נאום בווינה ¹    🔗

(אביב 1899)

גבירותי ורבותי!

שלשום נשאתי במקום הזה עצמו – אני חושש – את הנאום הזה עצמו, שאני עומד לשאת לפניכם עכשיו. חייב אני איפוא לבקש סליחתם של אלה, שאיני מחדש להם כלום, ואני מגייס לעצמי את הנסיבה המקילה, שאם אמנם אני חוזר על דברי, הרי זה מעיד על עקיבוּת. כשאדם עומד כך על קרשי־הבימה, לאחר שעבר כברת־דרך הגונה של חייו כצופה בתוך הקהל, ועיתים אפילו כצופה לגלגלני, הריהו נראה מגוחך בעיני עצמו, וכל פעם שאני מסביר את הציונוּת, אנוס אני להיזכר בתמונה אחת של יריד. ישנה כאן קוּבּה של מתגוששים, כלומר קוּבּתו של המתאבק מארסייל. לפניה עומדים אנשים גברתנים, הקוראים את הקהל להשתתף בהיאבקות אחת. בערך כך, עגום ונלעג, נראה בעיני עצמו אדם, כשׁהוא מֵגֵן יום אחר יום על עניין, שׁהוא ראה אותו נכון, באותם נימוקים עצמם, נגד אותן טענות עצמן. מה טיבו של העניין הזה? הוא עניין יהודי. כבר מעצם טבעו אינו עשוי לעורר אהבתם של היהודים, כלומר, את הכרזתם עליו בקול – שכן בנפשם־פנימה הרי נשארו היהודים יהודים, והם מוכיחים זאת על הצד הטוב־ביותר על־ידי כך, שאינם נכנעים לרדיפות קשות, והם נשארים עומדים הכן במקום שבו העמידום דברי־הימים והמשפּחה. רק בסימן התפתחותנו האחרונה במחצית השניה של המאה הזאת נתגלגלו הדברים כך, שהדבר נראה לא מקובל, לא נכון, לא רצוי להבליט את היהדות. את התפיסה הזאת, שהיתה מקובלת עד עכשיו, עזבה התנועה שאני משתתף בה. אנחנו ראינו זאת כתפקיד ההגיוני הראשון, אם אנו מנסים לתקן את מצבם הרע של בני־עמנו במו־ידינו, שאנו נזדהה על־ידי הכרזתנו, כי אכן שייכים אנחנו אל אותם האנשים, שלמענם ולטובתם אנו רוצים להשתדל. זאת היא הכרזת ההשתייכות היהודית. שאינה יכולה להיות כמובן אלא לאומית. שכן מבחינה דתית מיוצגים, כפי שאתם יודעים, כל הגוונים, למן השחור העמוק ועד לאדום החם ביותר; וכי הדרך שלנו לתפוס את שאלת־היהודים אינה בלתי־טבעית, כבר הוכח מתוך כך שעל הקרקע הכללי הזה של האומה כבר השגנו איחוד של הגוונים השונים ביותר של האמונה הדתית או של חוסר־האמונה הדתית.

כשאני משתמש במלה “לאומי”, ראוי שאביא תחילה את ההגדרה של המושג “לאומי”. מה זאת אוּמה? זאת היא קבוצה היסטורית של בני־אדם בעלי השתייכות הדדית ניכרת, שהיא מלוכדת או מקובצת יחד על־ידי אויב משותף. דמה לי, אם תשוו לנגדכם את התהווּתן של כל האומות, שאנו רואים אותן עכשיו פועלות בימינו, לא יהיה לכם שום ערעור רציני נגד הגדרה הזאת. כל האומות עומדות על היסוד הזה או נתהווּ על היסוד הזה. אתם יודעים, העיקרון הלאומי, שנעשה מכריע בתולדות המדינות של מאת־השנים שלנו, כינס גם אומות שהיו מפוזרות ומפורדות, שלא היו קיימות, והביא אותן לידי חיים בריאים וחסונים. יכולים לומר, כי העקרון הלאומי אינו שווה כלום, כי ראוי לנו שנשתדל לשאוף למדרגה גבוהה יותר, שבה הניגודים הלאומיים כבר נעלמו. אינני חולק על נקודת־השקפה הזאת. אני רק חושב, כי בשעה שכל בני־זמננו מקיימים הלכה למעשה את עקרון הלאומיות ואנו סובלים בשל העקרון הזה, הרי זו איוולת מצדנו לחות בקנה את העקרון הזה, העשוי להיות לנו למגן. (תשואות). עם זה עדיין ראויה אותה נקודת־השקפה רחוקה ונעלה לעתיד, שאיני רואה אותה קרובה לבוא, כי נוסיף לייחל לה. אם אתם מתנגדים ללאוּמיוּת של היהודים, אפשר להשיב להם, מה שאמרו למתנגדי עונש־המוות: “כן, גם אני בעד זה, אבל שיתחילו הרוצחים, אז נהיה גם אנחנו נגד עונש־המוות” (צחוק). לפי שעה נראה לי, כי תמיד אנו מוצאים שהיהודים היו במצב גרוע יותר מן האומות האחרות, כי בשעה שנשלחו האומות נגדם, הם עצמם לא היו אומה. השאלה היא איפוא, אם אפשׁר לנו לשַׁמֵר עצמנו עד למצב הזה,² שׁבוודאי אינו מצבה הסופי שׁל התרבות.

לא הייתי רוצה להצביע על המקרים של רדיפות־יהודים בצורות שונות; אבל גם אם מצבכם עכשיו משביע־רצון, ואתם יכולים לאכול את ארוחת־הערב שלכם בשלווה בלתי־מופרעת, הרי עדיין לא נאמר בכך, כי המצב הזה יהיה תמיד מרנין כל־כך, או שמצבם של אנשים שאינם יושבים בווינה, הנמצאים בנקודות חשופות של שאלת־היהודים, יהיה גם הוא טוב כל כך. מה הייתם אומרים על כלכלן, שאינו נותן דעתו על הצרכים ומילוּים אלא בשעה שהם מופיעים לפניו במפגיע. זהו אדם קצר־רואי, שאינו יודע לחשוב מחשבה כלכלית. בחורף יצטרך לסבול מקור ובקיץ מחום. את המעיל, שהוא צריך לו בחורף, חייב הוא להזמין מוקדם יותר, הוא צריך לדאוג לעצמו בעוד מועד. הייתי משווה את האופן, שבו רגילים היו היהודים לכלכל את ענייניהם, אל הנהלת הבית קצרת־הרואי והיקרה של אנשים עניים מאד, הלוקחים את פּחמיהם מן הסוחר שבשכנותם ואת צרכי־מחייתם מן החנווני הקמעוני. זה יקר וגרוּע לאין־ערוך ממי שדואג לעצמו בעוד מועד. כבר מסיבה זו בלבד, שחברה, בדומה ליחיד, צריכה לחזות מראש את צרכיה לעתיד, נראית לי מוּכחת הנחיצוּת של חיזוק תודעתנוּ הלאוּמית. (תשוּאוֹת סוערות).

שכן היחיד אינו יכול להושיע עצמו, לא מבחינה פּוליטית ולא מבחינה כלכלית, כפי שיכול ציבור, ועל הדבר הזה יעידו דווקא יריבינו, הסוציאליסטים.³ החברה שיש להקימה, תוכל מטעמים הרבה לקום רק על יסוד לאומי. כך הכול יודו, שאני יכול להתגונן יותר טוב, אם מימין ומשמאל יש על־ידי אנשים, שאני חש את מרפקיהם, אנשים ההולכים עמי. ועתה, לידי מה צריכה למעשה להביא ההדגשה הזאת של התודעה המשותפת? האם אנו צריכים להתלכד יחד בכל מקום שאנו שם, וכטיפות פזורות לצאת למערכה נגד הרוב עדיף־הכוח? האם אנו צריכים להשניא את עצמנו עוד יותר, על־ידי כך שנחזק בהדגשת הניגוד אל המון־העם שמסביבנו את האגדות והכזבים הישנים, שאנו אויביה של החברה הזאת? דבר זה אולי לא יהיה בו מן החכמה. הוא עלול עוד להרבות את ההתקפות, שאנו מתענים בהן כבר עכשיו, ובהתלכדות־לחימה זו לא יהיה אפשר למצוא מחסה מספיק. שאין למצוא אותו הרי מוכיחות המפלגות השונות, שבגושפנקא של פירמות כלליות אינן מהווֹת אלא איגוד של יהודים. אתם יודעים, איזה גלגולים עוברות הפירמות האלה, איך מזמן לזמן נמחק כאן חבר, מפני שהוא עבר ונכנס לעסק אחר, כל זה אתם יודעים. אם אנו שואפים לאיחוד כוחותיהם וכשרונותיהם של היהודים על הבסיס הלאומי, הרי אין הדבר נעשה בשביל להתערב ביחסיהן הפּוליטיים של המדינות השונות; דבר זה היה מעוות לחלוטין את דמותה של תנועתנו. מה שאנו רוצים הוא להגיע על־ידי איחוד זה לידי פתרון מעשי איתן, שהוא גדול כל־כך, שכוחו של עם בלבד יוכל להתמודד עמו, הלא הוא: הפתרון הקולוניאלי של שאלת היהודים או של קשי־היהודים. הצורה הנוכחית של הפתרון הזה קדמו לה צורות, שעמדו על יסוד פילאנטרופי בלבד, שהתחילו בהן אנשים יחידים עשירים ונדיבי־רוח. המפעלים האלה היה להם רק הערך הזה, שהוכיחו את האפשרות ליישב יהודים, ליישב אותם יישוב מכוּון לתכליתו. שכן דבר זה כי היהודים הם עם קולוניאלי, הרי כולנו יודעים. הרי הפזורה של היהודים היתה תנועה קולוניאלית. כי היהודים, שפורענות גדולה הפיצה אותם אל העולם הישן, בימים שעמים מנוצחים עוד היו נלקחים בשבי, התפשטו על־פני חבלי-ארץ זועמים באומץ־הלב המיוחד לחלוצים כובשי־דרכים.

היהודים היו תמיד עם קולוניאלי. רוצה אני להביא לפניכם שני מקרים. המקרה הראשון הוא זה שקראתי בידיעה מאיי־קוּק. שם הותקנה חשמלית. בונה הרכבת האירופית הזאת היה אוסטרי בשם כהן. בעל מסעי־אפריקה יונקאֶר מספּר, כי יום אחד בא אל מקום־ישוב; לפני פתחו של הבית הקטן שבו דר סוכן, שיחק ילד קטן עם גור־אריה. יונקאֶר נכנס אל הבית ונודע לו שמו של הדייר. רואים אתם, כהן בונה חשמלית, כהן הצעיר משחק עם גור־אריות, כהן נמצא בכל מקום. (צחוק) – יש לו הכשרון, שפוּתח בו במשך תקופה ממושכת של רדיפות, לעשות חיל בכל מקום.

טיפוס שיש בו סגולה זו, ודאי הוא ניחן איפוא בכישרון להתיישבות. השאלה תהיה איפוא, למצוא ארץ שתאפשר ליישב אותו בה, ולהשיג את אמצעים הנדרשים בשביל המעברים. אלה הן הבעיות של התנועה הציונית. וקודם שאעמוד על כך, רוצה אני להסביר, מפני מה התנועה הציונית מעמידה לעצמה את שאלת־ההתיישבות הזאת. אנו מאמינים, כי די יהיה ליצור זרם־יציאה למורגשים כעוֹדפים, למרגישים את עצמם כמיותרים, בשביל לשפר לא רק את מצבם של האנשים האלה, שיינטעו על אדמת־גידול חדשה, אלא גם את מצבם של אלה, המבקשים להישאר ויישארו. האנגלים יש להם מלה עדינה מאוד להגדרת המלחמה ברעיונות ובתנועות חדשים. הם אומרים: “תיאור דברים שלא כהלכה”. אין הם אומרים, כי שקר, עלילה או נבלה הוא, כשבאים ומציגים תנועות חדשות כאילו הן מסוכנות; אלא הם אומרים, אלה הם תיאורי דברים שלא כהלכה. אנו סובלים מהרבה תיאורים־שלא־כהלכה; אנשים שאינם יודעים מן התנועה הציונית אלא כמה קאריקאטוּרות, כמה בדיחות, שגם אנו הציונים היינו צוחקים עליהן, אילו רק היו טובות, אנשים שאינם מכירים את התנועה הציונית אלא מתוך תיאורי דברים שלא כהלכה, אומרים, כי אנו מבקשים לעקור את היושבים־איתן, את אלה שיצרו לעצמם מעמד, חוג־לקוחות, מצב כלכלי טוב, ולהעבירם אתנו. עד כדי כך מטורפים אין אתם צריכים לראות את הציונים. שום אדם אינו מעלה על הדעת, לעשות תנועה לשם כפיית הגירה. במקרה זה הרי היה נכון גם התיאור המסולף האחר, שאנו עושים את מלאכתם של האנטישמים. בדבר זה אין אנו רוצים. מה שאנו משערים בנפשנו, והדבר שבו אנו רוצים להתחיל תנועה, שתימשך אולי עשרות שנים ושום אדם אינו נביא במידה מספקת לחזות את אחריתה, גם אם אינו נחשב כלום בארץ־מכורתו (צחוק), הוא זה: ליזום זרם־יציאה של יהודים הנמצאים במישרים במצב קשה, ואינני חושב כי מישהו, ואין הוא צריך אפילו להיות יהוּדי, יכול לערער על כך. (תשואות רמות).

מה פּירושו של דבר, כשחברה מתארגנת כדי להעביר, דרך משל, סוגי־פועלים מסוימים מן האֶרצגאֶבירגאֶ⁴ ולנטעם במקומות אחרים; הרי בכל מדינה מצויות בחסותן של הממשלה חברות־התיישבות, המציבות להן מטרה כזאת. חברת־התיישבות גרמנית ניסתה ליישב גרמנים במכסיקו, יש לנו חברות כאלה באנגליה. מפני מה לא תהיה קיימת התאגדות קולוניאלית של יהודים החדורים תודעת עמם, המתלכדים יחד, ובמקום לתת נדבות לאלף שנוֹררים ואגודות־צדקה, שבוודאי אין בהן פיתרון גמור לשאלת היהודים, הם פותחים תנועת־התיישבות בפרהסיה, לעיני כל ובהסכמת הכל, בשביל לעזור ליהודים במזרח ובכל מקום שהם מבקשים עזרה זו. אם הדבר הזה יצליח, בוודאי לא יהיה איש מפקפק בכך, שבדבר הזה נעשה הרבה מאוד מבחינה גשמית ורוחנית כאחת למען ההמונים היהודיים האלה. אתם מכירים כולכם את שיטת־הרפואה החדשה, העולה וקוראת לכם בארשת של חשיבות, בצורה המזכירה במקצת את לשון הז’ארגון: “כך תחיה! (תשואות סוערות.) צריך אתה להשתדל, לקיים את גופך על־ידי עבודה בריאה בקו כושר־המעשה לזמן ממושך”. יודעים אתם, כשאדם אמיד מרגיש פתאום מיחושים בגופו, בא חכם־רפואה ומביא אותו לפני מכונה, שבה הוא צריך מיד להרבות בתנועה או לסחוב משאות. אולם התעמלות־רפואה זו הרי אינה דבר, שהוא יפה רק לאותם אמידים. אנו מאמינים, כי קיימת גם התעמלות־רפואה יהודית, שאליה אנו יכולים להביא את המונינו, וביחוד מאותם המקומות, שבהם הם נוהגים אורח־חיים מנוגד לטבע. כי האנשים שיהיו מועסקים בעבודת־האדמה ובכל עבודה גופנית, ייעשו בריאים יותר, בכך אין ספק. אולם הבריאות הזאת יש לה גם מסקנות מוסריות. הייתי זה מקרוב בארץ־ישראל וראיתי שם את השפעותיה של ההתיישבות היהודית, וזה בשתי צורות, שהן אופייניות ביותר.

ראשון־לציון היא מושבה בקרבת יפו, שקיומה בא לה בזכות נדיבות־לבו של הבארון אדמונד רוטשילד מפאריס. המושבה הזאת היא רעיון־המותרות של אדם עשיר. זהו יישוב, שעכשיו כבר הוא הדור מאוד. המתיישבים גרים בבתים, כמו האיכרים הצרפתים האמידים; הם הנהיגו עיבוד ראציונאלי, ואף־על־פי־כן עדיין אין מצבם כל כך טוב ואין הם זקופי־קומה, כפי שאפשר היה לצפות לאחר הקרבנות האלה. – מהלך שעה מראשון־לציון שוכנת רחובות, מושבה שנוסדה על־ידי אגודות־התיישבות רוסיות באמצעים דלים. כאן נהגו האנשים בצמצום בתמיכה שהצטרכו לה במחצית השנה הראשונה, והמשיכו דרכם אחרי־כן בלי תמיכה. האיכר של רחובות הוא פרש מזהיר. כשאתם רואים את הבחורים של רחובות דוהרים ובאים על סוסיהם הערביים, אין שום דבר מזכיר לכם עוד את מוכרי־הגפרורים לשעבר.⁵ בעצם, את הדמוּיות האלה צריך היה לאמיתו של דבר, להציג לנגד עיניהם של היהודים בכל העולם כולו. הם היו רואים כי גם על האדמה הגרועה ביותר עולות יפה מושבות חקלאיות; והיו רואים, איזה סוג של בני־אדם גדל ועולה במושבות האלה. כבר יש להם דבר אחד: כבוד־אדם. ובכן, אילו ביקשתם לעשות מושבות נוסח ראשון, צריכים הייתם לאוצרות־קורח; בשביל לעשות מושבות נוסח רחובות, די שתשמיעו את קריאת־העם, שתאמרו לאנשים למען איזה רעיון אתם נלחמים על האדמה הזאת. האדמה, שלגבי היהודים שמרה את קסמה הישן לפחות באגדה, ובעיני האדוקים, שאינם רוצים ללכת עמנו – בתפילות, אדמה זו היא היום אולי היחידה שאפשר להשיגה לצורך התיישבות.

העולם כפי שאתם יודעים, מתחלק מזמן לזמן. בדרך־כלל נעשה הדבר בעיקבות חידושי התחבורה. כשנוצרים אמצעי־תחבורה חדשים, התוצאה היא שהארץ נחלקת מחדש, ומה שמתחולל דווקא בימינו באחת הנקודות הקיצוניות של העולם, שהפוליטיקה שלנו לא היתה רגילה מעודה להתחשב בה, דבר זה ידוע לכולכם. באסיה מתחוללת חלוקה חדשה. שמגלה החוקר את היבשת השחורה, עטוֹת המעצמות על אפריקה; כשמוכיחה מלחמה את אפיסות־הכוחות של סין, כבר המעצמות מחלקות אותה. בכלל, כל מקם שתיתכן תפיסת קניין, שם תראו כהרף־עין את המעצמות באות ונכנסות. רק בנקודה אחת, נדמה לי, לא ייתכן הדבר הזה, והנסיון ההיסטורי מנמק זאת; הנקודה האחת הזאת היא באמת זו, שיש בה לגבינו עניין היסטורי, השומרת בלב המונינו בחמימות אידיאלים עתיקים עמוקים, וגם לגבי התחבורה והתעשיה המודרניות, יש לה כבר ערך רב, היא ארץ־ישראל. איני מאמין, כי ארץ־ישראל עשויה להביא עוד פעם לידי תחרות בין מעצמות העולם. מפני שכאן מעורבים אינטרסים של כל המעצמות בעוצמה שווה. הארץ הזאת, שבה צמחו כל האידיאלים הגדולים, תחילה לנו ואחר־כך לכל שאר האוּמות, איבדה את הסגולה להיות מטרה לתאוות־הכיבושים של אדירי־העולם. היא יכולה רק, מאמין אני, ליפול בחלקם של נטולי־כוח, ששום אדם אינו מתיירא מפניהם, שום אדם לא ירצה למנוע מהם דריסת־רגל בנקודה זו, משום שהיו רוצים למנוע מהם דריסת־רגל בכל שאר הנקודות. יישובו של חבל־ארץ זה ביהודים, הזורמים ובאים ממקומות אחדים, הוא רעיון שהוא אהוּד על רוב האנשים באירופה, חוץ מן היהודים (צחוק).

והנה, הארץ הזאת אמנם אינה דבר של הפקר, יש לה בעלים על־פי משפט־העמים, והשאלה היא, אם הוא ימסור אותה, או איך אפשר יהיה לבוא לכלל הבנה עמו. אם אתם מבקשים מוצא מן השאלה הזאת, צריכים אתם לשוות לנגדכם את מצבה הנוכחי של הארץ ושל אוכלוסיה. הארץ נמצאת בשפל המדרגה של ההזנחה והעזובה. התורכים, שהם באמת אנשים מצוינים, יש להם הסגולות הטובות ביותר ורק לא זו שהיא דרושה לפיתוחה ולתירובתה של ארץ. כך הגיעו הדברים לידי זה, שהארץ הזאת היא היום גיא חזיון של עניוּת מנוּולת ביותר. עניותה של ארץ היא, תמיד העניות של חפץ־העבודה וכושר־העבודה ושל רוח־היוזמה. במקום שהאדם בא אליו, שם נוצר הגן; הטבע יוצר ישימונים, הוא חוזר ומחריב את תרבותם של בני־האדם, אבל אין הוא מצמיח גנים. והנה מאחר שאין בתורכיה הסגולה לחשוף מטמון זה, הרי צריך לחשוב שהם יחזיקו טובה לאלה שיבואו לשם ויעשירו את הארץ על־ידי עבודה ומפעלים. שכן מזה יהיו נשכרים מיד, כמובן, אותם הנמצאים שם או בקרבת־מקום, אבל גם כל חלקי הממלכה תהיה להם הנאה ניכרת בעליל מתנועה כזאת, ואין שום סיבה להניח, כי התורכים אינם מבינים, מה פֹירושה של זרימת עושר אליהם. הם רק אינם מבינים לטפח אותו ולהצמיחו; ואם יבואו לדון גזירה־שווה ממצבם הכללי הגרוע של עכשיו, ודאי יהיו מוכנים; ויש לי יסוד לשער, כי שאיפה שאינה פוגעת בריבונותו של השולטאן, אך מביאה רווחה ושגשוג לארץ, יראו אותה החוגים השליטים בתורכיה בעין טובה, והעם לא כל שכן. והנה, בשביל להיכנס במשא־ומתן, שיהיה לו אופי מחייב לגבי שני הצדדים, אין זה מספיק, כמובן, שאיזה עתונאי יהודי יכתוב קונטרסים או ישא נאוּמים, אלא יש הכרח לאשר ולקיים את מציאוּתה של קבוצה זו, לתת לרצונה לבוא לידי גילוי ולהשיג את האמצעים, כדי להגשים את החזון הזה. את כל התחנות השונות הללו הבהרנו לעצמנו וביקשנו להגיע אליהן בדרך רבת־יסורים. תחנה ראשית היתה כינונו של קונגרס־הציונים, כלומר, של היהודים מכל הארצות הנושאים בלבם את תודעת העם וגמרו אומר להביע אותה ולהגשימה. שני קונגרסים כאלה כבר התקיימו על אדמתה החופשית של שווייץ, ועד כמה שאפשר לעמוד על השפעתם על־פי דעת־הציבור שלא עברה עליהם בשתיקה, עשו הקונגרסים האלה רושם טוב, גם על העמים וגם על הממשלות של עולם־התרבות. בקונגרסים הוחלט על־ידי נציגים מכל העולם על תוכנית, המכוּונת ליצור לעם היהודי בית־מולדת מובטח במשפט־הכלל בארץ־ישראל.

התוכנית הזאת ברוּרה לגמרי. אפשר לגלות בה פנים שלא כהלכה ואפשר לתאר אותה שלא כהלכה, אבל אם אתם שומעים אותה בלי להיות מוכנים לכך, לא תמצאו בה פסול. מי שאינו נמנה עם העם היהודי, אין זו בעיניו אלא תנועה כמו זו של היוונים.

האם יכול מישהו, שאיננו יווני, להעלות התנגדות כלשהי לכך, שהעם היווני מטפח בקרבו את המשאלה, לחזור ולהשיג את עצמאותו? אתם יודעים, איך שיתפו עצמם בתנועה הזאת הנאצלים שבאנשי הרוח. מאנגליה יצא משורר מהולל ליוון, כדי להשתתף בתנועה הזאת.⁶ אתם יודעים, כי בגרמניה היו שרים שירים למען היוונים, ותנועה דומה התחילה גם לטובת התנועה היהודית החדשה. יש לנו הרבה ידידים נוצריים, שיהיה עוול נורא לכנותם בשם אנטישמים, לפני ימים מעטים בא אלי דוקטור צעיר אחד, שהציע עצמו לנסוע לאסיפת־מהגרים בפראג ולדבר למען התנועה הציונית. גילויים כאלה הייתי יכול הזכיר באזניכם רבים מאוד ומתוך שכבות כאלה, שבענייני פּוליטיקה אתם רגילים להתייחס אליהם ברצינות יתירה. נמצא איפוא, כי גם אם אדם אינו ציוני, ואינו יהודי לאוּמי, אין לו סיבה להלחם בתנועה הזאת. הרי אין הוכחה טובה יותר לכך, שאתם גרמנים או גאליים, מזו שאתם מניחים לציונים ללכת הלאה בדרכם המטורפת. אך הישמרו מלהודות על-ידי התנגדותכם, שהדבר הזה נשמע לכם במקצת, ושאין אתם מתנגדים לו אלא מטעמים שבאופּורטוניזם, שכן הדבר הזה לא רק הציונים ימצאו בו גנוּת, אלא גם כל השאר. (תשואות רמות)

אם תבוא שעת־כושר לידי הממשלה התורכית, להשיג מקורות־הכנסה ניכרים בשביל הארץ, להביא זרם של רווחה ועבודה אל הארץ, ודאי שלא תהסס להתקשר עם תנועה כזאת, שהוכיחה בדרכה עד עתה כי היא לויאלית בתכלית. אך לאחר שנטייה זו תלבש גם צורה משפטית מחייבת, תתעורר בכם השאלה: איך יעברו היהודים את הים? אני חושב, כי אסור לזלזל ברוח־היוזמה היהודי עד כדי לשער, כי אלפים רבים של אנשים בעלי־הון ושׂשׂים־אלי־יוזמה לא יבינו את שעת־הכושר המזדמנת להם עם יישובה של הארץ.

באמריקה, שגם שם לא נמצא פתרון, בניו־יורק, יש לנו אוכלוסיה יהודית פּרולטארית של כמה מאות אלפים⁷ וגם בכל הארצות האחרות יש המון מזי־רעב ומוכי־יאוש יהודיים; והייתי מראה להם בחפץ־לב, איך יש כיום מחסום המנתק את אירופה בת־התרבות מן המטרה, שמעשה רב היה להתקרב אליה, כשבוצעה לפני שלושים שנה בערך פריצת סוּאֶץ; מיצר־האדמה סואֶץ, שהיה מכשול־תחבורה לאירופה כולה ולמעצמות הקולוניאליות, ובעיקר לאנגליה. הנתיב דרך תעלת־סוּאֶץ נעשה כיום ארוך מדי בשביל קוצר־רוחנו האירופי. וביחוד הוא כזה מיום שהובקעה הדרך הצפונית החדשה, המחברת את רוסיה עם מזרח־אסיה ושאולי תהיה לה חשיבות לכמה וכמה אנשים הנמצאים באולם הזה. הדרך הזאת, שהיא עכשיו הקצרה ביותר מאירופה לאסיה, נמצאת ברשותה של רוסיה בלבד. לגבי כל המעצמות, בין שהן עוסקות במדיניות קולוניאלית ממש, בין שהן צריכות לדאוג רק לאינטרסים של יצוא, דרך קצרה יותר לאסיה היא צורך הכרחי, שגבר עוד מיום שסללה רוסיה לעצמה את הדרך הקצרה ביותר. הדרך הקצרה מוליכה על פני המחסום הזה, מן הים התיכון עד למפרץ הפרסי. את הדרך הקצרה הזאת לא יוכלו לממש אלא על־ידי התיישבות יהודית: לא על־ידי התורכים, משום שאין הם מסוגלים למפעל כזה; לא על־ידי המעצמות האחרות, משום שכל אחת מהן תהיה מקנאה בזו שתעשה את הנסיון להשתלט על הדרך הזאת. אף־על־פי־כן הרי זו משאלה משותפת של כל המעצמות, ולא תהיה זאת המשאלה הקטנה ביותר שתכבוש רחשי אהדה פוליטית בשביל תנועתנו. אם תשאו עיניכם אל ארצות־תרבות חדשות, למשל אמריקה, תמצאו כי התהווּת הערים, שבימי־קדם היתה תלויה במהלך הנהר ובנסיבות אחרות שונות, תלויה עכשיו במהלך הרכבות. יכולים אתם לדמות בנפשכם בלי כוח־דמיון יתיר, כי מסביב לצורך־התחבורה יתפתחו בהכרח הרבה תרבות וציביליזאציה, כמו מסביב לעבודתם החקלאית הבלתי־אמצעית של מתיישבינו העניים. אינני צריך לומר לכם, כי ארץ כזאת היא שוק עצום, שאליו באים אנשים, שלפי שעה עוד נבצר מהם למלא את צרכיהם בעבודת עצמם. סבוּר אני, כי במימושה של תוכניתנוּ זו יהיו ודאי כמה שלבים עיקריים העשויים לעורר עניין בלב היהודי התעשיין, שאינו מעלה על דעתו לחסל את בית־החרושת שלו בנאחוֹד.⁸ הם ימצאו שם שוק, הם ימצאו שם נקודה, שבה יעבּדוּ בשביל אירופה את חמרי־הגלם הבאים מן המאגר הגדול של אסיה. את אלף האפשרויות, המתגלמות מסביב ליישוב מודרני, אינני רוצה לפרט, הרי הן עולות מאליהן. מתוך צרכיו של כל אדם עולה גם מילוּים מאליו, הצורך יוצר תמיד את המכשיר שהוא דרוש לו.