רקע
בנימין זאב הרצל
השבוע: \[מסע הונגאריה של לוּאֶגר\] (8 ביולי 1897)

1

[מסע הונגאריה של לוּאֶגר]

מסעו של ד“ר לוּאֶגר2 אל הגבול ההונגארי ראוי לתשומת־לב מסוימת. השליט של וינה מרחיב את תחומי שלטונו. כמו שבעיר־הבירה נשען על הרבעים הנאמנים לו תמיד, לאנדשטראסאֶ ומארגאראֶטן ובהדרגה התקדם גם אל הסביבות האחרות, עד שכל העיר המשתטחת לרגליו של מגדל־סטאֶפאן3 נעשתה כנועה לו, כך הוא כובש עכשיו בזו אחר זו את עריה של אוסטריה. היינבורג4 כבר מוטלת לרגליו. טיולו למקום הזה היה שרשרת של נצחונות: קישוטי פרחים, דגלים, נערות לבושות לבן, מוסיקה, חרוזים, כל התענוג של נצחון. אך לכל זה ד”ר לוֹאֶגר כבר רגיל, ואנו שוב אין אנו תמהים על כך. רק המקום ראוי לתשומת־לב, וגבולה הקרוב של הונגאריה “המחוסנת מפני המגפה”. ד"ר לוּאֶגר אינו חדל מלדאוג להונגאריה. בזמן האחרון כבר נדמה כי נשמעת נעימה חדשה מתוך נאוּמיו. יש רושם כי הוא סבור, שכבר הגיעה שעתו. הוא מדבר עם המאדיארים בסבר־פנים רב יותר מקודם.

במסיבה בהיינבוּרג אמר ד"ר לוּאֶגר:5

“היום זו הפעם השלישית שאני מבקר בהיינבורג ויכול היום לציין שוב בשמחה, כי תנוּעתנוּ מכה שרשים עמוקים יותר ויותר. אנו הווינאים מודים לפיכך גם לאנטישמיים ההיינבורגיים על קבלת־הפנים הידידותית מאוד, ומקווים כי בקרוב תזכה היינבורג לתואר “העיר האנטישמית על הגבול ההונגארי”. (קריאות “בראווֹ” ו“אִלייֶן”6 ממושכות). קודם שבאתי אליכם, מאזינים נכבדים מאוד, סיירתי מעט בארץ “האנשים המאושרים”, כלומר, בהונגאריה, הארץ חמת־המריבות ורבת־התהילות של היהודים, או יותר נכון, של המאדיארים היהודיים בני חמש־הפרוטות. הרי כולכם יודעים, כי בייחוד המאדיארים היהודיים אינם רוחשים לי חיבה יתרה (צחוק), והנה רצה עוד רוע מזלי, כי בפראֶשבורג7 הקבילו את פני בקריאות “צא, לוּגאֶר!”8 לא התרגשתי מזה, המשיך הנואם, כלל וכלל, כי מלבד כמה יהודים שנאסרו בשל המהומה שעוררוּ, יודע אני יפה, כי גם כל יהודי הונגאריה יהיו חייבים ואנוסים לתקוע לנסיגה וליציאה מן הארץ. גם בהונגאריה מתחיל העם לזוז; נתחוור להם למאדיארים, לשלטונו של מי הם משועבדים. לא רחוק הזמן שבו תזרח שמש־החופש האמיתית גם להונגאריה, ובו יושיטו הגרמנים וההונגארים יד אחים זה לזה, כנתיניה של שושלת אחת. (קריאות “אלייֶן” סוערות של ההונגארים שבאו לאסיפה)”.9

אחד מן ההונגארים הנוכחים נשא אחר־כך נאום במאדיארית – מוסיף הדין־וחשבון הלאה – וההונגארים המרובים פרצוּ בקריאות־“אליין” מהדהדות עד למרחוק. זהו הדבר הראוי לתשומת־לב במסע ההיינבורגי. אלייֶן! קריאה זו עדיין לא שמע ד"ר לוּאֶגר. נראה גם, כי סוכניו בישרו לו בשורות טובות מהונגאריה: כי החיטה שזרע עולה כפורחת, כי תנועה טרופה נגד היהודים מתחילה להתעורר שם. אולי משום־כך חמק־עבר את הגבול לשעה קלה והגיע לפרשבורג, מקום שבו הכירוהו אמנם היהודים וירקו10 בפניו, ואף־על־פי־כן יצא משם לא ברוח עכורה. בהיינבורג היה מצב־רוחו מצויין.

 

[פרעות בפרס]    🔗

מעשי־הזוועה המחרידים בפרס11 מוכיחים לנו, שכל הצורות של האנטישמיוּת עדיין חיות וקיימות. בפרס, שהיא שייכת לארצות־הבארבארים החשוכות־ביותר, אין אנטישמיות של רשויות עירוניות או “פארלאמנטים”, מטעמים “כלכליים” או לאומיים. מספיק בלי הסבר מרובה, שתוטל קריאת־שיסוי לתוך האספסוף, בשביל שחיות־הטרף תשתערנה באכזריות נאלחת על חסרי־המגן. וכך הוטל עלינו לציין מדי שבוע בשבוע רדיפות על היהודים, בכל חלקי תבל. קוראים את הידיעות האלה מתוך פלצות, וחוזרים ונרגעים לאט־לאט, שהרי זה רחוק כל־כך מאתנו. אחר־כך הרדיפות קופצות ועוברות למקום אחר. ושוב אנוסים לסבול ולדמום אנשים אחרים בשל צרה שבכל מקום היא אותה הצרה.

 

[יהודי גרמניה והאנטישמיוּת]    🔗

בגרמניה נלחמים כידוע באנטישמיות באופן זה, שהיהודים משדלים עצמם להאמין שאין אנטישמיות קיימת עוד. אבל בעיתון המופיע בקאסל מוצאים אנו תיאור של הלך־רוח, המראה את המצב באור אחר במקצת. שם נאמר:12

“ליברמאן פון זוננברג רצה למשוח כל מפלגה בטיפה אחת של שמן אנטישמי. כיום הזה שוב אין לו צורך בכך; משיחה זו כבר גמורה כמעט בכל המפלגות, ובאופן כל־כך יסודי, שהאדונים האנטישמיים עצמם כמעט נעשים מיותרים. השמרנים מבקשים לכוון הרוח האנטישמית אל מפרשיהם בקריאה “נגד יהודים ונגד חבריהם של יהודים”, והליבראלים הלאומיים מצהירים, שעה שיהודי הפרסומת־החצר־והחסות האחדים שלהם נעדרים, שהם סומכים את ידיהם על דרישותיהם “המוצדקות” של האנטישמיים במלואן ובשלימות. המרכז, שטעם בעצמו את טעם סבלותיו של מיעוט במידה מלאה, והשיסוי של “הקולטורקאמפּף”13 עדיין שמור לו כזכר מדאיב, מסתכל בקרירוּת ובמתינות ב”שבת־המכשפות" וממתין. מפלגת החפשים בדעותיהם רואה בליבראל הלאומי נגע גדול יותר מאשר באנטישמי, ואילו במחנה הסוציאל־דימוקראטי אפשר לשמוע לעתים קרובות קריאות־תגר נגד היהודים, שלשמען היה עולז וצוחק לבו של כל אנטישמי עומד־בפני־כביסה. האיגוד הכל־גרמני אינו מקבל יהודים לחברים.

כל העולם לוגם את האנטישמיות וסופג אותה לאט־לאט, כמעט בלי להרגיש. היא חודרת דרך כל הנקבוביות. בתאוותנות הגדולה־ביותר היא נקלטת על־ידי אלה העוסקים יותר מאחרים בספרים, בדיבוּר – על־ידי כמרים ומורים. הללוּ מוסרים אותה לנוער, שהשכלתו מופקדת בידיהם, וכך האנטישמיות היא לפתע אופנה, שהכל מפליגים בשבחה. הסטודנטים, חבר־הקורפּוראציות מחקים את הקצינים, שאינם סובלים ביניהם יהודים. אגודות־הבּוּרשים אינן רוצות לפגר, ולוּ רק מתוך התחשבות בגימנזיסטים, שהם מצדם מתבדלים מן השמיים עוד בשבתם על ספסלי בית־הספר ובהתאחדוּיות־התלמידים אינם סובלים את היהודים אלא במקומות שאי־אפשר להם בלעדיהם. המתעמלים אינם רוצים שיהיו בתוכם עקומי־רגלים (אמירה יפה מאוד!), החותרים, רוכבי־האופניים ושחקני־הכדוּר – גם הם אינם רוצים!"

מה נגיד לכל זה? יש יהודים שאינם מסתפקים־במועט כלל, אם כל זה יחד עדיין אינו נחשב אנטישמיות בעיניהם. אכן, לעומת פָּרַס אין כל זה ולא כלום.




  1. הופיע בראשונה ב“די ואֶלט”, שנה א‘, גל’ 6, מ־9 ביולי 1897, עמ' 2–3. כתב־היד, כתוב בעיפרון וחסר בו הסיום, נשתמר באוסף רוזנברגר שבארכיון הציוני המרכזי.  ↩

  2. לוּאֶגאֶר (Lueger) קארל, ד"ר (1844–1910), מדינאי אוסטרי, ראש עירית וינה, מייסדה ומנהיגה של המפלגה הנוצרית־סוציאלית (Christlich־soziale Partei), האנטישמית באוסטריה־הונגריה.  ↩

  3. במקור: Stephansturm. הכונה למגדל הגדול של כנסיית סטאֶפאן הקדוש במרכזה של וינה.  ↩

  4. במקור: Hainburg, עיר אוסטרית בקרבת הגבול ההונגארי.  ↩

  5. נאומו של ד"ר לואֶגאֶר, המתחיל כאן, גזור מן העיתון ומודבק בכתב־היד.  ↩

  6. יחי, הידד! (הונגארית)  ↩

  7. במקור: Pressburg (היום: בראטיסלאווה), עיר בצ'כוֹסלוֹואקיה, בירת האזור הסלוֹואקי.  ↩

  8. במקור: Abzug Lueger!  ↩

  9. סוף הקטע מן העיתון.  ↩

  10. כך ברשימה המודפסת: angespuckt; בכתב־היד במקום זה: angeulkt (נלעג).  ↩

  11. באביב 1897, כשנה אחרי הירצחו של השאח נאסר־א־דין, פרצו בפרס מהומות, המלוּווֹת פרעות חמורות ביהודים; וראה על כך “די ואֶלט”, גל‘ 6, מ־9 ביולי 1897, עמ’ 11.  ↩

  12. הקטע מכאן עד הסוף – שהיה כנראה גזור מן העיתון – חסר בכתב־היד.  ↩

  13. מלחמת־תרבות – היאבקות המדינה עם הכנסיה הקאתולית בפרוסיה, בשנים 1872–1887.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות