רקע
דב סדן
ענק ועיני אש לו

 

א    🔗

כי ייזכר בינינו שמו של ליאופולד קומפרט, הרי הכוונה ברגיל לבחינתו הקרובה יותר – כמסַפּר הגיטוֹ, ולא לבחינתו הרחוקה יותר – כמסַפּר הכרך. הבחינה הקרובה יותר היא לקורא שלנו ידועה יותר – הלא תורגמו ללשוננו שניים מסיפוריו הגדולים “ליד המחרשה” ו“בין החרבות” – זה אפילו פעמיים. פעם ראשונה בתרגומו של זאב יעבץ ופעם אחרונה בעיבודו של מ. ז. וולפובסקי. הבחינה הרחוקה יותר אינה ידועה לקורא שלנו – דומה, כי לא נכתב בה בלשוננו. אדרבה, הבא לבדוק, האם נכתב מה בלשוננו על הספר, המוחזק למעריכי קומפרט כחטיבה החשובה ביותר בכתביו, הסיפור הגדול “פראנצי אוּנד הייני” יעלה, מה שאמר מבקר עברי, לאחר צאת כל כתבי קומפרט, שהעיר לאחר הערכתו המקיפה לאמור: “בסיפורו האחרון ‘פראנצי אוּנד הייניי’ יצא קאָמפֿערט מן הגהעטטאָ וינסה לערוך לנו מן העולם הגדול, ונענש… כי לא עלתה בידו. בגבול הגהעטטאָ הוא בן בית היודע כל דרך וכל שביל ואין נסתר מנגד עיניו, אך בהליכות עולם אשר מחוץ לגהעטטאָ, כוח השקפות אין אתו, וכאחד הסופרים הבינונים הנהו. לכן לא נביא את הסיפור האחרון בחשבון, לא להוסיף ולא לגרוע ממעלת קאָמפֿערט, אך כחוזה חזיונות חיי היהודים, יהיה בעינינו תמיד, וזאת תהילתו” (“האסיף”, בעריכת נ. סוקולוב, שנה א', תרמ"ה).

לאמור, הסיפור פסול בעיני המבקר העברי, עד שהוא מסרב לדבר בו, שלא להטיל פגם בדיוקנו של הסופר. אך חובת האמת מחייבת להשלים מה שהחסיר הוא. אמנם, זו השלמה באיחור של כששים שנה, אך כבר אמרו: טוב איחור מהזנחה גמורה.


 

ב    🔗

מעשה במורה, בשנות השבעים של המאה הקודמת, והוא שונה מחבריו בדרכו ובהשקפתו, עד שהוא נראה להם לפעמים כמי שדעתו בלועה, כפי שנראה מי שמקדים את דורו בדרכו ובהשקפתו. בלילות הוא יושב לאור נר בודד ורושם בספר את עניני יומו כמורה. “בספר השבוע הזה – הוא אומר – אני מבקש לרשום לא עד היכן אני הגעתי עם תלמידי אלא עד היכן הם הגיעו עמי”. הם – בכללו של דבר כל הכיתה כולה, אך לפירוטו של דבר תלמידה אחת, בת אצילים שירדו מנכסיהם, והיא יושבת עם אמה האלמנה, המתפרנסת בדוחק כגהצנית, ברובע־העניים בוינה. הגיבורה וכל אשר סביב לה נראית בשני מרכזיה – בכיתתה וממילא ייראה בית ספר כולו באורח ובבעיות; בביתה וממילא תיראה הסביבה כולה בתיאור ובהווי. מובן, מרכז מרכז ונפשותיו הפועלות – וודאי לא מקרה הוא, כי הנפש היהודית היחידה שבספר, אֵם ילדה אחרת בכיתה, והיושבת גם היא באותו בית־עניים, היא הבולטת ביותר בייחודה – והמספּר בן־בית בכאן ובכאן.

“הכנסיה – היא מוכנה במהירות יתירה לעונשי־הגוף. כלום לא מוזר הדבר? על שום מה? ואילו חוק המדינה רואה את הנגיעה הקלה בתלמיד כעלבון אישי לו והוא פוסלה ועונשה ואף למעלה מזה” – אלה הדברים, שהמורה רושם אותם בספרו, מכניסים אותנו מיד לבעיית הימים ההם, ביטול האוטונומיה של הכומר מורה הדת (המונח בימים ההם: הקואופראטור), כניעתו החיצונית ומרידתו הפנימיית. “כשם שאתה מוצא בין האנשים הגדולים – שונאי אדם, כך אתה מוצא בין ילדים – שונאי מורים. האם פראנציסקה פלדהיים נמנית עם הסוג הזה? בכיתתי לא פחות מששים וחמש תלמידות” – אלה הדברים, שהמורה רושם אותם בספרו, מכניסים אותנו מיד לבעיית הסיפור שלפנינו, הסכסוך הקשה שבין הגיבורה הצעירה ועולמה. האֵם מבקשת לפטור אותה מחובת־הלימוד שלושה חדשים לפני המועד, הנהלת־בית־הספר דוחה בקשתה והבת מזניחה חובתה. המורה מייסרה על כך.

– מי אמר שאיני רוצה לבוא? – אחת החברות שלך הודיעה זאת. – אין לי חברות! – ענתה בחריפות. – לינה בליטנשטרן! – עניתי לעומתה – חזרי על דבריך.

בעלת־המום הקטנה, שישבה באחד הספסלים הקדמיים, ביקשה להתרומם ולענות, והנה פראנציסקה פלדהיים הפכה פניה כנגדה ובביטוי לא יפורש של שנאה ובוז קראה רק מלה אחת:

– זאת?

– האם לינה בליטנשטרן שיקרה? – העירותי, כשידי ביקשה להשקיט ולשכך, כי הקטנה נסערה ביותר.

– לא! – אמרה הנערה בשקט מופלא – אך אמה סוחרת בדברים ישנים.

לא הייתי מוכן להערה זאת. כל בית הספר פרץ בתרועת־צחוק, רק בעלת־המום הקטנה, כמובן, לא הצטרפה, הטילה ראשה על הספסל ובכתה בכי תמרורים. מה תואם בין הצחוק ובין צעקת נפש הילד הנעלבת! משום שחברתה שמה לינה בליטנשטרן ומשום שאמה של לינה בליטנשטרן זו סוחרת בדברים ישנים, מתאחדים כנגדה ששים וארבעה קולות אלה בבוז ובלעג – הם ילדי העוני והמצוקה עצמם.

ראשית גילוי הוא לסכסוך, שהמורה מתאר לנו פיצוליו. חברו, המורה, שהוא בכל בן־זמנו, אומר לו:

אתה עסוק יתר מדי ביחיד, בעוד כל התנאים שלנו דוחקים להוראה המוניית. ואילו הוא, הרושם, השונה מחבריו, בשלו.


 

ג    🔗

והנה אם הילדה הנעלבת, לינה בליטנשטרן בעצמה, בעלת צרור הבלאות, שאינו זז הימנה ושבו היא מפרנסת את בעלה הקברן ואת שמונת ילדיה. היא באה לפני המורה להתאונן על עלבון ילדתה, גם לומר דעתה בחינוך:

כי מה אני אומרת תמיד? – קראה בקול רם מדי, כמעט בצעקה. ולפי דרכה השיבה בעצמה לעצמה: אני אומרת תמיד לילדי: צריך כי בבית־הספר ילמדו עתה הילדים יותר מוסר, כי בבית אין הם רואים ממנו.

וענין שמיטת־המוסר הוא ענין גדול בספר. יש אפילו מונח מחודש לכך: חולה־מוסר. הנה בא המפקח ומכתיב את פראנציסקה מעשה הזאב השודד את הגדי, על מה הוא דולח את מימיו, וקופץ לשסעוֹ – והיא כותבת הכל כתיקונו, אך כשהיא נשאלת, אם הבינה את הכתוב, היא משיבה:

– לא.

– מה אינו מובן לך? – שאל כבוד המפקח – הרי דבר זה יבין גם ילד קטן.

– כי הזאב נקרא שודד – אמרה הנערה – הזאב אינו שודד, הוא רק מוכרח לדבר ככה.

– הוא מוכרח? – קרא המפקח משתומם.

– ועל מה יחיה? – קראה פראנציסקה, בהפנוֹתה את עיניה החומות, ללא־כל־חרדה, אל פני האיש היושב לפניה, כאילו לא היא אלא הוא עומד למבחן – הרי הזאב מוכרח לחיות.

דברים אלה ודומיהם, היוצאים מפיה, מתמיהים את הממוּנים (המפקח כולו מבוכה: היא יודעת על דארווין, היא יודעת על מלחמת־הקיום). ובעצם, אינה אלא חוזרת על דברי ידידה מילדות, אף הוא בן אצילים, שנהפך עליהם הגלגל, אך שמרו קצת נכסים לקיים נפשם, הוא הייני אוהבה ואהובה והסמכות העליונה בעיניה. הרבה תעלומות לזוג־הנאהבים הצעיר, אך תעלומת־התעלומות הוא ארגז־הברזל, הנקרא קופה, מראשי־הגורמים בחיי־התפתחותם. הוא שנעשה להם קמעה־קמעה כאישיות נכבדה וכבירה.

אבל, הייני – היא אומרת פעם אחת בשעת דמדומים – הרואה אתה, כיצד הוא מבריק בעיני־האש שלו.

היא התכוונה לשלושת הפתחים של ארגז־הברזל.

– גם אני רואה אותן מבריקות, פראנצי… נורא למראה. הענק הצית אש גדולה. אך שימי לב, כאשר אגדל ואחזק, אכניע אותו והענק לא יוכל לעשות לך מאומה.

אך הוא מקדים להכניעו – מדי פעם בפעם הוא מוציא מגנזיו תכשיט לקשט בו את אהובתו, לכבד את אמה ומשנתרבו מעשיו אלו, ונתגברו החשדות, באה אמו להאשימה בפני התובע הכללי ולבלרו היהודי – מוריץ פייגלר:

כבוד הלבלר יבינני ביותר… רואה אני בו, כי הוא בן דת המחשיבה ביותר יחס טוב בין הורים וילדים… ירשום את הכל. מכאן נאמר אצלנו: “מי האיש אשר ידה בה אבן ראשונה?” ואחר כך “יבואו הילדים לפני”. בדתו של כבוד הלבלר נאמר דבר אחר. שם נאמר: “עין תחת עין, שן תחת שן!” עקרו אותה ויהא זה הילד אשר ילדת. – –

האין אני מוכרחה, כבוד הלבלר? מה אתה אומר לכך? רצוני לדעת, מה אומרת דתך לכך? רצוני לדעת, אם לא נאמר באחד מספרי דתך: פוקד עוון בנים על אבות.

הלבלר, מבלי הרים עיניו, אמר חרש: ־ בספר הזה נאמר דוקא היפוכו של דבר.

מענין, היא צריכה לדבר אל התובע הכללי ומדברת ללבלרו:

נראה כי הלבלר נראה בעיניה כנציג סדר־עולם קדמון, שהיה בניגוד חד לסדר, שהיתה רגילה בו עד עתה. – – –

היא גם מזכירה דין סורר ומורה וזולל וסובא:

כתוב ישן־נושן, שהשערה הלבנה ביותר בראש האנושיות נראית בלונדית כנגדו.


 

ד    🔗

מובן, זוג הנאהבים הצעירים בא לפני בית המשפט. מרת בליטנשטרן זוכרת יפה יפה, כי פראנציסקה היא שישבה ליד מיטת ילדתה החולה, עד שנפחה נפשה, אך היא גם זוכרת יפה יפה, כי פראנציסקה העליבה את ילדתה בפני כל הכיתה.

– זאת לא אוכל לשכוח, לעולם! לעולם!

האומנם לא עמדתי – רושם המורה – בפני אחד הכוחות האפלים, הבלתי־נתפסים, התקועים עוד תמיד, לא כנועים, לתוך השקפותינו ושולטים בהן?

אשה זו ניזונה ממורשת אמונה תפלה – אך המבקש לעקור אותה, ואפילו באש ושלהבת, סופו מניח לה שתצא מתוכן מחודשת בכוח נעורים. כי כוחה המוסרי קיים לעד…

נזכור, כי השׂם דברים אלה בעט המורה, היה סופר ההשכלה, המאמין בכוח הכל יכול של הראציוֹ, והנה הוא נגלה כמי שיודע על מציאותם של כוחות סתר, אפלים בנו, שאינם נשלטים אלא שולטים ויסודם קיים לעד. ואם אנו תמהים על כך, אפשר שנתמַה יותר על דברים אחרים שהסופר שם בעט המורה:

אם לא אטעה, הרי אבות־אבותיה של מרת בליטנשטרן הקדישו את בכוריהם הזכרים לאלהיהם. הם היו לו ולא לאחר.

– המדינה שלנו מרחיקה מבחינה זו יותר. כל בני הנעורים – היא אומרת – נערים ונערות עד שנת הארבע עשרה קדושים יהיו לי וכוחם ישרתנו.

האין זה כעין פולחן קרבנות?

ובכן, גם כוחות־סתר אפלים בנפשנו, גם מנהגי אלילים בידנו. אך אם אנו תמהים על כך אפשר ונתמַה יותר על דברים אחרים, שהסופר שׂם בפי הייני בעדותו בפני בית המשפט.

– אותו לילה – הוא אומר – מוכרח הייתי להרהר: על שום מה אמי מניחה את פראנציסקה שתהלך ללא קישוט? הרי יכלה להזהיר ולהבריק כאור־יקרות, שהיה נראה ברחובות הסמוכים. אילו אך רצה הענק! כי הוא שמר את הכל, ואם אך ארצה, הוא שייך לי ופראנציסקה היא אז היפה מכל ואין דומה לה! על מה לא ארצה? – אני שואל את עצמי; והלא ידעתי כי בשולחן־הלילה הקטן ליד מיטת אמי מונח צרור־המפתחות הקטן, והוא הפותח את הענק… אלא שאין להתירא משלוש עיניו המבריקות!.. ואף לא יראתי… קמתי, הירח האיר… מעל מיטת־אמי…

– עתה אני מיטיב יותר להבינך – שיסעוֹ השופט – אם אסיר מעל סיפורך את מחלצות־האגדה, אין לפני אלא זאת: פתחת את קופת־הברזל של כבוד־אמך.

מעל האולם, מושבי־השופטים, כמעל ספסלי הדיינים המושבעים רפרפו באותו רגע הרוחות הקלים של הלעג; זה לחש לזה, ובבת אחת היה מחוּור לכל: הנער הזה מתחצף לשחק בנו, אך הוא נשאר רציני עד עומקו; נראה, שכמעט לא חש ברוחות המתקוממים עליו.

– כבוד הנשיא, מעשה שהיה כך היה. – אמר בקול מוגבה – תפסתי את המפתחות… שלוש עיני הענק הבריקו ביתר עוז… אך הכנעתיו. אוצר הזהב היה שלי.


 

ה    🔗

שני עולמות לפנינו: מכאן הנער המדבר על הענק ועל שלוש עיניו המבריקות כעל ממשוּת שבחוויה ושבמציאות ומכאן השופט, המושבעים, שדיבורו הוא להם בדייה, מרמה, אונאה. ובאמצע – הסופר, שלפי כל המאֶנטאליות שלו ודורו אנו מוכנים לראותו בכלל השופט והמושבעים, אך לפי גרגרי האמירות הבודדות שלו בענין כוחות־הסתר האפלים שבנפשנו, מורשת האלילות שבידנו, אנו מעמעמים להיכן יהא נוטה. וראֵה, הוא בן דור מעריצי הראַציוֹ, ההגיון, הראייה הבהירה והגלויה של העולם השטוח, הנתפס, שׂם בפי המורה נאום־סניגוריה, שאין אנו יודעים, כיצד נתגלגל לזמנו. שכּן, בבוא המורה להעיד עדוּתו, הוא מביא את הענק כאישיות, כיסוד, כגורם מכריע. הוא אומר:

בנשמתו של כל ילד חי משהו מן האלילות הישנה ומאמיניה. כאשר דת־האלהים החדשה כבר היתה חוק, התחמקו – כנאמר בספרים – לאבני הקודש ולאלהיהם בעבי היער, להקריב להם קרבנות ולחוג חגיהם, גם הם לא מצאו עדיין דרך תשובה. כוחות־הטבע הישנים לא רצו להודות באחד ויחיד כאדוניהם.

האם לא הוא הדין בילדינו? הכנסיה ובית־הספר עוברים סמוך לעולם, שהם עצמם בנו אותו, ולכאורה כבר הגיעו להתפתחות גבוהה יותר, כשעיי־המפּולת של כוחות המזג והרצון הישנים לא סולקו עדיין. מוסר! קטכיזמוס! על יד קולות רבי־התעלומה, ליד מעינות תהום ההומים לצדם ומאחוריהם?.. האין זאת, כאילו כל הנלמד הוא אך כשלכת הכוחות הישנים, כאילו ביקשו תמיד לשוב אליהם?

ובכן, שנים רבות לפני שעמד פרויד והסביר את הצד השוה שבין נפש הילד, הנוירוטיקן והפראי, בהראותו בנוּ את העולם הרחוק של טוֹטאֶם וטאבו, של האלילות, בא מסַפּר סתם והושיט קצה־התורה הזאת בקנה. הרי פירורי הדברים, למן הדיבור על כוחות־סתר האפלים שבנו, עד הדיבור על האלילוּת כיסוד־הנפש של הילד, וביחוד ההסברה בענין הענק שעיני אש לו כממשות, – כלום אין הם כשלשלת אחת? כלום אין אנו מוצאים, כי סופר זה גם הוא נתקיים בו מה שנתקיים בגיבורו: מתחת לעולמו המוּדע, המכוון, היה מהמה עולם נסתר, והוא הרגיש בפעפועיו.


 

ו    🔗

בעייה לעצמה האומרת דרשוני: האומנם מקרה היא, כי קומפּרט בן מינכנגראֶץ שבבּיהם, שבא לנשום אוירה של וינה הליבראלית, נתגלה לפנינו כך? שאלה זו כמותה כחברתה: האומנם מקרה הוא, כי זיגמונד פרויד, בן פרייבורג שבמהרין, שגידולו בתקופה ויקטוריאנית, נתגלה לפנינו כחושף סתרי נפש רבי מעקשים? ובדומה לכך: האומנם מקרה הוא, כי יוסף פופר־לינקיאוס, בן קולין שבביהם, שגדל באוירת הפוזיטיויזמוס, הוא המחבר של “הזיות ריאליסטן”? או: האומנם מקרה הוא, כי אפילו פריץ מאוטנר, בן הוז’יץ שבביהם, שערער את הדת בחיבוריו על האתיאיזם, מוותר על אלהים ואינו מוותר על המסתורין? ושאלה לפנים משאלה: האומנם מקרה הוא, כי גם זהב־הלהבה – פראנץ קאפקא, גם סיגי־הלהטים – גוסטאב מיירינק פריצתם בפראג, שהיא כעולם בפני עצמו? אין אנו מעיזים להשיב, ולכל המרובה נרמוז רמיזה לבקשת התשובה: צומת־המעבר, הן של יהדות־מזרח ויהדות־מערב, הן של סלאוויות וגרמניות, שכבת־מורשת כסויה – צומת הסיבוך בין מסורת ושיירי מרידה בתוכה (שבתאות, פראנקיזם) ומחוצה לה (טמיעה) והוא עניין גדול לעיון וחקר.


[אייר תש"ג]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49247 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!