במה נקבל פני הבאות    🔗

א. עד תום המלחמה – רק חזית אחת    🔗

במה נקבל את פני הבאות? מעולם לא עמדה בפנינו שאלה רבת־משמעות כזו, כי אנו ניצבים על סף – או בתוך – מהפכה היסטורית שלא היתה אולי כמוה בתולדות העם העברי, וראית מהותה של המהפכה וכוננות לקראת המציאות החדשה הצרורה בכנפיה, מתנה את הצלחתה. במלחמה כבמהפכה, אפשר לנצח – ולהפסיד פרי הנצחון, אם לא יודעים בעוד זמן לנצל אפשרויות הנצחון, אם לא יודעים בעוד זמן לנצל אפשרויות הנצחון ואין מכשירים כוחות ותנאים לניצולן.

קודם כל יש לראות בפני מה אנו עומדים ברגע זה. הח' דובדבני דרש לפתוח חזית שניה – חזית העליה וההתישבות, ועמד על כך שלא נחכה בהרחבת העליה וההתישבות עד תום המלחמה ולא נסתפק בממדים המצומצמים של ימים אלה. אני תמים דעים עם תביעתו, אולם איני מקבל את הגדרתו של “חזית שניה” עד תום המלחמה יש לנו רק חזית אחת, והיא חזית המלחמה. אין זאת אומרת שעד אז אין עליה והתישבות – כי חזית המלחמה מחייבת עליה והתישבות במשך המלחמה כמעט לא יתכן בלי שתי אלה. ולמה אני חולק על ההגדרה? באשר העליה וההתישבות – לפני בוא השלום – מותנות על ידי צרכי המלחמה וכפופות לתנאי המלחמה. עלינו לעסוק עכשיו בעליה הדרושה למלחמה ולעסוק בהתישבות המבצרת את חזיתות המלחמה שלנו. בתקופת המלחמה לא נוכל לעשות עליה והתישבות אחרת. קשה להשלים עם השתעבדותנו למלחמה ושעבוד צרכינו החשובים והיקרים ביותר לתביעות המלחמה. – קשה גם להשלים עם עצם היות מלחמה. אבל אין ברירה, וכל זמן שיש מלחמה היא כופה עלינו הכל – וגם שני לוחות הברית של חזון חיינו, העליה וההתישבות, אינם יוצאים מן הכלל. ואל נטעה לחשוב שההפוגה משנה פני הדברים – ההפוגה אינה אלא אחד מדרכי המלחמה בנו. מטרת כל מלחמה היא שבירת רצונו של האויב (אם המטרה איננה השמדת האויב גופו, כאשר היתה זו מטרת מלחמתו של היטלר ביהודים וכן גם מטרת מלחמתו של המופתי). ולמטרה זו משתמשים לא רק בכלי־משחית פיסיים: רובים, מקלעים, תותחים, פצצות, טנקים, טורפדות, אוירונים וכדומה, אלא גם באמצעים כלכליים־משקיים ונפשיים–מוסריים. גם במכשירים אלה אפשר לערער את כוחו ורצונו של האויב לעמוד בקרב – ולהביא אותו לידי כניעה, כלומר לידי קבלת רצון היריב. ההפוגה – היא אחד האמצעים לשבירת רצוננו. אמנם ההפוגה חלה על שני הצדדים, גם עלינו וגם על הערבים. והפוגה ממושכת עלולה גם לרופף ולערער רצון הערבים. אולם יש לזכור שבמלחמה זו יש לא שנים, אלא שלושה צדדים והצד השלישי – הממשלה של באֶוין – מעונין בשבירת רצונם של היהודים והערבים כאחד, כי ממשלה זו עוינת לנו לא באשר היא אוהבת את הערבים, אלא להיפך באשר היא שואפת לשעבד את הערבים – במצרים, בסודאן, בעיראק, בסוריה, בעבר הירדן, בסעודיה, בלוביה, ובכל מקום אחר – למטרותיה היא, והיא מסיתה את הערבים בנו למען תקל עליה מלאכת ההשתלטות במזרח, והיא חוששת – ובצדק – שמדינת־ישראל עצמאית ומתקדמת תשמש גורם משחרר ומקדם גם לגבי העולם הערבי ותסייע במישרין ובעקיפין לחיזוק עצמאותן של מדינות ערב. ואין כהפוגה אמצעי בדוק ומנוסה שעלול להביא לידי החלשתם ושבירת רצונם של שני הצדדים הנלחמים, גם של היהודים וגם של הערבים. ואי אפשר לנו לא לראות בהפוגה המשך המלחמה נגדנו – וכל עוד יש מלחמה יש חזית אחת: חזית המלחמה, והיא שלטת בכל, ומתנה הכל, ללא יוצא מן הכלל, כי ברגע שרצוננו נשבר ואנו נכנעים – אין עליה, אין התישבות, אין ח־־־ אין עבודה, אין קיבוץ, אין חזון, אין כלום – גורלנו נחרץ לעבדות או להשמדה. ומשום כך עלינו לראות מרכז הדברים – בצרכי חזית המלחמה, וצרכים אלה קודמים לכל. פה ושם, אולי מפני אשליה מטעה שמולידה ההפוגה, יש רצון לפרוק מעלינו העול הקשה של המלחמה, וגוברת הנטיה לשמור על צרכי המשק, החרושת, הקבוץ, החקלאות על חשבון תגבורת כוחנו המלחמתי, ונטיה זו מתגלית גם בחלקים החלוציים ביותר של תנועתנו, ומשום כך היא מסוכנת ביותר. בנקל אפשר להתגבר על השתמטות פרטית של פורקי עול ומוגי לב – אבל לא קל לעמוד בפני דאגה חלוצית ונאמנה של המשקים, המושבים והקבוצים – לחברות נוער, לגרעיני הכשרה, לנוער עולה וכדומה. ויש חובה קשה וקדושה להתאכזר על עצמנו ועל נכסינו היקרים ביותר, למען נגביר כוח־המחץ שלנו בחזיתות ונמציא כוח־אדם הדרוש לתותחנים, לגדודי השריון, לחיל האויר, לחיל הים ולשרותים החיוניים – ואם גם נחתוך בבשר מן החי. ואסור שההפוגה תרדים אותנו ותפחית את דריכותנו וכוננותנו במשהו.

כוחנו יונק מעליה והתישבות

אולם אין ניגוד בין צרכי המלחמה ובין הגברת העליה וההתישבות. להיפך, כוחנו יונק משתי אלה. בלי העליה בתשעת חדשי המלחמה, לא היה כוחנו הצבאי מגיע לממדיו הנוכחיים – והוא עדיין לא הגיע לשיאו, ובלי התישבות לא היינו מחזיקים מעמד בכמה חזיתות. אילו היה כל הצבא שישנו עכשיו בידינו – ולא היו לנו המשקים שיש לנו בגליל ובנגב ובסביבות ירושלם, ספק רב הוא אם היינו עומדים בשער כאשר עמדנו והיינו כובשים מה שכבשנו. אולם המלחמה וצרכיה קובעים עכשיו את אפייה של העליה ותכנון ההתישבות – שתיהן חייבות לשרת בראש וראשונה את צרכי החזית, ואסור לעשות דבר שעומד בניגוד לצרכים אלה. אסור לנו לשמור על צרכי המשק – אם שמירת צרכים אלה תחליש את כוחנו הקרבי או תמנע את האדרתו. ואסור לנו לרחם על עצמנו, על בנינו, על משקינו, על נכסינו החשובים ביותר – אם אנו רוצים לרחם על חרותנו ועצמאותנו שבה תלוי הכל. הנצחון קודם לכל – כי רק הנצחון יבטיח קיום ילדינו, משקינו, נכסינו, חזוננו ועתידנו. והעליה הנדרשת היא עליה שמגבירה מיד כוחנו הצבאי וההתישבות הנדרשת היא ההתישבות המגבירה מעמדנו בחזיתות ועוזרת לנו לשבור רצון האויב. כל אורח חיינו יש להתאימו לצרכי המלחמה. עלינו להסתפק במועט, לחיות חיי צנע, להגביר בתוכנו עזרה הדדית, ולקבל על עצמנו העול הקשה והאכזרי של משמעת המלחמה. אין אנו אמונים על משמעת זו, והיא קשה לנו מאין כמוה – באשר היא סותרת את כל ערכי החירות והיצירה שעליהם גאוותנו. אולם דוקא נאמנותנו לערכים אלה מצווה עלינו הפעם השתעבדות ללא סייג למשמעת המלחמה – אין דרך אחרת לנצחון.

ב. מערכה בין העם היהודי וכל שוטניו בעולם    🔗

אנו עומדים על סף מפנה של תמורות עמוקות ומרחיקות לכת, על סף מהפכה גדולה, שלא היתה כמוה בחיינו. יתכן שהיא תסתיים בתבוסה, בהרס, בחורבן, יש גם אפשרות כזו, ועלינו לראותה בעינים פקוחות. אבל יתכן – ואני מקווה שכך יהיה – שהמפנה יפתח לפנינו מרחבים היסטוריים רבי־עלילות, מרחבים היסטוריים רבי־עלילות, מרחבים אנושיים, יהודיים, סוציאליסטיים, ועלילות יצירה התישבותית, חברתית, מדעית, רוחנית, שעד כה לא העזנו לחלום עליהם.

שתי האפשרויות הסותרות זו לזו, הגנוזות במהפכה המתחוללת בחיינו, לא הגורם הצבאי בלבד יכריע ביניהן. כל דריכותנו עכשיו היא לקראת נצחון צבאי. בלעדיו נכרע ונפול. כשלוננו הצבאי פירושו כשלון כולל: כשלון העליה וההתישבות, כשלון העצמאות – אולי כליון פיסי וחמרי גמור. אבל נצחוננו הצבאי – כשהוא לבדו – אינו מבסס עדיין את מבוקשנו ההיסטורי, ואינו מוליך אותנו לקראת מחוז חפצנו היהודי והאנושי. ולא אחד הוא מכשול בדרכנו.

מלבד המערכה הצבאית – יש לנו גם מערכה מדינית. אנו עומדים לא רק בפני צבאות ערב – אלא במידה ידועה בפני העולם כולו. זוהי מערכה היסטורית שבין העם היהודי ובין כל שוטניו, נוגשיו ומנדיו בכל העמים ובכל הארצות מאז ומעולם. אין זו מערכה מקומית, ושרשיה בזמן אינם נעוצים בהווה בלבד. ישראל תובע עכשיו עלבון כל הדורות, מתדיין עם כל האומות, וגמר המערכה יהיה גמר בין־לאומי.

גם בימינו יש עוד מלחמות מקומיות שאינן נוגעות לעולם כולו ועמים שלא –קום המעשה מסיחים מהן דעתם, ואיש לא מתערב בהן. יש שבטים במרכז אפריקה שנלחמים זה בזה בלי הרף, והמנצח אוכל בשר המנוצח כפרס הנצחון – ואין פוצה פה. בימי הבינים היו מלחמות בלתי פוסקות שלא חרגו ממסגרתן המקומית, היו מלחמות כאלה גם בדורות האחרונים. במלחמה זו – שבה מעורבים היהודים, והיא נערכת בארץ־ישראל ועל ארץ־ישראל – כמעט כל העולם הוא “צד” בדבר. העולם כולו רגיש כלפי היהודים – ורגיש כלפי ארץ־ישראל. והסכסוך בינינו ובין הערבים מסעיר את העולם יותר מהסכסוכים שבקרב מאות המיליונים של הודים ומוסלמים בהודו ופקיסטן, יותר ממלחמת האזרחים שבין העם הסיני המונה כמעט רבע של האנושיות כולה. ההיסטוריה והגיאוגרפיה של הארץ, ההיסטוריה והגיאוגרפיה של היהודים הפכו מלחמתנו למאורע עולמי – אילו גם לא היה באֶוין ומרעיו מכניסים את אנגליה כגורם ישיר, בלתי אמצעי בסכסוך זה וגורל ארץ ישראל לא יחתך אך ורק על ידי הכרע צבאי שבין היהודים והערבים (אם כי לא לגמרי בלי הכרע זה). רק אומות מעטות בעולם אין להן שום נגיעה לארץ־ישראל וליהודים. – מעמדה הגיאוגרפי של הארץ – במרכז שלושה קונטיננטים, בצומת הדרכים של הקומונוולט הבריטי, על פרשת הדרכים שבין המזרח והמערב; מקומה ההיסטורי של הארץ התולדות התרבות האנושית – הנוצרית והמוסלמית, בתולדות הדתות של רוב עמי תבל, פיזורי היהודים בחמשת חלקי תבל ובמעמדם רב־ההשפעה או רב־הסבל בכמה ארצות גדולות ובינוניות; הניגוד ההיסטורי שבין היהדות והנצרות ובין האיסלם והנצרות והיהדות גם יחד, והעקשנות הממרה של היהודים, גם המתבוללים כביכול, לשמור על ייחודם היהודי בתוך הגויים – כל אלה וגורמים אחרים הופכים את הסכסוך הקטן בערך שבין 700 אלף היהודים בארץ ובין שכניהם הערבים למאורע המסעיר את העולם כולו, והאומות המאוחדות כבר דנות זה כשנתיים בבעית ארץ ישראל, ומי יודע עוד כמה זמן תטפלנה בה. וטיפול זה – הוא גורם שאין להתעלם ממנו, והוא עלול לפסוק את פסוקו ולחרוץ משפטו לאו דוקא לפי התוצאות של המערכה הצבאית בארץ.

ג. נצחון צבאי עוד איננו נצחון מדיני    🔗

במערכה המדינית היו לנו כמה הצלחות חשובות – אולם, אף הצלחה אחת לא היתה שלמה. רכשנו תמיכתן של מעצמות גדולות. אין ספק שהכיבוש החשוב ביותר בשטח זה – היא תמיכתה של ברית־המועצות, שהיתה רבת־משמעות כשם שהיתה מפתיעה, ומזמן שניתנה במאי 1947 ב“אגם ההצלחה” היא קיימת ועומדת, ללא תנודות. אולם תמורה זו לא שינתה את מצבם של יהודי רוסיה; ניתוקם של יהודי רוסיה מהארץ מלפני שלושים שנה היה המכה הקשה ביותר שניתנה למפעלנו בארץ. ניתוק זה קיים ועומד, ואין יהודי יכול לעלות ארצה מברית־המועצות. ויש סכנה ששערי ארצות אחרות במזרח יסגרו בפני יציאת יהודים. אנו מקבלים וקיבלנו עזרה ממעצמה אדירה אחרת – מארצות הברית באמריקה. מדינה זו תומכת בנו זה שלושים שנה, מאז הצהרת בלפור. הצהרה זו למעשה נוסחה לא ע"י בלפור בלבד אלא גם על ידי וילסון, נשיא ארצות הברית. בשנת 1922 קיבל הקונגרס האמריקאי החלטה פה אחד לטובת הבית הלאומי. המפלגות הגדולות ורוב נשיאי אמריקה תמכו מאז בשאיפותינו. אמריקה גם הכירה הראשונה במדינת ישראל, אמנם לא כברית־המועצות להלכה, אלא למעשה בלבד. אבל באמריקה כברוסיה היחס למדינת ישראל אינו קובע משטרה הפנימי ועמדתה כלפי העולם. למאה וארבעים מיליון אזרחי אמריקה יש גם ענינים אחרים – וענינים אלה קובעים. בוויכוח הפוליטי מדברים בזלזול על נפט, אבל צבאנו לא יוכל לעשות מלחמה, לא יוכל להתקיים בלי נפט. וגם לברית המועצות וגם לארצות הברית נפט זהו דבר חשוב. הדלק מהווה עכשיו צורך מרכזי בחיי כל עם ועם, ולא רק בימי מלחמה אלא בימי שלום. והדלק חורג ממסגרת היחסים שבין אמריקה וישראל, ואם נמצא נפט בנגב עלולה אמריקה לחשוב – לדעתי בטעות – שמוטב ששטח הנפט ימצא בידי עבדאללה, כי את עבדאללה נקל לקנות, בשעה שהיהודים אינם נמכרים אפילו בכתם פז. ויש חשבונות אחרים – למדינות הקטנות והגדולות, מלבד חשבונו של ישראל, ובכף־המאזנים העולמי כולם נשקלים, ובמערכה המדינית שלנו פועלים לא כוחות וחשבונות מקומיים בלבד, אלא שיקולים של יחסי כוחות וצרופי־אינטרסים וניגודי־אינטרסים של אומות העולם הגדולות והבינוניות והקטנות ואנו יכולים לנצח במלחמה ולהכות את כל אויבינו ולמגר צבאות עבדאללה וסוריה, ועיראק ומצרים ולגרשם מן הארץ – ואף על פי כן נוכל להפסיד במערכה המדינית, אם משום מה נקומם או יתקוממנו נגדנו אינטרסים מדיניים מכריעים בעולם. בכוח צבאנו נוכל להכריע את צבאות ערב, אבל יש בעולם כוחות אדירים מכוחותינו אנו, והשפעתם מגעת עד ארץ ישראל – באשר זוהי ארץ שעומדת במרכז ההתעניינות העולמית. ועלינו לדאוג לכך שנצחוננו הצבאי לא ייעשה לאַ ל במערכה המדינית, והמאמץ המדיני הוא חלק אורגני במערכה שלנו, והשאלה היא אם נדע ואם נצליח לרכוש תמיכתן של מספר מכסימלי של מדינות בעולם, אם יעלה בידינו לשמור לקיים ולהגביר תמיכתן של אלו שעמדו על צדנו עד עכשיו, ולתקן את היחסים עם אלו שהיו אדישות או עוינות. אין אנו רשאים “לוותר” על איזה ־־־ שהוא במערכת הכוחות בעולם.

ד. יש למצוא מסילות לכל העמים    🔗

אין עצה נפסדת כעצה שנותנים לנו לראות את העולם כמפולג ללא תקנה, בכול, ולעולם (כלומר עד לאחר מלחמת–עולם שלישית), ולהזדהות עם אחד הפלגים. נניח שראיה זו היא נכונה, ואחד הצדדים, המזרח או המערב, אבוד בשבילנו, ואין לנו אלא להזדהות עם הצד שכנגד. מנין הבטחון שנצליח, לא בהזדהותנו אנחנו עם הצד הוא, אלא בהזדהות הצד ההוא אתנו? וודאי שאין דבר קל מזה להשניא את עצמנו על אחד הצדדים – ולא קשה להוכיח למי שהוא שאנו אויבו ושונאו לנצח. אין מלאכה קלה מהטלת שיקוצים מתמדת על מעצמה מסויימת או שורה של מעצמות – ולרכוש מיד את שנאתה. ויש אנשים אצלנו שהתמחו במלאכה זו. אבל מהי הערובה שלאחר שנהפוך צד אחד בעולם לאויבנו בלב ונפש – נרכוש את ידידותו ותמיכתו של הצד השני? נניח שנהיה שונא בנפש למעצמות המזרח ונעשה אותן למתנגדינו החריפים ביותר. מהי הערובה שאמריקה ובנות בריתה יתמכו בנו בגלל זה? העובדה שאנו עשינו עצמנו תלויים תלות גמורה אך ורק באמריקה – אינה חייבת לדחוף את אמריקה לעזרתנו, אם יש לה שיקולים אחרים לעזור למתנגדינו. אדרבה, העובדה שאין לנו שום ידיד מלבדה בעולם מקל על אמריקה לזלזל ברצוננו ובצרכינו, ולהתרצות למתנגדינו כדי למשוך אותם לצדה. והוא הדין להיפך. אם נקרע עצמנו לחלוטין מכל ארצות המערב ונשבע שבועת איבה עולמית לאמריקה ובנות בריתה, ־ מהי הערובה שברית המועצות ובנות בריתה יתמכו בנו, ולא בערבים? אותנו לא יפסידו בכל אופן, כי לנו אין ברירה – לפי דברי יועצים חרוצים ידועים – מדוע זה לא ינסו לרכוש לב הערבים על חשבוננו?

ומעיקרא דדינא פירכא: האמנם מפולג העולם ללא תקנה – ועלינו לסתום הגולל על ארגון האומות המאוחדות, בשעה שגם ברית המועצות והארצות הסלאביות, וגם אמריקה והארצות הלטיניות, והאנגלו־סאכסיות ועמי המזרח עודם משתתפים בה ומנסים לקיים אותה? מהו החיפזון הזה של יהודים דווקא לחרוץ משפט על אחדות העולם ושלומו, ולראות בחלק אחד עולם שכולו אורה ושופע אהבה לישראל, ובחלק השני עולם שכולו אפלה ואכול שנאת ישראל?

יש אמברגו נגדנו. האם מציאת אמברגו באיזו מדינה הוא יסוד מספיק לראות במדינה זו אויב לנצח וללא תקנה? בארצות הברית יש אמברגו על הוצאת נשק, בברית המועצות יש אמברגו על יציאת יהודים. וודאי שאין האמבארגו לטובתנו ואנו מתפללים לסילוקו – האם זוהי סיבה מספיקה להתעלם מהעזרה הכספית שאנו מקבלים מאמריקה – עזרה אשר בלעדיה לא היינו אולי יכולים לעמוד במלחמה זו ומהעזרה הפוליטית שאנו מקבלים מברית־המועצות? מדוע נסתלק מהתקווה שהאמברגו גם פה וגם שם יסולק בזמן מן הזמנים? כלום לא ראינו כבר שינויים יותר גדולים במדיניות של מעצמות אלה – גם כלפינו גם כלפי אחרים? האם במקום הטפת־שנאה לצד זה או אחר לא מוטב לנו לעשות מאמצים מתמידים לרכוש ולהגדיל את הידידות והעזרה שבכל צד – ודבר זה יתכן אך ורק אם אין אנו מזדהים עם אחד הצדדים, ואין אנו גוזרים – בכל אופן לפני הזמן – על פילוגו של העולם, ואין אנו שוגים בחזון־בדים של עולם שחציו אור וחציו חושך, חציו מוסר נפשו על תקומת ישראל, וחציו זומם כל הימים להכריתנו…

אין לנו תקווה לנצח במערכה המדינית אם לא יהיו לנו הכשרון, התבונה והרצון למצוא מסילות לכל העמים, לכל הפחות לעמים הגדולים המתווים את הקוים הראשיים של המדיניות העולמית, ־ כל פגיעה במאמץ פוליטי זה, כל נסיון של חרחור ריב בינינו ובין חלק חשוב של האנושיות, היא תקיעת־סכין בגב אומתנו המתבוססת בדמיה ונאבקת על קיומה ועתידה. כמוה כפגיעה במאמץ המלחמתי, כפגיעה בבשרו הקרבי של צבאינו, כי המאמץ המלחמתי והמאמץ הפוליטי שלובים ודבוקים זה בזה.

ה. על מה אנו נלחמים    🔗

אולם גם המאמץ הכפול הזה לא מספיק, ואפילו אם נצליח במערכה הצבאית ובמערכה המדינית – הבעיה היסודית לא נפתרה עוד. במה נקדם את פני הבאות?

אנו עומדים על סף מפנה רב־תמורות, שלא היה אולי דוגמתו בתולדותינו. מתחוללת מהפכה יסודית בהיסטוריה היהודית. בדרך כלל אנו יודעים היטב מהי מגמת המהפכה, המאבק ההיסטורי שלנו הוא על שלושה דברים: קיבוץ־גלויות, בנין נשמות המולדת, חברת עובדים. לכאורה שלושה דברים נפרדים ושונים, אליבא דאמת גילויים שונים של חזון אחד, שתכנו: גאולה שלמה. נצחוננו הצבאי והמדיני יכשיר בואה של המשאת המשולשת, מחוז חפצה של המהפכה העוברת עלינו בתקופה זו.

כאן אפשר לשאול: למה הדיבורים והבירורים עכשיו על המעשה שנעשה לאחר הנצחון? כלום אין חובתנו לרכז עכשיו כל מעינותינו וכוחותינו ללא סייג וללא שיור במטרה אחת ויחידה – למען הנצחון? ננצח תחילה – ונקבע אז המעשה אשר נעשה.

התשובה היא פשוטה: בירור זה הוא צורך הנצחון. לא ננצח בכוח פיסי שלנו בלבד. יש ערך עצום לרובים, לתותחים, לטנקים, לאוירונים, לפצצות, ולמספר הגדודים. אבל באלה עולים עלינו הערבים. לנו דרוש יתרון רוחני, יתרון זה בלי כוח פיסי אינו קובע. בהצטרפותנו לכוח פיסי הוא מכריע ושקול כנגד כוח פיסי יותר גדול. נפוליון היה אומר: בהיסטוריה שליטים שני כוחות: החרב והרוח, בחשבון הסופי מנצחת הרוח. והוא ידע מה שאמר.

לא בטלנים וצמחונים רואים ביתרון הרוחני והמוסרי ערך צבאי כביר. וההיסטוריה של מלחמתנו בשמונת החדשים האחרונים הוכיחה. ברוב החזיתות עמדנו מעטים נגד מרובים, וזמן רב – דלי־נשק נגד עתירי־זיון, וידנו היתה בכל זאת על העליונה, באשר האדם הלוחם שלנו עלה ברוחו על החייל הערבי. ועיקרו של היתרון הרוחני והמוסרי הוא שהלוחם יודע על מה הוא נלחם, ושכדאי להלחם על הדבר ולמסור עליו את הנפש. נשקו הכביר של החיל. היהודי, הכוח המדריך אותו ונוסך בו רוח גבורה היא ידיעתו שהוא נלחם על גאולת עמו, על גאולתו השלמה. וגאולה שלמה אומרת: קיבוץ גלויות, בנין נשמות, חברת־עובדים. בלי נצחון צבאי אף אחד משלושת הדברים האלה לא יתכן. אבל הנצחון כשהוא לבדו, גם הצבאי וגם המדיני, אינו מבטיח קיומם, אלא רק מאפשר בואם. ובואם קשור בקשיים עצומים – ויש לדעת איך להתגבר עליהם. אמנה רק אחדים מהקשיים:

הסביבה הערבית. גם לאחר נצחון מלא נוסיף לחיות בשכנות עם עמי ערב – ז"א נחיה בתוך סביבה נחשלת שופעת עוני ותחלואה, בערות וניצול, עבודה זולה ותנאי־חיים ירודים, יחסים פיאודליים ־־־־־ עבדות. בסביבה זו עלינו ליצור משק מסועף ומפותח מושתת על עבודה עברית רבת־צרכים ורמה תרבותית וחברתית גבוהה, חברה מיוסדת על חירות ועזרה הדדית, וערכי תרבות גבוהים, משטר בנוי על דימוקראטיה וזכויות אדם ושויון אזרחי ומדיני; ־ תולדות התישבותנו בארץ מוכיחות כמה קשה הדבר הזה. אמנם יחולו שינויים גם בתוך עמי־ערב – אולם מסורת חברתית, כלכלית ומדינית של דורות לא נעקרת בבת אחת ואף לא בשנים מועטות. ברוסיה התחוללה לפני שלושים שנה המהפכה הרדיקלית ביותר בתולדות אדם, מהפכה שהעיזה והעפילה כאשר לא עשתה שום מהפכה לפניה, ועדיין תנאי החיים של המוני רוסיה ופועליה רחוקים מרמת החיים של הפועל והאכר באמריקה, ומי יודע כמה שנים או דורות יעברו עד שהמהפכה הרוסית תגיע למחוז חפצה הנכסף.

קושי שני – כוח הייצור האדיר של ארצות מפותחות. כשם שהשפל הכלכלי הסוציאלי בסביבה הערבית יכביד על חברתנו המתקדמת – כך ניתקל בקושי הפוך מצד הארצות המפותחות והעשירות כאמריקה, שכוח הייצור שלהן הגיע לשיא היכולת האנושית, ועוד הרבה זמן נתחבט בקשיים של התחרות בתוצרת רבת־היכולת של ארצות מפותחות אלה. מלחמת העולם האחרונה העלתה את כוח הייצור בארצות הברית לרמה אגדתית, ופריון העבודה באמריקה הודות לטכניקה המשוכללת והמשתכללת בלי הרף אין דומה לו, ואנו, שלמען עליה רבתי נצטרך לבנות ולפתח תעשיה מסועפת לא רק לשוק הפנימי אלא גם ליצוא, נעמוד בפני השאלה: כיצד נתחרה עם כוח אדיר זה?

קושי נוסף: כיצד נשלים בין צרכי־הבטחון, שגם לאחר הנצחון, יבלעו חלק לא קטן מהמרץ הלאומי ומההון הלאומי, ובין צרכי העליה וההתישבות, שיטילו עלינו מעמסה ששום מדינה אחרת בעולם אינה יודעת דוגמתה?

ויש קושי שאני מפחד להעלות על דל־שפתותי: הנמצא די יהודים בשביל מדינת ישראל? לפני עשר שנים לא היתה צפה שאלה כזו. אחרי חורבן היטלר היא מנקרת במוח, מיהדות אירופה נשאר רק שריד קל – ועל חלקו הגדול יש אבמרגו. כשנפתחו שערי הארץ – נעולות שערי היציאה בארצות אירופה שעוד נותרו בהן המוני ישראל. היפתחו בקרוב גם שערים אלה?

יש קשיים הטבועים בארץ, שלושה רבעים של שטחי המדינה – לפי תחומי או"מ – הם מדבר שממה, ללא גשמים, ללא מים. מקורות המים הם בעיקרם בצפון – אבל שטחי הקרקע הרחבים הפנויים הם בדרום, בנגב. אין בדעתי למצות ולפרוט כל הקשיים הצפויים לנו. רציתי רק לברר שהנצחון ־ ולו גם המלא ביותר, גם בשטח הצבאי וגם בשטח המדיני, לא יפתרו כל בעיותינו – ואם כי נצא למרחב, תהא דרכנו סוגה בפגעים, קשיים ומכשולים. כיצד נתגבר עליהם?

נראה לי בשני אלה: במדע ובחלוציות, במלים אחרות: ביתרון ומאמץ אינטלקטואלי וביתרון ומאמץ מוסרי.

ו. בעזרת המדע ובכוחו    🔗

המדע – זהו שלטון האדם על כוחות הטבע, על סודותיו ואיתניו. זוהי היכולת השכלית והמחשבתית של האדם לגלות צפונות הטבע ולהעמיד את כוחותיו הטמירים לרשותו. אנו חיים בדור של מהפכות מדעיות – בדור חישוף האטום, הרכבו המופלא ויכלתו העצומה הגנוזה בפריקתו ובהאצלתו. גנזי מרץ אדירים כמעט אין־סופיים הועמדו לרשות האדם. אנו חיים בתקופה של קפיצת־דרך פלאית, לא רק בשיחת מרחקים אלא בגמיאת מרחבים. גילויים חימיים ובקטריולוגיים הופכים את יסודות החקלאות, ויכולת הייצור הכבירה של הטכניקה המשוכללת פותחת אפקים לא ישוערו לחרושת. אנו פועלים וחיים בשלושה ממדים: על היבשה, באויר, מתחת למים. מתוך התגוננות בפני הפצצה האטומית מתחילים להשתכן בבטן האדמה, ורוח האדם אינו מכיר מעצורי מקום וזמן.

אנו נופלים מעמים אחרים במספרנו, בפיזורנו, בתכונות ממלכתיות, אבל אין עם בעולם עולה עלינו בסגולותיו האינטלקטואליות. ואין אנו מפגרים בשדה המחקר והמדע. עד עכשיו פיזרנו אוצרותינו הרוחניים בנכר, ועזרנו לעמים אחרים בהישגים המדעים הגדולים של המאה התשע־עשרה והעשרים: בפיסיקה, חימיה, מתמטיקה, ביולוגיה וטכנולוגיה. אין כל סיבה להניח שהגאון המדעי היהודי יפרח וישגשג בארץ מולדתו פחות מאשר בארצות נכר, להיפך, החירות החדשה שתאפוף את האדם הישראלי במדינתו, השלמות הנפשית אשר ינחל בתוך חברת בני־עמו, הכוח אשר יינק מאדמת־המולדת והעידוד הנאמן אשר יקבל מהסביבה שתתגאה בו – כל אלה יצמיחו כנפים למדע הישראלי ויעלו אותו מעלה מעלה. מדינת ישראל לא תעשה שליחותה – ביצוע מפעלי פיתוח וקליטת עליה רבתי, אם לא תשליט את המדע על כל ענפי החיים: אם כיבושי המדע העליונים והטכניקה המשוכללת ביותר לא יונחו ביסוד החקלאות, החרושת, המלאכה, השיט, הטיס והשיכון, ולא ינתן העידוד המכסימלי לעובדי המדע, הצרוף והשימושי, להרחיב את כיבושיהם, כי רק באלה נעלה פריון העבודה, נעדן ונשפר איכות התוצרת, נגביר כוח הייצור, ננצל ניצול מלא כל אוצרות הטבע בחיק האדמה, מימיה, ימיה ואווירה, שפעת קרני שמשה, ונפיל זרמי הכוח הגנוזים ברוחות הארץ, גלי־הים ומקורות טמירים אחרים שיגלו סודותיהם לשוחרי הטבע. על דלות הארץ, עזובתה, שממותיה וקשרי הסביבה, הקרובה והרחוקה, נתגבר אך ורק בעזרת המדע וע"י כוחו – אם נקדיש לכיבושיו וחידושיו מיטב כוחותינו האינטלקטואליים, נדע להיאחז בשיאיו ונטביע חותמו בכל עבודה ומלאכה אשר נעשה בכפר ובעיר, בים, ביבשה ובאויר.

ז. חלוציות    🔗

אבל במדע בלבד לא סגי – שליחותנו לא תבוצע בלי חלוציות. מדע – זה שלטון האדם על הטבע, חלוציות – זהו שלטון האדם על עצמו. המדע חושף מסתרי כוחות הטבע ומשתמש בהם לצרכי האנושות, הטובים והרעים, בלא אבחנה. החלוציות חושפת גנזי כוח האדם, גנזי נפש, רצון ומחשבה, מפרה מפעילה אותם למטרות נבחרות, מתוך אבחנה היסטורית ומוסרית. המדע הוא כלי שרת כביר, רב־אונים, עושה נפלאות אבל עיוור, נכנע, מציית כחומר ביד היוצר. החלוציות מכוונת מעשי האדם, בוררת, שופטת, מערה כוחות־נפש לתכלית עליונה. החלוציות מצרפת יתרון אינטלקטואלי ליתרון מוסרי ומעלה את מותר האדם. החלוציות אינה משלימה, אינה נכנעת, אינה מתיאשת, אינה כפופה למציאות, ־ היא מבקרת, מורדת, מעיזה, מחוללת תמורות – מתוך ראית נולד ושאיפה לשלמות. היא משנה המציאות לא רק לצרכי השעה – אלא לצרכי דורות, לא רק להנאת היחיד – אלא לשלומו של הכלל, לא לשם התעלות הפרט על חשבון הכלל, אלא לשם התעלות הרבים וכל יחיד בתוכם. החלוציות עושה איש־המדע לאיש־הרוח והופכת כל אדם לאדם־המעשה.

החלוציות אינה מכירה בחלוקה המקובלת של אנשים לאנשי סגולה, בעלי כשרון, הוגים, ממציאים ומנהיגים מצד אחד והמון אפור, אבק אנשים מצד שני. כבטבע כן באדם גנוזים כוחות וסגולות שרק שמץ מהם נתגלה עד עכשיו; בנפש האדם, בנפש כל אדם, יש מכרות עשירות ותהומות אין קץ של יצרים ומאוויים, כשרונות וגנזי־כוח שאפשר להערות, לגלות, להפעיל ולהפרות. סוד החלוציות היא סוד הפראת הכוחות הפנימיים של האדם והדרכתם לקראת תכלית עליונה. החלוציות גם אינה מכירה בקיר האטום המבדיל כאילו בין יצרים טובים ובין יצרים רעים. האם החלוץ המפנה את כוחות נפשו לערוץ התכלית העליונה שאותה הוא משמש ובה הוא מתעלה והוא? מסוגל גם להפעיל יצריו “הרעים” לשם אותה המטרה. יש לנו דוגמה בולטת מחיי הצבא, כל אדם פוחד מהמוות. אולם הדיוט וכסיל, שאינו מבין שהצלתו היא בעמידה איתנה על יד חבריו לשם מאמץ משותף לנצח את האויב, בורח משדה המערכה וכושל ומכשיל חבריו. הפחד הנבער הופך אותו לפחדן, למוג־לב, וברוב המקרים הוא נופל קרבן לפחדנות ונופל לתוך הפח שממנה כאילו נמלט. החייל הנבון שאף הוא פוחד ממות מסתער יחד עם חבריו על אויבו להכריעו, וברוב המקרים הוא ניצל מהמות. תבונתו הופכת פחדו לאומץ־לב ומצילה אותו ואת חבריו. ההבדל בין אמיץ־הלב ובין הפחדן הוא ביסודו הבדל בין המאמין בכוחו ויכלתו ובכוחם ויכלתם של חבריו – ובין חוסר האמונה. האחד משתלט על גורם הפחד, השני נכנע לו; האחד מחפש דרך קשה שהיא בעצם קלה, והשני – רץ בדרך הקלה שהיא בעצם קשה. החלוציות בוחרת בקו ההתנגדות הכי קשה – למען הגיע לנצחון הגדול ביותר.

הגבורה אינה נחלת יחידים – אלא מתנת כל אדם שרוצה להשתמש בה. בשתי מלחמות העולם ראינו גילויי גבורה של המונים, של מליונים; ואילמלא ניתנה הזדמנות ונתגלה צורך בגבורת הרבים לא היו הגבורים לאחר מעשה חושדים כלל בעצמם שצפונה בהם רוח גבורה. אין פסגה שאדם אינו יכול להגיע אליה. אין מכשול שאדם אינו יכול להתגבר עליו, – זוהי האמונה הפשוטה והבדוקה של החלוציות. וראשית החלוציות – חוסר כניעה למציאות. עיצוב החיים מחדש לאור חזון היסטורי – זהו יעודו של החלוץ.

ח. חירות, שוויון ואחדות    🔗

החלוציות היא פרי חירות האדם. אדם שאינו חפשי אינו יכול להשתלט על עצמו ולהפעיל את כוחותיו הגנוזים. עירוי הסגולות החלוציות מותנה משליטה עצמית, היודעת להכניע יצרים ולהגביר יצרים, לדלות מנבכי הנפש כוחות יצירה ומעינות גבורה – ואין שליטה עצמית בלא חירות. אדם “רובוט” אינו מוכשר לחיים חלוציים ולמאמץ חלוצי. “רובוט” חי על פי פקודות שבאות מבחוץ. הוא כולו כניעה וציות, ־ לבו, יצריו, מחשבותיו אינם ברשות עצמו. רובוטים יכולים לעשות גדולות – כשם שמכונה נטולת רוח־חיים יכולה לחולל נפלאות בידי מהנדס רב־כשרון, אבל הם רק משמשים חומר בידי היוצר – הם אינם יוצרים. לו, נוצר וצר חייו וחיי חבריו, וחירות אדם היא תנאי ראשון לחלוציות.

תנאי שני הוא שויון־האדם. במקום שיש הפליה בין אנשים, במקום שאפשרויות היצירה הן מונופולין בידי אחדים – מידלדלים ונחנקים כוחות היצירה, והאוצרות האנושיים הפנימיים, שמהם יונקת החלוציות מתרוששים וכלים. רק בחברת שווים פורצים מעינותיו הגנוזים של האדם החלוץ ומתגלה יכלתו.

ותנאי שלישי – ואולי הוא העיקר – הוא שותפות האדם, ז"א אמונה בכלל, זיקה לכלל, ורצון לאחדות חלוצית.

חלוציות היא שרות הכלל. בזאת מתחילה ובזאת מסתיימת החלוציות. רבים נושאים לשוא את דגל־השרות לכלל; גם עושקי הציבור ומחרחרי מדנים בקרב ע־־־־־. גם המתנשאים לשלוט על הצבור ולנצל את חבריהם דוגלים בשרות לכלל. הם יעשו תמיד את מעשי הקפוח והדכוי בשם הדאגה לצרכי צבור. המבחן של שרות הכלל – אם הוא מתכוון לטובת הצבור ומועיל לו או שאינו אלא מסווה ליצרים אנוכיים ואנטי צבוריים של יחידים תאבי שלטון, שררה וכבוד – הוא בדוק ופשוט: אם השרות יכול וצריך להיות נחלת הכלל, נחלת כל יחיד. רק מה שראוי ורצוי להעשות ע"י כל אחד ועל־ידי הכלל כולו – רק הוא ראוי לשם מעשה חלוצי.

לא מספיקה אפילו הכוונה הסובייקטיבית של המתיימר לעשות לטובת הכלל. המבחן הניצח הוא מעשים ראויים לשמש דוגמה לכלל, ואת המעשים יש להפוך לנחלת הכלל. לא רק השרות לכלל. אלא השרות ע"י הכלל – זהו המבחן העליון של החלוציות. שרות לכלל אמתי דבוק ואחוז באמונה ובזיקה לכלל, ואמונה זו מחייבת אחדות חלוצית. חלוציות שאינה מאמינה בכלל, אינה סומכת על הכלל, אינה יונקת מהכלל ואינה מיועדת לכלל היא תרתי דסתרי. החלוציות שעושה עצמה מונופולין של יחידי סגולה – אינה אלא התנשאות עושקת והתרברבות־פלסתר המתנכרת לעצם מהותה ושרשה של החלוציות.

עירוי מכסימום יכלתו הגנוזה של האדם, יכלתו הנפשית, המוסרית, המחשבתית והרצונית, והפעלתה לשם ביצוע מטרה עליונה – מיזוגו העליון של “מותר־האדם” האינטלקטואלי עם “מותר־האדם” המוסרי לשם העלאת חיי האדם והחברה, זהו הדבר שאנו קוראים לו חלוציות, והוא עומד לנו במהפכה הגדולה שחוללנו עד היום בעם ובארץ, והוא שיעמוד לנו ורק הוא שיעמוד לנו, במהפכה הגדולה עוד יותר שעומדת לפנינו מחר ומחרתיים. חלוציות זו מותנה בחירות, שוויון, אמונה בכלל וזיקה לכלל, ואם אנו מצווים להזדיין לקראת יום המחר במלוא אוננו החלוצי למען נוכל להתגבר על הקשיים שיעמדו בדרכנו כשנצא למרחבים הגדולים – עלינו להגביר בתוכנו את חירות־האדם. שוויון האדם וזיקת היחיד לכלל. רק בצירופם של שלושת התנאים האלה, הממלאים ומשלימים זה את זה – יפרוץ בתוכנו המעין החלוצי במלוא־אונו כזרם מתגבר שלא יעמוד בפני כל מכשול.

לתנועה החלוצית בישראל קרה אסון – היא נתפלגה, תחילה על ידי השומר־הצעיר, אחר כך על ידי הפועל המזרחי, לבסוף על ידי סיעה ב' של הקיבוץ המאוחד. במסיבת חברי הקיבוץ איני צריך לעמוד על משמעותו המעשית של האסון הזה ולתנות את מרירותו והריסותיו. ואף על פי כן אל יפול רוח החלוציות, – לא החלוציות נכשלה בפילוג, אלא חוסר החלוציות, החלוציות הלקויה. יש דרגות גם בחלוציות – ורק חלוצים למחצה, לשליש ולרביע יכולים להתבדל ולהתפרד ולהתפלג. לא תפוג מפני כך אמונתנו ביכולת החלוצית של האדם בישראל ושל הפועל העברי ואל נקפל דגלנו – דגל האחדות־החלוצית. כל עוד קיימים זיקים חלוציים בצבורנו – יש תקווה לאחדותם, וכל מה שנלבה יותר הרצון החלוצי ונחדירו לשדרות הרחבות של הצבור, ־ יקום הליכוד.

היינו עדים במחצית השנה האחרונה ל־־־־־לות ולתמורות שהפליאו את העם. האמנו בתמורות ובישרנו את העלילות – אם כי רבים כפרו באמונתנו וניסו להוכיח שעלילות אלו לא יתכנו. אמונתנו, רצוננו וראיתנו את הנולד לא הכזיבו. עודנו עומדים בפרוזדור של ההיסטוריה החדשה – ועוד הטרקלין סגור ונעול על שבעה מנעולים. אחד המפתחים לפתיחתו הוא כוחנו ורצוננו החלוצי – נאדיר כוח, נלקט הניצוצות הפזורים בכל רחבי הצבור, נשא ברמה את דגלנו על כל צבעי הקשת שלו – דגל החלוציות הרצופה חירות, שוויון ואחדות – אחדות העם ואחדות־העבודה, נשא בלבנו את האמון באדם, האמון ביחיד והאמון בכלל. נדגול בחזון הגאולה המלאה. נגייס לשמה מחקר־האמת ונאמנות־הביצוע, ונקים את שותפות־היצירה של אנשי־המדע ואנשי־ההגשמה, ובכוח שני אלה נתגבר על הקשיים.