א    🔗

מזמן לזמן הננו עדים לגלוי חולני מיוחד לספרותנו; – “קוצר המשׁיג” אינו חסרון, כרגיל בכל העולם, אלא מעלה דוקא; ומאד מענין הדבר: – מדי פעם בפעם קם סופר מן הסופרים, שהבקורת היא לו מקצוע, תמידי או ארעי, הקובל על “לשון כבדה” של מספר פלוני או משורר אלמוני, מאשים בבטחון גמור ואומר, שאין לשון זו טבעית להנדון, אלא מלאכותית בכונה־תחלה, לשם “התפארות” מחמת “חקוי” וכדומה, וכמסקנה מכך – הוא תובע את “אחוד” כל הסגנונות לסגנון אחד, שיהיה “פשוט”. כמובן וכדי להכות “שוק־על־ירך” את כל העלול לטעון אחרת – מעניק לנו המבקר הלזה “דוגמות” כמח מקרן־השפע: – “הנה המספר ראובן, שהוא גדול לכל־הדעות, סגנונו חלק ועגול”, ו“הנה שמעון, שהוא משורר גאון ומקובל על כל האומה – מובן ומוסבר לכל בר־בי־רב”; ואם כי הכותב צנוע הוא ואינו מתכון להצביע גם על עצמו ועל פשטות סגנונו ובהירות לשונו – הרי מסתבר ממילא, כי זו סברתו מדעת ושלא מדעת; ולא אמרתי שיש כאן משום “קוצר־המשיג” ולא צינתי אז כ“חולניות” מיוחדת לספרותנו, אלא משום ש“לשון כבדה” “וסגנון מורכב” אתה מוצא אצל כמה וכמה סופרים גדולים ומפורסמים גם אצל אומות אחרות, ואפילו תבקש־בנרות לא יזדמן לך לקרוא אצלן דברי מבקר שיהיה מגנה את הכותבים לא כ“פשטות”, אלא הוא משנס כוחו הבוחן כדי למצוא את הסבות שגרמו לכך, מהן בנות התקופה, מהן של הסביבה, מהן התלויות בכונות אמנותיות או אחרות של היוצר; כי מדרך הטבע הוא שסגנון מלאכותי, אצל סופר הראוי לקורא זה, – הוא זמני בלבד, ואלו אם הוא כותב כך כל חייו – הרי שמלאכותיות זו טבעית לו, ועל כן ראוי לזו להסבירה, אבל לא יתכן “לצוות” שלא תהיה כך, ועוד: –אפשר להלחם בסופר מלאכותי אחד. אבל – אם יש כמה עשרות כמוהו בדור – הרי שזוהי אספקלריה של הזמן ושל האומה וכל הרוצה לשנות מן המטבע, – עליו לבדוק את המסבות, לחקור את היסודות של החיים החברתיים בכללם, לחשוף את הגורם למחלה הזאת, להציע לכך תרופה בגלוי, או לעסוק ברפוי בנסתר דוקא, אבל בשום אופן לא לגעור סתם בכל קהל ה“חולים”; כי זאת לדעת: מותר לו לאחד “בריא־אולם” לראות סופר אחד או את כל הסופרים בדור בחינת “חולים”, אבל בשום־פנים אין לראותם כחילים, ואת הספרות בחינת קסרקטין, שאפשר לקבוע בין כתליו משטר קבוע ועומד, על סמך ציות ל“פקודות” ו“הוראות” של אחד בקי ומומחה, ואפילו הוא באמת כזה.

ב    🔗

כן, – הפשטות, זו שאינה, כמובן, שם־גדוף לשטחיות – מעלה גדולה היא אצל יוצר, ואין שום בר־דעת מתכון למדוד בה או להתכחש לה כשלעצמה; אבל אימתי הפשטות מעלה היא? – רק בשעה שהיא מאפיו של בעליה, אם היא סגולה אורגנית לו; האם יש להסיק מזה שיש פשטות מעושה ומלאכותית? כן! יש ויש פשטות שהיא חסרון, – אם אינה נובעת ממקורו הראשון של האיש והיא אצלו בחינה של השתדלות והתכחשות לטבעו ולדמו; יש פשטות שכמוה כאותו מעשה התילדות שנוקטים מבוגרים במגעם עם ילדים, כלומר: – יש פשטן הרואה את קוראו כקטן והוא “יורד” לדבר אליו בלשונו הדלה, הרצוצה, ה“פשוטה”; הוה אומר: הפשטות היא כשרון ולא כונה, חכמה ולא רצון; אבל ממש כך – “לשון כבדה” ו“סגנון מורכב” הנם כשרון וחכמה אצל יוצר, והם רצון וכונה בלבד – אצל מי שאינו־יוצר; ואם כן – אפשר ואפשר לנתח ולמצוא; א) ראובן יוצר הוא, ודרכו – בפשטות; ב) שמעון – “כותב” בפשטות, – ואף על פי כן אינו יוצר; ג) לוי – יוצר הוא, ודרכו – לשון מורכבת; ד) זבולון “כותב” באופן מורכב – ואף על פי כן אינו יוצר.

ג    🔗

ולחלוטין לא נכונה הסברה, כי קדמונים וקדמוני־קדמונים כולם כאחד פשטנים היו למופת, הלשון ה“כבדה” נחלת ה“מודרנים” בלבד היא; רש“י ז”ל בעל פשטות משובחת היה, כי טבעו ואפיו בכך, כי איש רך וגלוי היה, נעים־הליכות ובהיר־דבור, שכלו ודעתו – רחבים, כאלו הם פושטים זרועות לקרב את הרחוק ולחבקו; וסגולותיו אלו מצאו את בטוים בפרושיו – החלקים, הבהירים, החד־משמעיים; ואלו ר' אברהם אבן־עזרא ז“ל – בעל לשון מורכבת היה, וגם היא משובחת, כידוע, כי על כן טבעו ואפיו בכך, כי איש הנפתולים היה, נפגע ופוגע, תנועותיו בחינת זוית־חדה ודבורו כעוקץ, שכלו ודעתו – מעמיקים – אבל כאלו נוקבים נקבּות בתוך מחשכים, והוא מקרב על־ידי רחוק דוקא; וסגולותיו אלו מצאו את בטוים בפרושיו – החריפים, החותכים ומרובי־המשמעויות; והנה כי כן – לגבי רש”י בעל הפשטות היו רק “תוספות”, ואלו לר' אברהם אבן־עזרא ה“מורכב” היו פרשנים; כלומר: יש כאן כעין סתירה – פרוש לפרוש! והאם יעלה על הדעת הבריאה, כי יקום מין מבקר כזה, שיהיה פוסל, חלילה, את ראב“ע על חטא המורכב שבסגנונו, ועל שיש רמזים בכתיבתו, ואפילו סתומות לא מעטות? וגם זאת לא תתכן: לקום ולהכריז: – “אני רוצה רק בחכמים כמו הראב”ע”; כי דוקא בשניהם אנו רוצים! ולא חשוב לחלוטין, שהאחד (רש"י) – רבים כל־כך נזקקים לו; כי על־כן אותם ה“מעטים”, הנהנים מראב“ע, נהנים באותה מדת הנאה רוחנית גם מרש”י; והראב“ע, – גם אליו יכולים להזקק הרבים, אם יעמלו וישתלמו בלמודם לשם כך; כי מי זה גוזר פתאום על “תורה” חדשה, שעל פיה אין החכמה אלא זו הנתנת בקלות ואין היא ראויה לעמל וליגיעה? ה”כוזרי" של ר' יהודה הלוי, בתרגומו של אבן־תבון, אינו נתן לקריאה “על־רגל־אחת”, – האם משום כך נחדל ממנו? לא! כל “עבודת־פרך” להבנתו ולהשגתו כדאית, ומאה מונים יהיה נשכר העמל" וה“יגע” עליו! וכל־כך למה? משום שהסגנון השונה, ה“קל” וה“כבד”, אינו קפריסה, אלא הוא מעיד שהאישים היוצרים שונים הם – לא רק בגוף המחשב ולא רק בעצם התוכן של שירם או ספורם, אלא גם במדת היחס אל בנין המשפט המבטא אותם, נבדלים בכוח הצרוף של דברים, נפרדים בכשרון מתן־הטעם האיש למלים; ולבסוף: – אל נא תפיצו ברבים את הטעות הגסה, כי הקורא די לו בידיעה אלמנטרית בלבד של הלשון, אלא להפך – הוא חיב לרכוש לו אוצר מלים עשיר, להיות בקי אפילו בסגנונות ולהבדיל ביניהם, וכן עליו להיות חדור הכרה שאין הסגנון, אם פשוט ואם מורכב, מקרה בלבד, אלא יש לו טעם וסבה, מדעת בעליו ושלא מדעתו.