¹

הקונגרס שנועד להתכנס באמצע אוגוסט במינכן² יהווה, כפי שיש לשער, תאריך בתולדות היהודים. כבר עכשיו יש לו לקונגרס הכבוד, שנלחמים כנגדו בערנוּת יתירה. ויש לו המזל להיות מובטח שיתקיים.

מרוב ארצות אירופה כבר הודיעוּ על בואם, וכן מאסיה ומאפריקה, ונהדר התחילה בארצות־הברית של אמריקה התעמולה לשם שיגור צירים לקונגרס. כל דבר הנוגע ליהודים גורלו מאז ומכבר, שהוא מובן שלא כהלכה או שהוא מסתלף. לא שונה מזה גורלה של תנועתנוּ. אבל גרוע יותר מלגלוגיהם קלי־הערך של אויבינו משפיע במקרה זה מורך־לבם של רבים מבני־שבטנו³ שאינם רוצים לשמוע, למען השם, על שום דבר יהודי, ובפרט על עניין משותף לכל היהודים! כי מתנגדינו הכרח הוא שיהיה מותר להם להושיט ידיהם זה לזה מארץ אל ארץ. ולנו לא. אנו חייבים להיות נרדפים כמשתייכים זה לזה וערבים זה לזה, ולהתגונן מותר לנו מתוך בידוד חסר־אונים, אם מותר לנו בכלל…

אך מה טיבו של העניין המשותף, שאנו מתכוונים להעלותו במינכן? האם מתכוונים אנו לכרות ברית בינלאוּמית⁴ לשם מלחמה בשכנינו הנוצרים, או לשם הקמת ארגוּן, שיקיף את חוג־הארץ וישעבד אותו להשפעה היהודית?

אנו מייעצים לא רק לידידינו, אלא גם לישרי־הלב שבין אויבינו, לדחות בשאט־נפש סיפורים הרפתקניים כאלה ולהסתכל אחר־כך בפניהם של המספרים, לראות אם הם שוטים גמורים או אישים אפלים. מה שאנו רוצים אנו אומרים בעצמנו, אומרים בכל הפשטוּת, ואם צליל האמת נשמע בדברינו, יהיו מרגישים בו כל האנשים אוהבי־האמת.

בענייניהן הפנימיים של ארצות־מולדתנו אין אנו עוסקים לא בקונגרס ולא בשום מקום אחר בדיון משותף. בעניינים אלה אין שום דבר משותף בינינו, ואנו דוחים בפירוש ובהדגשה כל שיתוף־פעולה. הרי היינו שוטים גמורים, אילו התכנסנו בפומבי, כדי לבוא לכלל דעה אחת בעניינים כגון אלה. מי ששוקל את הדבר בתבונה ובשקט, קרוב הרבה יותר שיסיק את המסקנה ההפוּכה, שהבירור הפומבי המתוכנן של השאלה היהודית הוא הוכחה ללויאליוּת הגמורה של שאיפותינו. הקונגרס אינו בינלאומי, אלא במידה שהשאלה עצמה היא כזאת. לשם פתרונם של הקשיים הללו, הקיימים בארצות רבות והם דומים בטיבם, אם־כי שונים בדרגתם, נדרש שיתוף־המעשה של היהודים מכל הארצות הללו. זאת רוצים אנו – לא פּחות ולא יותר.

אין אנו טומנים את ראשנו בחול: שאלת־היהודים קיימת, היא נעשית אפילו מיום ליום קשה יותר, ומקום שאיננה מצויה כיום, תהיה שם מחר. בלי השתתפותנו הפעילה אין היא יכולה להיפתר בדרך שלום. משום כך המפעל שאנו מבקשים להתחיל בו הוא מפעל של פיוס. אנו מרכזים את כוחותיו של העם היהודי, שבכל־אופן אינם נטולי־ערך, על הנקודה הזאת. אין עכשיו הרגע המתאים לדבר באריכות ובפרוטרוט, כיצד הדבר נעשה ועוד ייעשה בעתיד.

כובד־הראש, חוש־המידה ויושר־הלב שבפעולתנו עשויים לרכוש לענייננו גם אהדות לא־יהודיות, בכך אין להטיל ספק. הדיונים של הקונגרס יתקנו, יש לקוות, משהו בתמונה המקובלת, שהעולם משווה לו מן היהודים. כבר קמים לנו מכל צד ידידים מסוג חדש, ידידים המתלהבים מרעיוננו באמת ובתמים ולא כאנטישמיים, והם רוצים לעזור להעביר את הצרה הנושנה הזאת מן העולם.

כמה גדולה צרתם של היהודים המפוזרים, דבר זה בעצם אין יודעים עדיין כלל מחוץ ליהדוּת. הקונגרס ימציא סקירה מן המצב וייוועץ בדבר האמצעים לתקנתו. וזה צריך להיעשות בלי בכיינוּת, בלי פּשיטת־יד, אבל גם בלי חרופים וגידופים כנגד אנשים שדעתם אחרת. הקונגרס נכון לו תפקיד כל־כך גדול, שעל דברים של מה בכך יעבור בשקט לסדר־היום.

לפי צירוף מופלא ביותר של ההשגחה נכנסנו עם שאיפותינו לתקופה, שבה סיבוכים ממינים שונים במזרח דורשים תיקון המצב.

נהירת ההמונים היהודים אל ארץ־האבות משמעוּתה תהיה לא רק הקלה למדינות המסוערות על־ידי האנטישמיוּת, שבהן נדחקים היהודים למפלגות המהפכניות הקיצוניות, אלא היא גם תביא תוספת של תרבות ואמידות לממלכה התורכית. פתרונה של שאלת היהודים מהווה סילוקן של שתי צרות – האחת יכולה להיות מסולקת על־ידי האחרת. את חלוקתה של תורכיה אין מבקש עכשיו שום צד, כי דבר זה פירושו היה מלחמת־עולם. עם זה מצבה הכספי של תורכיה משווע בכל זאת להסדר, ואין רואה ברור, כיצד יוכל הסדר זה לבוא. אך אילו היו היוונים מסוגלים להבטיח בלבד פּיצויי־מלחמה,⁵ הרי בכל־זאת לא יאמין שום אדם, שאפשר יהיה לספק בכך את הצרכים הדחוּפים ביותר. היה נשאר איפוא שוב רק המשחק הישן של המלווים בריבית קצוצה, המשקעים את הממלכה העותומאנית יותר ויותר בצרה, בתנאים גרועים יותר ויותר, ובסופו של דבר גם לנזקם של הכסילים שנתפתו לתת את ההלוואות האלה. להסדר ממשי של מצבה הכספי יכולה תורכיה לצפות רק מן היהודים הלאומיים בלבד.

השולטאן עבדול חמיד המולך בתורכיה הוא שליט נדיב־רוח, מלא השתתפות לכל סבל אנושי. מי שמכיר אותו יודע כי דווקא הכליף הזה, שרבים ישנאוהו, לבו הרחום מלא צער ודאגה לאסונם של רבים מנתיניו, שמתוך הלך־מחשבתו הפּאטריארכאלי היה רוצה להיות להם לאב.⁶

אנו רואים הסדר־שבהבנה עם השליט הטוב והמיטיב הזה, בהסכמתן של המעצמות שתשתחררנה מן המצוקה היהודית, לא בלבד כדבר הרצוּי, אלא גם כדבר אפשרי. מכל מקום יוכל הסדר כזה להיערך אך ורק על יסוד ערובות מספיקות, שיהא בהן כדי להבטיח את גורלם של המתיישבים היהודים בעתיד מפני פגיעות מקריות וסכנות. הציונות המדינית אינה שואפת רק להוציא את היהודים הסובלים ממקומותיהם; הכרח הוא גם לדאוג מראש לכך, שהם לא יחליפו את המצוקה הנוכחית במצוקה אחרת, שהיא בלתי־ידועה ושאין לחשב כלל את ממדיה. אין אנו רוצים לעסוק בהברחת בני־אדם. יישובם של אנשים יחידים או של קבוצות קטנות בארץ־ישראל אינו בא בחשבון לאמיתו של דבר. אין אנו נלחמים בנסיונות תמימים אלה, שכן הם מעידים בכל־זאת על חריצותם של פועלינו העניים ועל כמיהתם לעבודת־האדמה. פּתרון סופי של שאלת היהודים אין ניסויים אלה, הנובעים מן הכוונות הנעלות ביותר, יכולים להביא; ואילו רצינו לערוך אותם בקנה־מידה גדול יותר, ייתכן שהיו מעוררים אי־אמון אצל הממשלה התורכית. אבל אנו אין דבר יותר רחוק מאתנוּ מלהתחיל בתנוּעה חסרת תוכנית. זה היה דווקא נגד האינטרסים שלנו, אילו פיתחנו את הארץ בתנאים משפטיים בלתי־מספיקים.

הקונגרס יצטרך למצוא את הצורה הנכונה והטובה בשביל כל הדברים, שדובר בהם כאן רק ברמז ובמרופרף. זה שבוּעות, מיום שנתפרסם דבר כינוסו של הקונגרס ברבים, זורמות אליו הקובלנות והמשאלות של אחינו המדוכאים. הקונגרס יצטרך להצדיק את אמונם של אלה, שיהיו קשובים לדבריו ומוכנים להתייצב במערכה לפי פקודתו. עדיין אין אנו יודעים, אימתי ובאילו דרכים נגיע אל המטרה. אבל ההכרה המשמחת הזאת משותפת לכולנו, לכל אלה המשתתפים במפעל: כי נתנוּ לרבים את מתנת התקווה, ולעניי־העניים הענקנו את אושר האופקים הנרחבים.