ח' באב תש"ח – 13.8.1948

בהתיעצות של איחוד עולמי פועלי ציון (צ.ס.) – התאחדות

הדבר המייחד זמננו הוא שהחזון הפך מציאות, אבל המציאות החדשה לא נתייצבה ולא נתבשלה עדיין. גם אנחנו וגם העולם סביבנו לא הסתגלו עדיין למציאות החדשה, והתמורה לא כבשה עדיין מקומה במחשבתנו ובסידורינו וגם לא במסגרת הקיימת בעולם.

שתי עובדות ראשוניות חידשה מציאותנו בימים אלה, אשר – יתכן – יהיו ימים גדולים בהיסטוריה היהודית.

העובדה הראשונה: נערכה עלינו התקפה אכזרית במטרה לעקור קיומנו ועתידנו – והצלחנו להדוף התקפה זו, ועד עכשיו, בכל אופן, ידנו היתה על העליונה.

העובדה השניה: הקימונו מדינה יהודית, וזה שלושה חדשים שהמדינה קיימת, ואין כל סימן להחלשתה או להתערערותה; להיפך: היא מתבצרת והולכת, להלכה ולמעשה.

אולם שתי העובדות המרנינות אסור שיעוורו עינינו, ועלינו לראות נקודות התורפה שבהן.

לא סיימנו עדיין המלחמה בנצחון סופי. היו לנו נצחונות, כל־כמה שהמלחמה נמשכה יותר – הלכו נצחונותינו וגדלו. אבל אין אלה עדיין נצחונות מכריעים. עוד האויב עומד בשערי המדינה, במקומות אחדים גם בתוך תחומי המדינה.

ההפוגה שנגזרה עלינו מטעם האומות המאוחדות אינה תחנה בדרך לשלום. אין זו אפילו שביתת נשק, אלא הפסקה זמנית במלחמה, וגם זו רק להלכה, כי למעשה ממשיכים הערבים במעשי־תגרה במקומות שונים בארץ, והפרת ההפוגה על־ידי אויבינו הגיעה לשיאה בימים אלה: בפיצוץ תחנת השאיבה על יד לטרון. חבלה זו מכוּונת נגד ירושלים העברית. גם אילו היתה ההפוגה כשורה, וכל המדינות הערביות היו מקיימות אותה באמונה – גם אז לא היינו יכולים להשלים עם ההפוגה לזמן בלתי מוגבל. כי ההפוגה פירושה: א) פיקוח חיצוני על המדינה היהודית בכלל, ב) פיקוח על העליה היהודית בפרט, – ושני דברים אלה לא יתכנו לאורך ימים. אם לא יהיה בכוחן או ברצונן של האומות המאוחדות להבטיח השלום בזמן פחות או יותר קרוב – ניאָלץ לנסות לעשות זאת בכוחנו אנו. אם האו"מ לא יוכל להוציא הצבאות הפולשים מתחומי המדינה – נהיה מוכרחים לנסות לעשות זאת בעצמנו. מדינה קטנה זו תצטרך לעשות מה שהאומות המאוחדות אינן רוצות או אינן יכולות לעשות – ועלינו להיות מוכנים לכך.

משום כך אין לראות בכל ההישגים שלנו עד עכשיו דבר יציב וסופי. גורל הכיבושים תלוי במה שעלול לבוא.

גם קיום המדינה אינו יציב עדיין. אסור לנו לקפח זכותן של האומות המאוחדות, זכותה של העצרת בסוף נובמבר 1947. אולם אנו רשאים לקבוע בלי כל התנשאות והתרברבות עובדה פשוטה ואמתית, שהמדינה היהודית הוקמה לא על ידי האומות המאוחדות אלא על ידינו אנו. מישהו יציין זאת בצער, מישהו יציין זאת בסיפוק – אבל הציון יהיה נכון.

לאו“מ לא היה הרצון, לא היתה אולי הסַמכות, לא היו אולי האמצעים לבצע החלטתה, ואילו היינו נעגנים אך ורק להחלטות האו”מ – לא היתה מדינת ישראל מוקמה, והארץ היתה נתונה עד עכשיו לתוהו־ובוהו, לשפיכות־דמים ולאנדרלמוסיה.

היהודים, יהודי ארץ־ישראל בעצמם, הקימו המדינה, והם מקיימים אותה זה שלושה חדשים בכוח עצמם נוכח התנקשות רבת־אונים של כל מדינות ערב; ורק לאַט לאַט כובשת מדינה זו מקומה בהכרת העולם. גם המדינות שלא הכירו בנו – עמיהן יודעים שהמדינה היהודית היא עובדה חיה ודינאמית. ואף־על־פי־כן אל נדמה שהמלאכה נגמרה.

לא זו בלבד שבנין המדינה טרם הושלם – עוד הרבה שנים לא יושלם – אלא גם קיומה טרם נתבצר ונתיצב. עוד לא הובטח שלומה – וגורל המדינה תלוי בגורל המלחמה, – אם הקרבות יתחדשו. ולא רק זאת: אין לשכוח שגבולות המדינה טרם הוגדרו ונקבעו סופית, במידה שדברים אלה נקבעים סופית.

הוויכוח הפנימי על הגבולות אינו מעלה ואינו מוריד. עלינו לשאוף לכך שהגבולות יקבעו מתוך הסכם יהודי־ערבי – אבל עלינו להיות מוכנים לקבוע אותם בכוח החרב, אם לא יקום הסכם בינלאומי.

דבר אחד אפשר כבר לקבוע גם עכשיו. החלטות האומות המאוחדות מ־29 בנובמבר דאשתקד בדבר הגבולות – נעשו לאַל; הערבים שהתקיפו אותנו – פגעו בסמכות האומות המאוחדות, מבלי שהאו"מ רצה או יכול לעמוד בפרץ, והסידור שהיינו מוכנים לקבל כפשרה אחרונה, מתוך הנחה שזהו סידור בינלאומי מוסכם, – אינו בא עוד בחשבון. לאחר מה שקרה בארץ, במזרח הקרוב ובתוך האומות המאוחדות, אין הסידור ההוא בא בחשבון עוד – לא ביחס לירושלים, לא ביחס לדרך לירושלים, לא ביחס לגליל, ולא ביחס לכמה בעיות אחרות.

הכל נמצא במידה רבה בכוּר היתוך היסטורי, ואין עדיין שום דבר יציב. אולם גם אם הגבולות והמעמד הבינלאומי של מדינתנו יוגדרו ויקבעו ויובטחו – גם אז נהיה עדיין רחוקים מהמטרה שלשמה הוקמה המדינה – קיבוץ גלויות.

נדמה לי שזוהי הנחה יסודית, מרכזית, מדריכה בתפיסתנו, בתנועתנו ובמדיניותנו, שהמדינה אינה המטרה אלא אמצעי להגשמת הציונות. מדינה יהודית של שבע או שמונה מאות אלף יהודים אינה “הקץ” שציפו לו דורות, אין היא גם דבר שיוכל להתקיים לאורך ימים.

ניצחנו הפעם באורח מופלא שש מדינות ערב. ניצחנו אותן ביתרוננו האינטלקטואלי והמוסרי, וביתרון זה, אני מאמין, נתגבר עליהן גם בשלב הבא, אם יבוא שלב נוסף במלחמה. אבל לא נוכל לבנות קיומנו ועתידנו על חולשתם של אחרים, על אזלת ידו של העולם הערבי. גם הערבים יתאזרו במשך הזמן; גם הם יעלו מבחינה טכנית ואינטלקטואלית.

גם אילו לא היתה סכנה חיצונית צפויה למדינה של שבעים או שמונים רבוא יהודים – אין מדינה כזו בעלת זכות קיום פנימי. אין היא משנה גורלו של העם היהודי ואין היא עושה שליחות ההיסטוריה העברית.

זכות קיומה של המדינה היא בעליה ובהתישבות רבת־ממַדים והיקף, היקף שלא היה אפשרי בשום אופן לפני המדינה. הוויכוח על מספרי העליה, – בין שזה ויכוח על רבבות ובין שזה ויכוח על מאות אלפים, הוא ויכוח טפל ועקר. יעוּדה של מדינת ישראל היא – קיבוץ־גלויות, או במלים אחרות, חיסול־גלויות. אנחנו אולי לא נבצע בדורנו חיסול גלות ארצות־הברית או ברית־המועצות, אבל אין שום סיבה ואין שום מניעה שלא נוכל בזמן הקרוב, עם גמר המלחמה וייצוב המדינה,לחסל גָלוּיות תימן, פרס, סוריה, עיראק, מרוקו, טוניס, אלג’יר, גרמניה, אבסטריה, איטליה, טריפולי – ועוד ארצות שאיני רוצה לנקוב בשמותיהן. מה שלא יכלה לעשות הסתדרות ציונית תחת שלטון זר, בין עוין ואָדיש ובין ידידותי, זאת יכולה וחייבת לעשות מדינה יהודית הנשענת על עזרתה הנאמנה של כל האומה היהודית בעולם – ובמידה ידועה גם על אהדה בינלאומית.

ועלינו לעקור מלבנו שיגרות והרגלי־מחשבה שהיו מוצדקים והגיוניים מקודם, ונעשו לאנכרוניזם בתקופה החדשה, בתקופת המדינה. ביצוע דבר הציונות מוטל עכשיו בעיקרו על שכם המדינה. איני סבור שהמדינה היא כל־יכולה. שום מדינה אינה כל־יכולה, אפילו לא מדינה אדירה ועשירה, ועל אחת כמה וכמה מדינה מצערה ודלה כמדינת ישראל. ואין להתעלם מהקשיים הפנימיים והחיצוניים, הפגימות הטבועות בנו והקשיים שיגרמו לנו הגויים, הטובים והרעים גם יחדיו. אין גם להתעלם מהמצוקה הכלכלית והכספית שהמדינה תכרע תחת כָּבדה, וברור שהמדינה כשהיא לבדה, בלי עזרת העם היהודי, לא תבצע המלאכה. המדינה תזדקק גם לעזרה בינלאומית. אבל עם כל ההגבלות שחלות על מדינה, ובאופן מיוחד על מדינתנו הקטנה, הצעירה, המוקפת אויבים וסכנות, – אין כמדינה מנוף ומכשיר ביצוע החזון הציוני. הקמת המדינה פותחת אפקים ואפשרויות שלא יכלנו לשער מקודם, ודבר זה מחייב גישה חדשה ותפיסה חדשה בכל מערכת יחסינו וסידורינו.

אנו עומדים עדיין על מפתן המדינה – כי הדאגה העיקרית בשעה זו נתונה לא לבנין המדינה אלא לבטחונה. תקציב המדינה הוא, נדמה לי, 700 או 800 אלף לחודש; תקציב הבטחון הוא פי כמה וכמה. טובי כוחותינו מהכפר ומהעיר מרותקים לכוחות הבטחון, וירותקו לכוחות הבטחון ללא רחמים. אני אומר הדברים האלה מתוך הרגשה מלאה של משמעותם הטראגית. איני יודע כמה עוד ירותקו: שבועות או חדשים. ועדיין לא הגיעה השעה – בכל אופן אני מתוודה שבלבי עוד לא הגיעה – לחשוב ברצינות על שום ענין אחר מחוץ לענין הבטחון. ברצון רב אלמד מאותם החברים שאינם מפגרים כמוני, ואשר זכו כבר להתעמק בבעיות האחרות של המדינה ובפעולותיה לעתיד. דבר אחד, כמדומה, ברור גם לי: שגם עכשיו ניזקק לתנועה הציונית ולהסתדרות הציונית כלוז של האומה היהודית המשתתפת בבנין המדינה ובהגנתה. אבל איני מניח שלא יחולו שינויים מרחיקי לכת ביחסי המדינה וההסתדרות הציונית.

אולם איני שותף לקינות ולתלונות הנשמעות בזמן האחרון על “קסם המדינה”, שכאילו מאפיל על אורה של ההסתדרות הציונית. עוד לא הבהיק במידה מספיקה קסם המדינה, ואני מקווה שאורו יפרוץ ויגבּר. בלי עזרת העם היהודי לא תעשה המדינה מלאכתה, אבל המדינה היא המפתח הנאמן ביותר ללב העם.

כוחה וקסמה ויכלתה של המדינה היהודית תלויים לא מעט במעמדה של תנועה הפועלים בתוכה. ותנועה זו נכשלה כשלון מַמאיר וטראַגי. דוקא בימי המבחן הגדולים – בימי הטבח האיום באירופה – נתפלגה, והפילוג התרחב בבוא הימים הגדולים והנוראים של מלחמת השחרור והקמת המדינה. ואם כי אין לראות עכשיו כל סיכוי ותקוה לאיחוי הקרע – אל נוריד הדגל של אחדות הפועלים. זהו דגל אמת והצלה. אַל נפחד ואַל נתבייש להיות “אוטופיסטים”. חזון שיש בו אמת והכרח היסטורי – אל נתנכר לו, גם אם נראה כאילו אין לו שחר במציאות הקיימת. אין מציאות קיימת, קפואה. נשאנו ברמה דגל המדינה – אם כי אנשי המעשה ודוגלי הריאַליזם לגלגו לנו. אחדות הפועלים היא הכרח – בלעדיה אין תקוה לאנושות המסוכסכת. ואחדות הפועלים תקום – אם יוכר שאחדות אינו בנויה על “שפה אחת ודברים אחדים”; אחדות כזו היא מנת חלקם של רובּוטים או עבדים. ואם כי ראינו בימינו שאפשר להפוך אנשים לרובּוטים – אין לעשות זאת לאורך ימים. בתנועה של בני חורין יש חילוקי־דעות ואחדותה של תנועת פועלים חָפשית מושתתת על אורח־חיים כללי ועל חזון היסטורי משותף. אין זה מקרה שמפלגי תנועת הפועלים בתוכנו ובעולם כופרים בחירות המחשבה והוויכוח ובחופש ההכרעה של הרוב, ונכנעים לדיקטאטורה של מעטים או של יחיד.

בשורה של ויכוחים שהתנהלו בתוך תנועת הפועלים הארצישראלית נפלה הכרעה והוויכוח המרכזי היה על הקמת מדינה יהודית – הפעם לא של רוב, אלא של ההיסטוריה, ומתנגדינו, נדמה לי, קיבלו הדין.

אולם הקמת המדינה הולידה ויכוחים חדשים והעמיקה ויכוחים ישנים.

בויכוח זה עלינו לעמוד על שלושה עקרונות ללא כל פשרה: א) עצמאותנו. והכוונה היא לא רק לעצמאות ממלכתית, מדינית וכלכלית. העצמאות מתחילה בלב. בלי עצמאות מוסרית ואינטלקטואלית – אין יסוד לעצמאות ממלכתית. השעבוד המסוכן ביותר – הוא השעבוד הרוחני; אין עם עומד ברשות עצמו – אם תקיפים זרים מכתיבים לו דרכי המחשבה והחיים. אין זאת אומרת שעלינו לריב עם כל משטר שאינו מוצא חן בעינינו, ועם כל שליט שאינו מסכים אתנו. ההשגחה ההיסטורית מוליכה כל עם לפי דרכו, או כל עם מכוון השגחתו ההיסטורית לפי רצונו – וכל עם ילך בדרך שסללה לפניו ההיסטוריה שלו.

עצמאות אינה אומרת בּדלות. יש זיקה הדדית בין כל העמים ובין כל המדינות. יש זיקה כלכלית, יש זיקה מדינית, יש גם זיקה מחשבתית. כשם שאין אבטרקיה כלכלית – כך אין אבטרקיה שכלית. יש ללמוד מעמים אחרים, ויש להיעזר בנסיון המקובץ של האנושות. אבל יש הבדל יסודי, עקרוני בין לימוד מאחרים – ובין כפיפות לדעת אחרים; יש הבדל בין השתמשות בנסיון הזולת – ובין השתעבדות לדרכו.

ב) חירות האדם. תנועת הפועלים והמדינה אינן כנסיה דתית, ואינן גוזרות על האמת. מחשבתו של אדם אינה כפופה לשום שלטון, גם לא לרוב. היחיד מותר לו לעמוד בפני כל העולם – אם נראה לו שהעולם נתפס לאמונת הבל ולדעה כוזבת. לחירות הרוח אין גבולות וסייגים. מותר לאדם לחלוק על כל דעה מקובלת, לבקר כל אמת מוסכמת, ואין שום ממשלה, שום מפלגה, שום ארגון עולמי רשאי להחליט מהי אמת ומהי לא אמת. כל האמתות החדשות נתגלו מקודם ליחידים. ושלטון אינו חל על דברים שבלב – לא על דברים שבמדע ולא על דברים שביופי ובאמנות.

ג) בחירה חפשית של נציגים, מה שקוראים בז’אַרגון המדיני בשם דימוקרטיה. אדם אינו אמצעי אלא מטרה, וכל אדם הוא בן־חורין כחברו, וזכויותיו וחופש פעולתו מוגבלים אך ורק בזכויותיו וחופש פעולתו של הזולת. בכל דבר שחורג ממסגרת היחיד ונעשה ברשות הרבים – קובעת ההכרעה החפשית, הבלתי כפויה על ידי שליט ותקיף, של הרבים. עם שאינו חפשי לבקר את נציגיו ולהחליפם באחרים, כרצונו – אינו עם בן־חורין, אלא עדר עלוב החי בחסד רועיו־עריציו.

על שלושה ערכים אלה נלחם כפועלים, כאנשים, כיהודים, כציונים, ולא נוותר עליהם כי בנפשנו הם. גם הציונות וגם הסוציאליזם מתרוקנים מתכנם ונעשים פלסתר – ברגע שעצמאותנו, חירותנו וחופש בחירתנו נשללים או נפגמים.