תל־אביב, 4 באבגוסט 1944

בפתיחת מועצת המפלגה בפתח־תקוה בסוף מאי ש"ז הצגתי שורה של שאלות כאובות ומרות שנישאו אז כמדומני על שפתי רוב פועלי ארץ־ישראל: המתחילה תנועת־הפועלים הארצישראלית להתפורר? העומדת ההסתדרות ליהפך לזירת־התגוששות של מיעוטים מחוסרי־אונים ומחוסרי־אחריות? היתמוטט מעמדו של הפועל העברי בישוב ובציונות?

תשובה ראשונה לשאלה זו ניתנה על־ידי שבעה־עשר אלף פועלים ועובדים בלתי מפלגתיים – מהקיבוץ, הקבוצה, המושב, המושבה, מפועלי בתי־החרושת, הובלה, בנין, עבודות ציבוריות, נמל וצי, פקידים ומורים, עובדי־מדע וסופרים, אשר נזעקו לקריאת מפלגת פועלי ארץ־ישראל לעמוד בפרץ אשר נתגלע במחנה – נזעקו בכוח, במידות ובנאמנות אשר הפליאו גם את קוראי הקריאה. בתנועתנו כבר ראינו כמה מעשים של התעלות והתרוממות ציבורית ברגעים קשים ומסוכנים, אבל מעשה כביר כזה עוד לא ראתה אפילו תנועתנו. זה היה מיפעל־האיחוד רב־הכמות ורב התנופה ביותר שקם בארץ לאחר היווסד הסתדרותנו הכללית. הנסיונות העלובים והנלעגים שנעשו פה ושם להטיל דופי ולעז בהתעוררות המונית זו, התעוררות של חרדה ואחריות לאחדותנו המעמדית ושליחותנו הציונית – אינם מעידים על רמה שכלית מוסרית גבוהה של המנסים.

המעמד הגדול של שבעה־עשר אלף פועלים מהכפר ומהעיר שנצטרפו למפלגת פועלי ארץ־ישראל “למען שאת את נס היצירה והמלחמה של הפועל העברי לעם דווּי ומעונה” – לא היה הפגנה חד־פעמית, ועוד נתכנו לו עלילות ונצורות בחידוש פני התנועה בארץ לאחר גמר פרשת הבחירות.

השבוע ניתנה התשובה השניה¹. עוד לא ידועים הפרטים על מיפקד־הכוחות הגדול שנתקיים בימים האלה בישוב, אבל הפרטים אינם קובעים. למרות השתוללות פרועה של יצרי הפילוג בתוך מחנה הפועלים ומחוצה לו, למרות השותפות המוזרה שקמה למעשה בין “משמר”² מצד אחד ובין “המשקיף”³ ו“הבוקר” מצד שני בהטלת שיקוצים ועלילות־זיופים על הבחירות עוד בטרם נתקיימו, ולמרות ההפרעות שבאו מצד תקיפים מקומיים בעריכת הבחירות – נהרו אלפים ורבבות למלא חובתם האזרחית והציונית בישוב, והפועל היהודי שוב לא הכזיב; שוב הלך בראש הישוב. מאמצי תעמולה והסתה ושיסוי במטרה לפורר ולפצל את הכוח ההיסטורי המלוכד ההולך בראש תנועת־הפועלים מאז היותה ועד היום הזה עלו בתוהו – ציבור הפועלים הרחב שמר אמונים למפלגתו.

לפני שנתיים, לפני הקרע, הכריז אחד מראשי סיעה ב'⁴ על התגאותו במפלגת פועלי ארץ ישראל, ש“היא מפלגת הרוב, אשר כיוונה ובנתה והיא האחראית יותר ממישהו על היש בארץ, על הקרקע הזה שבידינו ועל הרכוש הזה שבידינו, ־ שיש לפועלי ארץ־ישראל בתקופה הזאת. מפלגה שששים ותשעה אחוז מהפועלים מצביעים יחד בעדה, נותנים לה אמון וכוח ויפוי־כח – ומפני זה הוא גאה על מקומה בישוב, על מקומה בציונות, על מקומה כלפי הממשלה”. מה היה צריך אותו מנהיג להגיד עכשיו לאחר שבמשך שבועות וחדשים הושקעו כל כך הרבה עמל וכוחות ואמצעים לשסות, להלעיז ולהטיל דופי במפלגה למען פרק וערער את “האמון והכוח והיפוי־כח” – ופועלי ארץ־ישראל לא נרתעו ועמדו שוב כסלע איתן סביב מפלגתם, והתשובה אשר נתנו רבבות הפועלים בבחירות לאסיפת הנבחרים – גם המלעיגים והמעלילים לא יהינו עוד לסלפה.

מעין־חרוד ומתל־אביב יצא הקיטרוג הגדול על מפלגת פועלי ארץ־ישראל. – פה ושם נמנו וגמרו החולשים על סיעה ב' לבצע את מהפכת־החצר ולהפוך את מפלגת הרוב למפלגת־מיעוט. למען הוות כף־המאזנים אשר תחזיק את ההכרעה והשלטון בהסתדרות. ופועלי עין־חרוד ותל־אביב – יחד עם פועלי ירושלים וחיפה, פועלי המושבות ומשקי הפועלים לכל צורות התישבותם, הוציאו את משפטם. בשני המקומות גם יחד, כמו בכל שאר המקומות בארץ, הביעו לא פחות מששים אחוז של הבוחרים את אי־אמונם למקטרגים ולמפלגים, והתרכזו סביב מפלגתם של פועלי ארץ־ישראל.

רק עיוור אינו רואה את משמעותה העמוקה של הצבעת החברים במקומות כעין־חרוד ותל־יוסף – ישובים מרכזיים בקיבוץ המאוחד, לאחר שסיעה ב' ניסתה בכל האמצעים הכשרים ושאינם־כשרים להוכיח לציבור הפועלים כאילו סיעה ב' והקיבוץ־המאוחד הם היינו הך.

עין־חרוד ותל־יוסף, כפר גלעדי ואשדות־יעקב הזימו את הבדותה הזאת, ופועלי תל־אביב וחיפה, המושבות והמשקים ברבבותיהם עשו לאל את הנסיון לערער את הכוח המאוחד והמדריך של פועלי ארץ־ישראל – – ובתוך הישוב מופיע שוב הפועל העברי לא מפורר ומפוצל, חסר־אונים וחסר־ישע, אלא כשהוא מלוכד ומרוכז במפלגת־מעמד גדולה הנשענת על רבבות פועלים בחקלאות ובחרושת, בבנין, בהובלה, ביבשה ובים, בעבודה שכירה ובמשק־פועלים עצמאי, ביגיע־כפיים ובעבודת־רוח, בוותיקי העליה השניה ובצעירי המשמרת החלוצית מכל העדות וקיבוצי הגלויות, מפלגה אשר לא היתה כמותה בתנועת־הפועלים היהודית ואשר מאז היות תנועת־הפועלים הארצישראלית – היא עומדת בראשה.

ובשבוע הבא ייתבעו שוב פועלי ארץ־ישראל לתת תשובה – תשובה אחרונה פוסקת: לא על דמות המפלגה, כבכינוס הפועלים הבלתי־מפלגתיים; לא על דמות הישוב וכנסת־ישראל, כבבחירות לאסיפת־הנבחרים, אלא על דמות הסתדרות העובדים עצמה, בית־היוצר של כנסת העבודה העברית, סדן המהפכה והיצירה של בוני־המולדת ומייסדי־מדינה.

הסתדרות העובדים הוקמה לפני עשרים וחמש שנה, בחנוכה תרפ“א. היא לא נבראה יש מאין. לפני הקמת ההסתדרות פעלו ועשו בארץ “אחדות העבודה” ו”הפועל הצעיר" – שמילאו גם תפקידים מפלגתיים וגם תפקידים הסתדרותיים, והניחו יסוד לכל יצירות הפועל העברי וערכיו המוסריים והחברתיים בארץ: עבודה עברית, שמירה והגנה, לשון ותרבות עברית, התישבות עובדת, קבוצה ומושב, מוסדות לעזרה הדדית וקואופרציה יצרנית וקבלנית, שיוויון האשה ושיתופה המלא ביצירתו ומלחמתו של הפועל, איחוי קרעי העדות והשבטים וקיבוץ גלויות, מלחמה פוליטית ומקצועית, מלחמה על זכויות הפועל והעם, יצירת הון מעמדי ולאומי, טיפוח תנועה חלוצית והקמת עתונות וספרות פועלית.

גם לפני היווסד ההסתדרות נתקיימו הסתדרויות מקצועיות: הסתדרות חקלאית, הסתדרות פקידים, הסתדרות פועלי רכבת, דואר וטלגרף, אגודות מקצועיות מקומיות ומועצות פועלים עירוניות.

עם היווסד ההסתדרות הוקמה המסגרת הכללית, שליכדה בכלי רב־אונים אחד את כל המיפעל והיצירות והמרץ והכוח, היוצר והלוחם של ציבור הפועלים בארץ.

חנוכה תרפ"א תישאר מפני כך תאריך גדול בתולדות תנועתנו, ־ אך כשם שאין זה תאריך־בראשית, אין זה גם תאריך של סיום. הדפוס שהוצק אז אינו דפוס סופי ואחרון. ההסתדרות היא יצירה חיה, מתפתחת וגדלה וחלות בה – כבכל דבר חי ומתפתח – חליפות ותמורות בלתי־פוסקות; דרכים חדשים ונסיבות חדשות מצריכים כלים ודרכי־פעולה שונים, ויש להתיך מדי פעם בפעם את הדפוסים ולצקת אותם מחדש למען יתאימו לתנאים ולתפקידים החדשים – וביחוד בשעה זו כשאנו עומדים על סף תקופה חדשה, על סף הכרעות חמורות, על סף פרשת דרכים היסטורית עם גמר המלחמה באירופה.

מאז נוסדה ההסתדרות גדלנו פי שלושים ויותר. מארבעת אלפים וחמש־מאות חברי ההסתדרות הגענו למאה וחמישים אלף. הסתעף והתגוון הרכבנו המקצועי. במקום שנים־שלושה מקצועות – אנו עסוקים עכשיו בענפי־עבודה שונים ומרובים בחקלאות ובחרושת, מלאכה ובנין, הובלה ותחבורה ביבשה ובים; הסתעף והתגוון גם הרכבנו החברתי והתרבותי.

בימיה הראשונים של ההסתדרות היה ציבורנו מורכב ברובו הגדול מיוצאי “החלוץ” ותנועות ציוניות סוציאליסטיות ומצויד ברכוש תרבותי ורעיוני לא־קטן. במשך הזמן קלטנו המוני פועלים שבאו לארץ ולעבודה מתוך אונס ומצוק בלבד, והם יוצאי שכבות ועדות וארצות ללא חינוך ותרבות וחיי תנועה, ובציבורנו נוצרו מרחקים תרבותיים המסכנים את שלימותו ואחדותו וקשרי תרבותו. זרות לשונית ורעיונית, נכר תרבותי וחברתי דנים מאות ואלפים בתוכנו לחברות פיקטיבית בהסתדרות.

פועלים אלה עלולים להיות טרף לכל דימאגוגיה “ימנית” או “שמאלית” וברגע משבר וזעזוע – כאלה שמזומנים לנו מזמן לזמן, אם מתוך סיבות כלכליות או פוליטיות, ייהפכו לגורמי חולשה וכשלון במקום מרכזי כוח ומישען.

מאז היווסד ההסתדרות הוטל על ציבור הפועלים עול משפחה וצער גידול־בנים. פועלי ארץ־ישראל בזמן היווסד ההסתדרות היו כמעט תנועת־נוער, ומעטים ביניהם היו בעלי־משפחה. מאז גדל דור שני ושלישי, ושאלת ההמשך ומקומו של הדור השני בתנועה נעשתה חיונית; בכפר העובד נפתרה שאלה זו כמעט מאליה, באופן הטבעי ביותר; הבנים והבנות ממשיכים מיפעל הוריהם גם בקבוצה וגם במושב, ולא עוד אלא שהם נראים מושרשים יותר בכפר. הם ינקו את העבודה והחקלאות עם חלב אמם. לא כן בעיר. השאלה של ההמשך היא קשה, ואין זו רק שאלת ההורים בלבד. זוהי שאלת התנועה. בני הפועלים היהודים בארצות אחרות עוזבים את העבודה. והאב, גם כשהוא חבר במפלגה סוציאליסטית, אינו מצטער על כך, ואינו רואה בזאת כל פגם. אם כדבר הזה יקרה בתוכנו, אין זה רק דילדול כוחה של התנועה, אלא ערעור יסודותיה.

עכשיו, כשקיבוצי־היהדות הגדולים באירופה המזרחית נשמדו, החריפה במיוחד שאלת הריזירבה החלוצית שלנו – ובעיית הדור השני בתוכנו נעשתה משום כך עוד יותר חיונית.

לבסוף – מאז היווסד ההסתדרות הוטלה עלינו אחריות ציונית כבדה. לפני עשרים וחמש שנים היה ציבור הפועלים דחוק בפינה בלי כל מעמד בישוב ובציונות. לא היה אף ועד מושבה אחד ולא ועד קהילה בעיר שהיה בה פועל. גם במוסדות התנועה הציונית לא היתה כמעט דריסת־רגל לבאי־כוח הפועלים מאז הוטלה על תנועתנו אחריות כבדה גם בישוב וגם בציונות.

ואילו היו ימים אלה ימים כתיקונם היינו, לרגל כל התמורות והחליפות, חייבים בבדיקה יסודית של דפוסי תנועתנו ודרכי פעולתה – אם הם הולמים את המציאות החדשה וצרכיה המשתנים. אולם אנו עומדים עכשיו על פרשת־דרכים היסטורית; לגבי העולם – אנו מתקרבים לקץ המלחמה; לגבי עצמנו, ־ אנו עומדים ערב המערכה של העם היהודי.

גורלו של כל יחיד בתוכנו – לא פחות מגורלו של הכלל כולו – הכלל המעמדי והכלל הלאומי – יוכרע בשנים הקרובות. המעבר ממשק מלחמה למשק שלום יהא כרוך בזעזועים כלכליים קשים. אלפי פועלים העובדים עכשיו במחנות־צבא ובבתי־חרושת המייצרים מיצרכים צבאיים, בהכרח יופנו למשק ציווילי. לעומת צמצומם או הפסקתם של ענפי עבודה מלחמתיים יתרבו ויתחדשו ענפי־עבודה של ימי שלום, ובשורה הראשונה בנין ועבודות ציבוריות. בעקבות העליה תבוא התישבות חדשה, הרחבת החרושת וההובלה ועבודות ימיות. אולם המעבר מעבודה אחת לשניה לא יהיה פשוט וקל. באיזו מידה תוכל ההסתדרות לעמוד בפרץ ולשמש מישען, מגן ועזר להמוני הפועלים הנמצאים כבר בארץ – ולבאים?

אנו צפויים לא לזעזועים כלכליים בלבד. אנו חיים עכשיו במישטר של הספר הלבן, ואין אנו מעלים על הדעת הישארותו של מישטר זה. אולם לא באפס־יד ומאליו יבוטל הספר הלבן. ייתכנו זעזועים מדיניים חמורים, ונצטרך לעמוד במיבחנים קשים. ושוב מתעוררת השאלה: התוכל ההסתדרות לעמוד בפרץ ולשמש מישען, מגן ועזר לישוב כולו ולעם? ההסתדרות תיתבע להכרעות חמורות ורבות־אחריות, גם בענינים חיוניים של המוני חבריה וגם בענינים גורליים של העם כולו. היא תידרש לעמוד במערכות כלכליות ומדיניות. כל אשר עשתה ההסתדרות עד עכשיו, כל האמצעים והכוח והנסיון אשר צברה, והמיפעלים והכלים אשר הקימה, אינם אולי אלא הכנה והקדמה למה שעתידה ומצווה ההסתדרות לעשות בשנות־ההכרעה הקרובות כלפי־פנים וכלפי־חוץ.

והדמות אשר תיקבע להסתדרות לשלוש השנים הקרובות – שנות הכרעה בעולם כולו, ועוד יותר בעולמנו אנו – הכוח אשר יינתן בידה, הדרך שיותווה לפעולתה – יכריעו, יותר מכל גורם יהודי בודד אחר, את הכף במאבק הגדול שבו יעמוד העם העברי לאחר גמר המלחמה. התוכל ההסתדרות, בשנות מיבחן אלו, לשמש חומת־מגן לרבבות חבריה במלחמת קיומם הקשה מצד אחד, ומנוף־הצלה ופדות לעם ישראל בהיאבקותו ההיסטורית מצד שני? זוהי השאלה הגדולה, המרכזית שהועמדה לפני 150,000 חברי ההסתדרות ביום הבחירות. והתשובה תלויה בהכרעת הציבור בשתי השאלות הגדולות השנויות במחלוקת בתוך ציבורנו: שאלת אחדותנו הפועלית והיהודית ושאלת מדיניותנו הציונית.

ייתכן שלצרכי תעמולת בחירות מועיל לסיעה זו או אחרת להמציא ניגוד בין אלה שדוגלים בהתישבות חקלאית ובין אלה ששוללים אותה, כביכול; בין אלה שאדוקים בערכים החלוציים של עבודה, הגנה, הגשמה עצמית ובין אלה שמתכחשים לה כביכול; בין אלה שהם בעד עצמאותם המעמדית של פועלי ארץ־ישראל ובין אלה שרוצים בשם העם “לשעבד” את פועלי ארץ־ישראל. ייתכן שיש בציבורנו גם פועלים שאין להם מושג על ההסתדרות, מייסדיה בוניה ומקיימיה, והם מוכנים לקלוט הסברה זו שמפלגתו של א. הרצפלד מתכחשת להתישבות חקלאית, וחבריו של ב. כצנלסון התפרקו מערכים חלוציים, ואנשים כשאול מאירוב מתנכרים לעליית־מעפילים, וגולדה מאירסון מסייעת בידי הממשלה לגזול מהפועלים זכות השביתה, וסירני מגבעת־ברנר ומאות ממייסדי ההתישבות הקיבוצית וראשוניה – רוצים לפרק את הקיבוץ המאוחד, ויבנאלי הוא אויב וצר לעדה התימנית, ושכל מפלגת פועלי ארץ־ישראל אינה אלא כנופיה של פקידים המתפרנסים על חשבון הציבור ומשתלטים בכוח ובמרמה על ציבור הפועלים.

ייתכן שיש מאות ואלפי חברי ההסתדרות שדברי הבל והבאי כאלה יתקבלו על לבם. אולם הוויכוח שנחלקו בו גם הפועלים בעין־חרוד וגם הפועלים בתל־אביב אינו אלא בשתי שאלות אלו:

א) איחוד או פיצול – בהסתדרות, במפלגה, ב“החלוץ”. בבית־הספר, בתנועה הקיבוצית, בנוער, בישוב, בציונות, בכוחות הבטחון, בעליה. הנתאחד על ערכי־היסוד המשותפים לכולנו – או נתפצל ונתבדל ונתחלק לפי גווני־גוונים והלכי־רוח ושינויי־סגנון וחילוקי־דעות שוטפים? הנקיים הסתדרות כללית אחת לכל פועלי ארץ־ישראל בלי הבדל דעה, עדה, מוצא, יחס לדת השקפה מדינית ותפיסה אידיאולוגית – או כמיספר הדעות והאידיאולוגיות יהיה גם מיספר הסתדרויותינו? הנקיים מפלגה ציונית־סוציאליסטית אחת המאחדת בתוכה את כל חברי ההסתדרות, שיש להם זיקה רעיונית ומעשית לחזון הציוני־הסוציאליסטי על יסוד חירות ויכוח ובירור וכושר הכרעה וביצוע – או שכל צורת התישבות, תפיסה פילוסופית, גישה פוליטית וגוון אידיאולוגי יתבצרו במסגרות נפרדות ומתחרות, ולא תשעים האחוזים המשותפים לכולם, אלא עשרת האחוזים הנפרדים יהוו את היסוד של הסיעות המפלגתיות, והעיקר ייהפך לטפל והטפל לעיקר?

הנטפח תנועה חלוצית מאוחדת על יסוד הערכים המשותפים והכלליים של פועלי ארץ־ישראל, כפי שנתגלמו בדגניה, בכפר־גלעדי, בעין־חרוד, בנהלל, בכפר־ויתקין, בטירת־צבי ובמשמר־העמק – או נפצל ונפורר את הנוער לפי צורות ההתיישבות, הסיעות המפלגתיות והזרמים הפוליטיים שבתוך ארץ־ישראל העובדת?

היהיה בית־ספר מאוחד לכל ילדי הפועלים בכפר ובעיר אשר יחנך ויכשיר אותם לחיים חלוציים בהתישבות, בהתגוננות, ולשליחות חלוצית במעמד ובעם – או כפי שנהוג עכשיו בעמק שילדי קבוצה אחת אינם יכולים ללמוד בבית אחד עם ילדי קבוצה שניה המשתייכת לגוש התישבותי אחר, ועוד מעט יגזרו על נשואי־תערובת בין קיבוצים שונים ובין צורות־התישבות שונות.

בבחירות לאסיפה־הנבחרים הופיעו למעלה מעשרים וחמש רשימות בישוב של קצת למעלה מחצי מיליון נפש. בארצות־הברית של אמריקה הצפונית מופיעות רק שתי רשימות, באנגליה רק שלוש. פועלי ארץ־ישראל רצו להיות לדוגמה לישוב באחדותם ובשלימותם הפנימית, ואת אשר עשו בארץ ובעם – עשו בכוח אחדותם. בלי הסתדרות כללית לא היו הפועלים היהודים כובשים לעצמם יכולת־עבודה ותנאי־עבודה והישגים מקצועיים שאין דוגמתם בכל הארצות השכנות ובקרב שכנינו; ובלי איחודנו הפוליטי לא היינו מגיעים למעמדנו האחראי בישוב ובציונות. אולם אין אחדות מוקמת פעם ולעולמים. בלי מאמצים מתמידים וגוברים, אין האחדות מתקיימת גם בארץ של ציבור־פועלים יציב ומגובש, ולא כל שכן בארץ של עליה, בארץ של התהוות וצמיחה וגידול בלתי־פוסקים.

איחוד כפילוג אינו אקט חד־פעמי, אלא מגמה וכיוון, ושתי המגמות מתרוצצות בהסתדרות ובציבור כל השנים – ואין פלא שבשעת־מיבחן זו נתחדד הריב ביניהן. בוויכוח שנתקיים בועד־הפועל של ההסתדרות⁵ ובמועצה על הוראות למשלחת לקונגרס־הפועלים הבינלאומי, בא לידי גילוי בהיר הריב בין שתי המגמות.

מפלגת פועלי ארץ־ישראל אמרה לדרוש בקונגרס אחדות־פועלים עולמית, אשר תכלול פועלי כל הארצות בלי יוצא מן הכלל, והאחדות אשר תקום תהיה גם פוליטית וגם מקצועית; דבּּרי השומר הצעיר דרשו אחדות מקצועית בלבד, כי בשטח הפוליטי הם מוסיפים להחזיק בתורת הפלגנות של הקומאינטרן אשר בינתיים שבק חיים לכל חי. השומר הצעיר נוקט בעמדה זו לא רק כלפי־חוץ אלא גם כלפי־פנים, ומשום כך הוא דורש צמצום סמכותה של ההסתדרות לפעול רק בענינים מוסמכים, ואין הוא מקבל מרות מעמד־הפועלים בכמה וכמה ענינים. הוא מקיים בכל מקום שזה ניתן לו “החלוץ” מיוחד משלו, בית־ספר נפרד לנוער שלו, מתבדל מציבור הפועלים בענינים מוניציפאליים, ואינו מקבל מרות סיעת־הפועלים בקונגרסים הציוניים בשאלות העיקריות, גם כשהוא משתתף בתוכה. אולם להשומר הצעיר יש יתרון אחד: הוא מחייב פילוג ופירוד – ואינו מסתיר זאת. אולם יש סיעה אחת בתוכנו העושה מעשי פילוג ומבקשת שכר כמאחד. חלומה של סיעה זו בבחירות לוועידת ההסתדרות היא הפיכת ההסתדרות לסיעות סיעות של מיעוטים, אשר אף אחת מהן אין בכוחה לכוון את ההסתדרות, להתוות את דרכה. משטר זה של מיעוטים, המתפרנסים מפיוסים וסחיטות הדדיים על חשבון ערכים ועקרונות ידון את ההסתדרות לחוסר־אונים, ישתק את התנופה החלוצית, יחבל את פעולתה המקצועית, יערער כושר יצירתה ומלחמתה – דוקא בשנות־הכרעה חמורות אלו הצפויות לנו. כשגם לפרט הפועלי, לכל יחיד ויחיד בתוכנו, ועוד יותר לכלל, לכלל המעמד וכלל העם, דרוש הכוח המלוכד והאחראי והחלוצי של ציבור הפועלים, אשר יעמוד כחומה חיה סביב כל יחיד במלחמת־קיומו ויאציל את מלוא כוחו ויכלתו לעם היהודי המתבוסס ביסורים ונאבק על הצלתו וגאולתו.