רקע
אליעזר קפלן
מפעל ההתיישבות בתקופת המלחמה

בשאלת ההתיישבות החדשה עלינו לדון מראייתנו אנו ולא בקשר לעמדת אחרים, ותהיה זו טעות אם נקדיש זמן רב לוויכוח על הרצון להרחיב את ההתיישבות. אין בינינו מי שרוצה יותר ומי שרוצה פחות. האמת היא שנתקלנו בקשיים רבים מאוד בהקמת נקודות חדשות ואינני יודע כיצד נוכל להתגבר עליהם מתוך הגישה הרגילה שלנו להתיישבות, הנכונה בזמנים רגילים.

הוויכוח המתנהל כאן על התיישבות או היאחזות איננו ויכוח על הגדרה, כי אם על תוכן. הרצפלד כאילו רוצה לעשות פשרה ומציע לדבר על “היאחזות מתוך רצון להתיישבות”. גם על רצון זה לא יהיה בינינו ויכוח, וגם אני גורס – היאחזות מתוך מגמה או מתוך שאיפה להתיישבות. אבל יש ויכוח, נכון יותר יש התלבטות קשה מאוד. האמת היא, כי ברכישת קרקע אנו נתקלים בקשיים גדולים. קשה לנו עתה לרכוש שטחי קרקע גדולים ורצופים, והרי דרוש מינימום של שטח רצוף כיסוד בריא להתיישבות. נמנה אני עם אלה הסוברים כי בהתישבות הכרחיים יסודות כלכליים בריאים. איני יכול להסתפק בהסברה, שתמיד גדלנו מתוך יצירה, כי יחד עם היצירה גדלים והולכים הקשיים ובאי־אלה מקומות מאיימים קשיים אלה על עצם קיום המפעל. רק לפני זמן קצר נדרשנו לקבוע ועדה לבירור בענייני הקרקע של משקי עמק חפר, באשר התהווה שם מצב הגורם לסיבוכים כלכליים וחברתיים קשים. ואין זה המקום היחיד בו הגענו לידי מצב קשה מאוד לרגל חוסר קרקע, או פיצולו. נכון, אין לפסול שום שטח קרקע, אבל עלינו לדון מתוך נקודת האפשרות להקים על הקרקע נקודות יישוב, שתוכלנה לשאת את עצמן.


 

האמצעים – מאַין יבואו?    🔗

נתקלנו בקשיים גדולים בשטח הכספים. עוד תהיינה לנו הזדמנויות לברר יחד את המצב הכספי של קרן־היסוד והקרן־הקיימת, ואת היקף יכולת פעולתה של הנהלת הסוכנות. עובדה היא, כי אין בידינו אמצעים לסַפּק את הצרכים המינימליים ההכרחיים. אנו מדברים על מפעל חדש, אבל באותו הזמן עוד מתנהל המשא־ומתן על גמר המפעל הקודם, שאנו קוראים לו “מפעל הזכרון”1. המרכז החקלאי, המשתדל תמיד לצמצם בחישוב ההוצאה להקמת נקודה חדשה, מודיע לנו עתה, כי לפי חשבונו המינימום הנחוץ לגמר מפעל הזכרון הוא 90,000 לא“י. כשהתחלנו להקים את ארבע הנקודות של מפעל הזכרון היה מדובר על 40,000 לא”י, אחר־כך הגדילו ל־60,000 לא“י, וכעת, באים לידי הכרה, שלהקמת גרעינים של יישובים, ולא יישובים שלמים, באותן 4 הנקודות הכרחי לפחות 90,000 לא”י. יש גם מי שטוען כי גם 90,000 לא"י לא יסַפּקו את המינימום הנחוץ להתיישבות בארבע הנקודות.

עלינו לשקול היטב מלכתחילה איך בתנאי הקרקע, במצב הכספים שלנו, בהתייקרות העצומה, נוכל להתקדם. נראה, שאין בתוכנו מושג אחיד על הקמת נקודה חדשה. האם מישהו סבור, שלאחר האקט החגיגי של עלייה על הקרקע אפשר להסתפק במצב התקציב המינימלי הראשון ולהסתלק מדאגה ואחריות לאלה שכבר עלו, על מנת להוסיף ולהקים נקודות חדשות? הבעיות של נקודות שהעלינו עליהן 20–30 המשפחות הראשונות קשות מאוד, אך אם ללכת בדרכים הקודמות, הרי הקמת משק של 20–30 משפחה צריכה לעלות כיום 40,000–50,000 לא"י. אין זה מן הנמנע כי לאחר המלחמה, כשהתנאים יכנסו למסלולם הרגיל מן ההכרח יהיה למחוק חלק גדול מהכסף שיושקע עתה, כי המשק לא יוכל לשאת בימי שלום בעול חובות גדולים כאלה. מאין נשיג עתה את הסכומים העצומים הדרושים? יודעים אנו, כי יש לנו שותף נאמן במאמץ לגייס אמצעים להתיישבות זאת, ואני מעריך מאוד את פעולת ההסתדרות ואת הצעותיה בשטח זה. אבל תאמינו לי כי גם הסוכנות לא תהיה בין האחרונים במאמץ הזה לגייס אמצעים, ואין לומר כי הסוכנות אינה רוצה לקבל כסף.


 

המחסור בכלים חקלאיים    🔗

בצד השאלה בדבר ריכוז סכומי הכסף העצומים לפעולת התיישבות ניצבת שאלה קשה אחרת: באיזו מידה נוכל להשיג את האֶקויוָאלנט לכסף? מלבד זה שהוצאות ההתיישבות גדלו מאוד לרגל ההתייקרות העצומה של חמרי הבנין, כלי העבודה והעבודה עצמה, רבים הם הכלים הנחוצים, שאין להשיגם בשוק, ויש לטכס עצה איך לגייסם להתיישבות החדשה. לפני שבועות אחדים עלה קיבוץ חמדיה. עליית הקיבוץ הזה, במקום ארגון “דרור” שהיה במקום,עוררה ויכוחים רבים מאוד. הודגש אז כי עליית הקיבוץ היא רק לשם “היאחזות”. דיברו על עיבוד הקרקע ועל פעולה כלכלית רק במידה שהיא אפשרית עתה, שתתרחב כשתהיה אפשרות לכך. מובן שכל זה נערך מתוך תקוָה לסיכויים טובים, אבל בלי אשליות, בלי הבטחות ובלי כל התחייבויות. אבל לעליית הקיבוץ לשם עיבוד הקרקע נחוצים היו כלים. שבועות אנו מתלבטים בשאלת השגת הטרקטור. כאשר היה סיכוי לקנות טרקטור משומש התחרו אתנו בקנייה זו 27 משקים. דוגמה אחרת בנוגע לכלים חקלאיים תוכל לשמש “דורות”. התפתחות הנקודה התעכבה לרגל חוסר טרקטור וכאשר הושג, הובא בלי המכשירים הנחוצים לשם שימוש בו.

בשורת הקשיים שאנו נתקלים בהם בבואנו להקים נקודות חדשות נכללת גם שאלת האנשים. אין מאתנו היודע אורך הזמן שנהיה נתונים בתנאים אלה. והשאלה היא: מה לעשות לאור המציאות הזאת, ואם גם בתנאים החדשים האלה נהיה נאמנים לגישות הקיימות, לגישה הכלכלית לגבי ההתיישבות החקלאית, שהיא גישה נכונה מאד ואני מסכים לה, וכן לגישה הפסיכולוגית ולגישה הפוליטית, שגם הן מובנות לכולנו, או שנאמר: הבה נחפש אם אפשריים דרכי פעולה חדשים המותאמים לתנאים ולצרכים? אין לנו תכנית ברורה וקבועה ואין איש האומר: כזה ראה וקדש! כולנו משתדלים למצוא את הדרך, למען נוכל בכל התנאים להרחיב את גבולות מפעלנו בארץ. המדובר הוא לא בעיבוד קרקעות בלבד, כי קרקעות נעבדים גם כעת. הקרן־הקיימת מסרה קרקעות בדרום לעיבוד לגבעת־ברנר ולנקודות אחרות, והן עיבדו אותן. לרגל המצב באספקה לאנשים ולמשק החי יש תביעה לקרקע מצד כל המשקים, הנכונים לעבּד שטחים נוספים. המדובר הוא בנסיון חדש שקראו לו “היאחזות”. לשם היאחזות זו או כיבוש זה נחוץ קודם כל מאמץ מחשבתי כדי לבדוק את הענין בלי דעה קדומה. אין זו הצעה של אמת חדשה, שכוחה לעולם ועד, כי אם חיפוש דרך כיצד לאפשר לאנשים להתקיים על הקרקע בתנאים הנוכחיים. אין גם לראות בזה מפנה במגמת ההתיישבות, אלא חיפוש דרך להגשמת הדברים שכולנו רוצים בהגשמתם.


 

שאלת ריכוז הקרקעות    🔗

הוויכוח בינינו איננו על האנשים שיוכלו להיקלט בנקודות נוסף על אלה שיעבדו את המשק. ודאי יש לנצל את כל האפשרויות של עבודות־חוץ, אבל אנו דנים על הצד החקלאי שבמפעל ולא על הגידול שיכול לבוא בנקודה מתוך גורמים אחרים וסיבות אחרות; אנו רוצים לקבוע, כיצד להתאים את יצירת הנקודה לאפשרויות הקרקע הנובעות מאותו העיבוד הבא בחשבון בתנאים הנתונים. ושוב אחזור לדוגמת השטח בן 3,500 הדונם המפוזרים. הקיבוץ שיעלה למקום יש בו כיום, אם איני טועה, 80 יחידות. שאיפתו לגדול עד 120 יחידות. לקיבוץ הזה נמסרים 3500 דונם קרקע בתנאי עיבוד קשים מאוד, ואיננו יודעים אם ומתי אפשר יהיה לרכז את הקרקעות עבורו ואם ומתי אפשר יהיה לרכוש בסביבה הזאת עוד קרקע. אם אפשר יהיה לתקן את התנאים – מה טוב. האם צריך להשפיע עלינו שנשאף לכך? השאלה היא – מה יהיה אם חלילה לא נוכל לשפר את התנאים בנקודה זו או בנקודה אחרת? מכאן ההכרח שהאנשים העולים על הקרקע יכירו וידעו את המציאות הנכונה, ללא אשליות וללא התחייבויות מוקדמות, אלא מתוך אותה ההכרה האחת וההתחייבות האחת, שכולנו חברים לתנועה השואפת להרחיב את המפעל של בניין הארץ. הקיבוץ יש לו פלוגה למקום הזה. גודל הפלוגה צריך להיות בהתאם לאפשרויות המקום. יוכל להיות שימצאו מים ויהיו גם כספים לסידור השקאה במקום, ואולי יימצא במשך הזמן כסף למספר יחידות גדול יותר. אנו נכונים להיות שותפים בתקוָה ובמאמץ. אבל כיום אין בטחון שכל זה יימצא, וצריך שהדברים יהיו ברורים לחברים העולים למקום, והם צריכים להיות המחליטים אם נכונים ויכולים הם ללכת להיאחזות בתנאים של היום. אנו מדברים עתה רק על סיפוק הצרכים המינימליים, אבל יש להקים בכל מקום בית בטחון, ויש לתת את הסידורים הסניטריים המינימליים. אם תהיה אפשרות להגדיל את מספר הבניינים – מה טוב. כיום בחוסר האמצעים, בחוסר החמרים וביָקרם וכו', אין לראות אפשרות להגדלה כזאת בקרוב. על החברים העומדים לעלות לנקודה זו לדעת את המצב לאמיתו.


 

התיישבות – חלק ממאמץ המלחמה    🔗

עלייה על הקרקע בתנאים אלה ולמקומות אלה היא בעיני חלק ממאמץ המלחמה, חלק מפעולת הגיוס. על כן אין לראות במקרה זה כאקטואלית כלל את שאלת התור להתיישבות, וחשובה רק שאלת התאמת האנשים. מי מהחברים יוכלו לעמוד יותר בתנאים הקשים במקום החדש הזה. יתכן שנצטרך לאמור כי דוקא קיבוצים צעירים או ארגונים צעירים צריכים לעלות על הקרקע בתנאים הנוכחיים, ולא אלה העמוסים משפחות כבדות וילדים רבים. ואם נכון הדבר, שהחברים צריכים ללכת להיאחזות בקרקע זוֹ כאל חלק מפעולת הגיוס – גיוס של גופים שלמים – מחובת התנועה כולה לבוא לעזרתם בכל מיני צורות.

התביעה הראשונה בקשר לפעולת ההיאחזות צריכה להיות הכנה נפשית ובחירה נכונה של הגופים העולים על הקרקע; התביעה השניה – אירגון השגת הכלים, רק לאחר זה באה שאלת הכספים. ביחס לכלים השאלה היא, אם אפשר לקבל את הכלים הדרושים לא רק על־ידי חיפושים בשוק, כי אם בצורת “החכר והשאל”. אין לעמוד בהתחרות של עשרות משקים בשוק על קניית כלים. נעשה מפקד הכלים בהתיישבות הקיימת ונבדוק מה מהם אפשר לגייס לפעולה חדשה. וַדאי יגרום סידור כזה נזק לבעלי הטרקטורים, כי כל טרקטור מכניס כעת הרבה, גם כשהוא עובד במשק ואולי עוד יותר כשהוא עובד מחוץ למשק. נבדוק את גודל הנזק למשק בעל הטרקטור ובאיזו מידה נוכל לשאת בנזק הזה. יש לפנות למשק שיש לו שנים־שלושה טרקטורים שימסור אחד מהם למשק החדש בהבטחה פשוטה מטעם הסוכנות, שכשהיא תוכל לקנות טרקטור, אם בזמן המלחמה או לאחריה, היא תחזיר לו את הטרקטור. זהו פירושי ל“החכר והשאל”. אם הטרקטור עולה למשק בהוצאות רבות תכסה הסוכנות את ההוצאה הזאת.

המשקים הכניסו כ־25,000 לא“י במזומנים על חשבון תשלומיהם לקרן־היסוד בעד השנים תש”ב–תש"ד וסכום כזה באובליגציות של חברת ההתיישבות. אני מעריך מאוד את הקדמת התשלום מצד המשקים, אבל אין בו כדי לשחרר מכל פעולה נוספת בשנים הקרובות. יש בינינו חוזים, ושני הצדדים רשאים ואולי גם מחוייבים לעמוד על הכתוב בחוזה. מבחינת החוזה עשו המשקים מעשה רב.

אני דן כאן במלים פשוטות מאוד בשאלה איך אפשר לבצע את המפעל של עלייה על הקרקע. לחשבון 200,000 הלא“י כקרן למפעל ההיאחזות יש לעת־עתה רק 20,000 לא”י, ונצטרך יחד לחפש דרכים לגייס את מעט הכסף שאפשר לגייס. אני חוזר שוב לתביעת העזרה מהתנועה, עזרה נוספת בכלים, באנשים ואם מצב המשקים ירשה זאת אולי נבוא בתביעה נוספת גם לכספים. לאחר זה באה שאלת הכסף שעל הסוכנות לגייס. ההסתדרות והמרכז החקלאי רוצים לעשות מאמץ נוסף ולהשיג לסוכנות היהודית הלוואות של רבבות לירות, בתנאים לא קלים – לעשר שנים בריבית של 6%. זהו מאמץ לא קל, והסוכנות הודיעה כבר, שהיא תהיה מוכנה לקבל הלוואה כזאת למען הגשים את המפעל שאנו מדברים עליו. הרצפלד הוסיף, ובזה צדק, שאם ההסתדרות תגייס סכומי כסף מסויימים בדרך של תשלומים, או בדרך של הלוואות ממוסדות, צריך שיגויס לפחות סכום מקביל מהמוסדות האחרים ומחוגים אחרים. הדרישה הזאת צודקת. העול שמעמיסה עליה ההסתדרות הוא מחוץ לכל פרופורציה, וכשתוצג הדרישה הזאת כתנאי לסוכנות אומר בהנהלת הסוכנות שהתנאי צודק. אבל נחוץ שיהיה לא רק תנאי כי אם גם כסף. אנו עושים את כל המאמצים האפשריים כדי לגייס את הסכום הדרוש.

מן ההכרח ליצור אותו “מצב־הרוח” בתנועה, שיאפשר למוסדות להגשים את הפעולה. לא התעכבתי על הערכת חשיבותו של המפעל בהווה ולעתיד. בנידון זה אין חילוקי־דעות, וכל אחד מאתנו יכול להסביר זאת יפה מתוך רוח אחידה ובכיווּן אחד. התרכזתי בשאלת הביצוע. לפי עניוּת דעתי ולדעתם של חברים רבים, נוכל להתגבר על הקשיים העצומים בביצוע רק אם יהיה מאמץ קולקטיבי מרחיק־לכת. אם המאמץ הזה ייעשה יינתן גם כל התלוי בנו: עזרת מומחים, עזרת המדע, עזרת המוסדות, שותפות המוסדות, אחריות המוסדות – המפעל יקום!


תש“ג (1942). [הרצאה במועצה החקלאית, “ידיעות המרכז החקלאי”, חשון תשי”ג].



  1. תכנית להקמת מפעל זכרון בדרום על שם דב הוז ויצחק בן־יעקב שנספו בתאונת־דרכים. התכנית התגשמה בחלקה בהקמת קיבוץ דורות (דב, רבקה, תרצה ממשפחת הוז).  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37188 יצירות מאת 1905 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!