¹

בתנועה כגון זו שלנו יש ימים טובים וימים רעים. יש ימים שבהם אפשר להגיע לידי ייאוש, כשרואים איך כוונות כנות וטהורות נתונות ללעג ולחוק, ולהחשדה; איך אותם האנשים, שלרווחתם ולישעם רוצים לעשות הכל, עומדים מנגד, קהים ואדישים או גם מלאים איבה. שום התנגדות חיצונית אינה מעוררת חרון כזה, שום מכשולים אינם עשויים לדכדך כל־כך, כאותם המתגלים בתוך עמך שלך. אבל אחר־כך יש גם ימים טובים שבהם בטחונם של הלוחמים לעניין הצודק חוזר וגובר שבעתיים, ובשמחה הוא מעלה ומגביר את התקווה, משום שכוח־החיים של הרעיון מתגלה באדיר.

התנועה הציונית יכלה לרשום לזכותה בשלוש השנים האחרונות כמה הצלחות. לעתים מתמלאים אנו קורת־רוח, כשאנו רואים כי גם בני־אדם העומדים מבחוץ מכירים ברצינותו ובאנושיותו של מפעלנו. הציונות שוּב אינה בבחינת “גאון שלא הכירו בו” לגבי דעת הקהל. אחת מן הבעיות הכאובות־ביותר של האנושות רוצים אנו תפתור, לא על־ידי דיבורים, לא על־ידי חתרנות וקעקוּע משטרים, אלא על־ידי עבודה מוסרית ומרבה־תרבות. על אחת התנוּעות המפחידות ביותר, על האנטישמיות, מצאו יהודים תשובה, שאין יכולים לסרב להסכים עמה גם אנשים, שלא נמנו מעולם עם אוהבי ישראל. ריבוי־תרבות! – היא התשובה. הציונים רוצים להרבות את מכלול נכסיה של תרבות ימינו על־ידי עבודה של שלום. אין אנו צריכים להתפלא על כך ששאיפה כזאת נתקבלה בברכה על־ידי בני־האדם הישרים מכל הארצות ומכל המפלגות; להתפלא מוכרחים היינו רק על־כך, שבתוך עמנו שלנו נתעוררו התנגדויות לזה. כל־מיני אי־הבנות סייעו לכך. הדברים הפּשוּטים ביותר הם לעתים תכופות הקשים ביותר להבנה. הרגלי־מחשבה נושנים אין פושטים בקלות כבגד. ומי שנמצא במצב נוח, יש לו סלידה טבעית בפני כל שינוי. אחת הסיבות העמוקות ביותר לחוסר־ההשתתפות או לפחות לעצלות־ההבעה דווקא אצל החוגים היהודיים הגבוהים־יותר מבחינה סוציאלית, היתה העובדה, שהיהודים נעשו במשך ההפסקה הארוכה שלהם בתולדותיהם לעם לא־מדיני. יש בין הציונים אנשים מצוינים, אך חמי־מזג ביותר, המכלילים דבר והחורצים משפט חריף יותר מדי על התקיפים והעשירים, בקיצור על ה“מיליונרים”. העשירים שלנו הרי בוודאי שאינם גרועים מ“מיליונרים” אחרים. יתר על כן, מסורת של נדבנות שאין לפקפק בה טבועה בדמם; אכן, נדבנות זו מחטיאה את מטרתה, משום שהיא מעוררת את פּשיטת־היד. והרי יש גם דוגמות גדולות ביותר של מעשי־צדקה, שבקוויהם האדירים הם כבר מתקרבים אל מפעל לאומי. מפעלי־הצדקה הגדולים הנודעים לשם מעידים בכל אופן על בעליהם כי לבם ער לצרכי היהדות. אילו באנו לכתוב לאנשים האלה תעודה צודקת, נכון היה לנסח: חשבון – מצוּין, מדיניות – מספיק בקושי.

אבל כבר חלפו הימים, שבהם לא מצאה הציונות המדינית כל הד בחוגים האלה. מיטיבים להבין אותה יותר ויותר טוב; מבינים בייחוד, שאין מתכוונים כאן להכריח את מישהו לנטוש את עמדתו על־כורחו. הציונות אינה מעכבת את התבוללותם של אלה, הרוצים לעזוב את היהדות; ולא עוד, אלא היא מקילה על ההתבוללות על־ידי הטייתה למקום אחר את זרם ההגירה הבלתי־נמנע משטחי המצוק. מתחילים סוף סוף להבין, כי הציונות אינה עניין של מעשי צדקה, וכי היא ראויה שיתלהבו ממנה עוד יותר מאשר מחדרי־חימום, בתי־מחסה לאסופים, בתי־חולים ובתי־נכים. כי הציונות רוצה להושיע למסכנים לא לאחר שהתרוששו, אלא קודם לכן.

טובים הם הימים, שבהם אנו שומעים על התקדמותה של ההבנה אצל הבריות. ולא היה יום טוב יותר מזה, שבו הכריז סאֶר פראנסיס מונטיפיורי, הראש הנוכחי של אותו בית אציל, קבל עם ועדה על הצטרפותו לתנוּעה הציונית. למן סאֶר משה מונטיפיורי לא היה בכל היהדות כולה שם־משפּחה, שזכה להוקרה כזאת, כמו השם הזה. בתימן ובסיביר, באוסטראליה ובארגנטינה, בכל מדינות אמריקה, בכל ארץ באירופה, בארמונו של העשיר כמו בבקתתו של האביון היהודי, היה לשם מונטיפיורי צליל זך מצליל הזהב. סאֶר משה, שהיה שבע פעמים בארץ־ישראל, יכול היה להיחשב ל“ריש גלותא” מודרני. שליטים וממשלות הכירו בו בתורת שכזה, מאחר שקיבלו את הצעותיו ונשאו ונתנוּ עמו על גורלם של היהודים. היכן לא ניסה להשפיע: ברוּסיה, בתוּרכיה, במארוקו, ברומניה. לא על־ידי תרומות גדולות בלבד, לא כאיש עשיר סתם, פעל סאֶר משה; הוא תרם גם מאישיוּתו. כל מקום שנתגלתה מצוקת היהודים, שם ראו גם תיכף ומיד את הבארון האנגלי מופיע. רעידת־אדמה, רדיפות על יהודים, מצוקת רעב, חולירע, ארבה – כל אלה קראו לו, והוא לא הסתפּק במשלוח המחאות־כסף או שליח לחלוקת נדבות, אלא היה נוטש את מעונו הנאה והנוח ועורך מסעות רחוקים – שהיו באותו זמן הרבה יותר קשים ומסוכנים מאשר בימינו – אל מקומות הפורענות. הוא נתן לא בלבד במלוא הידים, אלא גם במלוא הלב. כבר היתה לו התפיסה הגדולה של השותפות הלאומית²) כפי שישנה כיום לציונים המדיניים.

והנה מתגלה סאֶר פראנסיס, יורשה של הבארונוּת, גם כיורש הרוח המונטיפיורית.³) סאֶר פראנסיס מונטיפיורי! קל לנו לחקוק בלבנו את השם הזה. הוא כבר הכיל זכרונות, ועתה מכיל הוא גם תקוות של היהדות.

ההזדמנות החשובה הראשונה, שבה יצא סאֶר פראנסיס בהודעה, היתה כידוע הפדראציה הציונית באנגליה.⁴) הפדראציה הזאת מקיפה מספר גדול של אגודות ציוניות בבריטניה הגדולה. לפני התייעצוּיות הצירים נערכה מסיבת פּתיחה, שבה ישב סאֶר פראנסיס בראש. ושם השמיע, כמנהג האנגלים, נאום־משתה מדיני, שהיה ממש מצוין. הנאום הזה היה גם מלא טאקט וגם תקיף. בקווים נמרצים וממצים ניסח את קטרוגו על היריבים היהודים! כאן הוא מצא את המלים הבאות, שאין להגדירן אלא כביטויים של ג’נטלמן מוחלט. הוא אמר: “דיבות והשמצות מכאיבות תמיד וקשה תמיד, כפי שנראה לי, לשאת אותן, ובייחוד כך הדבר אם האדם מופקר להן, אך ורק משום שהוא רב את ריבו של עניין גדול ונאצל. אבל אני רוצה לקוות בכל הרצינות, שאתם תנו לשאת אותן באורך־רוח; ואם תרצו לשמוע לעצתי, הרי לא זו בלבד שתתיחסו אל הדיבות, שעוד תופצנה נגדכם, במלוא הבוז שהן ראויות לוֹ, אלא גם תזַכּוּ את מפיצי הדיבות במידת האדיבות וההתחשבות שׁמצדדיו של עניין חזק־יותר ועומד־לנצח יכולים לגלות למצדדיו של עניין חלש־יותר ועומד־להיכנע”.

השומעים היו מלאי התפעלות משיקול־הדעת הנאה שבמלים האלה. וגם אנו מתפעלים. התלהבות שקטה כזאת, שהורגשה במידה נוגעת עד הלב בנאומו של סאֶר פראנסיס, מן הראוי שתפעם את האישים שנועדו לשאת ולשמור את דגלו החדש של ישראל. על־ידי הכרזת־אמונים זו רכש לו הבארון מונטיפיורי הנוכחי את הוקרתו של העם היהודי, כשם שרכש אותה ראשו הקודם של הבית המהולל על־ידי מעשי הצדקה שלו. סאֶר משה היה גם הוא כבר ציוני לפי ההשקפות והאמצעים של זמנו. בזכרונותיו מספר מונטיפיורי הזקן על התרגשותו בשעה שהמלכה האנגלית העלתה אותו לדרגת אביר. בחרב היא נגעה בכתפו ואמרה: “קום, סאֶר משה!”. אבל את קורת־הרוח הגדולה ביותר הרגיש בכך, שבשעת הטקס החגיגי הזה התנוסס באולם נס־הסמל שלו עם הכתובת “ירושלם”.

מן הגזע הזה מוצאו של סאֶר פראנסיס. הוא כיום איש במיטב שנותיו, בלתי תלוי, אציל שכל הליכותיו אומרות כבוד. רואים לעתים קרובות אצל יהודים שהוּאצלו תפיסה של האצילות, שיש בה משהוּ מן המשרתיוּת. נדמה להם, כי אם הם זוכים על־ידי מתן הלוואות והתנהגות כנועה להיות יוצאים ונכנסים בבתיהם של אצילים, אף הם עצמם מתעלים לדרגה גבוהה יותר. אבל מהותה של האצילות היא רק בכך, שהאדם מציג את הדרישות החמורות ביותר כלפי עצמו, שהוא נשאר נאמן לעצמו ולאבותיו, שאין הוא מתחמק מהתחייבויות מוסריות, ושאת כל זה הוא עושה בלא לשים לב לדעתם של אחרים.⁵)

לא לאיש המעמד החברתי שייך השבח שאנו אומרים לסאֶר פראנסיס מונטיפיורי, אלא לאיש התפיסה הנפשית הרמה. הוא זכר את עמו ונחפז בשמחה אל הדגל, שהסמל עתיק הימים זוהר עליו. וכך גם עמו לא ישכח אותו לעולמים.