רקע
דב סדן
פּיקח והוא עיור

(כאילוסטרציה: פראנצוז ושכמותו)


 

א    🔗

דוק ותמצא, כי כמה מגדולי הסופרים הגרמנים, שגדולתם לא נודעה או נודעה שלא במלואה בתקופתם ולתקופתם – סופרים מבני אברהם, יצחק ויעקב הם שטרחו להציל נפוצות־רוחם מכליה ושיכחה, לכנסם ולהביאם בכינוסם לרשות־הרבים, וכך לדובב מפעלם, כי יחיה בדור אחרון. בין נאמר מקרה הוא, בין נאמר בעייה היא, אין אנו יכולים שלא להודות, כי ענין הוא לענות בו. האם נוכל שלא לתמוה, כי סופר גרמני מובהק במקוריותו כגראַבּאָ לא נתעורר אלא אוֹסקאר בּלוּמנטאל (“דאָר בּלוּטיגאָ אָסקאַר”) לכנס כל שיורי־רוחו, ימים רבים לאחר שמת ונשכח; האם נוכל שלא לתמוה, כי סופר גרמני מובהק במקוריותו כגיאורג ביכנר לא נתעורר אלא קאַרל אמיל פראנצון לכנס כל שיורי רוחו ימים רבים לאחר שמת ונשכח, ואילולא נתעוררו אפשר ואבדו שיוריהם ללא זכר. ובשתי הדוגמאות האלה דוגמת קאַרל אֶמיל פראנצוז היא המתמיהה ביותר – הוא, איש־גליציה, שקנה עולמו בסיפורים על בני־עמו, במזרחה של אירופה, חייהם והליכותיהם, בדרך תיאור, שהעמידה את אבותינו, בעיני הקורא הזר, שבט מוזר ופרוע לשמצה, מה לו, בעצם, ולבעל “מות דאַנטון”, שלא ידע את עולמו, וספק הוא אם ראה בחייו יהודי מיהודיו אלה, כשם שספק הוא, אם הכיר יהודים בכלל. וראוי לקרוא את המבוא, שפראנצוז הקדים לכתבי ביכנר, שאספם ראשונה והוציאם במקובץ לאור (כל כתביו ועזבונו שבכתב, הוצאה ביקורתית, פראנקפורט, הוצאת י. ד. זאואֶר־לאֶנדאֶר 1879), לא כדי ללמוד מה על ביכנר (בענין זה טובות הוצאות כוללות מאוחרות ושוב: ההוצאה הכוללת השלימה, שעליה נסמכו כל ההוצאות בימינו, נעשתה בידי פאול לנדאו, היושב עתה עמנו בתל־אביב), אלא כדי ללמוד מה על פראנצוז, ודומה לא מדעתו הניח מקום לכך.


 

ב    🔗

הדגש, כמובן, בשתי התיבות: שלא מדעתו. לאמור, מדעת מרצה לפנינו הסופר את תולדות הסופר האחר, שמוצאו וגידולו ודרכו שונים משלו, אך שלא מדעת הוא גם מגלה טפח של עצמו. למשל, הוא מרצה לפנינו שוני־היסודות בביכנר ומנסה להראותם מתוך שוני־היסודות של האב והאם, גם מבחינת האופי, גם מבחינת המוצא. הוא מראה את השוֹני על הרקע הכללי של מדינת האֶסאֶן בתקופת הולדתו וילדותו של ביכנר – האוכלוסיה החלוקה בין נטיה לצרפת ובין זיקה לגרמניה, והיא מריבה העוברת ממש בלב כל משפחה, והורי ביכנר כמופת לכך – האב כל כולו הערצה לנפוליאון, האם נלהבת לשירי המלחמה של קרנר; האב רופא שעלה בכוחו שלו עצמו, אך לא היה עולה אילולא שלטונו של נפוליאון, שגם הוא משפל המדרגה; האם בת מיוחסים שפלישתו של נפוליאון ערערה מעמדם. אך אם נעיין יפה־יפה נראה, כי הסופר, המדגיש כי “שנות התפתחותו הראשונות של הילד, ויהי בסופו איש לא חשוב ביותר, הם מכלל הדברים המענינים ביותר שאפשר להתבונן בהם”, לא זו בלבד שהסיטנו לתחום־ההתבוננות של ביוגרפיה סתם, אלא הרמיזנו על תחום הביוגרפיה הידועה לו ביותר, הביוגרפיה שלו עצמו. והוא הדין, כשהוא רואה להעיר, כי צר לו שאינו מוצא במה שנשתמר על ביכנר מאותם הפרטים, שהם “לפרקים מרובים מאירים כברק את הקשר האורגאני של קוי־האופי, שהמשך־החיים מפרידם יותר ויותר ומפתחם כדי ניגודים”, לא זו בלבד שהוא מסיטנו לתחום־ההתבוננות של ביוגרפיה סתם, אלא מַרמיזנו על תחום הבּיוגרפיה הידועה לו ביותר, הבּיוגרפיה שלו. ובעיקר כשהוא בא להיאָחז ברמזים המועטים, כדי להראות בכל־זאת אותו קשר והוא מרחיב דיבורו המפורט על דיוקן האב הקודר, הדייקן, החרוץ, המתמיד, הסבלן, השכלתן, ועל דיוקן האֵם, שהוא אומר עליה: “הייתי רוצה להיות משורר גדול, כדי להעמיד ללא־חלוף את דמות האשה האצילה הזאת לשמחת כל טובי־האדם”, אי אפשר שלא נתפתה לומר, כי בציירוֹ דיוקנאות אלה עמד בירכתי־תודעתו זוג אחר של אב ואֵם, זוג קרוב לו יותר, מתחום הביוגרפיה שלו עצמו. והפיתוּי של מתחזק, כשהוא נראה יגע כמה וכמה יגיעות להגדיר יקר־תכונתה של האֵם ההיא, כתכונת החביבוּת, שהיא הנעלה שבתכונות־האדם: “חביבות אמיתית נובעת רק מאלה, שכבשו לעצמם את מלוא־ההרמוניה של כוחותיהם ושאיפותיהם, היא רק בחלקה מַתת־האֵלים, טבע הברייה, כשרון מוטבע; בחלקה הגדול היא פרי מלחמה פנימית ועמל־נפש של הזדכּכות עצמית. כל מה שהתנאים, שבהם האדם כובש לעצמו את ההרמוניה הזאת, הם גסים יותר, כן יגדל הכבוד שאנו חייבים לכבדו.” ואנו שואלים, האומנם רק לאשה הרחוקה, אֵם המשורר, הוא לוחם את המלחמה הזאת; ועד שאנו מנסים להשיב, אנו רואים, כי הוא מדבר בפירוש לא עליה בלבד. כי הנה בבואו להוסיף ולהבליט את הניגוד בין האֵם – הנפש הרכּה והעדינה ובין האב – הרוח הקשה וחד־הקצווֹת, הוא מעיר: “נתאר לעצמנו את היחסים בכפר בימים הראשונים של הנישואים! אלפי נשים בעלות אופי דומה קיפחו, במצב זה, תנופה ואצילות־נפש; רבות שמרו עליהן רק משום שנצטרפה להן הרגשת־אֵם מטהרת ומסייעת – אך מה מעטות שהגדילו את אוצרן כאשה הזאת!”


 

ג    🔗

אך אולי נשאל, איך אפשר והסופר, בן הרופא בעיירת גליציה, הכותב על המשורר בן הרופא בכפר האֶסאֶן, לא גילה, ויהי ברימוּז, ויהי כהרף־עין, לדעתו את שדימדם בירכתיה? הרי לא נגיע, כמדומה, לתשובה נכוחה לשאלתנו, אלא אם ניתן לבנו על כך, כי אילו הסופר היה מגיע לידי גילוי ברור של הצדדים השוים בין שני מיני המציאות, מציאות גידולו של בן הרופא בעיירת גליציה מזה ומציאות גידולו של בן רופא בעיירת האֶסאֶן מזה, היה צפוי לקוֹמפליקציה פנימית קשה. והרי דרך משל – הוא מתאר את אָפיה ודרכה של הגימנסיה, בתקופת נערותו של ביכנר, אומר על לימוד הלשונות הקלאסיות, כי “הֵצרוּ ודכדכו את שאר הדיסקיפלינות, באופן המוכרח להיראות לנו בלתי־אחראי”; ועל לימוד היסטוריה, כי “כיום יודע בהחלט ילד בבית־ספר עממי יותר מתולדות האומה שלו, משידע הגימנאזיסט אז. עד כמה שזילזלו בריאליה, כמעט אי אפשר להאמין.” ואין הוא חושש לדיגראֶסיה יתירה והוא נכנס לכלל ביקורת מפורטת: “לא יובן מעשה־השעשוע הילדותיי, הגוזל יתר על המידה את הזמן, בחרוזים לאטיניים ויוניים”, וכן לא יובן “איך מדעים־למחצה, כמו תורת המשקל העתיק, ארכיאולוגיה, ידיעת המטבעות, טופחו באותו ההיקף כמן לשון האֵם. לא בלבד התוכן, כי אם גם שיטת הלימוד מוכרחה לעורר מנוד ראש”. ובענין ההקראה, ההכתבה, הכתיבה התמה: “איזה בזבוז־זמן נורא ומיותר לגמרי”; ובענין הכתיבה המרובה, שכל תלמיד היה בכל סמאֶסטר כותב כמה וכמה כרכים: “אם נסכם כל אלה, הרי גם פסק־דין מתון יאמר, כי ההוראה הזאת לפי תכנה לא היתה השכלה כללית, ולפי שיטתה לא היתה עשויה לעורר שקידת־לימוד מיוחדת”. אנו קוראים כל אלה ונזכרים, כי הכותב כבר מתח ביקורת חריפה על שיטת לימוד והוראה, הלא הם פרקי התיאור שלו על לימודי־החדר. אם להעמיד את שתי הביקורות על עיקרן הרי העיקר האחד – כאן וכאן שיטת־לימוד של ימי־הביניים שנתאחרה יתר על זמנה. אך בכמה התקלסות הוא מדבר על אותו ענין כשהוא בעיירת־גליציה ודומיה, ובכמה ג’נטלמניות הוא מדבר על אותו ענין כשהוא בעיירת האֶסאֶן ודומיה; שם לעג כמים: חצי אסיה, פה תמיהה כסילון: לא יובן. לא, הוא לא ידע, לא יכול היה לדעת, כי ביקורתו שם וביקורתו פה היא ביסודה אחת. הוא לא היה בו, לא יכול היה להיות בו העוז לעשות מדעת לעיניו את הקונפרונטציה של הצדדים השוים בשני מיני המציאות, שעשׂאָה בלא יודעים לעיני אחרים.


 

ד    🔗

עד כמה קונפרונטציה כזאת עלולה היתה להכביד, מלמדנו ענין אחר, חד ודק ביותר. הסופר בא לתאר את עיר תלמודו של המשורר, את שטראסבורג – הוא מעמידנו על אוירה ואוירתה, מזכיר את תיאורו של גיתה ומבליט את השינוי שתל בעיר זו בהמשך הימים, כי בינתיים בני־אֶלזאס נעשו צרפתים. וסופרנו אומר עליהם: “וככל הרנגאטים הם קנאים ושוקדים ביותר בפולחן האלהים החדשים”. והרי אילו היה בו כוח של קונפרונטציה מחויב היה לשאול, על שום מה בן־גליציה שכמותו, שגדל בישוב של יהודים הנתון בין פולנים ואוקראינים, מותר היה להניח את שלושתם, ולבוֹר לעצמו לשון ותרבות ולאומיות של השליט על שלושתם, היא וינה הגרמנית, ולראות עצמו כאחד הגרמנים וכסופר להם, ואילו בני אֶלזאס אסור להם לראות עצמם, מטעמים שכאלה, צרפתים. לאמור, הוא מחויב היה לשאול, על שום מה הם רנגאַטים והוא איננו רנגאַט. הוא מתחקה על שורש־הרנגאַטיות שלהם – כדוגמה לה הוא מביא את העוּבדה, כי ב־1790 נלחמה עוד עירית־שטראסבורג בעקשנות אַלאֶמאַנית לשמירת צביונה הגרמני ואילו ב־1794 החליטה להחניק את פתן־הגרמניוּת – והשורש הזה נראה לו במהפכה הצרפתית: “מה גדול היה להטה, אם כוח התכתה גדול כל כך”. ושוב, אילו היה בו כוח של קונפרונטציה מחויב היה לשאול, על שום מה כוח־ההתכה של המהפכה פסול בעיניו, כשהוא גורם לבן־אלזאס שיראה עצמו צרפתי, ואילו כוח־ההתכה של ספיחי־המהפּכה, כמיני האֶמנציפּציה השונים ואפילו מראית־עֵינה, כשר כשהוא גורם לבן־יהודים שיראה עצמו גרמני, פולני, צרפתי וכדומה.

ובאמת, נשער לעצמנו להיכן היה הסופר המסכן שלנו מגיע, אילו קרא לאור קונפרונטציה מוּדעת את שכתב על בני־אֶלזאס: “ודאי היה זה רצונם הרציני של האֶלזאסים לא בלבד להיחשב אלא גם להיות צרפתים, לשם כך טרחו במידה שוה נשימת־הלהט של המהפכה, שכרון־הזוהר הנפוליאוני והעליבות של התנאים הגרמניים. אך חוק ההגדרה העצמית יש לו בענין לאומיות גבולות מצומצמים, וכשם שהאלזאסים לא יכלו לשנות את הצבע או להסתיר את עיניהם הכחולות, כן לא יכלו לשנות את עצמיות־מורשתם. הניגוד הזה בין הרצון והיכולת, בין המראית וההוויה הלאומית מתגלה בכל – לא בלבד בענינים הקטנים והפעוטים, כשאנשי שטראסבורג הטובים היו מתוך פחד מזירים עצמם מן ה”דויטש" הביתי שלהם, שנבע בנוח משפתותיהם, ומוטב היה להם, בזיעת אפם, להוציא הגאים אנפיים משונים, כי זה נחשב להם כחיתוך דיבור פאריסאי נכון, אלא גם בענינים הגדולים והכבדים – –“. ותמיהה היא, איך לא חש, כי יותר משניתן לתלות כל הדברים האלה בבני־אלזאס, ניתן לתלותם בו ובשכמותו, בני אברהם יצחק ויעקב, שגם הם ודאי רצונם הרציני היה לא בלבד להיחשב אלא גם להיות גרמנים, והיה ודאי להם, כי לשם כך די בזיקוּקין־די־נור של אבק אֶמנציפציה. וכך אפשר היה להמשיך: אך חוק ההגדרה העצמית יש לו בענין לאומיות גבולות מצומצמים, וכשם שאחינו בני ישראל לא יכלו לשנות את צבע־שערם או להסתיר אפם הכפוף, כן לא יכלו לשנות את עצמיות־מורשתם. הניגוד הזה בין הרצון והיכולת, בין המראית וההוויה מתגלה בכל – לא בלבד בענינים הקטנים והפעוטים, כשיוצאי טשורטקוב הטובים היו מתוך פחד מזירים עצמם מן ה”אידיש" הביתי שלהם, שנבע בנוח משפתותיהם ומוטב היה להם, בזיעת אפם, להוציא הגאים לועזיים משונים, כי זה נחשב להם כחיתוך דיבור נכון, אלא גם בענינים הגדוליט והכבדים…

חידה היא ותהי לחידה, איך פראנצוז ושכמותו היו קרובים כל כך, ממש כדי פסיעה לקונפרונטציה ולא הגיעו אליה. אך אם נשים לב נראה, כי אך חידה מדומה היא, שכּן הוא ושכמותו היה כמין יצור שהוא פיקח כשהוא רואה אחרים ועיוור כשהוא רואה את עצמו.


[טבת תש"ה]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49533 יצירות מאת 2739 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!