רקע
בנימין זאב הרצל
האשראי של בית ישראל – נאום בווינה (אביב 1899 )

1


סבור אני, כי רבים מכם עדיין אינם יודעים מה טיבה ומהותה של התנוּעה, שבה כולנוּ חיילים. שמעתם אוּלי כמה הערות מטושטשות, רובן בוודאי בעלות אופי הוּמוריסטי, על מאמציהם של אנשים יהודים, הרוצים לעשות משהו לטובת היהודים. והנה כשבאתי לכאן הערב והחוורתי לי במקצת במוחי, מה טיבו של החוג שלפניו אדבר היום על הרעיונות של הציונות, ואיך יקבלו הללו את המלה הראשונה שלי, עלה בזכרוני, מה שסיפר לי פעם סופר ברלינאי אחד על הצגות־בכורה. שימו נא לב! אין אני רוצה להשווֹת אתכם לגמרי להצגות־הבכורה2), אני רוצה רק להגדיר בבדיחה זו את הלך־הרוח שמצאתי תכופות בין אנשי המעמד הבינוני. הסופר הזה סיפר לי על הצגת־בכורה אחת, שבה עולה המסך, מופיע אדון על הבמה ושואל את המשרתת: “האם הגברת רבת־החסד נמצאת בבית?” על־כך קורא אחד מן האולם: “כבר מזוּפּת!”

כך בקירוב ארע לי ואירע לכולנו, הנמצאים בתוך התנוּעה, בזמן הראשון. לפני שנים אחדות פירסמתי חוברת בשם “מדינת היהודים”. את החוברת הזאת קראו רק אנשים מועטים ביותר, על־כל־פנים מועטים ביותר מאלה שהכריזו “כבר מזוּפּת!”. העוּבדה שיהודי, ויהוּדי מודרני דווקא. שבמיטב שנות־חייו שיתף עצמו בשאיפות־תרבות אירופיות, יכול להגיע אל הרעיון, לדאוג לעניין יהודי, לעניין שאינו לא חברה קדישא או ועד־הקהילה, לא הנחת תפילין ולא נשיקת ציצית,3) – דבר זה עשה רושם מתמיה על־כך, שאני מבין לאמיתו של דבר, למה שמעתי מכל צד את הקריאה: “כבר מזוּפּת!”. שהספר לא נקרא, לכך יש בידי כמה הוכחות. הריני אומר זאת בפעם הראשונה באסיפה פומבית. בספר הזה מצוי פרק, הפרק היחיד, שיש בו מלה חדשה, שמן־הראוי היה, מכל מקום, שתעורר עניין כשלהו אצל המשפטן, ולוּ גם כנסיון מוטעה, ולוּ גם כרעיון שלא עוּבּד עד הסוף, שכן הנסיון הזה שלי משתלב שילוב שבניגוד בתיאוריה השלטת עד עתה, וכן הוא מנוגד להשקפה המקובלת עתה באוניברסיטאות במשפט־המדינה, בדבר הכרח־ההגיון, השקפה שהיא עצמה עומדת בניגוד למשנתו הישנה של רוּסוֹ.4) הנסיון הזה שלי, להסביר את היסוד המשפּטי של המדינה, לא הוזכר עד עתה אפילו בהברה אחת בשום אחת מאלפי הסקירות והערות־הגידוף שהוקדשו לספר זה. מכאן אני למד, שאנשים רבים מאוד דנו לחובה את “מדינת היהודים” בלא שידעוה.

אינני רוצה לחזור אל זה עכשיו, שהרי התנועה שלנו כיום איננה מצומצמת לאותן ההערות, לו אז סופר מבודד בפאריס, לאחר שנתחוור לו כי הדרך שמצא היא האפשרות היחידה להיחלץ מן הקשיים של שאלת־היהודים.

האמינו לי, בכל מקום על־פני כדור הארץ אפשר היה לכנס אסיפה כגון זו; אבל אתה יהיו בוודאי אנשים, שעל־ידי שרשים עמוקים בהלך־רוחם, או מתוך איזו תפיסה שכלית שבהיגיון, הם נמשכים אל התנועה, שכיום הזה אין רואים אותה עוד מטורפת כל־כך, כמו בזמן הראשון.

בזמן הראשון, שהיה קשה ביותר לעבור אותו, הוכרז העניין בפשטות כשיגעון. אני רוצה לומר לכם, מה הוא העניין הזה, הציונוּת, מה היא רוצה, לאן היא שואפת, באילו אמצעים היא רוצה להגשים את שאיפותיה, ואתם תמצאו, שאם הציונות היא שיגעון, הרי יש לפחות שיטה בשיגעון זה.5) ואתם יודעים כולכם, כי בענייני תבונה הולכים אחר הרוב. אם מעשה מטורף רוכש לו את תמיכת הרוב, הריהו דבר נכון. על אחת כמה וכמה נכון הוא הדבר, שגם זכה לאהדת הרוב וגם אינו עומד בניגוד לשכל הישר. אני רוצה להסביר לכם זאת בדרך המחשבה, שאתם משתמשים בה לגבי כל התופעות של החיים הרגילים והחיים הנעלים יותר, הנוגעים למשפּחתכם, לעברכם ולעתידכם, לאבותיכם ולצאצאיכם.

בשביל להבין את הציונות, בואו ונחלק את הנושא לארבעת חלקים: מצבם של היהודים, הרעיון שאליו אנו חייבים להגיע מתוך מצב זה, האמצעים להגשמתו שלה רעיון, וצרת ההגשמה, השימוש שאנו רוצים לעשות באמצעים אלה.

מצבם של היהודים אינו מרנין, וגם על כך אדבר אך בקיצור. הבריות מספרים, פעם אחת הופיעו באחת הקהילות שבמוראביה דרשנים נודדים, הם כינסו את היהודים וסיפרו להם על גורלם ועל מצבם. לאחר שנתסיימה האסיפה יצאו שני יהודים יחדיו, ואחד מהם התחיל לבכות. כאן שואל אותו חברו: “למה אתה בוכה?” ועל־כך השיב לו הלה: “רק עכשיו נודע לי כמה רע מצבי”.

בשכבה זו של העם, שבאוזניה אני מדבר היום, היה צורך באמת להשקיע כוח־שכנוּע גדול בשביל לומר לכם, כמה מצבכם רע, אם מגבילים את המצב הרע בצד החומרי בלבד. אילו הלכנו לאיזה מקום שהוא במזרח אירופה, או אפילו רק לרובע מסוים בווינה, כגון בריגיטאֶנאו,(6 אל ה“מובלעות” שבהן שרויים היהודים בתנאים נוראים, לא היה צורך לספר הרבה, נדמה לי, בשביל להביא את האנשים לכלל דעה, שמצבם רע. מצבם רע באמת. האם מצבם רע כמצבם של פּרולטארים אחרים? אנו יודעים שקיימת תנוּעה גדולה, המתקוממת נגד גורלם העגום של כל הפּרולטארים, ואין אנו מתייחסים אליה בשוויון־נפש, כפי שמאשימים אותנו מתנגדינו הסוציאל־דמוקראטים. אנו מחפּשים רק בתוך סבלם הכללי של הפּרולטארים את הדבר, שהוא ספּציפי יהודי, שהוּא נובע מתוך תכונתם היהודית של הפּרולטארים האלה, את הלחץ המיוחד, ולא את הכללי.

ומכאן אנו הולכים הלאה ומוצאים תופעה זו בכל מקום, בכל השכבות, גם בשכבה שלכם.

אם אתם עומדים בחיי־המסחר במישרים, אם אתם פעילים בשתי הבורסות בווינה, לא תרגישוּ ברדיפות על היהודים. אבל אם תצאוּ מן הבורסה החוצה או תקשיבו למה שמדברים בחוץ, תשמעו את הדברים הגרועים ביותר על פעולתכם הישרה לתועלת המדינה, המשק הלאומי והתעשיה, ויאמרו כי זהו עסק יהודי, ואף־על־פי שהנסיונות להיפטר מן העסק היהודי הזה נכשלו באופן מחפיר, ואף־על־פי שנתברר, כי משלַח־היד הזה דרוש מאוד לשם איזון צרכיה הכספיים של המדינה, ואנו נסתפק במשל אחד: בשביל לקיים את המסחר הסיטוני במצב ער תמיד; ואז תדעוּ יפה מאוד, כי משפּט קדוּם, שאין ביכולתכם להתגבר עליו, מתייצב כשטן לפניכם בכל מקום, מיד כשאתם יוצאים מתחומי פעולתכם השגורה אל תוך החיים. נמצא כי גם מצבכם רע, ביחס אל הברכה שאתם מביאים לעם שבקרבו אתם יושבים אבל אם יש לכם בנים, ואתם שולחים אותם, כנהוג אצל יהודים, ללמוד בבתי־ספר גבוהים, או אתם רוצים ל הכניס אותם לאיזה מקצוע שהוא אחר, שאחוז היהודים אינו גדול בו יותר מדי, תיווכחו עד מהרה, כי מצבם של בניכם רע מאוד. ראֹה תראו, כי הנסיונות האלה הראויים לשבח, לפנות אל מקצועות חפשיים, הקשורים פחות במשלַח־יד חומרי, להיות לרופאים, לעורכי־דין, לטכנאים – נתקלים ביחס זועף ועוין ביותר, ולאחר שקיטרגו על האבות, שהם מייהדים את הבורסה, באים ומקטרגים על הבנים, שהם מייהדים את הפרקליטות, את הרפואה, את העיתונות, את התיאטרון.

אינני רוצה כלל להמשיך הלאה בכיווּן זה. הרי מצב הדברים ברוּר לכם. העוּבדה היא, כי מתוך טיבו של האדם כיהודי נובעים בשבילו קיפּוּחים קשים בחייו ובפרנסתו ופגיעות־תמיד ברגש הכבוד שלו. מצבים אלה אינם חדשים בשבילנו. אתם יודעים כמה מאות שנים הדבר נמשך כך, ומפי מליצי־יושר של תקופתנו תשמעו, שהמצב בכל־זאת הוטב הרבה מכפי שהיה בימי־הביניים ועד לראשית המאה הנוכחית, כשיהודים היו זקוקים לרשיונות־ישיבה מיוחדים, בשביל להתיישב בעיר מסוימת. והנה הדבר הזה אינו נכון כלל, כי ביחס למצב התרבותי הכללי של אותם הזמנים, היו הגזירות לא יותר מגרועות מבימינו אלה. תארו לעצמכם, מה היו ימי־הביניים, כמה היו רווּיי־דם ואכזריות, כמה צרי־אופק היו החיים, כמה חוסר ביטחון בדרכים! כמה לא היה הגאֶטו באמת בשביל היהודים תופעה ראויה להבלטה; ואם היו גירושים של יהודים, הרי נרדפו גם הפּרוטסטאנטים בגרמניה, והוּגאֶנוֹטים(7 בצרפת. והרי הפּוּריטאנים8) המגורשים מאנגליה יצרו את אמריקה המודרנית! מה שנעשה עכשיו ליהודים הוא מדכא כל־כך משום זה, שהוא בא במצב של הקלה והרווחה. מאה שנים לאחר המהפכה הצרפתית, חמישים שנה לאחר ההתמרדוּיות של שנת 1848, 9) שבהן נטלו היהודים חלק רב. הלחץ שלוחצים עכשיו את היהודים הוא מוזר ומכאיב ביותר דווקא בשביל אלה שדחקו אותם מתוך הגאֶטו, כדי לענותם.

מה הם מקורות־הריפוי שהמליצו עליהם האחרים לתיקונו של המצב הזה? ההטבה במצבם של היהודים יש לצפות לה עם התפשטותה של ההשכלה בקרב ההמונים, עם עלייתה של רמת־התרבות הכללית. אנו חייבים לדאוג לכל החירוּיות הגדולות ביותר וחייבים להיות השׂאוֹר שבעיסה בכל התנוּעות המתקדמות בהסתערותן. את המצב שבו ישלוט הכלל של “ואהבת לרעך כמוך” רואה אני רחוק לאין־שיעור; רחוק לא רק בין עם לעם, אלא גם בין יחידים שבתוך העם, ואף בין יחידים עמנו שלנו. והנה, אם מציעים פתרון שאיננו דורש את שינויו של הטבע האנושי, אלא שינוי־התנאים שהוא בגדר היכולת שלנו, נדמה לי, שחובה היא לפחות, לדוּן על כך בכובד־ראש. אין אנו אומרים, שאנו רוצים לעשות את בני־האדם טובים יותר, ואפילו לא את עצמנו; אנו רק אומרים, שהיינו רוצים ליצור תנאים מציאותיים מסוימים שבהם יוּסר מעל היהודים הלחץ המיותר, הרובץ עליהם. והנה, אם באים ומכחישים את שאלת־היהודים, ואומרים שאין קיימת שאלת־היהודים אלא10) שאלת־בני־אדם, הרי זו אולי שיחה שאפשר להתבדר בה, כמו בנושאים יומיומיים אחרים, אבל למצב דחוף כזה של מצוקה אין זה נראה לי כתשובה מספקת. אנו שוקלים בדעתנוּ: באיזו דרך אפשר יהיה למצוא תרופה למצוקה זו, שבה נתון פּרולאֶטאריון עמוס־דאגות, המצופף בבקתות שאינן ראוּיות לדיוּר, בעיירות לאין שיעור במזרח אירופה; והוּא נאנק, נופל קרבן למחלות, הולך לאיבוּד, או שהוא יוצא לדרך, לנדידה טרופה, לערים ולארצות אחרות, והוּא מהווה סכנה לעמים האחרים – איך אפשר יהיה להושיעו ולחלץ אותו מן המצוקה החומרית, ומזו האחרת שאנו קוראים לה מצוקה מוסרית? אנוּ סבורים, כי הדבר הזה יהיה אפשר, אם ננהג כלפיהם כמו שנוהג עם לגבי עודף כוח־החיים שלו, אותו עודף ההופך למקור סכנה, אם אין מזרימים אותו למקומות אחרים, כלומר, על־ידי קולוניזאציה.

הקולוניזאציה, הווה אומר, יישובם של בני־העם בארץ אחרת, היא רעיון של הזמן החדש; ובזמן החדש טיפחו אותו האוּמות המתקדמות בלבד, כך שהפילוסוף של ההיסטוריה יכול לומר: “איזוהי אומה מתקדמת ומודרנית? זו שמטפּחות רעיונות קוֹלוֹניאליים”. הקו החדש הגדול במדיניות הגרמנית, שיש לזוקפו לזכוּתו של הקיסר הגרמני הגאוני, אך הבלתי־נודע כל הצורך, לצערנוּ, הוּא הפעוּלה הקולוניאלית באַפריקה ובאסיה המזרחית. אבל עוד קודם־לכן – אם גם נסיח את הדעת מן התקופה הגדולה של הפּוֹרטוּגיזים, הספרדים וההוֹלאנדים – היתה תקופה של התיישבות קולוניאלית קלאסית: זו של האנגלים. האנגלים, שאנו חייבים לראות אותם כיום כעם ראשון במעלה בין עמי העולם, היו בעת התגלוּתם של אמצעי־התחבורה החדשים, שהם כיום בני 64 שנים בלבד, הראשונים שקלטו את הרעיון ופיתחו את עוצמתם. עם אמצעי התחבורה החדשים התחיל בהיסטוריה פרק־זמן חדש, שהוא יפה יותר מכל הקודמים, ושהוא מתחיל באותו היום, שבו רץ הקטר הראשון של סטיבנסוֹן על־גבי הפּסים. כאן התחילה העת החדשה, העת שהיא בעלת החשיבות הגדולה ביותר בשבילנו לפתרונה של השאלה העתיקה, – קודם־לכן היו פתרונות כאלה, שאנו מציעים ועתידים להגשימם, בלתי־אפשריים כלל. ואם מעמידים במאמרים זדוניים את תנועתנו בדרגה אחת עם איזו תנועה שהיא של משיח־שקר, הרי זה מעיד רק על חוסר ידיעת־החיים של הבריות.

אנו עומדים באמצעה של התקופה שלנו, ומגיעים אמנם אל המסקנות האלה באיחור של שישים שנה אחרי האנגלים; אבל מה שאנו אומרים ומתכוונים לעשות הוא דבר השייך כולו לתקופה החדשה, דבר שלא היה אפשר לפני־כן מעולם. האנגלים הכירו לראשונה ברגע, שבו התחילה חלוקה חדשה של כדוּר־הארץ. הודות לחינוּך המדיני הגדול של עמם השכילו להשתמש מיד באמצעי שנזדמן להם: אוניות־קיטור ומסילות־ברזל; והללו הביאוּ לידי עיצוב אחר של החברה ולידי חלוקתה לשכבות. המרחק וההתגברות עליו הם הכרחיים בקשר לחולי, שהוא חולי של צרוּת־השטח. שאלת־היהודים היא שאלה של צרוּת־השטח, של ציפוּף־יתר. ברגע שאפשר להתגבר על המרחקים, אין מוכרחים לסבול. כולכם יש לכם נסיון בזה. אם מצב־בריאותכם דורש שתעזבו את דירתכם בכרך, הרי יכולים אתם עוד בו ביום להיות באישל או באבּאציה.11) מה שאפשר לכם לעשות למען בריאותכם, מוכרחים אנחנו לעשות גם למען המונינו, ובזה אנו משתחררים גם מסבלותינו שלנו. את הרעיונות האלה גיבשנו לתוכנית, שתכליתה היא לאפשר להמונים שלנו נהירה אל סביבה אחרת. לפני הציונוּת בתורתה הנוכחית הוכר הדבר והוּצא לפועל, אך באמצעים בלתי־מספיקים, על־ידי אישים עשירים מאוד, גדולי־לב ומרחיקי־ראות, והם הבארון הירש והבארון רוטשילד. האישים האלה לקחו יהודים, נתנוּ להם כספים, מכשירי־עבודה או כברת־קרקע, בשביל שיתיישבו באיזה מקום אחר ובשביל שלא ילכו לרכול בגפרורים. הדבר נראה מגוּחך כשחושבים על כך, מה ביקשו הללו למנוע, ואיך ביצעו זאת. אבל רעיון־היסוד היה הרעיון הנכון.

היהודים האלה הכרח היה לתת להם משלַח־יד במרחב החופשי. אך שום אדם אינו עשיר במידה מספקת, שיוכל להביא לידי העברת ההמונים. הדבר הזה יכול לצאת אל הפועל רק אם נוטעים את הרעיון בלבם של ההמונים, אם מעוררים את האדם שיעזור לו הוא עצמו. משל למה הדבר דומה, כאילו רציתם להרים פיל, כדי להביאו למקום אחר; לשם כך היה דרוש מנגנון נורא גדול. אבל ציידי הפּילים מדגדגים אותו בדרבן, ומוליכים אותו למקום שרוצים להביאו לשם. הדרבן הזה, שבו אנו רוצים להביא את ההמונים אל מקום טוב יותר, הוּא הרעיון הלאוּמי. העם הזה שבכל פורענויותיו לא חדל מלטפּח את רגשו הלאומי, יש להעלות בו מחדש את הרגש הזה אל תודעתו, אל מעל לסף־ההכרה. האנשים יהיוּ אסירי־תודה על־כך, מיד ימצאו בכך תנחום ותוחלת; בכוח זה יזקפו את קומתם ויאוֹתו לעלות על הדרך הטובה בשבילם. את זאת איפוא עשינו. החלצנו את צעירינו ואת עצמנו, את החולמים הקשישים, ושוב סיפרנו ליהודים מה שכבר נשתכח מלבם: שיש להם עבר גדול, שאין הם מנותקים מן העבר הזה, שאין הם צריכים להיפטר ממנו, ושממנו ישאבו כוח להתעלות מחדש. גם לסינאגוֹגוֹת עשינו בזה שירות לא רע. עשינו זאת בלי גלגול־עיניים כלפי מעלה; השגנו זאת על־ידי כך, שרמזנו על השתייכותנו ההדדית העתיקה; וכך ראינו כי אנשים שלא העלימו כלל את השקפותיהם המודרניות החופשיות, יכלו להיוועד יחד עם היסודות השמרניים של היהדוּת. ובכוח מה נתגשם הדבר הזה? בכוח זה שהם הבליטו דבר, שכבר היה מקובל להתכחש לו ולהעלימו, שהם לא התביישו לומר שהם יהודים; ובכוח זה שהם עשו זאת לא במסתרים, אלא לנגד עיני העולם כולו.

אבל תארו לעצמכם לאיזה מצב הגיעה היהדוּת, אם בני־האדם שהיהדוּת היא מקצועם,12) כלומר, כל אלה הגדלים כספחת מסביב לקהילה, נרתעוּ בפחד, כמו מפני קלון או סכנה, בפני הצורך להכריז על יהדותם בגלוי. בשטח זה חוללנו תמורה, ויריבינו הגדולים ביותר חייבים להחזיק לנו טובה. אם כמה למדנים הבקיאים בתלמוד או שאינם בקיאים בו נתכנסו לשם הכרזה נגד הציונוּת, הרי זוהי בוודאי הפעם הראשונה במשך זמן כהונתם, שהם זכו לכך שקולם יישמע. והנה, אנו קבענו כתחנה בדרכנו את החיאתה וחיזוקה של התודעה הלאומית היהודית. מתוך תודעה זו נובעת תודעת הסולידאריוּת, ואתם יודעים כי עיתוניהם של שונאי ישראל לא חדלו מעולם לטעון, שהסולידאריוּת היהודית היא דבר קבוע ועומד, והסיקו מזה את כל המסקנות השליליות האפשריות. אנו סובלים מכל חסרונותיה, בלא ליהנות משום אחד מיתרונותיה. האויבים נהגו בנו, כאילו אנו מלוכדים ליכוד חזק מאוד. כאילו אנו מוכנים להתגונן ולחפות זה על זה, אך האמת היא, שמעולם לא קרה כדבר הזה. אמנם, עסקו במעשי־צדקה ששום אדם היודע פרק בפּסיכולוגיה של ההמונים לא יטיל ספק בהשפעתם המוסרית המזיקה.

במשך זמן־מה ניהלו תעמולה לרעיונו של כּראֶמיֶה על Alliance Israelite Univrselle.13) זה היה אחד הנסיונות האוויליים ביותר שנעשו פעם. ודאי שנמצאו בין אישים אלה בני־אדם מצוינים; אבל הרעיון בדבר הקמת ברית יזראליטית עולמית, ברית שתלכד את כל היהודים, היה רעיון חסר־שחר. כמה בתי־ספר צרפתיים במזרח והענקת דמי־נסיעה מצומצמים ליהודים העוברים דרך ארצם, זה היה כל מה שפעלו למעשה.

כנגד זה סוּפּקה בכך אסמכתא לבדיה בדבר סולידאריוּתם של היהודים. סולידאריוּת זו היתה קיימת אצלנו גם בצורה אחרת. אם מישהו מאתנו עשה מעשה־נבלה אמיתי כלפי יהודי, היה עם זה מבקש בקריצת־עיניים, שינהגו בו לפנים משורת הדין, בשביל שלא יפורסם מעשה התעתוּעים ברבים, שהרי זה עלוּל להזיק ליהודים. סבלנו עד עכשיו מכל הליקויים שבסולידאריוּת: חשדותיהם של האויבים, התגובה הפּנימית, החובה המדוּמה לעבור בשתיקה על מעשי שפלות; אבל הכוח הממשי הנובע מן הסולידאריות לא היה לנו. והנה מופיעה התנועה הציונית ומעלה את השאיפה לכונן סולידאריות אמיתית בין היהודים, סולידאריוּת כזאת, שכל אדם ישר־לב, שכל לא־יהודי ישר־לב, יראה אותה לוֹיאלית; אנו רוצים לכונן סולידאריות למען מטרה לאוּמית, והיא הקלת מצוקתם של אלה, שאצלם הגיעו מים עד נפש. ואם אנו, בני־אדם החיים בתנאים של ההווה, רוצים לעשות זאת בהתאם לתנאי ההוֹוה, הרי זה משהו הגיוני. ואם אנו משתמשים לכך באמצעים של אסיפות, קונגרסים ועיתונים; ואם אנו פונים בשאיפתנו אל המקום, שבו היא עשויה להתגשם; ואם אנו פונים אל המעצמות ומבקשים מהן הסכמה מדינית; ואם אנו רוצים לרכוש את הארץ הדרוּשה לנו מידי בעליה בזמן הזה, הריבוני לפי משפט העמים ,הרי כל זה נובע, נדמה לי, מן ההיגיון של הדברים עצמם. הארץ היא ארץ־ישראל, זו שיריבינו מזכירים אותה כל יום אגב גלגול־עיניים בשם “ציון”; הארץ הזאת קיימת. נמצאים כאן אנשים שהיו שם; הם יכולים לומר לכם, כי זוהי ארץ שיכולים לגור בה, זוהי ארץ שיש לה לא עבר בלבד, אלא גם עתיד. הארץ, שיש לה כוח־משיכה אידיאלי בשביל המונינו, ובתוקף המסיבות המדיניות בזמן הזה היתה לנקוּדה בעלת חשיבות – הארץ הזאת נמצאת כיום במצב של הזנחה מוחלטת. היא נעשתה חסרת־ערך מתוך ניגוד דיאלקטי של ההיסטוריה" משום שהיתה יקרת־ערך. היא גירתה את חשקם של עמים ושליטים כל־כך רבים, שנערכו בה הקרבות הגדולים ביותר, וכך חרבה הארץ וירדה לספל המדרגה. הארץ הזאת האומללה, והעם הזה, האומלל, לאחר שייפגשו יחד, יווצר מצב כזה, שבו יוושעו שניהם. ההתיישבות בארץ הזאת אפשרית היא; נסיונותיהם של הבארון רוטשילד ושל חברות־ההתיישבות השונות הביאו תועלת מרובה מבחינה זו. שכן הם הוכיחו, שקרקע זו יש לה על כל פנים התכונה, שידי אדם יכולות להפרותה ובמידה גדולה הרבה יותר מבמקומות אחרים. אחד מידידינו ביטא זאת בדימוי מוצלח: “האדמה שם צוחקת, שעה שהערבי מדגדג אותה במחרשתו”.14) ויש לזכור, כי חקלאות כפי שהיא נהוגה בארצות התרבות של אירופה, אינה בנמצא שם כלל. מחמת התנאים הגרועים חסר הגירוי להנהגת משק ראציונאלי; האנשים מתנוונים ואינם עושים כלום, משום שהם חוששים, כי פרי עבודתם יפול לידי אחרים. אבל במקום שהמתיישבים היהודיים והגרמניים מנהלים משקים, שם רואים תוצאות מפתיעות: הכל צומח; שכן האדמה נענית שם ליגיעת העובד הרבה יותר מבמקומות אחרים.

בסביבות יפו עוסקים בגידול תפוחי־זהב. התנובה להקטאר אחד בפרדס בן שש שנים היא 5,000 פראנק ומעלה לשנה. מספרים דומים לאלה מראים כרמי הגפן. מייצרים יינות, שהם כבר עולים על שולחננו, ואפשר לגדל שם כל מני צמחי־תרבות. עוּבדה זו אוּשרה על־ידי נסיונות ההתיישבות. והנה כאן שוב היה ציר, שמסביב לו נכרכו אי־הבנות, וההוּמוֹריסטן הקרתני של “מוֹנטאגבּלאט” היה יכול לצייר זאת כך, שדורשים מהם מן האדונים כהן וזילברפינגר, כי במקום לנסוע כדרכם מבאדן לוינה ושוב בחזרה, ירתמו את עצמם למחרשה וילכו אחריה הלוך וחזור. מובן שאין להעלות על הדעת כי בשעה שנערוך התיישבות גדולה נרד משכבה גבוהה לשכבה נמוכה יותר. אכן, המצב יהיה ההיפך מכך. הפיתוי קיים רק בשביל זה ורצוי רק בשביל זה המוצא שם לעצמו תנאים טובים יותר. לפיכך יהיה כזה סדר העלייה אל הארץ במצבה הנוכחי המוזנח: הראשונים לעלייה יהיו אלה היושבים בקיני־העוני העלובים של רוּסיה ורומניה. הללו ירגישו כבר כיום הקלה גדולה, אם יביאו אותם אל מתחת לשמים נהדרים אלה, ויתנוּ להם את ההזדמנות לאכול פת יבשה, שהם מוכנים להרוויח אותה בזיעת אפּיהם. ולאחר שתועלה השכבה התחתונה של העפר הדשן, ייווצר מקום בשביל שכבה שתונח למעלה הימנה והשכבה הראשונה תשמש לה מצע; ואין ספק בדבר, כי יום יבוא וגם האדונים כהן ובאכשטיינר ייעקרו ממקומם ויעלו. כי ראשוני המתנחלים האלה, מוצאי־האדמה וכובשי־האדמה, שהלכו אל הארץ וברשותם רק שתי ידיהם בלבד, התמחו בינתיים והתפתחו לאיכרים אמידים וחקלאים למופת. אני עצמי ראיתי ליד המושבה מוֹצא אדם בן עשרים וארבע, שבא לפני שש שנים מרוסיה בחוסר־כל, והוּא יצא לעבּד חלקת טרשים צחיחה, ולאחר שנתיים כבר הרחיב את משקו ומעסיק גם שני פועלים ערבים.

אבל גם בני החוגים המשכילים ביותר יזכו שם להרמת קרנם. בשביל אלה שאינם יכולים להיות רופאים, שדוחקים אותם ומגרשים אותם באיבה גלויה, תהיינה נתונות אותן האפשרוּיות הנתונות לבניה הצעירים של אנגליה, היוצאים להודו ולאפריקה כדי לפעול שם; בשביל אלה ייפתח מיד פתח ליציאה כללית.

מה תהיינה תוצאותיה של הפניית זרם־האנשים לאפיק בריא חדש, דבר זה יכול כל אדם לצייר לעצמו. בו ברגע שתפחת התחרוּת, תפחת גם כל אותה המשטמה הזעירה, הרווחת בחוּגים הכלכליים השונים. ככל שימעט מספר היהודים המתחרים, כן תמעט הרגשת הלחץ היהודי. וכן אנו סובלים מעודף ייצור של אינטליגנציה. זה הוא אסוננו הגדול מאז ימי־הביניים. גם בשביל העודף הזה ייפתח אפיק חדש, ובמהרה נראה כי האנשים הצעירים שלנו, שעוד בשנתם השלושים עדיין הם נאלצים להיאבק על מקור־פרנסתם, יסתדרוּ שם במקצועם מיד ויתבססו מבחינה כלכלית.

מה הם האמצעים, שבהם אנו רוצים להשתמש? גם בשטח זה לא ישבנו בטלים. בעת ובעונה אחת עם פעולתנו להתעוררוּת של ההכרה הלאוּמית ועם הסברתנו לפני גורמי־הכוח המדיניים באירופה, התאמצנו גם להשיג את האמצעים. זאת היא הנקודה הכאובה ביותר של היהדוּת ביחסה לתנוּעתנוּ. אמנם היו בינינו יחידים, שהתקיפו ברתחנות מרובה את אלה מן היהודים, שהסתייגו מתנועתנו. אבל צריך להשתדל להבין אותם. מי שיושב בחדר חם, צריך להיות משורר בשביל שיתאר לעצמו בדמיונו יבלות־כפור. ואם בחדר החם היו רק משוררים מועטים, הרי אנו עומדים נוכח העוּבדה הישנה, שרובם של המשוררים מסתופפים בחדרים קרים. עוּבדה היא, כי בשאיפתנו להשגת האמצעים לא נתקלנו בהענות רבה מצד אותם החוגים דווקא, שהיו מסוגלים ביותר לכך. בזמן האחרון נעשו נסיונות שונים לעניין את אלה הקרוּיים בקהילה המיושנת “גדולי ישראל” בגורלם של “קטני ישראל”, ואני מוכרח לומר לכם, כי הסולידאריות שאויבינו כל־כך מכריזים עליה, עומדת להימוג לנחלי מים. אוּלי יש בין הציונים הנלהבים ביותר אי־אילו אנשים, השמחים שמחה רבה על השפעתה זו של התנוּעה שלנו; השמחים ביותר על־כך, שנתגלה עכשיו לעיני כל העולם, שאין אנו בשום־פנים סוֹלידאריים עם בני־אדם מסוימים, האשמים ביותר בהמטת חרפה על היהדוּת! ייתכן כי יהיוּ ציונים, שיאמרו לעצמם: אילו לא השגנו אלא דבר זה בלבד, שיהא העולם מכיר ויודע, כי לא כל היהודים שותפים באחריות לתעלולים הגדולים המעוררים את התמרמרותו – הרי גם זה בלבד הישג הוא. אבל אני מוכרח לומר לכם: אני מן המתונים. אני הייתי רוצה לדחות התפרצוּיות כאלה, כל זמן שאפשר. אני בעד ציונות של בניין. לא הייתי רוצה שניאבק עם יהודים ללא־צורך, הייתי רוצה כי עם היהודים נבנה, כי נשכנע אותם שיש לנו מטרה חשובה, וכי חובתם המוסרית והלאומית היא לסייע בידינו. מקרה בלתי־מלבב העלה אותי לראשות התנועה. נסיתי תכופות לצרף את המועיל עם הנעים, ואמרתי לאדונים מסוימים: “אינני רוצה לשמש מכשול, אני פורש ברצון, אם אתם תמשיכו במפעל. הנעים בכך יהיה בזה, שלא אצטרך לדבר עד לידי צרידות, ואילו מצד אחר יתייצבו אנשי־הכספים לשירותכם”. אבל הגדולים ביהודה לא חפצו בזאת.

הלכנו איפוא הלאה, כדרך שהלכו הגייסות של המהפכה הגדולה, כמו הסאנקילוטים15) בלא נעליים וגרביים. אמנם זה ציורי יותר, אבל כרוך בהרבה יותר יגיעה. אנו חייבים איפוא, מתוך רצון להמשיך בשאיפותינו, לגייס את האמצעים הדרושים, ולשם כך מוכרחים אנו לסמוך על עשר אצבעותינו בלבד, שאמנם אין בכוונתנו לתחוב אותן לתוך כיסים זרים, ועשינו את הנסיון החדש, כמו שרוב הדברים בתנועתנו חדשים הם, נוכח סירובם של האפיפיורים – לכנס מועצת־הגמונים בלא אפיפיורים.16) וכבר דמעתם בוודאי כולכם, שאנו עומדים להקים עתה מוסד, שעתיד להיות המכשיר הראשון להגשמת רעיוננו: הבאנק היהודי הקולוניאלי (אוצר התיישבות היהודים) בלונדון.

קודם־כל לבשנו, אם אפשר לומר כך, מעילים בלא כיסים, ומנענו כל אפשרות שתצמח מזה איזו טובת־הנאה בשבילנו. אילו לא הקרבנו את כל הקרבנות הכספיים בלא שום סיכויים לרווחים, היינו עלולים לשמש מטרה להחשדות מגונות. אחר־כך עלינו אל השטח החדש הזה ברוח אמיצה. החתמת המניות הנערכות עתה נמצאת בשלב של החרמה. כשהייתי באוקטובּר בלונדון ונשאתי־ונתתי עם כמה גדולי־ממון שונים, לא מצא חן בעיניהם, שהבאנק נקרא “יהודי”; להיות “יהודי” מותר לו. באותו משא־ומתן אמר לי הבר־פּלוגתא שלי לבסוף: “יודע אתה מה, אנחנו נחרים אתכם!” הואיל והמדובר לא היה במפעל אישי או פרטי, התייחסתי לאיומו בקרירות, ואמרתי לו: “היזהר, אם אתם תחרימו אותנו, ולא תצליחו להחניקנו, הרי לאחר־מכן אנו נחרים אתכם”. בסימן האיוּם ההוא נכנסנו בכל זאת אל העניין הזה; ואני יכול לומר לכם, אנו מוחרמים כיום על־ידי בעלי־השררה. בכל זאת מאמין אני, שאנו יכולים להביט אל העתיד מתוך ביטחון. שכן כבר לפי הידיעות שקיבלנו עד עכשיו סבור אני כי מותר לי לומר, שהחרם נכשל. נאבקנו עם קשיים מגוחכים; גרמו לנו צרות מיותרות ללא טעם, הכבידו על הזמנת הטפסים, על ההחתמה, דבר הנעשה בדרך־כלל בכל באנק.

עובדה אחת יכולנו לקבוע: כשם שהרעיון של הציונות עלה מלמטה למעלה, כך מתרחש הדבר גם בגיוס אמצעי ההגשמה. הם עולים מלמטה למעלה, כדרך כל צמיחה בריאה. כזה הוא חוק ההתפתחות, הכול מוכרח לבוא מלמטה, מתוך מעבה־האדמה, ממנו צומחים הדברים הגדולים.

חושב אני, אם אעמיד עצמי בחוג־מחשבותיו של אדם מעולם הכספים, הרי הוא מתאר לעצמו את המניה של “אוצר התישבות היהודים” כמשהו ממוצע בין כרטיס־חבר באגודה נגד התרוששות וקבצנות ובין מניה של מכרה־זהב על כוכב־הלכת שבתאי. “אוצר התישבות היהודים” אינו לא זה ולא זה; הוא התחלתה של “חברת הצ’ארטר” היהודית. אתם יודעים, כי בתקופה המודרנית נעשתה ההתיישבות על־ידי חברות קרקע פּרטיות. היה טבעי הדבר, שנבצע את הקמתן של חבורת־הקרקע האלה. אמרנו אל הבאנקאים האנגלים: "אנו מתכוונים לייסד חברה גדולה, שבאמצעותה נוכל להגשים את הרעיון הבאזלאי. אנו נמשיך בעבודתנו; אבל אם גם הצלחנו בעבודתנו מאוד, אם גם ניגשנו לעשייתם של כמה דברים, הרי אם תקימו לנו את החברה לקרקעות קודם שנפרסם את הפּרוספּקט, נוותר על ‘אוצר התיישבות היהודים’ ". אבל האדונים הללו לא היו נוטים כלל לעשות את הדבר במהירות גדולה כל־כך. אולי חפצו לחכות עד להתמוטטותה של תנועתנו, בשביל להופיע אחר־כך בתפקיד של מצילים, בעת צרה. הואיל ועד למועד המוסכם לא הוקמה החברה, הלכנו הלאה ופירסמנו את הפּרוספּקט. מה רוצה איפוא הבאנק הזה? הבאנק הזה רוצה ללכד את הכוחות, שכן זקוקים אנו לנקודה, שבה נצטרך להשעין את המנוף; הסולידאריות איננה קיימת. כשהיו לנו אינטרסים משותפים לא העזנו לגלות זאת. נקודת־המשען בשביל המנוף יהיה לנו הבאנק. הוא יכשיר לעצמו את הקרקע, ואגב כך יפעל להגדלת הונו. הוא יקים רשת של סניפים בכל העולם, וייכנס עם הממשלה התורכית במשא־ומתן, שמטרתו השגת זיכּיון שיכלול את כל הסמכוּיות הריבוניות הניתנות לחברות־צ’ארטר; על יסוד הזיכיון הזה יגש הבאנק עצמו להקמתה של חברת־הקרקעות, שהונה יהיה גדול הרבה יותר.

אם יתמידו “הגדולים בישראל” בעמדתם האויבת גם לאחר שנעמוד במבחן־כוחות זה, יישנה ב“אוצר התיישבות היהודים” אותו המחזה שראינוהו בתנוּעה הציונית המדינית. יש לנו הרבה מאוד ידידים נוצריים, גם “אוצר התיישבות היהודים” יהיו לו ידידים נוצריים. יש כך וכך באנקים גדולים, בייחוּד בגרמניה, שכבר הבטיחו לנו את אהדתם. ואחד מן האדונים שלנו זאת מונחים מן התנ"ך: כיוון שיעקב מסרב לעזור, הבטיח עשיו את עזרתו. תפקידו של הבאנק הזה יהיה ליצור נקודת־מרכז חדשה, והוא יחפּש לו את ידידיו במקום שיוכל למצוא אותם. ואם יגיעו הדברים לידי מאבק, כפי שכבר היה מאבק מדיני ועיוני מספיק בין היהודים בגלל הציונות, יפול הדם שיישפך במאבק הזה על ראשם של אלה שגרמו לו.

המדינאי הצרפתי טיאֶר17) אמר, כשהגיע החוב הממלכתי של צרפת למיליארד הראשון: “אמרו שלום למיליארד הזה, כי לא תשובו לראותו עוד עד עולם”. הוא התכוון לומר, כי החוב של המדינה יש לו נטייה טבעית לגדול. זוהי השקפה רבת־מעוף, כיוון שאיני מומחה לדבר, הריני מתבונן בכל הלוואה, במלווה של המדינה, לא מבחינה של איש־כספים, אלא מבחינה פילוסופית־היסטורית; ונדמה לי, כי עריכת המלווה היא ההנחה המוקדמת החשובה ביותר לתודעה הלאומית. רק עם המאמין בכוחות עצמו יקח מלווה; אבל גם רק עם המאמין בכוחות עצמו יתנו לו מלווה. כי מה זה מלווה? הרי זו אספקת אמצעים בשביל מוסדות ומפעלים, המביאים תועלת לא רק לדור הזה בלבד, אלא גם לדורות הבאים, לכל החטיבה האחידה של העם; הבנים והנכדים, המשלמים את המלווה, הם גם הנהנים ממנו. והנה רואים אנו את העמים הקטנים, שבלא עבר, בלא כל חשיבות היסטורית, אצו באומץ־לב לשוּק ההלוואות וגם קיבלו אותן, ודווקא מידי אותם האנשים שהם קשים כל־כך כשהמדוּבר הוא בצרכיו־של־העם, שהם הקרובים להם ביותר. תאמרו: הלוואה מותנית גם בבטיחוּתו של הלווֹה! כן, אך ממה מורכבת בטיחותו של בית־מסחר? מעברו, ממילוי ההתחייבוּיות שקיבל על עצמו, מכושרו העיסקי הנוכחי ומעתידו המשוער; על סמך זה נותנים בהקפה.

יהיה צורך איפוא לכונן ולהוכיח את בטיחותו וכושר־האשראי של העם היהודי. על־ידי כך שנאמין בכוחות עצמנו, על־ידי כך שנשמש מופת לאחרים, על־ידי כך שאנו בעצמנו נאמין בעתיד שלנו, ולא בעסקות בלבד. ואחר־כך,לאחר שנוכיח זאת, הרי נוכל גם להצביע על עברו של הבית הזה. ומי הם האחרים, שהופיעו בהיסטוריה יחד אתנו? הם נעלמו ואינם! רק אחד עודנו קיים, ולו אנו רוצים לעזור לבסס את האשראי שלו: הוא בית ישראל!





  1. הופיע בראשונה בקובץ Zionistische Schriften שבעריכת פרופ' ל. קאֶלנר, עם הערה של העורך בזו הלשון: [נאום זה] “נישא באביב 1900, באסיפה של סוחרים ובנאקאים בווינה. כתב־היד שהוכן, כנראה, לפי רישום סטאֶנוגראפי של יד בלתי־ידוּעה, מראה התרשלות רה ושגיאות גסות”. כתב־יד זה לא נשתמר עד ימינו. קביעת התאריך “אביב 1900 ” אינה נכונה. לפי נתונים הנזכרים בהרצאה, הנאום נישא בזמן התעמולה לייסוד הבאנק הקטלוניאלי היהודי וכנראה בחודש ההחתמה על מניותיו, כלומר באפריל 1899.  ↩

  2. במקור “הצגות־הבכורה”, צ.ל. “להצגות־הבכורה” – הערת פב"י  ↩

  3. במקור: die nicht die Chewra Kadischa oder der Kultusvorstand einer Gemeinde ist, die nicht im Twillimlegen und Zizzisbeissen besteht.  ↩

  4. ב“מדינה־היהודים” הביע הרצל את הדעה, כי המדינה אינה מבוססת על “אמנה חברתית”, בתאם לתורתו של ז‘אן ז’אק רוסו (Rousseau) אלא על negotiorum gestio (הנהגת העניינים) מושג רומי ממשפט הפרט, שהרצל העבירו לשטח המדיני. וראה “מדינת־היהודים”, כרך “החזון”, עמ‘ 62 – 64, וכן לעיל עמ’ 7.  ↩

  5. אסוציאציה ל“האמלט” מאת שאֶקספּיר (פולוניוס: “ישנה שיטה בשיגעון שלו”).  ↩

  6. Brigittenau – רובע בווינה, היה מאוכלס באותה תקופה יהודים עניים לרוב.  ↩

  7. שם שניתן לפּרוטסטאנטים בצרפת.  ↩

  8. שם שניתן לפּרוטסטאנטים הקיצוניים באנגליה. הם גרמו למרידות ומהפכות נגד צ'ארלס הראשון. חלק מהם היגר לאמריקה הצפונית כדי לחיות שם לפי רעיונותיהם, והם היו מראשוני המייסדים של המושבות, שמהם נתהווּ ארצות־הברית של אמריקה.  ↩

  9. בשנת 1848 היו התקוממויות של העם בארצות אירופה רבות, נגד המשטרים האוטוקראטיים.  ↩

  10. במקור “אלה”. צ.ל. “אלא” – הערת פב"י  ↩

  11. מקומות מרפא ונופש בקיסרוּת האוסטרית־הונגארית.  ↩

  12. הכוונה לרבנים שהתנגדו לציונות. וראה לעיל המאמר “רבני המחאה”.  ↩

  13. הכוונה לחברת “כל ישראל חברים” שנוסדה ב־1860 על־ידי י. א. כּראַמיֶה (Cremieux) ואחרים, למען הבטחת זכוּיות היהודים והרמת תרבותם.  ↩

  14. ראה לעיל, המאמר “הרברט באֶנטוויטש”.  ↩

  15. במקור: sans־culottes (מלה צרפתית), כינוי ללוחמי המהפכה הצרפתית שלא לבשו את “המכנסיים־עד־לברכיים” של האצולה, אלא מכנסיים ארוכים.  ↩

  16. הכוונה לפעולה מדינית וכספית יהודית בלי בעלי הבאנקים היהודיים הגדולים ובלי “ראשיה המוּכרים” של היהדוּת.  ↩

  17. Thiers (1797 – 1877), אדולף, מדינאי צרפתי, עמד בראש המדינה אחרי מפלתו של נאפוליאון השלישי ב־1871, היה אח"כ נשיא הרפובליקה. מדיניוּתו הדיפלומאטית והכספית גרמה לשיחרורה של צרפת מצבאות־הכיבוש הגרמניים.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות