בפתיחת הישיבה של הוועד־הפועל הציוני

י“ז באב תש”ח – 22.8.1948

 

א    🔗

אנו עומדים בתוך מהפכה עמוקה, מהפכת העצמאות היהודית, שטרם נסתיימה, ולא כל תוצאותיה נתונות וברורות מראש, אבל היא הספיקה כבר לחולל תמורה יסודית במעמדנו, בגורל המדיני של הארץ, ביחסי הכוחות במזרח הקרוב, בהרגשה העצמית של העם היהודי בעולם כולו.

מהפכה זו, אם לא תיכשל בסופה, תשמש מפנה לא רק בחיי דורנו אלא בהיסטוריה היהודית בשלמותה. מפנה כזה מתרחש רק פעם או פעמיים בחיי עם, ואפשר שהוא לא יצטמצם בתחומי ההיסטוריה היהודית בלבד. כבר עכשיו אפשר להגיד שהעלילות המופלאות שנתרחשו בארץ בשלושת רבעי השנה האחרונה מהוות מאורע לא פחוּת־ערך במדיניות העולמית, ופרשת העלילות טרם נחתמה.

אומה קטנה ומצערה שהועמדה על סף עצמאותה הממלכתית בתוקף החלטות האומות המאוחדות נתקפה התקפה צבאית ומדינית כאחת בזדון ורשע על־ידי כוחות מרובים ועצומים, על־ידי מדינות הליגה הערבית הנעזרות ומודרכות על־ידי מעצמה אדירה היושבת בין הראשונות למלכות במועצת הבטחון של האו"מ.

אין הרבה דוגמאות בהיסטוריה העולמית למערכה כזו בין כוחות לא־שווים כַּמערכה שבין האנגלים־ערבים מצד אחד ובין היהודים בארצם מצד שני, וודאי שלא רבו המקרים בקורות העמים שאומה קטנה ומצערה, הנתקפת על־ידי כוחות מרובים ועצומים, תעמוד לא רק בעוז ובגבורה כאשר עמדנו אנחנו אלא גם בהצלחה, ותצא גם מהמערכה הצבאית וגם מהמערכה המדינית כשידה על העליונה כאשר יצאנו אנחנו – עד עכשיו, בכל אופן.

כשאנו סוקרים לאחור תשעת החדשים האחרונים שעברו עלינו – תשעה חדשים גדולים, מרים, עקוּבּי דם וסבל והרס ועטורי גבורה, תפארת ונצחון, יש לנו, לכל יהודי, יסוד לסיפוק נפשי רב, כאשר לא היה לנו מאות בשנים, אולי מאז החשמונאים, לפני יותר מאלפיים ומאה שנה, אם לא למעלה מזה. אויבינו זממו להנחיל לנו תוהו־ובוהו, שעבּוּד וחורבן; גברנו חיילים, השלטנו חוק וסדר, והקימונו את עצמאותנו.

התקפת הזדון והרשע של הקואליציה האנגלית־ערבית לא מיגרה אותנו, לא הכריעה, לא החלישה, לא השפילה – אלא השיגה כמעט ההיפך מכל אלה: האדירה כוחנו, חישלה רוחנו, ליכדה מחננו, הגבירה יכלתנו ורוממה קרננו. לא כישוב־חסות התלוי בחסדי־זרים אלא כאומה בת־חורין החולשת על גורלה אנו עומדים היום בשער. ביצענו אשר נבצר מהאו“מ לעשות. אין אנו כפויי טובה, ולא נקפח את זכותה של עצרת האו”מ שהחליטה ב־29 לנובמבר 1947 להקים מדינה יהודית בארץ־ישראל. זכותה של החלטה זו עמדה לנו לא במעט – ואולי עוד תעמוד. אבל זוהי עובדה בלתי מופרכת שלא עמד לה רצונה או כוחה של האו“מ לבצע את החלטתה, וגם לא השיגה ידה למנוע את ממשלת אנגליה ומדינות ערב, היושבות בסוד האו”מ, מחַבל את רצון האו“מ ולעשותו לאַל. במלחמתנו נגד מחבלי רצון האו”מ, כבודו וסמכותו – לא ניתנה לנו כל עזרה מצד האו“מ. ורצון האו”מ, הרצון של 33 מדינות, בתוכן המדינות האדירות בעולם, היה נעשה לאַל – אלמלא כוחנו אנו שסיכל את מזימות המחבלים.

המדינה היהודית אשר הוקמה על ידינו בחמישה־עשר למאי ונתקיימה בידינו למרות ההתקפה המרוכזת של שש מדינות ערב המצוידות ומודרכות על־ידי הממשלה הבריטית – היא פרי רצונו ויכלתו של העם היהודי. את עצמאותנו לא קיבלנו כמתנת־חסד מידי זרים – אלא טיפחנו, עיצבנו וכבשנו בעוצם ידינו, בדם לוחמינו ובמאמצה העליון של אומתנו.

אלמלא הצלחנו להקים תוך סערת המלחמה צבא־הגנה לישראל – לא היתה קמה ולא היתה מתקיימת מדינת ישראל.

שניהם – גם המדינה וגם הצבא, לא נבראו יש מאַין. המדינה היהודית היתה קיימת בכוח זמן רב לפני היותה מדינה בפועל. המדינה הוקמה בזיעת אפם של שלושה דורות חלוצי ישראל. כל המפעל החלוצי מיסוּד מקוה־ישראל ועד היום לא היה אלא בנין־מדינה יהודית, ובארבעה־עשר למאי ש"ז לא הכרזנו אלא על עובדה קיימת.

אין לקפח גם זכות ההכרזה. נדרשו לא מעט תבונה ואינטואיציה מדינית, עוז רוח וראיית־הנולד גם למעשה זה. נקל היה להפסיד ולהחמיץ הזדמנות היסטורית זו אם על־ידי זהירות וחששנות יתרה, שדוגלים בה הריאליסטים נטולי החזון, ואם על־ידי מאכסימליזם מילולי ונטול חוש המציאות של “התופסים המרובה בפיהם ותובעים אותו מזולתם”, לפי הגדרתו השנונה של המשורר.

אפס האַקט הממלכתי הגדול של 14 במאי לא היה בא לעולם אלמלא קדמה לו יצירה ממושכת של בוני הארץ בכפר ובעיר, אשר הכשירה למעשה הקמת המדינה, אלמלא בנינו בדיעבד המַסד, המסגרת והכלים הממשיים של העצמאות הממלכתית – קרקע ועבודה, חקלאות וחרושת, כפר ועיר, לשון ותרבות, בתי־ספר ומוסדות הנהלה עצמית, קואופרטיבים משקיים ואיגודים מקצועיים, הגנה עצמית ונציגות מדינית – היסודות והמכשירים שעליהם תיכּוֹן למעשה העצמאות הלאומית.

אולם כל שלושת הדברים גם יחד – החלטת או"מ ב־29 לנובמבר, היכולת הממלכתית הגנוזה בישוב ועוז־התבונה שבהכרזת 14 למאי, – לא היו עומדים לנו, ומדינת ישראל לא היתה קמה ולא היתה מתקיימת עד עכשיו – אלמלא הצלחנו לכונן, כמעט בן־לילה, צבא הגנה לישראל, ביבשה, בים ובאוויר, אשר למרות כל הקשיים והליקויים העצומים והמרובים שבהם היה כרוך ועדיין כרוך ארגון הצבא, אימונו וציודו, ידע להדוף כל התקפות האויב, להרחיב תחומי ממשלת ישראל, לפרוץ ולכבוש דרך לבירתנו הנצחית, לגאול רוב רוּבה של ירושלים החדשה ולהגן על עצמאותנו בפני כל התנקשות, פנימית וחיצונית. קשה להגיד מה הרנין והרעיד יותר לב העם היהודי באשר הוא – בארצות־הברית באמריקה או בברית־המועצות ברוסיה, במחנות הפליטים בגרמניה, או במשכנות העוני והסבל בתימן, בירכתי הצפון בסקנדינביה או בארץ מכרות הזהב בדרום אפריקה, – אם בשׂורת המדינה היהודית שהוקמה מחדש בימינו אחרי אלפי שנות שעבוד ונכר ותלות או גבורת צבא ישראל שזרחה ביפעת־קדומים ותפארת־נוער על פני הרי הגליל וערבות הנגב, במישור פלשת ועמק אַילון, בתוככי ירושלים ובשדמות לוד ורמלה.

לא זכינו מן ההפקר. לצבא הגנה לישראל קדמה הגנה עברית, אשר ימיה כימי הישוב. מההגנה ירש הצבא את הגבורה, את האמונה, את המסירות ולא מעט – את כושר־הפעולה והיעילות המלחמתית. אלמלא ירושת ההגנה – ערכיה החלוציים, נסיונה הארצישראלי, מפַקדיה הנאמנים – לא היינו באים עד הלום. אבל אילו סמכנו על ירושת ההגנה בלבד – היינו אבודים. כי הפעם עמדנו בפני צבאות סדירים, בפני מערכות יזוּמות, בפני כוחות מצוידים בנשק כבד, בתותחים, טאַנקים ואווירוני־קרב, מודרכים ומונהגים על־ידי מפקדים מקצועיים – וההגנה היתה מנוסה רק בהתגוננות בפני כנופיות, מאומנת להגנה מקומית ומצוידת בנשק קל – כי למעלה מזה לא היו אמצעים ואפשרויות תחת שלטון זר, וזמן רב היה נדמה לרוב בישוב ובתנועה הציונית שאין גם צורך בהם. ומעטים היו אלה שהיטו אוזן לאזהרות ולתביעות שנשמעו זה יותר משנתיים על הסכנה החמורה הצפויה לישוב מתוקפנות העלולה לבוא לא רק מתוך ארץ זו אלא גם מהארצות השכנות, לא רק מכנופיות אלא גם מצבא ערבי – וכל זמן שלא רעם הרעם לא נעשה המאמץ שנדרש לעמוד בפני סכנה זו. וכשהחלה המלחמה – והיא החלה ב־30 לנובמבר, למחרת ההכרעה באו“מ, היו לנו כאלפיים־וחמש־מאות אנשי פלמ”ח שהיו מתאמנים 8 – 10 ימים בחודש, וכחמשת אלפים חיל־שדה שנתאמנו במשך יום וחצי לחודש, נוסף על חברי ההגנה שהיו מאומנים רק להגנה מקומית, מצוידים בחלקם ברובים ובסטאֶנים, ומספר זעום של מרגמות מתוצרת עצמית – ללא כל סימן של נשק כבד, ללא תותחים, ללא טאַנקים, ללא אווירונים וללא אימון צבאי בגדודים ובחטיבות, באשר כל אלה נבצרו מאתנו תחת שלטון זר.

ב־14 למאי הכרזנו על המדינה, ובאותו יום פלשו ארצה הצבאות הסדירים של מצרים, סוריה ועיראק – כי צבא עבר־הירדן, הלגיון הערבי נמצא בארץ כל הזמן, כצבא המעצמה המַנדטורית. בחמישה־עשר למאי בבוקר בשעה 5.30 הופצצה תל־אביב בפעם הראשונה על־ידי ספיטפיירים, אווירוני־קרב בריטיים, צבועים בצבע מצרי, ואולי גם נהוגים על־ידי טייסים בריטים.

השלטון המַנדטורי דאג לכך, כפלשתים בזמנם, שביום מלחמה לא ימָצא נשק מתאים בידי ישראל להגן על קיומו ועל חירותו, וכל כוחות המשטרה, הצי, חיל־התעופה והצי הבריטי היו מגויסים וערוכים למנוע כל אפשרות לאספקת נשק להגנה העברית ולהחרים כל זין שהגיע לידם, למרות הבלוקדה מבחוץ, או מתוצרת־עצמם מבפנים. נחקק גם חוק מיוחד נגד אימוני צבא, שהיה מכוּון למעשה אך ורק נגד הישוב היהודי, באשר הממשלה המנדטורית עצמה אימנה וציידה הצבא הערבי בארצות השכנות, וחלק מהצבא הזה, הלגיון הערבי של עבר־הירדן, הושכן בחלקו בתוך הארץ עצמה – ועם פלישת הצבאות הסדירים מיד עם סיום המנדט והכרזת המדינה העברית היה הלגיון מהכוחות העיקריים של הליגה הערבית שניסו לתקוף אותנו.

כשהתכנס פה בפעם האחרונה הוועד הפועל הציוני עמדנו בתוך המערכה הגדולה שהתלקחה בארץ עד אז – מערכה יזוּמה על־ידינו לפתיחת הדרך לירושלים, שקראנו לה בשם נחשון. מערכה זו שימשה מפנה במלחמה הנוכחית – אנחנו עברנו אז מהתגוננות להתקפה, ומתגובה לפעולה יזוּמה על ידינו. זו היתה הפעולה המלחמתית הראשונה מצידנו שגייסנו בשבילה 1500 איש. עוד אין ברשותי לספר איך גויסו ובמה צוּידו 1500 הלוחמים האלה. מסתכל צבאי זר, ידידותי, שליח האו"מ, שעשה אז בארץ סיכם את מצבנו במלים אלה: “לערבים יש שריון ותותחים, ליהודים אין תשובה אֶפקטיבית. האנגלים לא ירשו להביא ציוד כבד דרך חיפה גם לאחר חמשה־עשר במאי. הלגיון הערבי מהווה סכנה חמורה, מכרעת. ההתנהגות הבריטית מכוונת לסייע להשמדת הישוב. מצב היהודים חמוּר ממצב מולדתי בשנת 1940” (המדבר היה נורביגי).

ביום ו' 14 במאי, הקראתי במוזיאון בתל־אביב את הכרזת העצמאות ובכל הארץ, ונדמה לי גם בכל רחבי הגולה, עבר גיל של התלהבות והתרוממות וצהלה כאשר לא היה זה מאות בשנים. אולם בשבילי ובשביל קבוצת עוזרים מצומצמת שעבדה בשטח הצבאי היה יום זה יום חרדות כאשר לא היה מראשית המלחמה. מיד לאחר טקס ההכרזה נתאספנו במפקדה העליונה – לטכס עצה. מכל קצות הארץ הגיעו אלינו בשׂורות איוֹב: ידיעות על טורים משורינים של הלגיון שמתנועעים לקראת הישובים היהודים ועל ריכוזי האויב – צבא עיראקי, סורי, מצרי. ידיעות קשות הגיעו מהנגב. צפינו להפצצת תל־אביב – ובידינו לא היה עדיין אף אווירון־קרב אחד מוכן לפעולה, ואשר יגורנו בא – החלה פלישת צבאות סדירים ממצרים, מעיראק, מסוריה, מעבר־הירדן, נוסף על הלגיון הערבי שהושכן בארץ עוד מקודם ונוסף על כנופיות מזוינות מחו"ל ששוטטו בכל חלקי הארץ, ביחוד בצפון – בגליל, ובסביבות ירושלים.

לא יכלו לנו. היו לנו כשלונות מכאיבים ואבידות מדאיבות ויקרות. אחרי עמידת־גבורה עילאית של חדשים נפלו מגיני גוש־עציון, חלקם נפלו חללים וחלקם נלקחו בשבי; ונפלה העיר העתיקה בירושלים אחרי התגוננות הירוֹאית שלא תישכח לנצח. היו לנו כשלונות אחרים פה ושם. הועמדנו בפני אויב מצויד ביד רחבה בנשק קל וכבד המשובח ביותר שקיבל מאת הממשלה האנגלית, בפני צבאות מאומנים במשך שנים רבות על ידי טובי המדריכים שבצבא הבריטי, בפני כוחות שיש להם רזרבות אנושיות כמעט ללא גבול. מספרנו ביחס לעמי ערב שהכריזו עלינו מלחמה היה בדיוק אחד נגד ארבעים. מאחורי הצבאות הפולשים עמדו מדינות בעלות ותק, עצמאיוֹת וחברוֹת באו"מ, שיש להן בעלי־ברית אדירים ורבי־השפעה בסוד האומות. הצבא היהודי שהוטל עליו לעמוד בפני כוחות־הפלישה האלה – היה צבא שנתאַרגן רק תוך כדי המלחמה, ונשלח ברובו הגדול לשדה־הקרב בטרם הספיק להתאַמן. והמדינה שעמדה מאחוריו – זה רק הוקמה, חמישה חדשים וחצי אחרי פתיחת המלחמה. ואם כי זכתה מיד להכרת שתי המעצמות האדירות בעולם, ארצות־הברית וברית־המועצות, נתקלה עד היום בהתנכרות של רוב מדינות המערב ובאיבה גלויה של בריטניה וגרוריה, נוסף על המלחמה הגלויה מצד מדינות הליגה הערבית.

אין בדעתי לספר כאן פרשת הקרבות והנצחונות של צבא ישראל מאז יסוּד המדינה ועד ראשית ההפוגה השניה, פרקי גבורה וגאון אלה הם כבר נחלת ההיסטוריה, ובקוויהם הכלליים הם ידועים לכול. הדברים החשובים והמכריעים אשר נעשו מאחורי הקלעים ולא ניתן להם פרסום – עדיין לא הגיעה שעתם לצאת לרשות הרבים, ואיני רשאי לעמוד עליהם אפילו במסיבה מצומצמת ועליונה זו.

אבל אילו גם היה לי חופש הדיבור לא הייתי משתמש בו הפעם, כי מטרת דיבורי הפעם היתה לא להעמיד אתכם על ערך הדברים אשר נעשו אלא על דחיפות הדברים שיש לעשות, לא על הכיבושים אשר כבשנו, אלא על הסכנה הצפויה להם – גם לכיבושים הצבאיים וגם לכיבושים המדיניים, באשר טרם ביצענו את המשימה העיקרית והמרכזית המַתנה את הכל: את קיום המדינה, קיום המפעל הציוני, עתידנו בארץ, חירותנו ועבודתנו. לא ביצענו עדיין את בטחון המדינה ולא הבטחנו את השלום, ומשום כך אין עדיין ערך קובע לכל הנצחונות וההישגים שהיו לנו עד עכשיו, כי גורלם יוכרע בקרב האחרון אשר יבוא עם פרוץ המלחמה מחדש, ואם לא נכריע ולא ננַצח בקרב האחרון – אין ממש לכל אשר עשינו עד עכשיו.

 

דברי תשובה    🔗

י“ט באב תש”ח – 24.8.1948

בישיבת הוועד־הפועל הציוני, ירושלים

רק שתים־שלוש הערות, אבל חושש אני שאלה תהיינה הערות בלתי נעימות. הועה"פ הציוני התכנס הפעם בשעה רצינית ביותר, ובשעה כזאת חייבים לומר האמת גם אם אינה נוחה.

שני דברים מעוררים בי דאגה בישיבה זו של הוועה"פ הציוני. דבר אחד – השמחה המופרזת ותרועת הנצחון הגדולה; הדבר השני – הסכסוך שנתגלה בינינו – שלא בזמנו.

שני הדברים הם מוקדמים קצת, והם מוכיחים על עיוורון מסוים לא רק מצד חברינו בחו"ל, אלא גם מצד אלה היושבים בארץ.

הרב ברלין הסביר הקורות של החדשים האחרונים. הוא סבור שנתרחשו נסים. לא אתווכּח אתו. אם דבריו הם הסבר רק לעבר בלבד – אני מוכן להשלים אתם. אבל אם הם גם תכנית לעתיד – הריני רואה בהם סכנה.

כל אחד מאתנו הוא יהודי על פי דרכו. וכל אחד מאתנו אולי מאמין בנסים לפי דרכו. עצם קיומנו הוא נס. והציונות מלאה כולה נסים ונסי נסים. אבל יש דבר אחד בו אסור לסמוך על נסים, ויש לעשות אך ורק חישוב אכזרי וקר – וזהו דבר המלחמה. ואנו עדיין נמצאים במצב מלחמה.

החבר ג. לא יכול היה להסכים לדברי כשאמרתי שמדינת ישראל קיימת לעת עתה רק בכוח. הוא מאמין שמדינת ישראל היא עובדה. לא הייתי מתווכח גם עם דברים אלה, אילו היתה זו רק שאלה עיונית־פילוסופית. לא פחות ממישהו באולם זה אני מאמין באפשרות של מדינה יהודית, ואמונתי זו לא התחילה בארבעה־עשר למאי. ולא פחות מלחבר ה. יש בי התלהבות למדינה. זה שתים־עשרה שנה, מיום שהוברר לי ששיטת המנדט נתערערה ללא תקנה, בוערת בי האמונה ביכולת הציונית הגנוזה במדינה יהודית, לאו דוקא בשני עברי הירדן, ואפילו אם לא תשתרע בכל מערב ארץ־ישראל, וכולי התלהבות לאפשרות זו, אבל המדינה היהודית עוד אינה עובדה מובטחת, כי היא עדיין נאבקת על קיומה לחיים ולמוות, ומאבק זה טרם נסתיים.

נשאלה כאן שאלה: לשם מה כונס מושב זה של הוועה"פ הציוני? והחבר ניוּמן נתן תשובה ציונית: לבוא ולשמוח אתכם, לראות ארץ־ישראל המשוחררת, ירושלים היהודית ועוד. עלי לומר לחברים ניומן והאַרצפלד ואחרים: אין אתם רואים העיקר, אין אתם רואים במה תלוי גורלנו. אינכם רואים זאת בתל־אביב, בחיפה, ביפו, בלוד ורמלה. גורל המדינה היהודית תלוי במה שמתרחש מעבר לגבולותיה, במקומות שלא תגיעו שמה – בצבא המצרי, בתותחיו ובאווירוניו, ברובים שלו ובטנקים שלו, בצבא העיראקי, בצבאות עבר־הירדן, סוריה, לבנון, אבן סעוד, אולי גם של פאַקיסטן.

אנחנו חיים עכשיו בהפוגה. אולם בלילות אתם שומעים עדיין בירושלים זו התפוצצויות ויריות, – וכל זה הוא רק משחק לעומת מה שעלול להתרחש מחר או בעוד שבוע בנגב, בבקעת הירדן, בגליל, ואולי במרחק לא גדול מתל־אביב.

תעברו ברמלה – ותשמחו כשתראו שם רק חיילים יהודים. תעברו ביזור ובאבו־כביר, שבה נפל לפני הרבה שנים הסופר ברנר, – ולא תמצאו שם אף ערבי אחד; רואים עכשיו שם רק חיילים יהודים – ותשמחו. אולם, למען השם, אל תהיו, כביטוי האנגלי, שמחים שמחת הטפשים בגן־עדן.

הדבר לא נסתיים עדיין, ולא קרו נסים. נתגייסו רבבות מהטובים והמעולים שבעם היהודי, מתפארת הנוער הארצישראלי וממבחר צעירינו בגולה – מחמישים וחמש ארצות! – והם עזבו אבותיהם ואמותיהם, כלותיהם ונשיהם, משקם וקיבוצם, עריהם וכפריהם, והרבה מאות, וגם אלפים לא ישובו עוד… הוצאו מיליונים, הארצפלד אמר לכם שבן־גוריון מוציא יום יום מאה אלף לירות: הייתי שקט יותר אילו הייתי מוציא רק מאה אלף לירות ליום. הדמיון של האַרצפלד הפעם מפגר אחרי המציאות.

אבל אין צורך שאגיד לכם בדיוק כמה עולה לנו המלחמה. באה עזרה רבה וחשובה מכמה ארצות, שאיני יכול עדיין לנקוב בשמותיהן, כי עוד ניזקק לעזרתן. שותפה במאמצנו יהדות הגולה, אולי לא במידה מספיקה, אבל במידה לא קטנה, ובהתלהבות רבה. אלמלא כל אלה לא היה מתרחש כל נס – בנסים בלבד לא היינו עומדים ולא נעמוד, אלא אם “הנס” הוא המאמץ אשר נעשָה; אולם איני בטוח אם המאמץ שעמד לנו עד עכשיו יספיק גם להבא, – ואנו נתבעים למתיחות עליונה ולמאמץ מוגבר, – למאמץ קשה ואכזרי כאשר לא ידענו עד כה. בעינים אלה עלינו לראות עכשיו הדברים.

אויבינו הערבים נחלו עד עכשיו מפלה קשה. איני שמח למפלה זו. אילו יכולנו להשיג מה שמגיע לנו בשלום ובלי תבוסה ערבית – הייתי הרבה יותר שקט ומאושר. איני יכול לחיות באתמול, – אם כי האתמול הוא כל כך מעודד, מַרנין ומלהיב. אני חי רק במחר ובמחרתיים. ואני מודאג מהשפלת הערבים ומכשלונם. הם עולים עלינו במספרם פי ארבעים – ולא בנקל יבלעו וישכחו התבוסה שהנחיל להם קומץ קטן של יהודים. זו היתה רק מליצה כשאמר החבר ג. שפה לא עומדים שבע מאות אלף יהודים – אלא 12 מיליונים. זוהי אולי מליצה מוצדקת מבחינת התעמולה וההסברה, אבל ישנם מצבים שאסור להשתמש בהם במליצות, כי המליצה עלולה ליהפך למוקש ולמכשול, ויש לדבר רק בפרוזה קרה ושקולה. אין אנו פה שנים־עשר מיליון, ואף לא חצי ושליש ורבע מזה; אנו – רק שבע מאות אלף. אנחנו נמצאים במצב כזה שרק כוחנו הנמצא בארץ הוא יכריע. אנחנו עומדים במאבק חמור ובמאבק היסטורי, לא רגעי ולא חולף על נקלה. ובמאבק עומדים לא שנים עשר מיליון. יש שנים עשר מיליון יהודים. אילו הם היו כולם פה – לא היה איש מכל שכנינו מעיז להרים יד או רגל נגדנו – ונסים אינם מתרחשים. שנים־עשר המיליונים – כשהמאבק יתחדש – לא יבואו הנה על כנפי נשרים מכל כנפי הארץ, – והמאבק ינטש שוב בין קומץ ובין עשרות מיליונים. ועשרות מיליונים אלה חיים בגוש רצוף אחד, גדול, ענקי, במדינות שונות, אבל רצופות ומחוברות זו לזו. אין כל מפריע לתנועה ממדינה למדינה. הגיעו גם אלינו יהודים מארצות שונות, – ומכל כנפי הארץ, ולמתנדבים האלה שבאו מאמריקה ומדרום אפריקה ומאבסטרליה וארצות אחרות, היה ערך רב במאבק שלנו, – אבל הם מעטים, והם יכולים להגיע רק דרך הים, – ואם יתחדשו הקרבות נעמוד שוב שבע או שמונה מאות אלף מול עשרות מיליונים.

אנחנו רוצים לחיות במדינה זו, אנחנו רוצים ליצור כאן מולדת חפשית וגואלת לכל יהודי שיש לו הצורך והרצון לכך. ואין אנו רוצים למות מוֹת גבורים. דאגתנו נתונה לעתיד – ובעתיד, אולי העתיד הקרוב, צפוי לנו חידוש המאבק.

עלינו להבין לנפשו של העם האחר, היריב. מעמדם המוסרי בשפל, אורח חייהם ירוּד, – אבל הם אנשים ככל האנשים. עליכם לראות עם, בן 30 או 40 מיליון איש, על מלכיו, מושליו, מנהיגיו, – כלום יעלה על הדעת שהם ישלימו בנקל עם העובדה המשפילה ששבע מאות אלף יהודים ניצחו אותם – למרות כל העזרה שקיבלו מהאימפריה הבריטית, למרות כל האבידות שלהם? כלום ישלימו בנקל עם תקומת מדינה יהודית בניגוד לרצונם, על אף התמרדותם?

לא נתרחש נס. קרה דבר בלתי רגיל, בלתי צפוי, מפתיע לרבים. שבע מאות אלף הכריעו שלושים מיליון, והדבר קרה מפני שבשבע מאות אלף היהודים היה בתנאים הנתונים יותר כוח ורצון מאשר בשלושים מיליון הערבים. מלחמה היא התמודדות של כוח ורצון. והייתי כל הזמן בטוח שבשבע מאות אלף היהודים גנוז יותר כוח ויותר רצון – ושוב אני מדגיש – בתנאים הנתונים – מאשר בשלושים מיליון הערבים, ומשום כך ניצחנו, ואם כעבור שנה ושנתיים הכוח והרצון היהודי יעלו שוב על זה של הערבים – ינצחו שוב.

אבל – לא לאורך ימים. אסור לנו להניח שהערבים בעוד חמש או עשר שנים ישארו בדיוק כפי שהם עכשיו. אין לשכוח שעצם המלחמה תתן אותותיה בערבים, תדרבּן אותם, אולי לא באותו הקצב כמו בקרבנו, אבל מן ההכרח שהמלחמה תשפיע על הלָך רוחם ומחשבותיהם של הערבים. בתנאים הקיימים אנו חזקים מהערבים – ואין בכך משום נס, מי שהכיר אותנו היטב לפני שנה יכול היה לדעת גם אז שאנו חזקים מהם בכוח – אם לא בפועל.

לפני כשנה (ב־2.10.47) אמרתי באסיפת־הנבחרים בירושלים ש“יש לנו היכולת לעמוד בפני כל תוקפנות אפשרית העלולה לבוא מתוך ארץ זו, או גם מהארצות השכנות, אבל יכולת זו קיימת יותר בכוח מאשר בפועל, והדבר הדחוף שאנו נתבעים לו הוא להוציא יכולת זו מן הכוח אל הפועל”. במידה ידועה עשינו זאת. גייסנו כוח האדם, המשק, אנשי המדע והטכניקה, היהדות בגולה. אין בכוח הערבים היום לעשות מה שאנו עשינו בזמן האחרון. אבל אין זאת אומרת שבעוד כמה שנים – אולי לא כל כך מרובות – לא ישתנה המצב גם שם. ומה שקרה הפעם, אינו מן ההכרח שיקרה שוב. – ונסים לא יתרחשו. זו תהיה אונאה עצמית – ואונאה מסוכנת – אם נבטח יותר מדי בעליונותנו. ושאלת בטחוננו היא שאלת גידולנו המהיר, רב הממדים ומזורז הקצב.

עוד במלחמה זו אין בטחון שניצחנו – כי אין בטחון שהמלחמה נסתיימה. הצבאות הזרים עומדים בשער המדינה. הם קרובים יותר לתל־אביב מאתנו פה. מה שקרה ליפו עלול לקרות לתל־אביב – אם לא נתכונן. אסור לנו להניח שהערבים שוקטים על שמריהם. להיפך, עלינו לקבל כמושׂכל ראשון שהם מתבצרים ומגַברים חיילים, ואם לא נתמיד במאמצינו במתיחות עליונה – עלולים יחסי הכוחות להשתנות. גם אם נסיים המלחמה הזאת בנצחון מכריע, סופי – אין אנו רשאים לשבת שאננים, כי גם אז עצמאותנו לא תהא יציבה ומובטחת. נצחוננו גופא הוא גורם מדאיג. נראה עצמנו במקום הערבים, נתאר לנו שאנו שלושים מיליון יהודים ולנו שש־שבע ממלכות עצמאיות המתפשטות על שטח שגדלו כגודל חצי אירופה. ושבע מאות אלף ערבים בארץ קטנה ניצחו אותנו – כלום נמהר להשלים עם תבוסה כזו?

אולם לא מה שצפוי לנו בעוד מספר שנים, אלא המחר הוא שצריך להדאיג אותנו. המדינה שהקימונו אתמול – יש שרוצים להחריבה היום או מחר וצבאות אויבים החונים על גבולותינו ובתוך גבולותינו – מגוּיסים למטרה זו, והם עדיין לא הסתלקו ממזימתם זו גם עכשיו; הם מתכוננים, ואַל נריע לפני הזמן – ואַל נתחיל לריב בינינו, כאילו אין שום סכנה חיצונית אורבת לנו. מוקדם, מוקדם מאד לריב בינינו לבין עצמנו. ועל מה רָבים? יש כאילו ניגוד בין המדינה ובין ההסתדרות הציונית. צד זה – הוא המדינה, וצד זה – הוא הציונות. כלום אין הפרָדה זו לפני זמנה?

לפי שעה אתם רואים המדינה היהודית רק כמדינה לוחמת. והמדינה היהודית בקרָב מעוררת כבוד, בקרב ציונים ולא ציונים, יהודים ולא־יהודים. לרבים מכם, ואולי לכולכם, יש מן ההפתעה במה שעשתה מדינת ישראל במלחמה. אני חושש שרבים מכם, אילו נשאלו לפני שנה אם שבע מאות אלף יהודים יעמדו בפני כל מדינות ערב – לא היו מעיזים לענות בחיוב.

לפי שעה אתם רואים המדינה היהודית בראשיתה, כשהיא עומדת בשער, ובטרם שאתם באים להפריד בין המדינה ובין התנועה הציונית – הניחו למדינת ישראל להופיע לא כמדינה לוחמת אלא כמדינה ציונית, כלומר כמדינה בונה ארץ וקולטת עליה. עוד לא ראיתם היכולת הציונית הגנוזה במדינה זו. כסבורים אתם, שהמדינה יש לאֵל ידה לגייס רבבות נוער רק לקרבות ולהוציא יום יום מאות אלפים לירות להרס בשדה הקטל? המלחמה אינה ממטרתה ומעיקרה של המדינה. המלחמה נכפתה על מדינת ישראל. מטרתה וזכות קיומה של המדינה היהודית היא – הגשמת הציונות. עדיין אין אתם משיגים מה הן האפשרויות העצומות הגנוזות במדינה לפיתוח הארץ ולקיבוץ גלויות. אינכם מעריכים עצמתו של הגורם הציוני הכרוך במדינה. שבע מאות אלף היהודים בארץ אינם עילויים ולא ילדי פלאים, הם יהודים ככל היהודים, ואם המדינה הפעילה כוחות עצומים במלחמה, כוחות של שבע מאות אלף העולים על כוחם של שלושים מיליון, מי יעריך עכשיו הכוחות שהמדינה מוכשרה להפעיל בעם היהודי כולו – בשביל קיבוץ גלויות ופיתוח הארץ?

ושוב – אל נדבר במליצות. החבר ג. אומר: מדינה יהודית ותנועה ציונית – אלו היינו הך. אין אלו היינו הך. המדינה היהודית היא מדינה. גם אם היא יהודית, והתנועה הציונית אינה אלא תנועה, אם כי היא ציונית, ומדינה ותנועה אינן היינו הך. עלינו לראות שני הדברים בייחודם.

אנחנו, ציוני ארץ־ישראל, ידענו תמיד להעריך מה עשו הציונים וההסתדרות הציונית בעולם. ידענו מה עשה הרצל, ומה עשה ברנדייס, ומה עשו מנהיגים דגולים אחרים. אבל ידענו עוד דבר – דבר החלוציות, שלדעתנו היא האמת העמוקה של הציונות וסוד “הנסים” שנתרחשו בששת החדשים האחרונים. הדבר לא הוכנס על ידינו לחוקה הציונית, ואין הוא חובה על ציוני, וכל יהודי באשר הוא הרוכש שקל ציוני הוא אזרח שווה־זכויות כמונו בהסתדרות הציונית. וטוב שזה כך. אבל לעצמנו אנו, ראינו תמצית הציונות בהזדהות אישית, הזדהות לחיים ולמוות, עם ההגשמה הציונית.

אנו מעריכים מה עשו הסופרים העברים ברוסיה, בגליציה ובארצות אחרות בשביל השפה העברית וספרותה, – אבל לנו השפה העברית היא שפת חיינו, שפת ילדינו. כזו היתה הציונות בשבילנו – הזדהות מוחלטת, ללא כל חציצה. לזה קוראים בשם חלוציות. החלוציות בארץ לא היתה נחלת מפלגה או מעמד. לא רק אנשי תנועת העבודה היו חלוצים, אני מכיר הרבה יהודים שאינם פועלים – אבל הם ציונים חלוציים; כי כל חייהם, הונם, יזמתם, משפחתם ועתידם נתקשרו עם המפעל הארצישראלי, מפעל ההגשמה הציונית. הזדהות זו, לחיים ולמוות, עם הגשמת המפעל הציוני, זהו מקור “הנס” – אם באמת נתרחשו נסים. ציונות חלוצית זו אינה תלויה בקונגרסים – וכל הכבוד לקונגרס הציוני ולכל מה שכרוך בו! הוא פתח פרק חדש בציבוריות היהודית ובמפעל הציוני, – אבל ציונות חלוצית אינה תלויה בבחירות ובהסתדרות הציונית, – והיא היא אשר עיצבה למעשה המפעל הציוני והדריכה התנועה הציונית וגייסה העם לארץ־ישראל.

יתכן שבעוד חודש או בעוד שלושה חדשים נחדל להיות מדינה לוחמת – ונהיה למדינה המגשימה הציונות. נזדקק אז לגיוס יותר רב ולעזרה יותר גדולה מאשר עכשיו, – כי המדינה היהודית תקבל אז על עצמה התפקיד של קיבוץ גלויות, – לשם כך נשפך דם יהודי במלחמה זו. חזון זה שהאיר לנוער ולישוב ולעם הוא הוא שהוליד בתוכנו הגבורה לעמוד מעטים בפני רבים.

הגשמת הציונות, קיבוץ גלויות – מפעל הרבה יותר קשה מאשר לנַצח הערבים, – ובלי מפעל זה לא נעמוד לאורך ימים. בטחוננו לעתיד הוא רק בקיבוץ גלויות. מדינת ישראל לא תתקיים בלי קיבוץ גלויות. כשם שקיבוץ גלויות זקוק לקיום מדינה יהודית, זקוק קיום המדינה לקיבוץ גלויות. נצחוננו הסופי יבוא לא בקרבות ובמלחמה – אלא על שדה העליה וההתישבות, ובנין הארץ וקיבוץ גלויות ידרשו אמצעים ומאמצים יותר מרובים ויותר ממושכים מהמלחמה, גם אם המלחמה תפרוץ שוב. ולמאמץ עצום וממושך זה נזדקק שוב לכוח המוסרי שנתגלה במלחמה הזאת – לכוח החלוצי, – אבל לא רק במלחמה.

הכוח שנתגלה בחדשים אלה יונק מהכוחות שיסדו פתח־תקוה, דגניה, עין־חרוד וגבולות. בלי כוח זה – לא יגויס העם היהודי.

עלינו לעשות עכשיו שלושה דברים שהם אחד: בטחון, עליה והתישבות, שלשתם הם אחד מפני שאין בטחון בלי עליה והתישבות: עליה רבתי והתישבות רחבת־מידות; ואין עליה והתישבות בלי בטחון. שלושה אלה ידרשו מאמץ בממַדים ובקצב שלא הסכּנו אליהם עד כה. הציונות החלוצית הגלומה במדינה היהודית תפעיל מאמץ זה. הנסיון להפריד בין המדינה ובין הציונות – הוא נסיון לרוקן הציונות מתכנה.

טרם סיימנו הפרשה המרה של המלחמה – ולתנועה הציונית בשעה זו אין תפקיד אחר מאשר לגייס אמצעים וכוחות לשלושה אלה: בטחון, עליה והתישבות.