה הנושא השנוי במחלוקת היה המדיניות הכלכלית־המונאֶטארית. באירופה עקבו בעניין רב אחרי מהלך המערכה.  ↩

  15. הטלגראף האופטי – שיטה להעברת ידיעות בעזרת קרני־אור. אמצעי קשר זה, שהיה כמובן איטי למדי, היה בשימוש בצורות שונות ובארצות רבות לפני תקופת הטלגראף החשמלי.  ↩

  16. במחזה הידוע “נתן החכם” הטיף המשורר הגרמני גוטהולד אפרים לסינג (1729– 1784), ידידו של משה מנדלסון, לסובלנות בין הדתות והגזעים.  ↩

  17. מלחמת סין־יאפאן (1894–1895) נסתיימה בנצחונה של יאפּאן, וסין הוכרחה לשלם פיצויי מלחמה גבוהים מאוד. תשלום זה נתאפשר על־ידי הלוואה בינלאומית, שהשתתפו בה בנקאי צרפת, גרמניה, אוסטריה ורוסיה.  ↩

  18. חברת יק"א (ראשי תיבות של Jewish Colonisation Association ) מיסודו של הבארון הירש, עסקה באותן השנים, כידוע, ביישוב יהודים בארגנטינה.  ↩

  19. הקטע שהרצל ייחס לו חשיבות מיוחדת, הופיע, תוך שינויים ניכרים, בשבועון “ג'ואיש ואֶרלד” בלונדון, ב־13 בנובמבר 1896. ולהלן, הנספחים.  ↩

  20. כלומר: לפעולת־הצלה כספית לממשלת תורכיה, בלי לקבל תמורתה ויתורים פּוליטיים למען ייסוד מדינת היהודים. וראה להלן. את האזהרה הזו ציין הרצל כעיקר מטרת נאומו. ועיין על כך יומני הרצל, 8 בנובמבר 1896.  ↩

  21. בעיית המיעוט הארמאֶני, הנרדף על־ידי התורכים, העסיקה, בסוף המאה שעברה ובהתחלת המאה שלנו, את מדינאי אירופה ודעת־הקהל.  ↩

  22. במקור: Tribut, כלומר תשלום של מדינה, שבו היא מכירה בזה כי היא כפופה לריבונותה של מדינה אחרת, והכוונה לתשלום לממשלה התורכית בעד זכות הכניסה והתיישבות בארץ־ישראל. וראה הניסוח המפורט יותר של אותה פיסקה בנספח: נוסח מקביל לנאום בהתאחדות היהודית האוסטרית.  ↩

  23. חסר תוכן הערת פב"י  ↩

  24. “והושצפנו”במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  25. הכוונה להתלהבות, שבה נתקבלה בחוגים רחבים באירופה תקומתה של יוון ומלחמת השתחררותה מתורכיה בשנים 1821–1832.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות