קטע    🔗

א    🔗

שכחה שלא מדעת הנאתה קרובה, שחללה מתמלא מתוכה.

כל הקונה שביתה במקום קבוע ומפקיר נפשו לסביבתו המצומצמת ועל כרחו חוזר הוא על הראשונות תדיר, אין לו תקנה אלא שכחה זו, שהיא מפליגה דעתו ומרחיבה גבוליו, מערמת עליו ומטעימתו טעם חדש בישן נושן.

מדת החזרה פגיעתה רעה לא מפני כפילותה אלא מחמת צפיפותה, שאין ריוח בין הדבקים. עצם הויתנו מצטרפת מכמה סבובים ומחזורים. הרשמים הבאים מן החוץ, שמפרים את הנפש ומולידים בדומים להם, רובם ככולם אינם זהרורי רגע המנצנצים כהרף עין ומיד הם נעלמים בחלל העולם ושוב אינם חוזרים, אלא אורחים קבועים הם אצלנו, בחינת יוצאים ונכנסים, ולעולם הם חוזרים ובאים, מדעתנו ושלא מדעתנו. אלמלא חזרה זו לא היה אדם יכול לעמוד מפני רבוים והיה פולטם תוך כדי בליעה מבלי אחיזה כל שהיא.

סייג לקליטה חזרה, אלא שמדת הסירוגין הולמתה ביותר. שנים הדומים זה לזה ויש חציצה ביניהם לעולם אינם פוסקים להיות שנים, ואין בכח הדמיון שביניהם לבטל יחודו של כל אחד. דומים הם זה לזה, אבל אין זה בבואתו של זה ולא מפיו הוא חי. כל אחד נתון בתוך שלו וקיים לעצמו וכל קורבתם אינה אלא פרי דמיונם. הצד השוה שבהם המעלה אותם בקנה אחד עולה מתוך צירופם והערכתם זה לעומת זה. ואילו שנים בעלי דיוקן אחד הדרים בכפיפה אחת ואין חציצה ביניהם סופם שהם מאפילים זה על זה ומובלעים זה בזה. כל אחד מהם מטשטש צורת חברו ופוגם בצורת עצמו, מאבד את יחודו ומבטל יחודו של חברו, ושניהם כאחד מוחקים את התחום שביניהם.

בעטיה של שכחה מתרחק אדם ממסבתו ומסיח דעתו הימנה, וכיון שנתרחק כדי חציצה מיד לבו מושכו והוא חוזר ומתקרב אליה, שמגלה בה פנים חדשות. הישן אינו נפסל בלינה ואינו נדחה מפני החדש, שכבר פשט צורה ולבש צורה ונהפך לבריה חדשה, ולא עוד אלא שכחו יפה מחברו, שזה אין בו אלא חדושו בלבד וזה משומר בו גם טעמו בגלגול ראשון, זה פרצופו אחד וזה כמה פרצופים לו כאחד.

הישן פסול בשמו ולא בטעמו, והפקח זורק את הקליפה ואוכל את תוכה. מי שלהוט תמיד אחר חדושים לעולם אין חצי תאותו בידו, ועל כרחו ניזון אף הוא מפסלתה של שכחה ומתפרנס בעקיפין מן הישן וצירופיו. פעמים השעה משחקת לו והוא מעלה בידו צירופים חדשים ופעמים הוא טורח בכדי ומהפך כל היום בצירופים ישנים שנשכחו וחזרו ונעורו ונראים כחדשים. משעה שניתנה דעה בבן אדם אין מוחו פוסק מלהרהר הרהורים, מעוטם ביודעים ורובם בלא יודעים. אלמלי היתה היכולת בידו להעלות על הגליון כל מחשבה וכל הרהור קל שבקלים החולפים בלבו ביום אחד, ודאי שהיה שומע בת קולם ומכיר עקבותיהם כמה וכמה שנים אחר כך בתוך גלגוליהם המרובים.

ב    🔗

אדם קרוב אצל עצמו. מדה זו שבה היא לו ובזכותה הוא חי, שתריס היא לו בפני אחרים שלא ידחקו את רגליו ולא ילעיטוהו שלא בטובתו דעות ומחשבות שאינן שלו. במה דברים אמורים ברשות הרבים אבל ברשות היחיד יש בה פעמים בנותן טעם לפגם ושכרה יוצא בהפסדה. מכיון שהוא פורש מן הצבור ומתיחד עם נפשו, אותה שעה התריס בטל ואין הקורבה בטלה עמו, עכשיו אין הוא צריך לה אלא שאין בידו להפקיע עצמו משעבודה. במחשבה תחלה חזר אחר הבדידות כדי להפטר משאונו של עולם ויהא סיפק בידו להתעמק במהות ההויה ולהרהר בה מתוך צלילות הדעת, ולא ידע שהאורב יושב בתוך נפשו. עד שהוא בא להרהר בעניני זולתו נדחקים ובאים הרהורים בעניני עצמו ומוציאים אותו מעולמו, ותריס זה שהוא מגן לו בפני אחרים הורע כחו כלפי עצמו, ולא עוד אלא שהוא בא על ידו לידי מעוט הדמות ונמצא דוחק רגלי עצמו.

פגע רע זה רפואתו בצדו: שכחה.

נצטמצם אדם בארבע אמותיו והוא ממלא את חלל הויתו בישותו ומפרכס את עצמו, מסלסל בנפשו ומפטם אותה בדברי חלקות, משתקע בבטלה וטורד עצמו מן העולם. לאחר שעה קלה לבו גס במשחקו זה אלא שאי אפשר לו להסתלק ממנו, שניטלה דעתו ובטל רצונו והוא כפות ושבוי בידי עצמו. ובעצם שממונו מתעוררים בלבו מיני געגועים לימים עברו ושלא מדעת הוא חש מפלט לו לימי ילדותו הרחוקים. אמת, עדיין שרוי הוא בבדידותו כבתחלה ואין הוא רואה אלא את עצמו בלבד, אלא שבינתים נשתנה פרצופו ופנים חדשות לו. מתוך שהוא מפשפש בזכרונו ומעלה דברים נשכחים הוא הולך ומשכיח מלבו דמות דיוקנו בשעה זו. האני שלו מתפלג לשנים ואחד נעשה שותף לחברו להשתעשע עמו להפיג צער בדידותו. דעתו נוחה מחברותא זו, שעל ידה פקע שעבודו לעצמו והוא שרוי בעולם אחר שאין האני של היום עומד במרכזו.

הזכרון הוא סגולה לשכחה והשכחה יפה לזכרון.

ג    🔗

קליטה שלא מדעת עדיפה משכחה שלא מדעת, שזה נתרושש וסבור שהוא עשיר ומתוך כך הוא הולך ומבזבז גם המעט שיש לו, וזה נתעשר ואינו מכיר בעשרו והולך וצובר מלוא חפניו.

בכל יום קולט אדם כמה דברים חדשים ואינו משים לבו, לא ששכח אותם, אלא שעדיין לא חלה בהם הידיעה. מונחים הם בקרן זוית שבמוחו ומצפים לתקונם. לימים שוב קולט הוא בדמותם כצלמם, והואיל ודעתו צלולה עליו והכרתו מופנה אותה שעה הרי הם נאחזים בה כל צרכם, ומיד נגררת ובאה קליטה ראשונה ומגיעה לידי הכרה בעקב חברתה. וכיון ששתיהן באות עכשיו בבת אחת וצמודות יחד הרי אחת עושה חזוק לחברתה ומובלעת בתוכה, אלא שפעמים אחרון אחרון חביב ויד השניה על העליונה, שאין האדם מכיר אלא בה, ויש שיפה כח הראשונה, וכסבור הוא שלא קלט עכשיו כלל אלא העלה את הדבר מתהום זכרונו ודלה מלבו מעשה שהיה לפני כמה ימים. בין כך ובין כך אין לך קליטה שאין מתן שכרה בצדה, אחד המכיר בה ואחר שאינו מכיר בה. ואילו שכחה שלא מדעת היא אבדה שאינה חוזרת לעולם, שמתוך שאין האדם מכיר באבדתו אינו מחזר אחריה ואינו טורח לבקשה.

תאמר, היא הנותנת, מכיון שאינו מבקשה סימן הוא שאין לו צורך בה, ומה הפסיד בהעדרה? ואם הפסד אין כאן ריוח יש כאן, שנתפנה מוחו ונפטר מסרח העודף.

ועד שאתה נותן דעתך לעיין בגוף הטענה הרי אתה מבטלה מלכתחלה ושוב אינך חושש לה, מפני שעצם השכחה מום הוא ויש בה משום גנאי. גדולה מזו: מי שאין דרכו להתגדר במדת הזכרון ומודה שאינו מצטיין בה ביותר, אף הוא חושש להעלות על לבו שהשכחה מצויה אצלו. סתם זכרון פירושו זכירת הכל ושכחה משמעותה שכחת הכל, יצאו רוב הבריות שזוכרים קמעא ושוכחים קמעא, הללו מעקמים כמה מלים ומשיבים: “אין אנו זוכרים”, ובלבד שלא יוציאו מלה מגונה מפיהם: “שכחנו”. נוח להם לתלות עצמם במלת זכרון ולו יהא בצד השלילי, שמתוך שלילה זו אתה בא לידי חיוב: דבר זה אין אנו זוכרים אבל דבר פלוני זוכרים אנו יפה; ואף דבר זה גופא לא ניתק מזכרונו אלא לפי שעה ולאחר זמן דעתנו מצטללת עלינו ואנו זוכרים. ואילו מי שנתפס בשכחה שוב אין לו פתחון פה, נפשו רותחת ודעתו נמוכה, וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד.

ועדיין הטענה הראשונה במקומה עומדת: מי יאמר שהשכחה היא בכלל אבדה? ואם תמצי לומר: אבדה היא, כלום היא אבדה שאינה חוזרת? ולא בשכחה ארעית בלבד הכתוב מדבר, אלא אף בשכחה גמורה וחלוטה. אין אדם שליט במכמני רוחו ואין כחו יפה למשמש בהם בכל שעה ולהוציאם החוצה ולהביאם בחשבון אחת לאחת, לפי שאין הוא מכיר ברכושו הרוחני לפרטי פרטיו. נעלם דבר מזכרונו ואין הוא יודע, חוזר ונקלט דבר שכב נשתכח מלבו ואין הוא חש בו. שכחה שלא מדעת והשבת אבדה בצדה. לא הדעת מכריעה ולא ההכרה אלא עצם המציאות וגוף ההויה. ישות זו אינה כפותה לצורת ההויה הראשונה, אדרבה כל שהיא הולכת ומצטרפת צירוף בתוך צירוף וגלגול אחר גלגול גדולה הנאתה ומרובים פירותיה. ואי אתה יודע מה יפה לו לאדם אם שמירת הדברים בעינם וקיום גופם כמות שהוא או הרכבתם ומזינתם בתוך המחזור החי של הנפש, בחינת גוף כלה ונשמה קיימת.

כל קליטה נתונה לעכול ודרכו של עכול שהוא מפריד ומרכיב, מצרף וממזג, וכל דבר מתלבש בכמה לבושין ומתגלם בהרבה צורות, ומה טעם יש בזו הבבואה הראשונה שכבר עברה ובטלה מן העולם, ומי יטרח לשמור עליה שמירה מעולה כל ימיו ולהיות שומר חנם עולמית?

ד    🔗

אמת, בעל הזכרון שומר הכל וכל פה מלא תהלתו. מוחו תופס מרובה אפילו כשהוא מלא וגדוש, והעודף שבצד זה אינו מביא לידי פחת בצד אחר. אדרבה, כל שמרבה להביא מן החוץ בית קבולו מתרחב והולך. שמועתו יפה כל שהוא מוסיף שמועה על שמועה, ושמירתו מעולה דוקא בשעה שפתחו פתוח לרווחה. מתפלאים אנו עליו הפלא ופלא לא על עשרו הרב, שיש בו מה שאין בנו, שהוא חס גם על פכים קטנים והוא גונז מה שאנו מפזרים, אלא על מה אנו תמהים על סגולתו המיוחדת לשמור כל דבר בצורתו הראשונה. רצונו והוא פורש טליתו לפניך ומוציא כל חוט מתוך אריגתו כאילו לא נתארגו אריגה אחת מעולם ולא נתדבקו זה בזה בתוך המסכת. רצונו והוא מתכסה בטלית שלמה כאילו לא היו חוטים מעולם. בינה יתירה ניתנה לו לפרק את החוליות בשלשלת זכרונו אחת אחת ואינו פוגע בעצם השלשלת, כאילו לא נתפקקו חוליותיה מחמת פריקה ולא נתפרדה החבילה מעולם.

חס לנו להטיל פגם בכשרון המזיגה של בעל הזכרון המופלא ואין אנו מפקפקים בכח ההרכבה שבנפשו, שהיא סגולה משותפת לכל אדם. ועל כרחנו אנו מנסים לקרב את הדבר אל השכל על ידי הסבר חיצוני ומיישבים את הפליאה בדרך פשוטה:

בעל הזכרון אוצרות תאומים במוחו, בית הגניזה ובית היוצר, אחד בור סוד שאינו מאבד טפה, סופג הכל ושומרם שמירה מעולה זה בצד זה, ואחד קולט ופולט, בולע ומעכל, בונה וסותר, מוסיף וגורע, חושב מחשבות ומצרף צירופים, זוכר ושוכח, שוכח וזוכר כאחד מאתנו. בית הגניזה פתחו פתוח לרשות הרבים ובית היוצר פתחו פתוח לרשות היחיד. כלפי חוץ הוא שוקד על בית הגניזה, אבל בינו לבין עצמו אין לפניו אלא בית היוצר בלבד. אמת, בשעת הצורך הוא מסתייע פעמים בבית הגניזה ונוטל הימנו מלוא חפניו, אלא שאין דעתו זחוחה עליו ואינו מחזיק טובה לנפשו. משל לאדם שנעלם ממנו דבר הלכה, מיד מפשפש הוא בארון ספריו, מפשפש ואומר: ניתי ספר ונחזי.

“צני מלא סיפרי” — שבח זה פגמו עמו, שמשנת אחרים מאפילה על שלו וממעטת את דמותו. שיחתו המתובלת בדברי חכמים בטלה פעמים מפני התבלין שבה, שאין אדם משגיח אלא בהם בלבד. אף חדושיו פג מהם טעם החדוש מפני חבילי חבילין של ראיות שהולכים ונגררים אחריהם. השומע מקדים את הטפל לעיקר ותולה את דבריו בדברי אחרים. מכיון שהוא מביא ראיות לדבריו שמע מינה שהוא זקוק להם, ואלמלא הם לא היה בדבריו ממש. ועד שהוא בודק בגוף הדברים ומוצא את הראיות חזקות ביותר ומיד הוא מכניס את חדושיו שלא מדעת לתוך עצם הראיות, ונראה לו שכלולים הם בהן מלכתחלה ואין בזה אלא מה שיש בזה, ו“מאי קא משמע לן?”

בעל הזכרון שרוי שלא בטובתו בצילם של חכמים, שמכהים את אורו אף במקום שהוא מרובה משלהם. “יש עושר שמור לבעליו לרעתו”. יצאה שכחה שמרבה בכבודו של אדם ומצילה את בעליה מן הפגם. דברים שהורתם ולידתם בשותפות, מכיון שנשכח מקורם הרי הם נראים כחדשים ואינם טעונים בדיקה אלא לאור ההגיון בלבד. ולא עוד אלא אם נמצא להן סימוכין ממקום אחר מיד יוצאים לו למחדש מוניטין בעולם, שכוון לדעת גדולים.

ה    🔗

כל הבודק בזכרונו ומעלה על לבו זכר יום תמים מן הבוקר ועד הערב עומד הוא ומתמה בלבו שהרחוק יפה לזכרון מן הקרוב: מאורעות הבוקר צפים ועולים מאליהם, וכשהוא מגיע עד הצהרים מתחילים הדברים מיטשטשים והולכים, ופעמים עליו לאמץ את כח זכרונו שלא ישתמט ממנו פרט קטן. מכאן הוא מסיק, שהבוקר יפה לקליטת רשמים, לפי שהמוח צלול והנפש ערה, וכל הנקלט יפה נחקק בזכרון, מה שאין כן בצהרים שהנפש יגעה מעמל היום, שוב אין הרשמים חודרים לפני ולפנים אלא הם מרפרפים ובאים, נוגעים ואינם נוגעים ותלויים ברפיון. ראיה לדבר: ימי הילדות, אף על פי שרחוקים הם יפים הם לזכרון יותר מימי העמידה הקרובים, שכן בימי הילדות הנפש ערה, המוח צלול והגוף רענן ולפיכך כח הקליטה חזק ביותר. טעם זה יש לו על מה לסמוך, אלא שלא הוא בלבד המכריע. הרי עצם מעשה הזכרון אף הוא בכלל מלאכה ויגיעה עמו, וכל שמרבה האדם לייגע את מוחו ולזכור נשכחות הוא הולך ומתיש את כחו ומתוך כך זכרונו מתרופף. תדע לך שכן, שאם יבוא אדם וינסה להתחיל את זכרון יומו לא מן הבוקר ועד הערב, אלא בדרך הפוכה מן הערב עד הבוקר ודאי שימצא את הבוקר מטושטש במקצת. אמת, הסדר ההפוך גופא אף הוא חייב בדבר, שאין האדם רגיל לראות את המסובב קודם לסבה ואין זו מן המדה ללמד על האב מן התולדה, מכל מקום אין הדבר בגדר הנמנע ואין הוא טעון אלא קצת הרגל. והוא הדין אם ינסה אדם בשעת הצהרים לחשוב חשבון עולמו באותה שעה ודאי שלא ימצא בזכרונותיו שום טשטוש ופגם.

אכן אין אדם עומד על טיבם של זכרונותיו אלא אם כן חלקם לסוגיהם השונים, פעולות לחוד ורשמים לחוד, מעשים עשויים בידי עצמו ומלאכת שותפים עם אחרים, שיחת רעים ומחשבות בינו לבין עצמו. לא כל היפה לזכרון מעיד עליו שהכה שרשים בנפש. פעמים זוכר אדם דברים של מה בכך ושוכח גופי הלכות. שני דברים שבאו בבת אחת ודרים בכפיפה אחת, אם האחד משתכח מחמת שאינו ראוי לזכרון הוא גורר אחריו גם את חברו הכרוך עמו, כשם שהזכרון מושך עצמו ואחר עמו. שכנות ודמיון הם אבי אבות הצירופים וצירופי צירופיהם ובידם ניתן מפתח הזכרון והשכחה כאחד.