אגרות Nr.CXI - Nr.CXII.    🔗

כ“ד סיון התקצ”ה 21.6.1835

אל הבחור המשכיל והנבון כמ"ר אברהם ברדאש שלום

מכתבך מיוםMärz 5 הגיעני, וטרדותי הרבות מנעוני עד עתה מהשיב לך מענה.

שיריך מעידים על בקיאותך בלשון אשכנזית ובלמוד משורריה, וכל זה אמנם יתד שאין הכל תלוי בה. בקשתי לראותם כי חשבתי שהדפַסְתָ מכתבי תושיה על ענין מעניני המדע in prosa, לא בשיר.

שלש המלות fides spes et charitas לקוחות הן מאמונה בלתי ישראלית, ולא ישר בעיני ליסד עליהן שיר. הייתי מצפה שתגיד לי היותך עוסק בלמוד לשון איטלקית, אשר בלעדה לא יתכן בואך הנה.

על דבר הדקדוק שאתה מחבר, מה אומר ומה איעצך? ואני לא ידעתי שיעור ידיעתך בחכמת לה“ק, ואיך אדע הֲתהיה מלאכתך להועיל, אם לא. ואתה ידעת כי ספרי הדקדוק רבו למעלה, ואני יש בידי יותר משמנים מהם, ואחרי אשר כליתי כל ימי בלימוד הזה, ואחרי שש שנים שאני מלמד אותו בקאללעגיוס אשר פה, ואחרי שתי מהדורות לדקדוקי אשר חברתי לתלמידַי, עדיין אני יָגֵעַ יום ולילה במהדורא השלישית, אשר אולי בקרוב אוציא לאור (בלשון איטלקית) החלק הראשון ממנה. וכל זה מפני עומק החכמה הזאת, אשר בע”ה העליתי בה Systema חדש, לא שערוהו הראשונים, להרוס עד היסוד כל מחשבות Schultens והאחרונים הנגררים אחריו.

על שאלתך אם יקל לך למצוא מעמד ופרנסה בארצות האלה, אשיבך כי הדבר אפשרי, אך לא קרוב ונקל; כי קשה הוא לאנשי איטליאה שיקחו להם מורה אשכנזי או פולוני, כמו שיקשה לאנשי אשכנז ופולין לקחת להם מורה איטלקי, כי רחוק הוא מאד שיוכל אדם להיות מליץ ודרשן נכבד בלשון אשר לא הורגל בה מילדותו, ואף כי בלשונות הרחוקות זו מזו כל כך כאשר הן האשכנזית והאיטלקית.

התלמידים אשר יצאו מן הקאללעגיוס מוכתרים בכתר הרבנות הם ארבעה, ואחד מהם נתקבל לרב בעיר מנטובה, ואחד בעיר טורין, והשנים האחרים הם מלמדים, אחד בתלמוד תורה פה פאדובה, ואחד בבית הגביר טרעוועש, שנים אחרים יצאו מן הקאללעגיוס ועדיין הם צריכים לשבת שנה אחת אצל אחד מן הרבנים להתרגל במלאכת הרבנות, ואח“כ יוכתרו, ואז יתישבו באשר ימצאו. ארבעה בחורים לומדים עתה בקאללעגיוס, אחד יֵצא משם אחרי תום שנת תקצ”ו והשלשה האחרים אחרי תום שנת תקצ"ז.

תלמידי הקאללעגיוס היו כלם עד היום ממדינה איטליאה.

אם תכתוב אלי עוד בלשון אשכנזית, תעשה עמי חסד לכתוב בכתיבה רומית (Iatinis litteris), כי קריאת הכתיבה האשכנזית קשה עלי.

צריך שתכתוב אלי מהר מה גמרת בלבך, אם לבא הנה ואם שלא לבא, ואם תבא, צריך שתהיה פה בתחלת נאוועמבער, עם כל הכתבים אשר הזכרתי באגרתי הראשונה.

ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום, כנפש הכותב וחותם פה פאדובה בשלישי בעשרים וארבעה לחדש שנת התקצ"ה.

אוהבך שד"ל

י"ג כסלו 5596 4.12.1835

לידיד נפשי ועטרת ראשי החכם המופלא כמוהר“ר שי”ר¹ שלום וברכה.

אחרי השבועים ששים ושש שאין כתב ידך מגיע לידי (מיום י“ט באב תקצ”ד שהגיעתני אגרתך על ידי יצחק שדה פרחים²) ואני וכל יודעי ויודעיך מְצֵרִים עליך כהמר על הבכור, כי שמועות יבהלונו לאמר נטש ראפאפורט את הספרים ויט אחרי המרכולת, הגיעני יום אתמול מכתבך הנעים. ברוך החולי הרע אשר העיר את רוחך לכתוב אלי!

ועתה דע ידיד נפשי והאמן כי גם אני היה עם לבבי לבוא אליך במכתב לשפוך משושי בחיקך כי רפא ה' את אשתי והשיבותיה אל ביתי כבראשונה, והיא עושה ומצלחת בהנהגת הבית כמעט כקדם, ובה' אצפה כי מעט מעט תשוב לאיתנה, ולא יוודע כי באה הרוח הרעה אל קרבה. אפס בראותי החולי הרע בא בארצנו אמרתי אמתין עוד מעט ואכתוב לו, כי גם מן התלאה הזאת הצילני ה'. אך עתה כבוא מכתבך אלי, ולבך דואג עלי, מה אוחיל עוד?

א"כ אפוא ידוע תדע ידיד נפשי כי אמת החל הנגף בעם בויניציאה ובפאדובה אך תהלות לאל עליון לא רבים חללים הפיל, ומבני ישראל לא מת אחד. בויניציאה כבר כלתה המגפה, ובפאדובה מעולם לא היו הנגפים רק מתי מספר ובה' תוחלתנו לא תפשה הצרעת בעיר, אך תלך הלוך וחסור ועד מהרה יכלה זעם, ואפו על תבל יתום.

ועתה הנני ממהר לשוב ולהתעלס אתך באהבים במחקרי קדמוניות, ובפרט כי אחת מן החקירות אשר הזכרת באגרתך היא עתה ענין הנחוץ לי, כי בלבי להדפיס בקרוב ספר מבוא לדקדוק לה"ק, וזה שמו

Prolegomeni e Saggio d’una Grammatica ragionata della Lingua ebraica.

הספר הזה כבר נשלם, ושיעורו קרוב לר“נ זייטען אין אָקטַאף, ובו חדשות ונצורות הרבה מאד, ובו גזרתי אמר כי הנקוד בכללו נתחדש בבבל, ובתוך ראיות אחרות אמרתי כי רק רבנן סבוראי והגאונים היתה ידם תקיפה להיות דבריהם נשמעים בכל תפוצות ישראל, באופן שכל ישראל יקבלו עליהם לקרוא ולהטעים התנ”ך על פיהם, ושאמנם אף אם תמצא לומר שלא חסרו בא“י (גם אחרי תום האמוראים) אנשים חכמי לב אשר כח בהם לעשות מלאכה גדולה ונכבדת כאשר היא מלאכת נקוד והטעמת כל התנ”ך, עדיין לא יאומן שיהיו דבריהם מקובלים בכל ישראל, אין פוצה פה ומצפצף. ואם ישאל אדם: מניין להם לגאוני בבל או לרבנן סבוראי ידיעה כל כך נפלאה בדקדוק הלשון ובהפסקת הטעמים? לזאת השיבותי כי מאז ומקדם היו בישראל אנשים העוסקים בלמוד קריאת התנ“ך, והם המכונים בתאר קרא או קרוי (ויקרא רבא פרשה ל') אשר גדרם (קדושין מ"ט) דקרי אורייתא נביאי וכתיבי בדיוקא. והנה לדעתי רבנן סבוראי אשר התחילו בכתיבת התורה שבע”פ על ספר הם צוו לקצת חכמים מאותם המכונים קראים שימצאו תחבולה לעשות גדר לקריאה שלא תשכח, והם עשו, ורבנן סבוראי סמכו את ידיהם על מלאכתם, ואשרוה וקדשוה, ונתקבלה אצל כל ישראל כדרך שנתקבלה המשנה והתלמוד והתרגום, אשר כלם מידם היו לנו. וחכמי א"י אשר היו כפופים תחת חכמי בבל היו הראשונים להמליך עליהם הספרים המנוקדים, וכעבדים ההולכים על הארץ הטו שכמם להיות נושאי כליהם ועשו המסרה.

ועתה ידיד נפשי אם יש אתך ראיות מוכיחות נגד שטתי מהר וערוך אותן לפני, כדי שאבטל דברי בטרם אוציאם לאור; אך תדע כי בכל אשר אמרת לי עד היום לא מצאתי דבר שישיבני אחור מדעתי בענין החקירה הזאת.

קח נא בידך אגרתי מיום ה' ניסן תקצ“ג ועיין ב. §³ ותראה כי דברי רד”ק על אמות הספור כבר הזכרתים בשאלתי, ועתה שָכַחת והבאתם לפנַי כדבר חדש. ועתה דע כי בעל לוית חן⁴ קרא להן אמות הדבור, ואין ספק כי מרד“ק למד. ואמנם שתהיה דגירסה בס' יצירה שלש אמות או”י, זה לא יתכן בעיני כלל, כי א) שלש אמות אמ“ש הוא לשון כפול ומכופל כמה פעמים בס' יצירה בפרק שלישי וששי; גם ב') אותיות אמ”ש מצורפות שם בכל צירופיהן אש“ם מא”ש מש“א שא”ם שמ“א; ועוד ג') הנה הן מפורשות שם, אויר מים ואש; ועוד ד) אם דגירסא שלש אמות או”י הוצרכנו לשבש גם לשון שתים עשרה פשוטות הו“ז חט”י לנ“ס עצ”ק השנוי ומשולש כמה פעמים בפרק ה‘; ועוד ה’) גם בעל הכוזרי (מאמר ד' סימן כ"ה) גורס שלש אמות אמ“ש; ועוד ו') גם דברי רד”ק עצמם מוכיחים כי הוא החליף לשון הברייתא, ולא שכך היה גורס, כי אמר “ומה שאמר שלש אמות אמ”ש, הם אמות בעולם, אבל אמות הספור הם או“י”. ואין ספק אצלי כי גם ר' יהודה מיסיר ליאון בעל לבנת הספיר (הנמצא בידי כ"י) חשב כמחשבתך ידידי בדברי רד“ק אלה, כי כתב בספרו בפרק אותיות אהו”י וז“ל “קראם בעל ס' יצירה אמות האותיות באמרו שלש אמות או”י” חשב שכן היתה גירסת רד"ק ושכדאי הוא לסמוך עליו. גם בענין פירושך על יש אם למקרא מלשון אמות הקריאה מצאתי חכם אחר דקאי כוותך. הלא הוא ר' וואלף היידנהיים בסוף ההומש המכונה מודע לבינה, אשר קניתי מקרוב.

ידיד נפשי צר לי מאד על הימים אשר חלפו למו בלי חלוף אגרות ביני ובינך, כי בספר אשר בלבי להדפיס בקרוב דברתי. על כל המדקדקים ראשונים ואחרונים יהודים וערלים, ועל ספריהם, ואולי יש תחת ידך איזה חדוש על קצת מהם, היתה ידיעתו מועילה למחברתי, והיה לי קורת רוח אם הייתי יכול לומר דבר בשמך ולהתפאר באהבתך. לכן זאת עשה חַפֵש נא באמתחותיך, ואם תמצא דבר חדש וברור בענין זמן איש או אנשים מקהל המדקדקים, וקורותם וספריהם, מהר וקח אותו אלי. ואני כבר הרביתי הוצאות ואספתי אלי כל מה שיכלתי מספרי דקדוק, והיו בידי כמאה וארבעים, וברוך ה' אשר המציא לידי להעתיק ס' לשון למודים לר' שלמה ירחיי, וקצת מס' טעמי המקרא לר' יהודה בן בלעם ושיר על הטעמים לרבנו תם, ושערי נקוד קדמון בלי שם המחבר, ואנה לידי לקנות ס' מעשה אפוד ולבנת הספיר כ“י וס' דקדוקי הטעמים לבן אשר, מלבד כל ספרי הבחור והרז”ה, ושיח יצחק ושרש יהודה, וספרי Reuchlin, Pagnini, Münster ואחרים יקרי המציאות. גם אנה ה' ליד ידידי כמוהר“ר הלל הכהן ס' אותיות הסתר והמשך וס' בעל הכפל לר”י חיוג, ואעתיקם אי“ה. והנני נותן לפניך רשימת ספרים אשר מצאתי זכרונם בשפתי ישנים חלק ב' או במקומות אחרים, ולא ראיתים ולא ידעתי שם מחברם; חקי חיים, דברי יושר, דרך שיח, מענה לשון, תוצאות חיים יסוד לה”ק. וכמו כן עדיין צריך אני למודעי מה הוא “החבור הקטן היקר שהדפיס מהרש”ד בשם הרב הגדול בעל מרכבת המשנה על הנגינות בספרי אמ“ת” שהזכיר רמבמ“ן בהקדמת פירוש התורה. בכל אלה ובכל כיוצא באלה אם תוכל להאיר עיני אם מעט ואם הרבה, תעשה עמדי חסד. גם הנה ידעתי כי יש לך אוהבים בעיר המבורג, ואולי אוהבך הוא איש גביר וחכם אשר שמעתי מפארים שמו, ה”ה מוהר“ר מיכאל יוסף היימאן, ואמרו לי כי יש בידו ס' הנקוד לר”י חיוג והוא ס' קטן מאד; ועתה אם אמת הדבר הזה, אולי אם תכתוב אתה אליו יתרצה האיש להעתיקו ולשלחו אלי באגרת ואני אתן לו תודה בספרי.

עוד אחרת אגידה לך, כי זה שנתים ימים כתבתי קצת מפירושַי על ישעיה בלשון צרפת ושלחתים לראזענמיללער, לאמר כי יען ידעתי שהוא עתיד להדפיס מחדש פירושו על הנביא ההוא, הרשיתי עצמי להביא לפניו קצת ממה שחדשתי בו, והוא הטוב בעיניו יעשה בהם. והוא השיב לי כי שמח בהם, ושידפיסם כלם כאשר הם בתחלת ספרו. ועתה מקרוב שלח לי ס' אחד עם אגרת, כתוב בה כי הדפיס ישעיה שלו, והערותי בראשו, ושהוא שולח לי הספר, ושכבר היה געזעניוס בביתו וראה קצת דפים מההערות ההן שהיו אצלו בצאתן ממכבש הדפוס, וקרא בהן, et plures earum valde probavit. ואני בפתחי הספר והנה הוא לא ס' ישעיה, רק ס' שופטים ורות עם פי' ראזענמיללער; אין ספק כי משגה הוא ואח“כ כתבתי ע”י מוכר ספרים שישלחו לי ישעיה של ראז', ועדיין לא בא לידי, אך ברשימת הספרים החדשים מצאתי

ועתה ידידי, נכספה נפשי שתבקש הס' הזה ותקרא בו הערותי ותודיעני משפטך עליהן. גם אם טוב בעיניך לגלות אזן רעך החכם דאקטאר גייגר על הענין הזה (אשר קצת כבוד הוא לאומתנו, כי עדיין לא נהיה כדבר הזה שאחד מחשובי חכמי האומות יביא בראש ספרו חדושי איש יהודי בלתי קדמון) למען יזכירהו במכתב עתי שלו, ויחוה דעתו על חדושַי, טוב תעשה.

שמעתי ולא אדע האמת אם אין כי החכם צונז נתקבל לדרשן בעיר פראג.

כלתה נפשי לדעת את שלום רמ"ל ושלום עיניו.

ידידנו הר הזהב מתי יוציא החלק השני מכרמו החוצה?

הרב דפה והרופא דאלא וולטא צמאים לדברי תשובותיך, וכבר זה פעמים רבות שאלוני על אודותיך.

ידידי מוהר"ר הלל הכהן, וכל תלמידי דורשים שלומך וכוספים לראות מכתבי ידך המחוכמים.

ה' ישפות שלום לך ולמר אביך ולבנך היקר ולאשתו, ויצליחך בכל מעשה ידך, וישביעך שבע שמחות כנפשך וכנפש כל יודעי שמך, וכנפש המצפה מהר לתשובתך,

הכו“ח פה פאדובה בתשיעי בשלשה עשר לחדש, שנת התקצ”ו,

ידידך בלב ונפש

שד"ל.

כ“ד כסלו התקצ”ו 15.12.1835

לכבוד ידידי החכם והנבון, ירא את ה' וחרד אל דברו, ואמיץ לבו לעמוד בפרץ ולקנא לאלהיו, יהי אלהיו עמו וישביעהו שבע שמחות, כ“ש צבי הירש הר הזהב נ”י, יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים.

מכתבך הנכבד מיום ר“ח אלול העבר הגיעני על נכון, ואני אז חולה ואחד מתלמידי קרא אותו באזני, ואחר כן נשארתי זמן מה חלש, כי הריקותי גופי הרקות גדולה כמשפטי בכל חולי; ובשובי לאיתני נסעתי מעירי והלכתי לעיר מולדתי לקחת משם אשתי אשר זה כשלש שנים בעתתה רוח רעה, הוא חולי המרה השחורה, ותהלות לאל עליון שבה כמעט לאיתנה, והבאתיה אתי פה פאדובה. והנה כל הדברים האלה היו סבה לאיחור תשובתי למכתבך אדוני היקר. ונוסף עליהם מה שהייתי בכל הזמן הזה טרוד מאד בהשלמת ספר אשר חברתי בלשון איטלקי על יסודות חדשים אשר יסדתי בחכמת הדקדוק, ובראשו ג”כ ספור תולדות החכמה הזאת בישראל ובאומות, עם זכרון כל המדקדקים יהודים וערלים ובַקָרַת ספריהם. והספר הזה להיות תכונתו לבוא ביד חכמי העמים, שקידה רבה שקדתי עליו ביום ובלילה להדרו ולפארו בכל מיני הִדוּר, למען יהיה לכבוד לבני עמנו, ולא לקלון חלילה.

ונוסף על כל אלה, תכונת מכתבך הנכבד היתה גם היא בעוזרֵי התמהמהִי להשיב אליך, כי הנה אתה אדוני במכתבך זה שפכת מר רוחך וצרת לבבך הטהור, על דבר מראה עיניך אשר תראה את בני עמנו בימים האלה נוטים אלה הֵנָה ואלה הֵנָה, אלה מַיְמינים ואלה משמאילים, הרחק מאד מן הדרך הישרה הממוצעת, אשר עליה נאמר: אל תט ימין ושמאל הסר רגלך מרע; דרך ישרה אשר רק מעט מזער יחידי סגולה ואנשי מופת יפלסו מעגליהם ללכת בה, ואתה אדוני אחד מהם. והנה נא אדוני צרת לבך צרת לבי היא מימים ושנים, לבי יודע מרת נפשו, על אלה ועל אלה במסתרים תבכה נפשי, מדעתי כי בנשאי קולי מה אועיל? רק זאת אמרתי היא חובתי ואעשנה, אשתדל עם תלמידַי אשר נתן לי האלהים, לנטוע בלבבם צמחי ברכה, ולשָרֵש משם שרש פורה לענה, אשר בעברת ה' השרישה שרשיה ותמלא ארץ. ובדבר הזה ברך ה' חילי ופעל ידי ירצה, וחפץ ה' אם מעט ואם הרבה אקוה בידי יצלח.

ואמנם הכאב אשר גדל על הכלל כלו יצא, ומי יעלה לו ארוכה ומרפא? והנה זה משפט כל הנגעים אשר אין תקוה לרפואתם, ישתדל הנגוע בהם להסירם מלבו ולהרחיקם מזכרונו, וכל אשר יזכיר אותם אליו, בעוכריו הוא, כי יחדש עצבון לבו, והועל לא יועיל לו. כן הדבר הזה, אדוני, וכן היה לי מכתבך הנכבד: הֵמַר את רוחי ויעציבני, כי תכתוב אלי מרורות, ותזכירני יגוני מנעורי. וזה הביאני להרחיקו מנגד עיני, ולהרחיק מלבי מחשבת חובתי להשיב לך מענה; וזאת היתה הגדולה בסבות שתיקתי עד היום הזה.

ואולם היום בבוא אלי מכתבך השני מיום עשירי לחדש הזה, וראיתי כי לדברַי תשוקתך, ולתשובתי כלו עיניך, אז לבי הכני, אף כליותי יסרוני לאמר: איך תוכל וראית איש משלומי אמוני ישראל, ישפוך שיחו וכעסו בחיקך, והתעלמת ממנו, וערף ולא פנים תפנה אליו? הכזה יהיה פועל איש אמונים, אשר כל ישעו לחזק ידי ישרי דרך, והמטים עקלקלותם להשיב מֵעָון? היצעק איש אבדה האמונה, ויאטום אזנו מצעקתו שד“ל? – אז חשתי ולא התמהמהתי, ואמרתי לא אתן שנת לעיני עד אכפרה פניך במכתבי, למען תדע כי לא מוּזַר אני לעצבונך, ונכרי לנאקתך; ולמען תדע ג”כ כי לא תֵקַל בעיני חלילה בשורתך אשר בשרתני, כי יקרתי בעיניך נכבדתי ואתה אהבתני; ואני באהבת אנשים צדיקים לבי שמח מכל עמלי. יברכך ה' אלהיך ויצליח שיבתך, ויהיו כל יוצאי חלציך כמוך, טובים בעיני אלהים ואדם.

ועתה אדוני וידידי היקר, מה אתה שואל מעמדי כי אם להגיד לך הגם בארצי פשתה מספחת המחלוקת בישראל, ונעשו לשתי כתות השונאות זו את זו, כאשר בארצך? דע ידידי כי אין הדבר כן בארצנו. כת החסידים השוטים אשר בארצך אין ממנה לא אבק ולא ריח בארץ איטליאה. כת המתחכמים הפורקים עול רבה היא בינינו, ובפרט בבחורים צעירי ימים, וביותר בלומדי החכמות באוניווערסיטעט. עבירות בפרהסיא לא הרבה תִשָמַענה בקרבנו. כבוד האומה יקר בעיני רוב העם, כנקלה כנכבד, גם המתפרצים ומכחישי התורה יחושו לו, ויפזרו כספם בעבורו, וזה נותן אותם לחן ולחסד בעיני העמים והשרים, שומרי התורה והפורקים עולה, אין פרץ ואין צוחה ביניהם; איש הישר בעיניו יעשה, וגם אם איש בחדרי משכיתו ברעהו יתן דפי, בפיו שלום את רעהו ידבר. עד פה יש יתרון לאנשי ארצי על אנשי ארצך. ואמנם מצד אחר רואה אנכי יתרון רב לאנשי ארצך על אנשי ארצי, והוא כי לפי הנראה עדיין התורה נדרשת בארצך, ועדיין רבים מנערי בני ישראל הוגים בתלמודה, ועדיין לה“ק ידועה לרוב העם, וספר הכתוב יהודית רבים יודעים לקרוא בו ולהבין את דבריו. לא כן בהרבה מערי איטליאה כמעט הזקנים לבדם יודעים ספר, והבחורים כל ספר לה”ק הוא להם כספר החתום. ולולא חסדי ה' כי לא תמו ויאמר להקים בעיר הזאת בית מדרש הרבנים, כי עתה אולי בקרב הימים היתה תורה משתכחת מישראל שבגלילות האלה לגמרי. זה שיעור מה שראיתי להשיבך בחפזי על שאלתך אדוני וידידי היקר.

אמת אם באתי להגיד לך כל אשר עם לבבי בענין כל אחד ואחד מן הפרטים אשר הזכרת במכתבך, תארך המגלה מאד, ואני אינני מופנה עתה לשאוכל עשהו, ודרך כלל אֹמר אליך כי אין אני בן חורין לחשוב שהרשות נתונה לחכמי הדור לשלוח יד במצות התורה לא לבטלן ולא לעשות בהן שנוי; וכבר הארכתי בזה בלמודֵי דוגמאטיק שלי; אך אינני ג“כ מן המאמינים כי כל מנהג אבותינו תורה היא, ושכל אשר יקרא לו ההמון תורה שבע”פ ניתן למשה מסיני, והדברים ארוכים אין כאן מקומם.

ואתה אדוני וידידי שלום וביתך שלום, וכל אשר לך שלום כנפש החותם פה פאדובה בתשיעי בעשרים וארבעה לחדש התקצ"יו.

אוהבך ומכבדך שד"ל.

כ“א טבת התקצ”ו 11.1.1836

לידידי המשכיל והנבון כמ"ר שמואל ליב הר הזהב שלום

קבלתי מכתבך הרצוף בתוך אגרתך למר שארי הרב דפה נ"י. אני וכל בני ביתי שלום, ואשתי תהלות לאל עליון נרפאה מן המחלה אשר חִלָה ה' בה, ויום יום היא הולכת ומתגברת, ובה' בטחתי כי אחרי עבור ימי הקור הקשה האלה תשוב לאיתנה להשגיח על ענייני הבית כמעשיה מקדם.

ידידנו החכם המופלא שי"ר כבר שב לשמחני במכתביו המלאים חכמה ודעת, וכבר קבלתי מידו שתים אגרות במשך זמן מועט, צר לי מאד על השמועות הרעות אשר השמעתני על אודות החכמים היקרים ר' נחמן הכהן ור' שמשון הלוי, אלהי ישראל יהיה בעזרם.

שאלתי לשארי הרופא יצחק לוצאטו על אודות ידידך הבחור הרופא ר' משה אשכנזי, ואמר לי כי ראה אותו ודבר עמו, ושאיננו צריך כל מאומה, ושכבר שאל אותו על אודותי, ובקש ממנו להביאו לפני, ואמרתי לו שיבא בכל עת שירצה, ושאתה כתבת לי בעבורו.

הספרים שאמרת לשלוח לי תאמר לי תחלה מה ענינם ומה מחירם, ואח"כ אם תמצא דרך לשלחם עד טריאסט בלא הוצאות, תשלחם, ואם לא לא תשלחם.

אני עם לבבי להדפיס בקרוב ס' מבוא לדקדוק לה"ק, כולל תולדות הדקדוק והמדקדקים, וגם יסודות חדשים לחכמת הלשון, וזה אמנם בלשון איטלקית.

בקיץ החולף הדפיס החכם המפורסם ראזענמיללער פירושו על ישעיה, ובראשו ארבעים עמודים בלשון צרפת ששלחתי לו אני ממה שלקטתי מפירושַי על ישעיה, והוא נתנם בראש ספרו.

הכתבתי להאדון פאן שמיד אם ירצה להדפיס על הוצאותיו פירוש ישעיה שלי, ולא רצה, ואולי אם אֹמַר לקנות ממנו מאה העתקות אז יתרצה, אך אני לא אצתי להדפיסו, כי טוב לי לחזור עליו עוד פעם אחרת, ולפארו יותר.

מפירוש התורה עשיתי עד כאן מבראשית עד סוף פרשת משפטים, ואם היה מזדמן לי להדפיס פירוש ס' שמות עד משפטים, הייתי עושה, כי לדעתי מלא הוא ברכת ה'.

עתה החלותי לפרש לתלמידי ס' יחזקאל.

הבחור המשכיל מיודעך כמ"ר מרדכי הכהן איש טיסמיניץ כתב לי אגרת ארוכה, וזאת תשובתי אליו, ואתה תעשה עמדי חסד לשלחה אליו מהר.

כתוב אלי ידידי, ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום כנפש החותם

פה פאדובה בעשירי בכ“א לחדש שנת התקצ”ו,

אוהבך שד"ל.

כ“ב טבת התקצ”ו 12.1.1836

לכבוד ידידי המשכיל והנבון כמ"ר מרדכי הכהן שלום וברכה.

אחרתי עד כה להשיב מענה למכתבך יען עיר מושבך הוא מקום מבני בלי שם, ויראתי פן אנשי הפאסט אשר בעיר הזאת לא ידעו איפה הוא, ואגרתי תאבד, על כן אמרתי אמתין עד שיזדמן לי לכתוב לידידי הר הזהב, אז אכתוב לך בתוך אגרתי אליו, והוא יריץ לך מכתבי על נכון.

והנני בא להשיב לכל דבריך כאשר עם לבבי, אך בדרך קצרה, מפני מעוט הפנאי וכובד המשא המוטל עלי.

מה שאמרת כי גם רז“ל פירשו ישר ממסוכה בתקון ישרם מסוכה, רחוק הוא בעיני, הן אמת כי פירושם כפירושי, אך יתכן שפירשו המקרא בדוחק בלי שיהיה כתוב בספריהם ישרם מסוכה, ובלי שתעלה על דעתם לתקן הכתוב. כי אמנם אם בימי האמוראים היה כתוב ישרם מסוכה, לא אאמין שאח”כ נשתבשו הספרים, כי אמנם השבושים שנהיו בספרים לא נהיו רק בימים קדמונים, לא אחר שעמדו החכמים והסופרים (שהיו סופרים האותיות) ותקנו תקנות וגדרו גדרות להעמיד כל עניני הדת על מכונם בל ימוטו עולם ועד. ואם בספריהם היה כתוב ישר ממסוכה והם נתכוונו להגיה, היו אומרים הדבר בפירוש שכך ולא כך ראוי לקרוא.

השערתך בפסוק ואל יתעל בסריונו (ירמיה נ"א ג') רחוקה היא בעיני, ואם באנו לתקן, יותר יתכן שנאמר שהיה כתוב ואל יתעל' בסריונו, והכוונה ואל יתעלף בסריונו.

הגהתך רעה אחר רעה (יחזקאל ז' ה') היא קרובה, וכן תרגם יונתן, וכן נמצא גם בקצת כ"י ודפוסים קדמונים.

אנשים חקה על הקיר (שם כ“ג י”ד) איננו תקון אלא שבוש.

וחיה: ועמדו עליו (שם מ"ז י') זה תקון נאה ומשובח.

מוקש אדם ילין קדש וְאֵחַר נדרים לַבקֶר (משלי כ' כ"ה) היא השערה מתישבת על הדעת.

בפסוק אמרתי אך דבר שפתים אין דעתי כדעתך, והא לך פירושי: חושב הייתי כי מרידתך בי אך דבר שפתים היא, כלומר שאינה אלא התפארות שהיית מתפאר שלא תכנע מפני, אך כאשר תראה אותי מתקרב אליך אז תמהר לפתוח לפני דלתים, כי אמנם הכל יודעים כי צריך עצה וגבורה למלחמה, ואתה אין לך לא זו ולא זו: ועתה הנה טעיתי, כי עדיין מחזיק אתה במרידתך: עתה על מי בטחת כי מרדת בי?

ועשה אה מאחד מאלה (יחזקאל י"ח י') לשון אוי ואהה, כך עלה גם כן בדעתי זה ימים רבים, ועדיין רפיא בידי⁵.

מה שהבאת מן הש“ס (בתרא קי"א) להתיר התקונים בספרי הקדש אין ממנו ראיה כלל, יען וביען הכל יודעים כי לא הוי דרך הדרש כהרי דרך הפשט, והנה רז”ל דרך אסמכתא בעלמא התירו לעצמם כמה פעמים לגרוע ולהוסיף ולהחליף לשון הכתוב, ולא עלתה על דעתם שתהיה נוסחת המקרא כפי מדרשם.

הקרי וכתיב אמת הוא שהוא לפעמים תקון והגהה. אך מה שאמרת כי בעלי המשנה ראו שהיה כתוב בפנים לא ומבחוץ היה כתוב לו קרי, זה איננו אמת כי אמנם כל תקוני הקריאה שאנו קוראים קרי וכתיב כלם מכלל תורה שבעל פה, וכלם היו שמורים על פה, ולא נכתבו בגליון הספרים, רק בימי רבנן סבוראי אשר עמדו וכתבו המשנה והתלמוד והתרגום הכל על ספר, ובימיהם ובמצותם נכתבו הנקדות והטעמים על ספר, ואז נכתבו גם כל הקרי וכתיב. ענין י“ח מלין תקון סופרים חלילה חלילה שיהיה אמת לפי פשוטו, וכל יודע מבין פשטי הכתובים רואה שאין לנו צורך לתקון סופרים וכמו שהעיר הראב”ע. פירוש הגאון בהושע ד' י' אין ממנו ראיה כלל, כי הוא לא החליף הכתוב, רק הטעמים, והנביאים לא כתבו ספריהם בנקדות וטעמים, ומעולם לא נמנעו גדולי המפרשים מלעזוב דרך הטעמים, כשראו הדבר מוכרח לפי הפשט, עיין רד“ק הושע י”ב י“ב ודון יצחק בישעיה ח' י”ט, וכבר עשיתי לי רשימה ארוכה מן המקומות שנטו בהם גדולי המפרשים מדרך הטעמים.

ואתה ידידי המשכיל והנבון שלום, וביתך שלום וכל אשר לך שלום, והחכם ר' חיים משה הכהן שלום, כנפש החותם

פה פאדובה בעשירי בכ“ב לחדש, שנת התקצ”ו.

אוהבך שד"ל

ו' שבט התקצ"ו 25.1.1836

לידידי החכם כמ"ר אריה גינצבורג שלום

מכתבך הנעים הכאיב לבי והדאיב את נפשי, בשמעי זעקת שברך, עם טהרת לבבך ואהבתך החכמה. הלא זאת רעה חולה בעמנו, פשתה בדור הזה ורחבה ונסבה, חכמת סופרים תסרח ושוחרי תושיה אין דורש למו, כי אזלת יד מחזיקי התורה, ותומכיה יקפצו ידם. גם אני וחברי המורה עמי בקאלליגיוס וביניקוס הוצרכנו בשנה החולפת להעתר לראשי הקהלות לשאת בעל עם אחינו ולהקל מעליהם המשא, וקבלנו עלינו שיגרעו מחק משכרתנו אחד מששה, ומלבד זה גזרו אֹמר לגרוע חק פתבג התלמידים אשר בקאללעגיוס דבר יום ביומו; ולמנוע מהם ג"כ חליפות הבגדים אשר היו נותנים להם שנה בשנה, כל זה מכבֶד המשא ומכשלון כח סובליו.

ועתה מה אעשה לך ידידי, ומאין אושיעך? ואני בעל אשה ובנים, משתכר אל צרור נקוב, מבלי אשר אמצא אחרי שכרי מאומה כי אם הלחם אשר אני אוכל והספרים אשר אני קונה.

ואם תאמר לבוא אל הקאללעגיוס הנה כל הבא ללמוד שמה חייב לדור בתוכו דירת קבע, ומזונותיו על הקאללעגיוס, וזה על ידי שלש מאות זהובים שישלם מדי שנה בשנה, או יקובל חנם אין כסף אם הוא מעניי הערים האלה. ואם תאמר לבקש טרפך ביגיע כפיך, הנה לא יתכן שתקובל בבית המדרש בהיותך בלתי מופנה מצד אחד. מלבד כי מצער הוא קהל ישראל אשר בעיר הזאת, ואפשרי רחוק הוא שתִּמָצֵא בו פרנסה לאיש נכרי אשכנזי. והנה כמעט בכל שנה יוצאים מבית המדרש אחד או שנים בחורים הצריכים למצוא מנוח לכף רגלם וטרף לביתם, וקצתם הוצרכו להרחיק נדוד בקצה איטליאה למצוא מחיתם, ואיך אפוא אבגוד אני בתלמידַי ואקרא היום לאיש מארץ רחוקה לאמר סורה שבה פה פלוני אלמוני, ולחם תלמידַי תאכל? הלא אבן מקיר תצעק, וארצי מתקוממה לי.

לכן שמע נא בקולי איעצך ויהי אלהים עמך, נטה לך על ימינך או על שמאלך אל אחת מערי אשכנז, ובקש לך מנוח אשר ייטב לך בין אחיך בני אמך המדברים לשונך, ועם אנשי איטליאה אל תבא להתגורר כי בן אשה אחרת אתה.

אתה עתה ברוך ה‘, יברכך ה’ אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך, והיה ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך זכור אל תשכח לגלות את אזני ולשמח את נפשי תחת אשר הכאבתני היום הזה.

דברי החותם פה פאדובה ו' שבט תקצ"ו

ידידך שד"ל.

כ"ד שבט 5596 12.2.1836

לידידי הבחור המשכיל והנבון כמ"ר יעקב גאלדענטהאל שלום וברכה.

כ“ז שבט התקצ”ו 15.2.1836

לכבוד הגביר היקר והנכבד כמ"ר אביגדור גרינבערג שלום

שמח לבי ויגל כבודי בראותי איש מנכבדי כנעני הארץ ידבנו לבו להקדיש את בנו יחידו לה' ולישראל. ה' אלהיך ירצך, וחפץ ה' בידך יצלח. ועתה הנני ממהר להשיבך דבר על שאלותיך אחת לאחת.

א') הנער הבא ללמוד בבית המדרש המכונה קאללעגיוס ראביניקוס צריך שיהיה לו כתב עדות שכבר השלים כל לימודי הגימנאזיום והליצעאוס, ואז יִבָחֵן בלמוד לה"ק, ואם תִמָצֵא לו ידיעה במקרא ובתלמוד ובלמודים הנלוים אליהם, יקובל בבית המדרש.

ב') הנער יעמוד בבית המדרש שלש שנים, ואחרי צאתו משם בכבוד יתחייב ללמוד שנה אחת אצל אחד מן הרבנים היושבים לכסא באחת ערי ממלכת אסטעררייך, להתחנך אצלו בעניני ההוראה, ואחרי מלאת לו שנה תמימה יבחן שנית בעניני פסק דין, ואז יוכתר בכתר הרבנות.

ג') בבית המדרש הזה ילמד הנער לשון עברית וארמית וחכמת תורתנו שבכתב ושבעל פה, ויתרגל ג"כ בחכמת ההלצה בשפת איטליאה, לדבר במקהלות ולהוכיח את העם בלשון למודים.

ד') הנער העומד בקאללעגיוס לא יוכל ללמוד שם דאקטאראט אחר, רק אחרי השלימו שלשת שני הקאללעגיוס יוכל לפנות אל כל חכמה אשר תאוה נפשו.

ה') היוצאים מוכתרים בקאללעגיוס הזה המה לבדם מוכשרים להתקבל על כסא הרבנות בכל קהלות ממלכת לאמבארדא־ווענעציאניש, אכן חוץ מן הגלילות האלה אי אפשר לברר מה יתרון יהיה להם מצד הרעגירונג, כי מלכי אסטעררייך מלכי חסד הם, ועל הרוב יעשו כרצון הקהלות, ויניחו להן לקבל עליהן איש הישר בעיניהן, אף אם לא למד החכמות על הסדר, כאשר הדבר נוהג בכל גאליציען ארץ מולדתך, אדוני, וכאשר אירע זה מקרוב שמה בטריעסטע עיר מולדתי.

ו') הלומד בקאללעגיוס מחוייב לדור ולאכול ולשתות בתוכו, אשר על כן ישקול שלש מאות זהובים מ"כ מדי שנה בשנה, בקאללעגיוס ימצאו הנערים די מחסורם, ואם יבקשו להם עוד דברי מוֹתָר, כסף ישקלו אל המלצר אשר על הבית, והוא יתן להם שאלתם.

ז‘) כל פרטי הדברים מבית המדרש הזה יארך ספורם, והדבור בהם פה אל פה יותר נקל ויותר מועיל מבכתב, ובטרם ימלאו הימים שיוכל בנך המשכיל שי’ לבא אל הקאללעגיוס קרוב הדבר ישנתראה פנים, ואז אגלה אזנך על כל הפרטים אשר תבקש ידיעתם. ובעיני יפלא מדוע לא התעורַרְתָ לשאול את פי בהיותי שמה בחג הסוכות שעבר. וגם עתה הנה עמך שם מ“ו חותני הנכבד מהח”ר רפאל ברוך סגרי נר"ו, הוא יוכל להעמידך על הרבה מעניני בית המדרש הזה. ועל כל פנים שְאַל אדוני שאל ממני כל אשר תחפוץ וכתוב אלי בכל עת שתרצה ואני לא אמנע טוב מבעליו בכל אשר לְאֵל ידי לעשות.

ואתה אדוני שלום וביתך שלום, ואתה תברך בשמי את בנך המשכיל שי', וכל אשר לך שלום, כנפש הכו“ח פה פאדובה בחדש אחד עשר בשבעה ועשרים יום לחדש שנת התקצ”ו

עבדך שמואל דוד לוצאטו.

כ' ניסן התקצ"ו 7.4.1836

לידיד נפשי ועטרת ראשי החכם המופלא כמוהר“ר שי”ר שלום וברכה.⁷

יותר מדי התמהמהתי להשיב למכתבך היקר מיום ט' טבת אחרי אשר אתה ידידי חשת ולא התמהמהת להשיב לי למכתבי מיום י“ג כסלו. הלא זה לי חטא ופשע כבד מנשוא, אם לא היינו אני ואתה רֵעים ומיודעים זה לזה כאנשים אחים מלידה ומבטן. באמת אינני יודע הזה הוא משפט האוהבים, אך אני עם מתי מספר הקשורים עמי בברית אהבה זה דרכי מעולם, לבקש מהם החריצות לעשות בקשתי, ולהתנהל אני עמהם אחרי כן לאט לאט להשיב להם תודות על חריצותם, ואפילו להודיעם אם נתקררה דעתי במה שעשו בשבילי, אם לא, כי הראשונה היא בעיני מלאכת דבר האבד, והשניה היא מלאכה שאינה צריכה לגופה עם אנשים אחים היודעים כי גם הם רשאים לנהוג עמי כמנהגי עמהם. לא אדע הזה הוא משפט האוהבים, אך לא אדע ג”כ האוהבים איה הם?

והנה נא ידידי. לגבי דידי היה הדבר נחוץ מאד לדעת היש תחת ידך ראיות ברורות נגד שיטתי (שהנקוד נעשה בבבל ולא בא"י), כדי שאוכל לחזור בי מטעותי קודם שאוציאה לאור עולם; ואולם לך ידידי התמהמהתי להודיעך אם נכנסו דבריך באזני, לא יזיק.

ודע ידידי כי החקירה הזאת (מקום הולדת הנקוד) איננה עיקרית בספרי, כי אמנם עיקר מגמתי הוא לברר כי שוא עמלו שולטענס, מיכאעליס, ושאר המדקדקים האחרונים, בהשתדלם להפיץ אור על משפטי לה“ק ממשפטי לשון ערב, כי אמנם לא יזרח אור על לשון עבר מלשון ערב, אלא מלשון ארמית וסורית, ושלה”ק מקדם ומתחלה הייתה קרובה ומתדמה ללשון ארמית, ושהלשון הקדומה היו שרשיה בעלי שתי אותיות (כמו שהסכים גם געזעניוס). ושאח“כ הוסיפו בשרשים אות שלישית, ונעשתה הלשון משולשת; והלשון המשולשלת היתה בתחלתה דומה ללשון ארמית, ואח”כ העשירוה ויפוה יושבי ארץ ישראל, והיתה שפת כנען, היא לה“ק; ואח”כ יפוה הערביים והעשירוה עוד, ונהיתה לשון ערבית. ואחרי ביאור העיקר הזה אני הולך ומבאר ענפיו, בהציבי יסודות חדשים ללשון ארמית לעצמה, וללה“ק לעצמה, אשר מתוכם אור גדול ינוצץ על משפטי לשוננו, ואח”כ אני הולך ומבאר עניינים אחרים שחִדשתי בשרשי הנקוד והטעמים אשר כלם מבוא ועזר גדול בהבנת משפטי הדקדוק לאנשי התבונה והמחקר. והדברים ארוכים ועמוקים הרבה. עלו במצודתי בחקירת ארבע שנים.

ולכל הדברים האלה הקדמתי ספור קורות חכמת הדקדוק בישראל ובאדם, ושם הבאתי דעתי על דבר מקום הולדת הנקוד. מכל זה תצא לך ידידי היקר התנצלותי אם במשך שלשת החדשים שעברו, בשִבְתִי מצרף ומזקק את ספרי (אשר עד השבוע החולף גרעתי והוספתי בו דברים הרבה) שמתי את לבי יותר לשאר ענינים העיקריים בו, מאשר שמתיו על ענין מקום הולדת הנקוד, אשר איננו עיקרי בו, וזה היה סבה לאיחור תשובתי אליך.

ועתה אגיד לך תחלה ידידי כי מצאתי מקום להזכיר את שמך בספרי שלש פעמים. ראשונה (17.§) בהזכירי ר' יוסף מטרוייש (Troyes) בעל ס' ידידות, כתבתי הערה זה לשונה:

שנית בהערה ארוכה (18.§) שכתבתי נגד קדמות הנקוד הזכרתי טעם פסוק הנזכר בשמות רבה, ושם הזכרתי את צונז ואותך המוכיחים איחור כתיבת שמות רבה. ושלישית (25.§) בהזכירי ר' יהודה בן קריש כתבתי הערה, אשר תחלתה כך:

בענין זמנו של ר' יונה לא הוזקקתי להזכיר שמך, כי דברי הפרחון בהקדמתו (אשר מתוכם נודע שהיה בימי ר' שמואל הנגיד) מצאתים בדע ראססי. ואתה אם תשלח לי העתקת ההקדמה ההיא, תעשה לי חסד חדש. וס' הנקוד לר"י חיוג מה היה לו? עודני מצפה לו.

עתה אבא למחלוקת אשר ביני ובינך בענין מקום הולדת הנקוד. הא לך

בקצור מה שכתבתי בספרי (.3.§.2.§): אמרתי כי נראה שהמצאת הנקוד בלה“ק היתה זמן מעט אחרי חתימת התלמוד, וזה יען הנקדות והטעמים מתנגדים בהרבה מקומות לדברי התלמוד, ולא יתכן שימלאם לבם של בעלי הנקוד לעשות כזאת אם כבר עבר זמן רב אחרי חתימת התלמוד ונתקבל אצל כל ישראל, ואפילו תמצא לומר שהזידו בעלי הנקוד לסור מאחרי התלמוד, לא יתכן שתהיה מלאכתם מתקבלת אצל כל ישראל כאשר נתקבלה; וזה מביא אותי להאמין כי רבנן סבוראי אשר התחילו לשום התורה שבע”פ על ספר, וכתבו המשנה והתלמוד, הם עצמם צוו לאותם החכמים העוסקים במקרא (אשר היו מכונים בשם קרא, קריי, קראוי) להעמיד ציונים לקריאה, והם (רבנן סבוראי) סמכו את ידיהם על מלאכת החכמים ההם. ועל ידי כן נתקבלה בכל הגולה כשאר כל תורה שבע“פ. ואל תשיבני מדברי ר' אליה בחור שאמר כי בעלי הנקוד היו בטבריה; כי אמנם כבר העיר המדקדק רז”ה בבנין שלמה דף ל“ב כי לא יתכן לומר שהיו בעלי הנקוד מאנשי טבריה אחר שידענו כי אנשי טבריה היו מדגישים הרי”ש (על דרך בעל ס' יצירה שנראה היותו ירושלמי, שאמר שבע כפולות בג“ד כפר”ת), ובעלי הנקוד בהפך עשו הרי“ש בלתי מקבלת דגש. ואני בהתבונני כי הישיבות הגדולות נמשכו בבבל עד אחר שנת אלף למנינם, ובא”י בטלו סביב לשנת ת' למנינם, נ“ל כי בעלי הנקוד היו בהכרח בבליים, ושאף אם יאומן שהיו בא”י אחרי חתימת התלמוד אנשים אשר כח בהם לעשות מלאכה גדולה כאשר היא מלאכת נקוד והטעמת כל התנ“ך, לא יאומן שתהיה ידם תקיפה לשיהיו דבריהם מתקבלים אצל כל ישראל; וכל זה אמנם נקל היה לחכמי בבל שידענו איך גברה ידם בכל תפוצות ישראל. אמנם בעלי המסורת, בראותי מלאכתם מלאכת עבודה, לא זולת, אחשוב שהיו מא”י ולא מבבל. עכ"ל בקצור.

אח“כ (.5.§) כתבתי כי נ”ל שהיהודים התעוררו להמציא הנקוד ממה שראו הסוריים עושים, והראיתי דמיון בין הנקוד הסורי והעברי במה שהסוריים קוראים זְקָפא והעברים זקף לשתי נקודות זו על זו למעלה מן התבה, ובמה שהסוריים קוראים שְוַיָא והעברים שְוָא לשתי נקדות אחרות זו על זו, ובמה שתנועת E סימנה אצל אלו ואצל אלו שתי נקודות תחת האות. אח“כ (.6.§) הארכתי לבטל דברי האומרים כי ממציא הנקודות בלשון סורית היה יעקב איש Edessa אשר מת בשנת 710 למנינם; ואמרתי כי לכך היו הסוריים (ולא היהודים ולא הערביים) שהמציאו הנקוד, מפני שהסוריים (מפני חשיבות לשון ארמית וספריה בעיני האומות) היו להם בארם נהרים בתי למוד שהיו באים ללמוד שם גם נערים פרסיים (כאשר העיד Assemani), והם לא היו מורגלים בלשון ארמית מנעוריהם, אלא בלשון פרס, שאינה דומה כלל ללשון ארמית, והנה אין ספק שהדבר קשה מאד ללמד לשון סורית (וכן לה"ק או לשון ערבית) לאיש נכרי שאינו מורגל בה, בספרים בלתי מנוקדים, לפיכך הוצרכו חכמי הסוריים להרגיש בחסרון כתיבתם, ומלאו החסרון בהמציאם הנקדות; לא כן היהודים, לא היו מלמדים לה”ק לנכרים, ואם היה איש נכרי מתגייר היה מתערב בין היהודים והיה למד לה“ק על דרך פראקטיש, לא על דרך טהעארעטיש. והנה היהודים אשר היו רבים מאד בבבל ופרס וארם נהרים, קרוב הדבר שידעו מבתי למוד אלה, וגם לפעמים היו קצת מחכמי ישראל באים שם, כמו שהיו באים בבי אבדן ובי נצרפי (אשר מי יתן ותודיעני על אודותם דבר נאה ומתקבל), ומתוך כך ראו המצאת הנקדות, ועשו כמעשיהם. ובהערה שכתבתי במקום אחר (.9.§) על אודות בן אשר ובן נפתלי חתמתי בדברים אשר זאת תמציתם: זכה בן אשר שעל הרוב (לא תמיד) נהגו כשיטתו. דברי ר' אליה אין לו על מה שיסמוך. אמנם חלופי קריאה שבין מערבאי ומדנחאי אין להם שום יחס ודמיון עם חלופי בן אשר ובן נפתלי. עכ”ל. ובסוף הספר (199.§) הבאתי מלות בִיקרותיך, כִיתְרון, שספרינו הולכים בהם בשיטת בן נפתלי. והנה אנכי ביום י“ג טבת תקצ”ד ערכתי לפניך ידידי סברתי על מקום הולדת הנקוד, עם הראיה הלקוחה מאות הרי“ש וקצת ראיות אחרות, ואתה בתשובתך ט' ניסן תקצ”ד אמרת לי (סימן יו"ד) “וגם ראיותיך מן רי”ש דגושה של בג“ד כפר”ת וכן מן חילוק הפסוקים בתורה, נראות נכונות" ואח“כ הארכת בענינים אחרים ובחקירות חכמה וקריטיק, ועל ראייתי הלקוחה מאות הרי”ש לא השבותני לא דבר ולא חצי דבר, וזה חִזֵק אמונתי בסברתי; ואמנם טענותיך הלקוחות מן השמות סגול, דגש, זרקא, לגרמיה, לא הספיקו להזיזני מדעתי, כי לא ראיתי בהן מופת חותך כמופת דגשות הרי“ש, ואני מעודי כן דרכי בכל חקירותי, מאה טענות בלתי חותכות בטלות ומבוטלות הן אצלי נגד ראיה אחת ברורה וחותכת. ואמרתי בלבבי, סוף סוף שמות הנקדות והטעמים הם דבר חיצוני להנקדות והטעמים עצמם, ומי יודע מי אביהם? אמנם היות הרי”ש בלתי מקבלת דגש הוא עניין פנימי במלאכת הנקוד, ובכמה אלפי ענינים היה הנקוד משונה ממה שהוא עתה, אם היו מתקני הנקוד מאנשי טבריה המדגישים הרי"ש!

ואחרי כן ביום ג' סיון תקצ“ד ערכתי לפניך הראיה מביטול הישיבות בא”י זמן כביר קודם ביטול הישיבות בבבל, ואתה ידידי בתשובתך ר“ח כסלו תקצ”ו השיבות על זה במעט מלים ואמרת כי מימי רב דימי ואילך חדלו בא“י הישיבות (לְלִמוד תורה שבע"פ) ולא חדל לימוד דרושי המקראות, והבאת עדים נאמנים שהיו בני א”י עוסקים באגדה. ואני אשר מעולם חשבתי מלאכת נקוד והטעמת התנ"ך חכמה מפארה ומלאכה גדולה הצריכה לב רחב ודעת צלולה הרבה יותר מפלפול התלמוד, לא נחה דעתי בדבריך, ואחור לא נסוגותי מאשר דברתי זמותי.

ואחרי כן ביום י“ג כסלו כתבתי אליך; “ידיד נפשי אם יש אתך ראיות מוכיחות נגד שטתי, מהר וערוך אותן לפני, כדי שאבטל דברי בטרם אוציאם לאור; אך תדע כי בכל אשר אמרת לי עד היום לא מצאתי דבר שישיבני אחור מדעתי בענין החקירה הזאת” ואתה בתשובתך מיום ט' טבת ענית ואמרת: “בדבר מקום התחלת הנקדות, הנה לא ראיתי עוד כל ראיותיך ולא אוכל לשפוט עליהן, אך זאת ידעתי כי על ראיותי מכמה שמות הנקדות והטעמים שהם רק מא”י ולא מבבל, וגם מהשקידה על מקרא שנראה יותר מוקדמת בא”י מהמדרשים הראשונים שנתחברו שם כמו ב“ר וי”ר ואיזה מדרשים מזמן מאוחר, לא השבת עוד מאומה" לזאת אשיבך ידידי היקר ואומר כי אף אם לא ראית כל ראיותי, הנה ראית ראיית דגשות הרי“ש, ולא השבת עליה, וזה לבדו מספיק לי לעמוד בדעתי נגד כל טענותיך; גם ראית הראיה הלקוחה מביטול הישיבות בא”י ולא השיבותני עליה תשובה מספקת. ואמנם ראייתך משמות קצת נקדות וטעמים כבר דנתי לפניך למעלה שאיננה ראיה ברורה. וראייתך משקידת בני א“י על למוד המקרא והאגדה קודם אנשי בבל מה תוכיח? ומי לא ידע כי כל הלמודים היו תחלה בא”י ומציון יצאה תורה? וכי מכאן יש הוכחה שאנשי א“י שאחר חתימת התלמוד היה להם כל כך יד ושם בקריאת התנ”ך עד שמצאה ידם לעשות מלאכה גדולה כמלאכת הנקוד, ושנתקבלה קריאתם אצל כל ישראל?

אחרי כן ערכת לפני טענות אחרות למען אשים עיני עליהם בטרם אחרוץ משפט. והנני לעשות ככל אשר צויתני.

א') נפלא בעיניך איך נשכח מישראל זמן ומקום חדוש הנקדות, ואיך לא דברו בו הגאונים אם היתה תחלת הוייתן בבבל? – ולמה לא יפלא בעיניך ידידי איך נשכח מישראל זמן ומקום כתיבת המשנה והתלמוד, ואיך לא הזכירו הגאונים דבר מזה? ואף אם תאמר שהמשנה נכתבה תחלה בא“י, הנה תלמוד בבלי אין ספק שנכתב בבבל, ואיך לא הזכירו הגאונים מתי נכתב? תהיה התשובה איזו שתהיה, אין ספק שהיא מלתא דשויא לתרוייהו, לתלמוד בבלי ולנקוד התנ”ך.

ב') מעולם לא עלה על דעתי לומר שענין קרי וכתיב היתה התחלתו בבבל, כי זה אמנם הוא דבר התלוי בתקנת סופרים ותנאים קדמונים, שהעמידו הקריאה על מכונה כאשר ישר בעיניהם, והתקינו שלא לקרוא שם המפורש ככתבו, כי אם בלשון אדנות, וכן התקינו להחליף כל לשון של גנאי כגון ישגלנה וחבריו, וכל זה נעשה בא“י בימי בית שני, וכל זה נמסר בעל פה, עד שבאו בעלי הנקוד ונקדו לפי הקרי ולא לפי הכתיב; וכמו שנולדו מחלוקות רבות בכל חלקי התורה שבעל פה, ככה נולדו קצת מחלוקות גם בענין קו”כ, ובני א"י עמדו לפעמים בשמועתם נגד הנקוד שבא להם מבבל. וגם בכתיבת הספרים עצמם, בעניני מלא וחסר ואותיות דומות נולדו שבושים, וכל מדינה החזיקה בספריה כמו שהיו. ולענין שאמרת כי אנשי בבל יָראו לנפשם לחלוק גם בעניני קריאת פסוקי התורה, איך לא נסוגו אחור מעשות הנה אנכי בא אליך בעב הענן פסוק אחד, אחרי שבני מערבא היו פוסקים אותו לשלשה פסוקים?

ג') הגאונים לא היתה ידם תקיפה בעניני תורה שבכתב, כגון לפסול ס“ת של מדינה אחת ולשנות הכתיבה הנהוגה אצל סופריה, אלא בכל מקום החזיקו היהודים בספריהם מר כי אתריה ומר כי אתריה; והנה רוב החלופים שבין מערבאי ומדנחאי הם בענין הכתיבה, ומיעוטם בענין הקריאה; ובאלה מאחר שלא היה אחד מהם בספר התורה, אלא בנ”ך, לא נזדמן לגאונים להיות נשאלים עליהם, ואם נשאלו לא רצו לשנות מנהג המדינות. אמנם בענין בן נפתלי המזרחי אינני מודה לך כלל וכלל.

ד') המסרה איננה חולקת על ש“ס ירושלמי, כי א”י היא ארץ מולדת המסרה, כאשר הוריתי לך מאז מסיון תקצ"ד.

ה‘) מס’ סופרים נכתבה בא“י אחרי כתיבת תלמוד בבלי, וקודם התחדשות הנקדות, ונרשמו בה קצת מעניני קו”כ שהם ככל שאר תורה שבע“פ (וכדברי ר' יצחק בנדרים ל“ז שגם הוא מא”י), וכל זה לא יוכיח כלל שבא”י נתחדשו הנקדות; ואם תרצה להוליד מזה כי בא"י נעשתה המסרה, כבר הודיתי בזה מאז ומקדם: אך כמה גבהו דרכי בעלי הנקוד מדרכי בעלי המסרה!

ו‘) אינני רואה בהשערתך שהלל נשיאה התקין הנקוד, ושעל שמו הוא התנ"ך הנקרא ס’ הללי, כח להטותי מסברתי שהנקוד נתקן בבבל; ובפרט בראותי רד"ק כותב ס' הלאלי, ויותר מזה בראותי שתיקת שאר המפרשים והמדקדקים בענין מטמון יקר כזה, שאם היה ידוע לקדמונים שאותו ספר שהיה בטוליטולא הוא להלל הנשיא, ושהלל הנשיא התקין הנקוד, איך לא הרבו לדבר בשבחו ולגמור את ההלל על ספרו של הלל? – ומה שאמרת כי לא כל הנקדות נתחדשו בזמן אחד, בזה אינני מודה לך, וכבר דברתי על זה בספרי, וסתרתי ראיות האומרים כזאת.

ז') אם נשיאי א“י בדורות האחרונים היה כל עסקם במנהגי בה”כ, אין מכאן שום ראיה שהם התקינו הנקוד.

ח') המסרה נעשתה בא“י, ולפיכך בעניני מסורת מזכירים תמיד ספרי א”י, ואם אנשי טבריה היו בקיאים בהדגשת הרי“ש זו ראיה ברורה שהנקוד לא נתקן בטבריה. ובתלמוד אמרו על בני גליל שלא הקפידו על לשונם, וזה ג”כ סיוע לדעתי שלא היו אנשי טבריה והגליל כדאים לעשות מלאכת הנקוד ולהיות קריאתם מקובלת אצל כל ישראל.

ט') אם אבות הדקדוק לא היו בבליים, לא היו ג“כ מא”י, ואם נמצא בין קדמוני המדקדקים אחד שהיה ירושלמי, נמצא גם אחד שהיה בבלי; וכל זה לא יוכיח כלום לאחד מן הצדדים.

יו“ד וי”א) אם חכמי בבל לא היו בקיאים בהבנת פשוטי המקראות, אין מזה ראיה שלא היתה בבבל כת של חכמים (הנקראים קראים) שהיה כל עסקם במקרא, והאנשים האלה לא היו לא אמוראים ולא גאונים ולא מורי הוראות, ודבר אין להם עם הגדולים ההם רק היו מלמדי תינוקות וקוראים תנ"ך בצבור, ואיננו רחוק שנמצאו ביניהם קצת אנשים זכי ֳוהאמוראים.

בענין שלש אמות או"י לא אחליט דבר כעת, כי רואה אני ענן לבושו. לא דברתי בספרי רק מעט ודרך העברה על התרגומים. לקוטי מחזור ויטרי כבר נשלמו, ועדיין אני מצפה שתשלח לי העתקה מהם. ואולם יען כי תפשת מרובה לא תפשת, הנני מבקש ממך עכשו שתשלח לי הלקוטים מכתיבת ידי אחד לאחד, ואני אחזירם אליך אחר אשר יעתיקו אותם תלמידַי בקונטריסי.

עוד דבר אחד לי אליך ידידי. עתה מקרוב מצאתי בס' איטלקי הנכתב זה שמנים שנה, שאומר כי הסוריים המזרחיים (Siri orientales) הנקראים ג“כ Nestoriani יש להם שבע נקדות, ואלה שמותן צורתן והברתן: ב֔, זְקָפָא, a; בִ, פְתָחָא, a; בְ זְלָמָא קַשְיָא, e; בֵ זְלָמָא פְסִיקָא, e; וֹ רְוָחָא, o; וִ רְבָצָא, u; יִ, חְבָצָא, i. והנה אם הדבר הזה אמת, הלא הדבר ברור כי מן הסוריים המזרחיים האלה למדו היהודים מלאכת הנקוד, שהרי מספר הנקדות העבריות הוא ג”כ שבעה לפי האמת (שבעה מלכים), כאשר ביארתי בספרי; ועוד הנה נא לנו שווי שם הזקף וצורתו, שם הפתח, וצורת הצירי וצורת החולם וצורת החירק. אמנם אני הרבה בקשתי ולא מצאתי מקור לענין זה בספרי הסוריים ובספרי דקדוק לשונם גם בגראממאטיקא סיריאקא של האפמאן לא נזכר מזה דבר, ולפיכך הרי הדבר מוטל אצלי בספק. וכבר בקשתי מידידי כמ“ר יוסף אלמנצי המתגורר עתה בעיר טורין שישאל את פי אחד ושנים אָריענטַאליסטען אשר בעיר ההוא, וענה דודי ואמר לי כי אמר אל החכמים ואין מגיד לו. בקש נא גם אתה ידידי בכל ספרי האשכנזים המדברים על הסוריים ועל הנעסטאָריאַנער, ואם תמצא מאומה על העניין הזה, מהר גלה את אזני. ואתה ידידי היקר שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום כנפש הכו”ח פה פאדובה בראשון בעשרים לחדש התקצ"ו.

אוהבך ומכבדך בכל לבבו ובכל נפשו

שד"ל

ב' תמוז התקצ"ו 29.4.1836

י“ט אייר התקצ”ו 6.5.1836

לכבוד המשכיל והנבון כמ"ר יהודה ליב דוקעס שלום

הנה נגד עיניך השירים אשר שאלת ממני, העתקתים אני מן המחזור עם הדרת קדש דפוס ויניציאה, ודקדקתי בהם להגיה אותם משבושי הדפוס, גם ערכתי אותם עם דפוס אחר קדמון מעיר פאנו, והוא ספר כולל שערי התשובה וספר היראה לרבנו יונה, ובתוכם נספחו השירים האלה, והנוסחאות הלקוחות מדפוס פאנו רמזתי עליהם בציון נ“א, ובקצת מקומות הוספתי הגהה מדעתי ורשמתי אותה בציון נ”ל.

אתה עתה ברוך ה' תודיעני מה הלשון אשר תכתוב בה את ספרך, ומה הדרך אשר תדרוך בחבורו, ואולי אוכל לתמוך ידך גם באיזה עניין אחר ממנו, ובפרט אם תרצה לדבר על מקור משפטי היתד בשיר העברי, שהכל אומרים שהוא לקוח מלשון ערבי, בלי לבאר איך היה זה, והלא לשון ערבית אין בה שוא וחטף, ואיך יתכן לומר כי ממנה לֻקח משפט היתד? ואחרי חקירות ובדיקות נתבאר לי הדבר הזה באר היטב.

גם נמצא בידי שיר ארוך לראב"ע (הזכירו בס' צחות) תחלתו נדוד הסיר אוני והבהיל רעיוני, ואשלחהו אליך אם תחפוץ בו.

גם יש בידי האולם וההיכל לר' משה ריאיטי, ולהיותו ס' ארוך לא אמַר להעתיקו אליך, אבל אודיעך מה משפט הספר וחלקיו וכל הנכלל בו, ואתן לך דוגמאות ממנו. גם משאר משוררים, ובפרט מבני איטליאה נמצא בידי הרבה, ובכל אשר אוכל, לפי מיעוט הפנאי הנשאר לי, אשתדל להיות לך לעזר ולהועיל, כחובת כל שוחר תושיה לעזור לשוחריה בכל אשר תמצא ידו.

ומה טוב ומה נעים אם היה בדעתך להכניס כה וכה בתוך מחברתך קצת שירים מחשובי המשוררים, ובפרט הבלתי מצויים, כגון שירֵי מוסר השכל אלה, ושירת נדוד הסיר אוני, ושירים אחרים שאשלח אליך, או אשר נמצאים כבר תחת ידך; כי אמנם רק על ידי זה תוכל מחברתך להיות לתועלת אמתית לאוהבי מליצת לה“ק, אך לזאת תסלח, כי יען לא ידעתיך מתמול שלשום אבקש ממך שתערוך לפני קצת דוגמאות ממחברתך, ואדעך למען תמצא חן בעיני. ולא אכחד תחת לשוני כי רע בעיני מה שראיתי במכתבך אלי קצת מלות בלתי מדוקדקות, כגון תנוס יגון ואנחה, שהיה לך לומר ינוס; ישב בה, והיל”ל בך; ויהללוה והיל“ל ויהללוהו; קורות שפת ומליצה עברית, והיל”ל קורות שפה עברית (או שפת עבר) ומליצתה; ממנם, והיל“ל מהם (וגם כי המלה הזאת מצויה הרבה בספרי האשכנזים, איננה אלא שבוש); החננתי, והיל”ל התחננתי; נחנון, והיל“ל נָחן; הודיעני, והיל”ל הודיעתני, גם תמחול להודיעני כמה ימי שני חייך, ומה פקודתך ומלאכתך. ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום כנפש הכו“ח פה פאדובה בשני בתשעה עשר לחדש שנת התקצ”ו.

ידיד כל אוהבי התורה והחכמה שד"ל.

ט“ו סיון התקצ”ו 3.5.1836

לכבוד המשכיל והנבון כמ"ר יהודה דוקעס שלום.

החלותי לעשות לך excerpto מס' האולם וההיכל לר' משה ריאיטי (Rieti), אך הטרדות אשר סבבוני מנעוני להשלים אותם מהר כאשר היה עם לבבי, לכן לא אעכב אגרתי עד תומם, אך אשלחם אליך פעם אחרת. ואבא להשיב על דברי אגרתך. רע בעיני המעשה אם תשפיל בספרך מדרגת מליצת האשכנזים בעלי הפיוטים, כגון הקליר ור' שמעון ורבנו גרשם מאור הגולה וחבריהם; יען וביען הן אמת כי מליצות הספרדים תנעמנה לחכנו יותר מהן, אך אם בעין המחקר נדרוש הדבר, יוודע לנו בבירור כי משוררי אשכנז גברו מאד באותן התכונות המיוחדות לאיש משורר נשגב ויקר. הלא תודֶה לי, ידידי, כי ממעלות המשורר היקר הוא שיתפעל בחוזק, ויביא בלב קוראיו התפעלות חזקה: והמעלה הזאת רבה היא בלא ספק באשכנזים מבספרדים. וממעלות המשורר הנכבד הוא חוזק כח הדמיון, ושישתמש כראוי באמונות בני עמו, אמת תהיינה או לא, לפאר מליצותיו בדמיונות חזקים ונרשמים בנפש הקורא; וגם המעלה הזאת ובה היא באשכנזים מבספרדים. וממעלות המשורר הנכבד הוא ג“כ שיהיה לשונו נבדל מלשון הדיוט, ויכלול מלות קשות וזרות הבלתי מורגלות אצל המון כותבי לשונו, וגם זו מעלה מיוחדת למשוררי אשכנז. ואביא לפניך דוגמא ממשוררי לשון איטלקית. הכל יודעים כי שירי Tasso ינעמו לחך כל קורא הרבה יותר משירי Dante, ואעפ”כ הכל מודים כי Dante משורר נשגב ואמיץ ומהודר במעלות הפרטיות לבעלי השיר, יותר מטַאססאָ. אשר על כן אף אם אסכים עמך שתאמר כי מליצות משוררי ספרד נעימות יותר מפיוטי אשכנז, איעצך שלא תכחד תחת לשונך כי הפייטנים האשכנזים גברו במעלות המיוחדות לבעלי השיר יותר מהם. ואשר אני אחזה לי כי כל המומים שאנחנו מרגישים בפיוטי אשכנז, כלם ממקור אחד יצאו, והוא עוצם כחם במעלות הצריכות לבעלי השיר, כי הגיעה בהם כל אחת מהמעלות ההנה אל הקצה האחרון, ומתוך כך חלפו חק ולא עמדו במצוע המשובח. ועיין צונז Gottesdienstl. Vortag⁸ עמוד 382 וכו'.

אם תשלח לי שיר ר' נתן בסוף הערוך ושיר ר' שלמה בן גבירול, תעשה עמדי חסד ואמת, אך הזהר להעתיקם באמונה ובדיוק אות באות כאשר הם בכ“י, השיר לר' נתן כבר ראיתיו בערוך דפוס קדמון, והעתקתיו לידידי החכם המופלא מוהר”ר שלמה יהודה ראפאפארט, ועשיתי עליו קצת הערות, אך עתה אין אתי העתקה ממנו, וגם הספר איננו אתי.

ר' משה אבן עזרא חבר ס' התרשיש, והוא כולל סודו כמנין תרשיש שירים אשר בסוף בתי כל אחד מהם מלה משותפת (בעלת הוראות שונות), כגון זה המובא מרד"ק שרש סבא:

אֱמת כל האֱנוש נמצא בְעולם

לְבד מִסבְאים הם הנְבלים

אֲשר לקחו מְעט כסף וְצִוו

בְמי זהב לְמלאות הנְבלים

הס' הזה לא ראיתיו, אך הוא נמצא באיטליאה, ואולי יבא לידי. תוכחת ר' משה אבן עזרא איננה בשיר, אלא במליצה יפה ונשגבת, ונדפסה בס' לשון הזהב, ותמצאה ג“כ בס' שבט מוסר בתחלת פרק כ”ט. מעון השואלים הוא אחד ממאמרי ההיכל. ר' משה ריאיטי בס' ההיכל לא דבר כלל על ר' עמנואל המשורר, וז"ל בהערה: “לא הבאתי במליצתי זאת ר' עמנואל ממשפחת הצפרוני, על לשונותיו ועל דבריו במחברות החשק” אמנם מה שהביא ממנו בעל שלשלת הקבלה הוא ענין ר' יהודה גור אריה אחיו של ר' עמנואל, שהיה (ר' יהודה) “חכם גדול מאד בפילוסופיאה, באר והעתיק וחבר, וקבל מן אלברטו מאגנייו (Alberto magno) כי בקי היה בלשון נוצרי (לשון רומי), והוא היה רבו של מלך רובירטו (Roberto) וספרו לי שקרא עמו ארבעה ועשרים כלו בלשון הקדש” זה לשון הריאיטי בהערה, ובשלשלת הקבלה אשר לפנַי נדפס בשבוש.

לשאר שאלותיך אשיב פעם אחרת, כי כתבתי לאחד מחכמי איטליאה ושאלתי את פיו על קצת מהן, ובבוא תשובתו אגלה את אזנך. נבואת הילד היא בידי דפוס ברלין, אבל היא בלשון ארמית. תחלתה: אתיא אומתא אימתא, מזעזעא ברייתא, עבדא הדמתא, ביד בני אמתא. והיא 99 טורים כמו זה. מאמרי על מקור היתד הגד נא לי אם אוכל לשלחו אליך כאשר הוא בלשון איטלקית, ואם אין אתה בקי בלשון הזה אעתיקהו לך בלה"ק.

אני בעל אשה ובנים. ואתה שלום וכל אשר לך שלום. פאדובה ט“ו סיון תקצ”ו.

אוהבך שד"ל.

כ“ח סיון התקצ”ו 13.6.1836

לכבוד הגביר היקר והנכבד נדיב נדיבות יעץ כ“ש מוהר”ר ר' גרינבערג ברכה ושלום.

מדעתי צדקת אדוני ויושר לבבו ונדבת רוחו הטהורה בחסדו בטחתי ואחור לא נסוגותי מהטריח עליו בשלחי אליו ס' פחד יצחק, למען אם תזדמן לו שעת הכושר ישלחהו לעיר לעמבערג ליד ידיד נפשי ועטרת ראשי החכם המופלא מוהר“ר שלמה יהודה ליב כהן ראפאפורט, אשר בקש מאתי למהר לשלוח אליו הספר ההוא, והנה כאשר דמיתי כן היתה, כי אדוני בחסדו קבל עליו למלאות את שאלתי ולעשות את בקשתי. ותקטן עוד זאת בעיניך ותדבר אל עבדך למרחוק, להודיע למיודעיך בארצות אשכנז ופולין ספר מבוא לה”ק אשר בדעתי להוציא לאור בלשון איטלקי, למען היות לי מעיר לעזור להפיץ מעינותי חוצה.

ואחרי כל אלה מה אומר לאדוני, ומה אשיב לאדוני על תגמולוהי עלי, ואני איש ד"ל ואין ידי משגת להשיב לך כפעלך, לכן יהיו נא דברי אלה הבאים לפניך היום להגיד ולהעיד כי חסדך ואמתך הרותים יהיו על לבי תמיד, לרצון לפני אדוני.

ואתה אדוני היקר כבדני נא במכתביך ובפקוריך, ותדע ובחנת את דרכי ואת אהבתי.

תודיעני מה הוא לך הבחור המשכיל והנבון כמ"ר יהושע העשיל שור איש בראדי.

ואתה אדוני שלום וביתך שלום, ובנך המשכיל שלום, וכל אשר לך שלום, כנפש הכו“ח פה פאדובה בשלישי בשמנה ועשרים לחדש, התקצ”ו.

עבדך ומכבדך שמואל דוד לוצאטו.

ב' תמוז התקצ"ו 17.6.1836

לכבוד ידידי היקר והנכבד החכם מוהר"ר מרדכי צבי הכהן יאללעס שלום

בשמחה קבלתי מכתב אדוני המליץ בעד הבחור המחוכם כמ“ר העניך קורצער וכבדתיו כפי מסת ידי הקצרה. ואמנם שאלתו ובקשתו של הבחור הזה לבא בצל קורת הקאללעגיוס אשר פה ולהיות מאוכלי שלחנו, הוא דבר אשר לא בידי לְמַלאתוֹ, ואיננו תלוי אלא ברצון הקהלות אשר הבית נכון עליהן ועל הוצאתן יתקיים, ולא יעלה על הדעת שיסכימו מעולם להעמיס עליהם פרנסת בחורים באים ממרחק. הלא ידעת אדוני כי כל הוצאות הקאללעגיוס על שכם חמש קהלות, אשר אין בכללן ששת אלפים נפשות, וכל התלמידים הלומדים עתה בתוכו וגם אותם שיבאו בו בשנה הבאה, כלם בלא כסף ובלא מחיר, כי אין אחד מהם שתהיה יד אבותיו משגת לשלם השכר הקצוב 300 f. מ”כ, אשר על כן כבר נועצו לב יחדו ראשי הקהלות וגמרו שלא לקבל תלמידים יותר מחמשה שלא להכביד עליהם ההוצאות יותר מדי, וגם שכר הפראפעססארען פיחתו, כדי להקל מעליהם. והנה החמשה תלמידים שילמדו בקאללעגיוס בשנה הבאה כבר הם מוכנים ועומדים, ואיך יתכן שיקובל תלמיד ששי אשר לא מבני הערים האלה הוא? אחת היא על כן אמרתי, זאת עצתי, אדוני וידידי היקר, אם מצא חן בעיניך ובעיני אחרים מגדולי עירך הבחור הזה קורצער, ואם יש את נפשכם שיבא וילמד בקאללעגיוס הזה, התחזקו נא אתה ורעיך, והיו לאגודה אחת, או הקק"י עצמו יתנדב נדבה, לתת לכסף מוצא, ולשלם בעדו 300.f לשנה, במשך שלש שנים; הלא קרוב לכם האיש, מגואליכם הוא, ולכם משפט הגאולה ולא ליושבי לאמבארדא – ווענעציאניש אשר הם בטלים במיעוטם בערך מספר היהודים אשר במלכות גאליציען.

ואתה אדוני היקר שלום, ובנך החכם שלום, וכל אשר לך שלום, כנפשו החותם פה פאדובה היום ב' תמוז התקצ"יו.

עבדך ומכבדך שד"ל

י“ב תמוז התקצ”ו 27.6.1936

לכבוד ידידי הבחור המחוכם כמ"ר יהודה ליב דוקעס שלום.

אלף תודות לך על השירים אשר העתקת בשבילי, ומה מאד צר לי על מחברת בן גבירול שלא נמצא ממנה רק חלק אחד מארבעה, ושהיא מלאה לה שבושים וטעיות סופר, נראה שהכ“י אשר העתקת ממנו הוא בלתי מוגה וגם מטושטש הרבה. הגידה נא לי מה הוא הנומֶר של הקאָדעקס ההוא, ואם הוא על קלף או על נייר ובאיזו שנה נכתב, ואם הוא שלם או חסר ובאיזה מקום ממנו מצאת השירה ההיא, אם באמצע הספר או בראשו או בסופו, ואם היא נתונה שם מאת המעתיק או אם ר' שלמה פרחון עצמו הביא אותה; גם תעשה לי חסך לבאר לי בצמצום כל מה שנכלל בכ”י ההוא, ומה הוא הפאָרמאַט שלו, ובכמה דפים נשלם כל ענין וענין ממה שנכלל בו.

שירת הראב“ע נדוד הסיר אוני היא מועתקת מס' כ”י הנמצא במנטובה. הלא הוא ס' האפודי (מעשה אפד) ובגליונו כתובים ענינים הרבה, ובתוכם השירה ההיא, אשר מעולם לא נדפסה, ההערות אשר כתבתי בגליונה כלם מלבי. ראיתי אותם הוא פירוש מלת שַרְתִים, והנה הראב“ע אומר כי השירים האחרונים אינם שלו, אבל הוא מצא אותם ביד חכם אחד; וזה אמנם נ”ל המצאה שיריית, ושאמנם הוא הראב"ע בעל השירה ההיא מראשה לסופה. גם אני מצאתי בה קצת דברים סתומים, שלא יתכן להבינם להיותם מתיחסים לענינים פרטיים שאירעו לו, ואנחנו לא נדע באיזה מקום חִבֵר השירים ההם, ומי הוא אותו שִמְעִי היוני, ומי הוא ר' אליקים, וכיוצא בזה.

בעיר פארמא מתי מספר המה בני עמנו, ואין לי שם שום מכיר.

המחזור לבני איטליאה נבדל הוא ממחזור אשכנז וספרד, אע"פ שיש בו הרבה פיוטים מלוקטים ממחזור אשכנזי וספרדי, ומה שהוא פרטי לבני איטליאה הוא על הרוב קל במעלה ופחות בערך מחברות האשכנזים והספרדים. אחד מפייטניהם הוא האיש יואב, שהיה בימי המשורר עמנואל, אשר הרבה לדבר לדבר בגנותו במחברת השמינית ממחברותיו.

מו"ר אורי חי סארוואל הוא נדרש לשואליו בכל דבר המתיחס לספרים יקרים, אשר רבים מהם תחת ידו, שהוא זקן בן 65 שנים, ואולי לא יוכל למלאות כל חפץ השואל. והנה זאת האדרעסע שלו:

Sig^r Leon Vita Saraval Direttore dell' I. R. Capo-Scuola israelitica in Trieste.

ואתה שלום וכל אשר לך שלום כנפש הכו“ח בחפזון פה פאדובה ברביעי בי”ב לחדש שנת התקצ"ו.

ידידך שד"ל

בתוך האגרת הלקוטים מס' האולם וההיכל וקינת סופדים מיום שקם שבט תומכי ומאמרי על מקור היתד במשקל שירי לה"ק.

י“ז תמוז התקצ”ו 2.7.1836

לידידי הבחור המשכיל והנבון כמ"ר יהושע העשיל שור שלום

שמחתי מאד באגרתך ויקרה נפשך בעיני, בראותי אותך מטה אזן שומעת לתוכחות אהבה; ואך טרדות רבות ושונות אשר סבבוני בימים האלה מנעוני מלמהר להשיב לך דבר כאשר עם לבבי. ואבואה להשיב דבר למכתבך הנכבד, ואומר כי היית אץ בדבריך בשפטך את הבדלתי בין שני השרשים איב ושנא, באמרך “זה מתנגד לאמת” כי אמנם התאמר שהוא מתנגד לאמת שיתחיל אדם לשנוא את רעהו ולמאוס בו בלבו, ואחר זמן תתגבר שנאתו ותתהפך לאיבה, עד שישתדל להזיקו וגם להמיתו? היתכן שיהיה הדבר באופן אחר? הלא כל דבר שבעולם הוא קטון בתחלתו ומעט מעט יגדל ויתרבה, וכן הענין באהבה וכן בשנאה. והנה אחי יוסף התחילו לשנוא אותו בלבם מפני קנאת כתנת הפסים, ואח"כ הוסיפו לשנא אותו על חלומותיו ועל דבריו, ומעט מעט גדלה שנאתם וקנאתם, עד שהתנכלו להמיתו. וכן אבשלום לא דבר עם אמנון למרע ועד טוב כי שנא אותו בלבו, ועל ידי שלא דבר עמו נתגברה השנאה בלבו, עד שנהפכה לאיבה ומשטמה אכזריה. ולפיכך התחכמה התורה לצוות עלינו לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך, שבזמן שאדם מוכיח את חברו על מה שחטא לו, יתכן לחברו להתנצל ולהתנפל לפניו עד אשר תשוב חמת אחיו, אבל כשאדם שונא את חברו בלבו, בלתי שיגלה לו שנאתו ובלתי שיוכיחהו על הטאתו, אז השנאה הטמונה בלבו הולכת ומתגברת בכל יום.

בענין שרש נצל חזרתי בי ממה שכתבתי בבה“ע, ונ”ל כדברי הרשב''ם (בראשית ל"א ט') כי כל לשון הצלה הוא ענין הפרשה, כמו ויצל אלהים את מקנה אביכם, וכן אוד מוצל מאש מופרש, וכן ויתנצלו בני ישראל את עדים, הפרישו והסירו את עדים, והוא קרוב לשרש אצל, כמו הלא אצלת לי ברכה, ויאצל מן הרוח.

צדקת בדבריך שאין להביא ראיה מדברי חז“ל בחקירות מעמקי הלשון, אך איננו עכ”ז מגונה להביא מדבריהם סיוע, כאשר יזדמן בלא דוחק. והנה להיות שאני יִחַסתי לשרש הדר הוראה חדשה, והיא הוראת החזרה לאחור, שהוא ענין קרוב אל היראה, ראיתי טוב להסתייע מדבריהם ז“ל. אמנם מה שהקשית כי שם אמרו ג”כ וכשהוא שואל הלכה שואל ביראה, נ"ל שאין זה כלום, כי הכל יודעים כי רוב תולדות היראה הם בשב ואל תעשה, שכל הירא נמנע מעשות מעשהו, והנה שואל ביראה ענינו בלא ספק שלא ישאל כדרך שישאל מכל אדם, אלא יהא נשמר בדבריו כאדם העומד לפני המלך. וכן גם בפסוק איש אמו ואביו תיראו יפה אמרו איזהו מורא לא ישב במקומו ולא יסתור את דבריו, כי היראה מביאה ההמנעות מהפעולות.

ס' אהלי יהודה נמצא עתה בידי. והואיל והזכַרְתָ מאמרי על גזרת המלות, אגידה לך כי חזרתי בי מהרבה מלות שגזרתי אותן כאלו הן מורכבות משני שרשים, כגון חלץ מן חלל יצא, רִגֵל מן רָע גִלָה, אסף מן אֶל־סַף, כי עתה נ“ל שהרכבת שתי מלות נהוגה רק מעט בלה”ק, אלא השרשים היו ראשונה רובם בעלי שתי אותיות, ואח“כ בהתרבות להם הידיעות והרעיונות ולא הספיקו להם המלות ההן, הוסיפו בהן אות אחת בראשן או באמצען או בסופן, מבלי שתהיה האות הנוספת נגזרת ממלה אחרת. רק גזרת בקר מן בקע אור נשארה בלתי רחוקה בעיני. גם חזרתי בי ממה שגזרתי נחל מן חלק, וחִלֵל מן חָלָל, ונ”ל עתה כי חִלֵל נגזר מן קִלֵל, וכל חלוּל אינו אלא קלון ובזוי והעדר הכבוד.

אם תשלח לי מאגרותיך לדוגמא, אקבלם בשמחה, ואגידה לך עליהם את אשר בלבבי; ואולם אל נא תכתוב אלי בכתב משיט שלכם, כי קורא אני בו, אך לא ארוץ בקראי בו, וזה גורם לי אבוד זמן, ואתה מה טוב ומה נעים שתאמן ידך לכתוב בכתב רש“י, כי במעט הרגל יקל עליך הדבר, ואז תהיה כתיבתך נקראת בכל תפוצות ישראל. תודיעני נא דבר על שלום ידידנו גאלדענטהאל, אם נסע מארצו, ואיפה הוא. והנני נותן לפניך היום פירוש חדש על פסוק אחד מיחזקאל (ז' י"ג), ואתה שאל ממני מה שתרצה מיחזקאל עד סימן כ”ו ומירמיה עד סימן מ"ו ומישעיה כלו, ואמלא משאלותיך.

ואתה ידידי שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום כנפש הכו“ח פה פאדובה בצום הרביעי התקצ”ו.

אוהבך שד"ל.

ה' באב התקצ"ו 19.7.1836

לידיד נפשי ועטרת ראשי החכם המופלא כמוהר“ר שי”ר שלום.

הטרדות, החום והחלי הרע גרמו לי לאחר תשובתי לאגרתך היקרה מיום ל“ג לעמר, וגם עתה רק פַחְדתי פן ידאג עלי אוהבי ויירא לנפשי, תאזרני חיל לקחת עט סופר בידי. ועתה דע ידידי כי בימים שעברו חזרו ונעור החלי הרע בעיר הזאת, והמית נפשות, ויום אחד הגיעו החולים עד שלשים, ואין לך יום שאין בו מתים, ועדיין מבני ישראל לא חלה אחד. גם בויניציאה עדיין ישנו לזה בעולם, אחר תשעה חדשים שהחל הנגף ולא חדל משם לגמרי, רק נעלם זמן מה ואח”כ חזר והשחית, ושם בויניציאה מתו שתי נפשות מישראל. בעיון אוּדינע ובעיר ויצענַצא ובעיר ברעַשא היתה מגפה גדולה. גם בעיר מולדתי טריעסט היה החולי, אך לא רבים חללים הפיל.

ואבואה למכתבך היקר ואֹמר ראשונה כי בענין הולדת ר“י בן קריש החלפתי לשוני וכתבתי giusta una dotta osservazione di Rapoport, סתמתי העניין ולא הזכרתי לא תולדות רס”ג ולא תולדות ר"ן ולא אגרותיך אלי, כי לא טוב בעיני להאריך בפרטים כאלה בס' כתוב איטלקית. עדיין לא החלותי הדפסת הספר, רק הדפסתי ההקדמה. והפיצותי אותה כדי לאסוף חתימות, וכבר הגעתי קרוב למאתיים והייתי מתחיל ההדפסה לולא חסרון הכיס, כי זה ארבעה חדשים וחצי שאין הקאללעגיוס נותן שכר הפראפעססארען, כי אין הקהלות שולחים הכסף המוטל עליהם, אולי מיראת החלי הרע, ואני מוכרח ללוות כה וכה לפרנסת ביתי וברוך ה' יום יום.

אודה לך על מה שהעתקת לי מס' שפה ברורה לראב“ע, גם על הקדמת הפרחון ידעתי נאמנה שאינה לא כלה ולא חציה, כי יש בידי ס' משפטי הטעמים לר' וואלף היידענהיים ושם מביא שלשה דפים קטנים וחצי מהקדמת הפרחון, ומכל מה שמביא שם אין דבר אחד במה שהעתַקת לפני. ודע ידידי כי באה אלי מעיר וויען העתקת השירה לר' שלמה בן גבירול על הדקדוק, הובאת בהקדמת הפרחון בכ”י אשר בביבליאטעק הקיסר, וגם השירה ההיא לא באה אלי כלה, רק החלק הרביעי ממנה, כי לדברי הראב"ע היתה בעלת ת' בתים, וכאן אינם רק קרוב למאה. והנה זה פלא, אם לא יהיה המעתיק עושה רמיה, מה שאני רחוק להאמין בהיות שאני הרבה טרחתי להעתיק בשביל האיש ההוא (הוא ר' יהודה ליב דוקעס), והוא עדיין מצפה להעתקות ממני ואיך יְרַמה אותי?

ואבוא לעקר אגרתך המחוכמת ואֹמר כי לא כד נאימנא ושכיבנא כתבתי כי ר' אליה בחור ייחס המצאת הנקוד לחכמי טבריה, כי כל המאמרים שערכת לפני מהראב“ע ידועים לי זה עשרים שנה. אך אין אחד בהם שיאמר בפירוש שהם המציאו הנקוד, כי מאמרו בשמות כ”ה ל“א לא יוכיח אלא שהיו מוחזקים בחכמת המסורת, ובזה מודה אני לך, אך כמה גבהו דרכי ממציאי הנקוד מדרכי בעלי המסרת! ומאמריו בס' צחות לא יוכיחו אלא שלדעת הראב”ע ואחרים היתה קריאתם נכונה, ומה ענין לזה עם היותם בעלי הנקוד? ולשונות ר“י בן גנאח ועלי הנזיר (אשר לא העליתי את שמו בין המדקדקים, כי לא ידעתי מה תכונת מחברתו) לא יוכיחו אלא שהיתה לאנשי טבריה קריאה פרטית בענין הרי”ש, משונה מקריאת כל ישראל, ומה יוכיח זה? וכי מכאן ראיה שהם המציאו הנקוד?

והנני מודה לך ידידי היקר על אשר התאמצת לערוך לפני טענותיך נגד סברתי בענין חדוש הנקוד בבבל, כי בזה נחה דעתי ונתברר לי שאין נגד שטתי טענות חזקות וברורות, אשר על כן לא ירך לבבי בהוציאי דעתי על פני חוצות. ואתה ידידי אם לבך לא כן ידמה, אין רע אם בימים הבאים תכתוב נגד דברי, וכי לא יתכן לשני אוהבים שתהיינה דעותם מתחלפות? ואני רואה ראז' וגעז' חולקים זה על זה בענינים הרבה, ואעפ“כ אוהבים זה את זה ומכבדים זה את זה. ומי כמוני אוהב את רש”י בכל לבבו ובכל נפשו, ומכבדו יותר מגופו? ואע"פ כן אני חולק עליו בכל יום ויום.

ואולם בענין דגשות הרי“ש רואה אני אותך ידידי היקר בודה מלבך דבר שלא אמרו אדם מעולם, ועליו תיסד אח”כ יסוד בנינך, והנני מגלה היסוד הזה, ונפל הקיר אשר בנית עליו. מי הגיד לך כי אנשי טבריה נתנו באות הרי“ש דגש בכתב? זה לא היה ולא נברא, לא היו דברים מעולם. אבל מעשה שהיה כך היה – הבבליים המציאו הנקוד לפי דרכי קריאתם, והם לא הדגישו הרי”ש (זולתי מקומות מתי מספר), וכשבאו הספרים המנוקדים בין אנשי ארצות אחרות, הדבר ברור כי לא החליפו כל ישראל המבטא שלהם בעבור הנקוד, וגם לא החליפו הנקוד כדי להשוותו לדרכי מבטא שלהם, אך החזיקו בזה וגם מזה לא הניחו ידם. והנה אנשי טבריא כך היה דרכם מאז ומקדם לבטא הרי“ש בשני דרכים, כי היה מבטא זה אצלם “בפי האנשים והנשים והטף”, ואחר שקבלו עליהם הספרים המנוקדים לא עזבו הקריאה המקובלת אצלם, רק הציבו להם ציונים בעל פה ללמד לבניהם כי הרי”ש הסמוכה לאותיות אלו היא רכה, והסמוכה לאותיות אלו היא קשה, ומעולם לא עלתה על דעתם לכתוב בה דגש, בחלוף מכל ספרי הגולה, ומעולם לא ראינו ולא שמענו חלוף גדול כזה בין ספרי טבריא לספרי כל הגולה, שספרי טבריא תהיה בהם הרי“ש דגושה למאות ולאלפים, רק אמרו הקדמונים שאנשי טבריא היו בקיאים בקריאת הרי”ש הדגושה והרפויה, כלומר שהיתה הרי“ש אצלם בעלת שני מבטאות, לא שהם הדגישוה בכתב ואיך אישתמיטו כל הקדמונים ולא אמרו מלה אחת שיהיה משמעה שבספרי טבריא היתה הרי”ש דגושה? ואיך זה? והלא חלופים הרבה היו נמשכים מזה בספרי טבריא, שהרי אם היתה הרי“ש מקבלת דגש, א”כ לא היו הם כותבים יְבָרֵך בקמץ אלא יְבַרֵך בפתח, ולא בֵרַך בצרי אלא בִרַך בחירק, ולא מְבֹרָך בחלם, אלא מְבֻרָך בשלש נקדות, והנך רואה כי לפי זה הוצרכו ספרי טבריה להיות משונים מכל ספרי ישראל באלפי חלופים, ואיך לא בא זכר מזה בפי אחד מהקדמונים, ובפרט אותם שהזכירו שנוי המבטא שלהם בענין הרי“ש? הלא ברור הדבר כי לא שנו אנשי טבריא את נקוד ספריהם כלל, והמוציא מחברו עליו הראיה, ואני על משמרתי אעמודה, ובדעתי אחזיק כי מעולם לא הרשו אנשי טבריא את עצמם להוסיף נקדה אחת על מה שיסדו מיסדי הנקוד; ומאחר שמיסדי הנקוד לא עשו הרי”ש מקבלת דגש, הנה הדבר ברור כשמש בצהרים כי מיסדי הנקוד לא היו מאנשי טבריא.

ולענין שאתה אומר כי בני בבל לא היו מבדילים היטב בין ב' ובין ת' דגושה ורפה, וכן בין קמץ לפתח, איני מאמינך, ומעולם לא תוכיח בבירור שלא היו הבבליים מבדילים כלל בין האותיות והנקדות ההן, וגם אם יהיה אמת שהירושלמים שהיו מדברים לישנא קלילא היה גם מבטא שלהם נוטה אל הקלילות, עד שהקלו יותר מדי הברת הבי“ת הרפה, כדרך רבים מאנשי איטליאה היום, שאינם מחלקים בין שָב לשָוְא, ומצאתי לזה סיוע בתלמוד ירושלמי שכתוב בו דברים בְגַב במקום דברים בְגַו, מה שלא נמצא דומה לו בתלמוד בבלי, כי לא היו הבבליים מקילים כל כך המבטא, והיו מבדילים תמיד בין בית לוי”ו, עכ“ז מי יאמר שלא היו מבדילים כלל בין בּ' לב‘, וכן בין תּ’ לת'? ולשוא תלקח ראיה על דברים כאלה מקריאת האחרונים, כי האחרונים הנולדים בארצות המערב, כבר אבד מהם מבטא לה”ק והוא בלתי אפשר להם לבטא אותיות לשונות המזרח (ואני זה שמנה שנים הייתי רוצה ללמוד מבטא החי“ת מכומר סורי שהיה בטריעסט, ואני הייתי רואה אותו מבדיל יפה יפה בין חי”ת לכ“ף ומוציא החי”ת מגרונו ממש, והכ"ף מחכו, ולא עלתה בידי לעשות כמהו כלל) ואין מבטא שלנו עכשו מוכיח כלל על מבטא קדמונינו יושבי ארצות המזרח. (ואגב אעירך ידידי כי מה שאמרת שאנשי איטליאה שקבלו מאנשי א“י קבלו ג”כ הברת החי“ת שוה קצת עם הה”א, זה אינו, כי אמנם אנשי איטליאה, ואני מהם, קוראים הה“א כמו האל”ף, והחי“ת כמו כ”ף, והנה הם מבדילים הרבה בין ה“א לחי”ת) ואם תרצה להביא ראיה מקריאת הספרדים על קריאת הבבליים, ואם מאמרם על עשב בשדך ראיה שלא הבדילו בין בּ' לב‘, יהיה גם מאמרם על הכנף פתיל ראיה שלא הבדילו בין פּ’ לפ' (כאשר חשב גם מהר"ם לונזאנו), והנה אין קריאת הספרדים מסכמת לזה. וברוך ה' אשר הביאני מענין לענין עד החקירה על מבטא הפ“א, כי הנה פתאום אור גדול נבקע לפני לחזק את שטתי. הנה היירונימוס שלמד לה”ק בא“י העיד בארבעה מקומות כי אין בלה”ק אות p, ואלה לשונותיו:

הרי מבואר כי אנשי א“י בימי האמוראים לא היו מבטאים הפ”א בשני דרכים (p,f) אלא תמיד f; א“כ לא מא”י היו בעלי הנקוד שחלקו הפ“א לדגושה ורפה. ומצד אחר קרוב הדבר מאד כי אנשי א”י שהיו קרובים לערביים שאין בלשונם p, לא ידעו הקול הזה, לא כן הבבליים השוכנים בין הפרסיים אשר הקול ההוא ידוע בלשונם.

והנני רואה פירכא גדולה לראייתי זאת, ממה שמצאנו בעל ס' יצירה, שנראה מא“י, מזכיר הפ”א בין האותיות הכפולות. א“כ אולי הראיה אשר חשבתי להביא מדברי היירונימוס אינה כלום, אע”פ שאין שטתי מפסדת כלום בזה. ואתה ידידי הבן בחכמה וחכם בבינה והעמד דבר על בוריו אם אפשר.

ואשוב לענין מכתבך היקר ואֹמר כי בשום פנים לא אקבל ממך שדגשות הרי“ש נאבדה במשך הזמן, אחרי מה שהוכחתי למעלה כי דגשות הרי”ש לא תתפרד מחלופים רבים בנקוד, ולא יתכן כלל לומר כי במשך הזמן נשתנה הפתח שקודם הרי"ש לקמץ, והחירק לצירי והשלש נקדות לחלם, אם לא שתאמר שהיו ספרי הקדש אצל קדמונינו כעיר פרוצה אין חומה.

הבנין אשר בנית על חלוק הפסוקים לשלשה בעבור חלוק הפרשיות לשלש, גם אם ענין יקר הוא מצד עצמו, הנה מצד היותו תשובה לדברי לא יועיל ולא יציל כי תהו הוא. כשאמר אביי פסוקי מיהא ליתי לימניוה, השיבוהו בפסוקי נמי לא בקיאינן דכי אתא רב אחא בר אדא אמר במערבא וכו‘, כלומר לא נוכל לקחת ס“ת ולמנות הפסוקים לדעת אם דרוש דרש מהאי גיסא, או מהאי גיסא, כי אין אנו בקיאים בחלוק הפסוקים, כי רואים אנו שיש מחלוקת בקצתם, כי בא”י חולקים מקרא זה הנה אנכי בא אליך וגו’ לשלשה פסוקים. ואם כדבריך שמעולם לא נחלקו הבבליים והמערביים בנתוח הפסוקים, ושפסוק הנה אנכי בא אליך “גם שם (במערבא) היה פסוק אחד” רק קצת מאנשי א“י היו נוהגים לחלק כל פסוק לשלשה, מה מקום לתשובה זו בפסוקי נמי לא בקיאינן? ורב אחא בר אדא מה ראה להזכיר מקרא זה בפרט, ולמה לא אמר כי בקצת מקומות מא”י (ולא במערבא סתם) חולקים כל פסוק לשלשה? ואביי איך לא ידע המנהג הזה שהיה במקומות הרבה מא“י, ואיך לא השיב שאין מדברי רב אחא שום ראיה על היותנו בלתי בקיאים בנתוח הפסוקים, כי פסוק זה “גם שם היה פסוק אחד”? באמת נוראות נפלאתי איך איש חכם ונבון כמוך יטעון עלי בדברים כאלה – ואחרי ראותך החלוף הנמצא בין מספר פסוקי התורה שלנו והמספר השנוי שם בברייתא, שיש ביניהם מ”ג פסוקים, ובראותך כי הנה אנכי בא אליך הוא באמת פסוק ארוך וסובל החלוקה לשלשה, מה שלא יתכן כלל ברוב פסוקי התורה, איך לא תשפוט בי בחלוק הפסוק הזה ופסוקים אחרים ארוכים כיוצא בו נפלה מחלוקת בין המערביים והבבליים, ושהנקוד אשר לפנינו איננו מסכים עם קריאת המערביים, ושא“כ לא נעשה הנקוד בא”י?

והואיל ואתא לידן ענין מספר פסוקי התורה הנזכר בקדושין ל‘, ראיתי לערוך לפניך מה שחדשתי זה כשתים עשרה שנה על מה שאמרו שם יתר עליו ס’ תהלים שמנה, כלומר שפסוקי ס' תהלים 5896, וכתב על זה בעל מנחת שי (בפרשת צו) ותשבי יתרץ. ואני מצאתי החשבון מכוון אם נכתוב ס' תהלים לנתחים כמו שהוא נדפס עם פירוש ר' יואל ברי“ל, ונמנה כל שטה ממנו לפסוק אחד, ובלבד שנוסיף לחלק קצת מקראות שלא נחלקו שם לשנים, כגון עבדו את ה' ביראה, וגילו ברעדה, ורבים כאלה, וכן כ”ו כי לעולם חסדו כלם צריכים להתחלק לשנים. ואמנם ציוני המזמורים, בין שהם ארוכים כמו למנצח לעבד, בין שהם קצרים, כגון לדוד מזמור, לדוד, לשלמה, כלם נמנים לפסוק אחד בפני עצמו. על הדרך הזה בדקתי ומצאתי ס' תהלים בעל 5896 פסוקים בצמצום.

ואשוב לאגרתך ואֹמר כי אני אמרתי שבעלי הנקוד היו מאותם החכמים שהיו מכונים בתאר קרא וקרוי, ואין ספק שהיו מהם גם בא“י וגם בבבל, אע”פ שלא מצאנו שום בבלי מכונה בשם זה, אך הסברה נותנת שגם בבבל נמצאו חכמים העוסקים במקרא, ומלמדי תינוקות וקוראים בצבור, והמכחיש זה עליו להביא ראיה, ואין לא ראינו ראיה, בדבר שהדעת נותנת שבלא ספק היה.

אמרת שהתהלת הנקרות הוא חדוש גדול, ולא היה נשכח מהבבליים אם הוחל ביניהם. זה אמת. אמנם הגאונים ובפרט הראשונים לא היה המכוון מהם על הרוב לפרסם האמת ולהפיץ אור המדע בישראל, כי אם זה היה חפצם והשתדלותם לקיים ביניהם האמונה ולהסיר כל מכשול אשר יוכל להביאם לידי מחלוקת וכפירה ח“ו. והנה בדור שנתקן דנקוד לא כתבו ראשי הישיבות שום ספר (שהגיע עדינו, וקרוב הדבר שלא כתבו שום ס' כלל), מלבד המשנה והתלמוד ושאר ספרים שהעתיקו ולא חברו; ואחר איזה דורות בשעה שהתחילו לכתוב ספרים כבר נשכח התחלת הנקוד וכתיבת כל תורה שבע”פ, ואז ראשי הישיבות הניחו להמון שיאמינו (כמו שהוא טבעי להמון לחשוב כן) כי מה שהיה בימיהם הוא מה שהיה מקדם, שהתנ"ך' היה מנוקד מימים קדמונים, ושהמשנה והתלמוד מידי התנאים והאמוראים באו אלינו.

חזרת ואמרת כי פסוק הנה אנכי בא אליך היה פסוק אחד גם בא"י, ועל זה כבר כתבתי למעלה מה שיש בו די.

אמרתי כי הגאונים לא היתה ידם תקיפה בעניני תורה שבכתב, כי כל ממשלתם וכל ממשלת הסנהדרין איננה אלא בענינים שבע“פ, אבל כל הנוגע לתורה שבכתב עצמה, כלומר אופן כתיבתה, זיל קרי בי רב הוא, ואין שומעין אפילו לסנהדרין, וכל ישראל מחזיקים בספריהם כאשר קבלום מאבותיהם, ואם יבאו ע' סנהדרין ויאמרו להוסיף או לגרוע יו”ד אחת, אין שומעין להם.

שמות הנקדות איני יודע אם נולדו במזרה או במערב, רק זאת ידעתי שהנקדות במזרח נולדו. וסוף סוף אם השמות הם סוריים, וכי הבבליים לא היו גם הם קרובים לסוריים (המזרחיים) ומעורבים ביניהם? ובפרט אחרי מה שדעתי נוטה להאמין (אם כנים דברי המחבר האיטלקי Finetti) שבעלי הנקוד למדו מלאכתם מהסוריים המזרחיים שהציבו גם הם שבע נקדות.

צדקו דבריך בענין אשלמתא, ואמנם אף אם שם זה לא נמצא בבבל, הנה הפעל ממנו (אשר לא פירשת) הוא בבלי, וענינו ענין מסירה, הלא תראה בעזרא ז' י“ט הַשְלֵם קדם אלה ירושלם, ובתרגום אנקלוס וה' הסגירם וה' אשלמינון, ובתלמוד בבלי והדר משלימנא ליה לדומה (חגיגה ה'), ואשלמיה לר' שמעון בן איסי בן לקוניא (מציעא פ"ה). מעתה שם זה אשלמתא אין בידנו לומר שאיננו בבלי כמו הפעל אשר ממנו נגזר. והנה אשלמתא אין ענינו ממש קבלה, אלא מסרה (traditio) אע”פ שהענין אחד, אלא שקבלה נאמר מצד המקבלים, ואשלמתא מצד המוסרים להם. ושרש השלים להוראת המסירה נמצא גם בלה“ק, כגון במדרש רבא הוא עשנו ולו אנחנו, לו אנו משלימין נפשותינו, ענינו אנו מוסרין לו נפשותינו, וטעה בזה בעל ראשית דעת, גם בעל נשמת חיים (מאמר ב' פרק א'). גם רש”י ז"ל (שמות י“ד י”ט) כתב: ויסע עמוד הענן, כשחשכה והשלים עמוד הענן את המחנה לעמוד האש, כלומר כשמסר עמוד הענן וכו'.

והנה נא ידידי היקר, חקרתי ובדקתי כל טענותיך באגרתך החמודה, ולא ראיתי טוב וישר להחליף אות אחת ממה שכתבתי בענין מקום הולדת הנקוד בלה"ק. ולמה לא אחליט הדבר? אחרי אשר דרשתי את פי האיש היותר מחוכם שבדורי בעניני קדמוניות אומתנו, והוא לא מצא ראיות המזיזות אותי מדעתי. ומי לא ידע כי בעניני קדמוניות כאלה אין מי שיוכל להחליט במופתי ההנדסה, ואין למחבר אלא מה שעיניו רואות, וישוטטו רבים ותרבה הדעת. ואם רע בעיניך שתצטרך לכתוב נגד שטתי ולהפיל את כל דברי ארצה, דע נאמנה כי לא יהיה הדבר רע בעיני, כי סוף סוף אקוה כי לא אתה ולא אחרים תמצאו את דברי דברי סכלות ופחזות ושגעון הראויים לקלון ובוז. וסוף סוף אם קודם שידפיס אדם איזה דבר או יעשה כל פעולה שתהיה, יצטרך לדעת שימצא חן בעיני כל רואיו, לא יעשה דבר מימיו.

מחברת ר' יוסף אלברצלוני הלא ידעת שהיא בטריעסט וביד איש עשיר, ואין בידי להעתיק אותה. ס' פחד יצחק מיד כשקבלתי אגרתך שלחתיו לטריעסט ליד הסוחר הנדיב ר' ו' גרינבערג איש בראדי, והוא בטוב לבבו הבטיחני למהר לשלחו אליך, ואולי כבר בא לידך. מחירו 11.40.f מ“כ תשלח לבראדי לקרוביו של הגביר הנ”ל, והם יודיעו לו, והוא ישקול הכסף ליד חותני בעיר טריעסט.

ידידי היקר, חמסי עליך על שהזכרת את שמי בצייטשריפט של גייגער בענין שנת מות הרמב“ם, והבאת שלש גמטריאות בדברי התחכמוני, ואמרת שאני העירותיך על קצת מזה. והנה אותה שאמרתי אני, הלא היא מלת נהי, היא ברה כחמה, ואין ספק באמתתה, אמנם השתים האחרות שהוספת מדעתך, אולי אם היו בפיוט מפיוטי הקליר יתכן לאמרן, אבל בהיותן בשיר משירי ר”י אלחריזי, הוא רחוק קרוב לנמנע שנתכוון להן המשורר; והנני בוש ונכלם פן יחשוב אחד הקוראים שאני הריתי אותן.

והנה אני לא קראתי הצייטשריפט ההוא, רק חביבי אבי“י היה הס' בידו יום אחד, וכיון שמצא בו זכרוני בא אלי והראני הדף ההוא, והנה לא אדע אם הבאת בכלל המעידים על שנת מות הרמב”ם גם דון יצחק במפעלות אלהים קרוב לתחלת הספר. ועתה לך נא ידידי וקרא בפירוש רד“ק ביחזקאל כ”ו ט', נראה מה שהביא מדברי רז"ל מתלקטין בחי קבל, ולא ידעתי איפה הן המלות האלה ומה ענינן. אולי לגבי דידך מלתא זוטרתי היא, ואשר לא ידעתי תגלה לי.

וכדי שלא להוציא הנייר חלק הנני נותן לפניך דבר אחד או שניים ממה שחדשתי בס' יחזקאל. ג' י“ב ותשאני רוח, ז' י”ג כי המוכר.

לענין ס' ישעיה עדיין רואה אנכי כי גם מן נחמו ואילך נבואות הן ולא נחמות, כלומר שנכתבו זמן הרבה קודם גלות בבל, יהיה הכותב ישעיה או נביא אחר שבימיו. בשנה הבאה אי"ה אשוב ללמד לתלמידי ס' ישעיה, ואבדוק הדבר פעם שלישית.

ידידי ר' אברהם שלום יש בידו כ“י קצור הסמ”ג לר' אברהם בר אפרים⁹, והוא דורש ממך אם השם הזה והס' הזה ידועים. ואתה ידידי היקר שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום כלב החותם פה פאדובה בחמישי בחמשה לחדש

שנת התקצ“ו ידידך שד”ל.

י“ג אב התקצ”ו 27.7.1836

לידיד נפשי ועטרת ראשי החכם המופלא מוהר“ר שי”ר שלום וברכה.

ט“ו באב התקצ”ו 29.7.1836