א    🔗

כי ייזכר בינינו שמו של ליאופולד קומפרט, הרי הכוונה ברגיל לבחינתו הקרובה יותר – כמסַפּר הגיטוֹ, ולא לבחינתו הרחוקה יותר – כמסַפּר הכרך. הבחינה הקרובה יותר היא לקורא שלנו ידועה יותר – הלא תורגמו ללשוננו שניים מסיפוריו הגדולים “ליד המחרשה” ו“בין החרבות” – זה אפילו פעמיים. פעם ראשונה בתרגומו של זאב יעבץ ופעם אחרונה בעיבודו של מ. ז. וולפובסקי. הבחינה הרחוקה יותר אינה ידועה לקורא שלנו – דומה, כי לא נכתב בה בלשוננו. אדרבה, הבא לבדוק, האם נכתב מה בלשוננו על הספר, המוחזק למעריכי קומפרט כחטיבה החשובה ביותר בכתביו, הסיפור הגדול “פראנצי אוּנד הייני” יעלה, מה שאמר מבקר עברי, לאחר צאת כל כתבי קומפרט, שהעיר לאחר הערכתו המקיפה לאמור: “בסיפורו האחרון ‘פראנצי אוּנד הייניי’ יצא קאָמפֿערט מן הגהעטטאָ וינסה לערוך לנו מן העולם הגדול, ונענש… כי לא עלתה בידו. בגבול הגהעטטאָ הוא בן בית היודע כל דרך וכל שביל ואין נסתר מנגד עיניו, אך בהליכות עולם אשר מחוץ לגהעטטאָ, כוח השקפות אין אתו, וכאחד הסופרים הבינונים הנהו. לכן לא נביא את הסיפור האחרון בחשבון, לא להוסיף ולא לגרוע ממעלת קאָמפֿערט, אך כחוזה חזיונות חיי היהודים, יהיה בעינינו תמיד, וזאת תהילתו” (“האסיף”, בעריכת נ. סוקולוב, שנה א', תרמ"ה).

לאמור, הסיפור פסול בעיני המבקר העברי, עד שהוא מסרב לדבר בו, שלא להטיל פגם בדיוקנו של הסופר. אך חובת האמת מחייבת להשלים מה שהחסיר הוא. אמנם, זו השלמה באיחור של כששים שנה, אך כבר אמרו: טוב איחור מהזנחה גמורה.

 

ב    🔗

מעשה במורה, בשנות השבעים של המאה הקודמת, והוא שונה מחבריו בדרכו ובהשקפתו, עד שהוא נראה להם לפעמים כמי שדעתו בלועה, כפי שנראה מי שמקדים את דורו בדרכו ובהשקפתו. בלילות הוא יושב לאור נר בודד ורושם בספר את עניני יומו כמורה. “בספר השבוע הזה – הוא אומר – אני מבקש לרשום לא עד היכן אני הגעתי עם תלמידי אלא עד היכן הם הגיעו עמי”. הם – בכללו של דבר כל הכיתה כולה, אך לפירוטו של דבר תלמידה אחת, בת אצילים שירדו מנכסיהם, והיא יושבת עם אמה האלמנה, המתפרנסת בדוחק כגהצנית, ברובע־העניים בוינה. הגיבורה וכל אשר סביב לה נראית בשני מרכזיה – בכיתתה וממילא ייראה בית ספר כולו באורח ובבעיות; בביתה וממילא תיראה הסביבה כולה בתיאור ובהווי. מובן, מרכז מרכז ונפשותיו הפועלות – וודאי לא מקרה הוא, כי הנפש היהודית היחידה שבספר, אֵם ילדה אחרת בכיתה, והיושבת גם היא באותו בית־עניים, היא הבולטת ביותר בייחודה – והמספּר בן־בית בכאן ובכאן.

“הכנסיה – היא מוכנה במהירות יתירה לעונשי־הגוף. כלום לא מוזר הדבר? על שום מה? ואילו חוק המדינה רואה את הנגיעה הקלה בתלמיד כעלבון אישי לו והוא פוסלה ועונשה ואף למעלה מזה” – אלה הדברים, שהמורה רושם אותם בספרו, מכניסים אותנו מיד לבעיית הימים ההם, ביטול האוטונומיה של הכומר מורה הדת (המונח בימים ההם: הקואופראטור), כניעתו החיצונית ומרידתו הפנימיית. “כשם שאתה מוצא בין האנשים הגדולים – שונאי אדם, כך אתה מוצא בין ילדים – שונאי מורים. האם פראנציסקה פלדהיים נמנית עם הסוג הזה? בכיתתי לא פחות מששים וחמש תלמידות” – אלה הדברים, שהמורה רושם אותם בספרו, מכניסים אותנו מיד לבעיית הסיפור שלפנינו, הסכסוך הקשה שבין הגיבורה הצעירה ועולמה. האֵם מבקשת לפטור אותה מחובת־הלימוד שלושה חדשים לפני המועד, הנהלת־בית־הספר דוחה בקשתה והבת מזניחה חובתה. המורה מייסרה על כך.

בעלת־המום הקטנה, שישבה באחד הספסלים הקדמיים, ביקשה להתרומם ולענות, והנה פראנציסקה פלדהיים הפכה פניה כנגדה ובביטוי לא יפורש של שנאה ובוז קראה רק מלה אחת:

ראשית גילוי הוא לסכסוך, שהמורה מתאר לנו פיצוליו. חברו, המורה, שהוא בכל בן־זמנו, אומר לו:

 

ג    🔗

והנה אם הילדה הנעלבת, לינה בליטנשטרן בעצמה, בעלת צרור הבלאות, שאינו זז הימנה ושבו היא מפרנסת את בעלה הקברן ואת שמונת ילדיה. היא באה לפני המורה להתאונן על עלבון ילדתה, גם לומר דעתה בחינוך:

וענין שמיטת־המוסר הוא ענין גדול בספר. יש אפילו מונח מחודש לכך: חולה־מוסר. הנה בא המפקח ומכתיב את פראנציסקה מעשה הזאב השודד את הגדי, על מה הוא דולח את מימיו, וקופץ לשסעוֹ – והיא כותבת הכל כתיקונו, אך כשהיא נשאלת, אם הבינה את הכתוב, היא משיבה:

דברים אלה ודומיהם, היוצאים מפיה, מתמיהים את הממוּנים (המפקח כולו מבוכה: היא יודעת על דארווין, היא יודעת על מלחמת־הקיום). ובעצם, אינה אלא חוזרת על דברי ידידה מילדות, אף הוא בן אצילים, שנהפך עליהם הגלגל, אך שמרו קצת נכסים לקיים נפשם, הוא הייני אוהבה ואהובה והסמכות העליונה בעיניה. הרבה תעלומות לזוג־הנאהבים הצעיר, אך תעלומת־התעלומות הוא ארגז־הברזל, הנקרא קופה, מראשי־הגורמים בחיי־התפתחותם. הוא שנעשה להם קמעה־קמעה כאישיות נכבדה וכבירה.

אך הוא מקדים להכניעו – מדי פעם בפעם הוא מוציא מגנזיו תכשיט לקשט בו את אהובתו, לכבד את אמה ומשנתרבו מעשיו אלו, ונתגברו החשדות, באה אמו להאשימה בפני התובע הכללי ולבלרו היהודי – מוריץ פייגלר:

מענין, היא צריכה לדבר אל התובע הכללי ומדברת ללבלרו:

היא גם מזכירה דין סורר ומורה וזולל וסובא:

 

ד    🔗

מובן, זוג הנאהבים הצעירים בא לפני בית המשפט. מרת בליטנשטרן זוכרת יפה יפה, כי פראנציסקה היא שישבה ליד מיטת ילדתה החולה, עד שנפחה נפשה, אך היא גם זוכרת יפה יפה, כי פראנציסקה העליבה את ילדתה בפני כל הכיתה.

נזכור, כי השׂם דברים אלה בעט המורה, היה סופר ההשכלה, המאמין בכוח הכל יכול של הראציוֹ, והנה הוא נגלה כמי שיודע על מציאותם של כוחות סתר, אפלים בנו, שאינם נשלטים אלא שולטים ויסודם קיים לעד. ואם אנו תמהים על כך, אפשר שנתמַה יותר על דברים אחרים שהסופר שם בעט המורה:

ובכן, גם כוחות־סתר אפלים בנפשנו, גם מנהגי אלילים בידנו. אך אם אנו תמהים על כך אפשר ונתמַה יותר על דברים אחרים, שהסופר שׂם בפי הייני בעדותו בפני בית המשפט.

 

ה    🔗

שני עולמות לפנינו: מכאן הנער המדבר על הענק ועל שלוש עיניו המבריקות כעל ממשוּת שבחוויה ושבמציאות ומכאן השופט, המושבעים, שדיבורו הוא להם בדייה, מרמה, אונאה. ובאמצע – הסופר, שלפי כל המאֶנטאליות שלו ודורו אנו מוכנים לראותו בכלל השופט והמושבעים, אך לפי גרגרי האמירות הבודדות שלו בענין כוחות־הסתר האפלים שבנפשנו, מורשת האלילות שבידנו, אנו מעמעמים להיכן יהא נוטה. וראֵה, הוא בן דור מעריצי הראַציוֹ, ההגיון, הראייה הבהירה והגלויה של העולם השטוח, הנתפס, שׂם בפי המורה נאום־סניגוריה, שאין אנו יודעים, כיצד נתגלגל לזמנו. שכּן, בבוא המורה להעיד עדוּתו, הוא מביא את הענק כאישיות, כיסוד, כגורם מכריע. הוא אומר:

ובכן, שנים רבות לפני שעמד פרויד והסביר את הצד השוה שבין נפש הילד, הנוירוטיקן והפראי, בהראותו בנוּ את העולם הרחוק של טוֹטאֶם וטאבו, של האלילות, בא מסַפּר סתם והושיט קצה־התורה הזאת בקנה. הרי פירורי הדברים, למן הדיבור על כוחות־סתר האפלים שבנו, עד הדיבור על האלילוּת כיסוד־הנפש של הילד, וביחוד ההסברה בענין הענק שעיני אש לו כממשות, – כלום אין הם כשלשלת אחת? כלום אין אנו מוצאים, כי סופר זה גם הוא נתקיים בו מה שנתקיים בגיבורו: מתחת לעולמו המוּדע, המכוון, היה מהמה עולם נסתר, והוא הרגיש בפעפועיו.

 

ו    🔗

בעייה לעצמה האומרת דרשוני: האומנם מקרה היא, כי קומפּרט בן מינכנגראֶץ שבבּיהם, שבא לנשום אוירה של וינה הליבראלית, נתגלה לפנינו כך? שאלה זו כמותה כחברתה: האומנם מקרה הוא, כי זיגמונד פרויד, בן פרייבורג שבמהרין, שגידולו בתקופה ויקטוריאנית, נתגלה לפנינו כחושף סתרי נפש רבי מעקשים? ובדומה לכך: האומנם מקרה הוא, כי יוסף פופר־לינקיאוס, בן קולין שבביהם, שגדל באוירת הפוזיטיויזמוס, הוא המחבר של “הזיות ריאליסטן”? או: האומנם מקרה הוא, כי אפילו פריץ מאוטנר, בן הוז’יץ שבביהם, שערער את הדת בחיבוריו על האתיאיזם, מוותר על אלהים ואינו מוותר על המסתורין? ושאלה לפנים משאלה: האומנם מקרה הוא, כי גם זהב־הלהבה – פראנץ קאפקא, גם סיגי־הלהטים – גוסטאב מיירינק פריצתם בפראג, שהיא כעולם בפני עצמו? אין אנו מעיזים להשיב, ולכל המרובה נרמוז רמיזה לבקשת התשובה: צומת־המעבר, הן של יהדות־מזרח ויהדות־מערב, הן של סלאוויות וגרמניות, שכבת־מורשת כסויה – צומת הסיבוך בין מסורת ושיירי מרידה בתוכה (שבתאות, פראנקיזם) ומחוצה לה (טמיעה) והוא עניין גדול לעיון וחקר.

[אייר תש"ג]