¹

ליהודים הפושרים, הרופפים, שעזבו את היהדות מבחינה פנימית או חיצונית, תהיה דמוּתו של האיש הזה פשוט בלתי־מובנת. הוא קולונל בצבא האנגלי, עשה עוד בשנותיו הצעירות קאריאֶרה מוצלחת, הוא יוצא ונכנס בחברה האנגלית הגבוהה־ביותר – ואינו רוצה להיות משהו אחר, אלא יהודי. הוא מודה ביהדוּתו לא איכשהו מתוך היסוּס, בשעה שאי־אפשר עוד להסתיר אותה, אלא מכריז ומודיע עליה בקול רם ובגאווה. הוא איננו יהודי בהסתר, אלא בגלוי ובקומה זקופה.

הקולונל היהודי־האדוק הזה נולד כבנו של אנוּס, וחזר אל אמונת אבותיו, בדומה לאוריאל אקוֹסטא, רק בתור אדם מבוגר. הוא כבר היה ליטנאנט בצבא הבריטי, בשעה שעבר אל היהדוּת. הדבר הזה לא הזיק לו. הוא עלה במהרה בסולם־הדרגות הצבאי. הוא היה שלישו של הנסיך מואֶלס, בשעה שחיפּש הבארון הירש² מארגן בשביל ארגנטינה. יורש־העצר האנגלי המליץ לפני הבארון הירש על הקצין היהודי בעל־המרץ הזה. קולונל גולדסמיד ביקש חופשה, והלך עם אשתו המקסימה ועם שתי בנותיו החמודות־ביותר אל ארגנטינה, בשביל לנהל את ההתיישבות של היהודים העניים. שני כפרים בארגנטינה נושאים את שמותיהן של בנותיו: רחל וכרמל. תוצאותיה של ההתיישבות הארגנטינית היו, כפי שידוע, בלתי משביעות־רצון. גולדסמיד גם המליץ תמיד על ההתיישבות בארץ־ישראל. לאחר שחזר מארגנטינה לאנגליה, קיבל קולונל גולדסמיד את הפּיקוד על המחוז של דרום־ואֶלס. היהודים העניים של קארדיף ראו את מפקד המחוז כל שבת בבית־הכנסת החדש שלהם, שבחנוכתו היו נוכחים האנשים הנכבדים־ביותר של העיר ושל הארץ. קולונל גולדסמיד הוא ראשם של חובבי־ציון באנגליה, שכידוע הם מאורגנים ב“אוהלים”. זאת היא התאחדוּת פילאנטרופּית בעיקרה, שבאהדתה המלאה והעמוקה אל הציונוּת שלנו אין בכל זאת להטיל ספק.

אל איזו מטרה ראוי לשאוף, בדבר הזה חובבי ציון האנגליים תמימי־דעים הם אתנו. ד"ר הרצל קיבל מקולונל גולדסמיד, בעל־פה ובכתב, כמה פעמים הבעות־אהדה הידידותיות ביותר. על הדרכים שבהן ראוי ללכת יש לפעמים דעות שונות, אבל פילוג מעמיק יותר מטעמים אישיים מן הנמנע הוא בין עובדיה של הציונות. כל מי שבא לעבוד למען עניינו של העם היהודי, מכניע את אישיוּתו בשמחה לעניין הזה. ובסופו של דבר חייבים מנהיגיהם של העניינים היהודיים, מנהליהן של הקרנות הגדולות, לשמוע רק בקולו של העם, שאותו הם רוצים לעבוד, שאותו הם מוכרחים לעבוד.³