א    🔗

תולדות הספרות – אינן בשום אופן בחינת הרצאה מסודרת בלבד על ההשתלשלות הכרונולוגית של עובדות חשובות ופחות־חשובות מעולמה של הספרות במשך תקופה אחת או כמה תקופות; לא רק הבקיאות המפורטת בכתבי הדורות, וכל יוצר ויוצר בדורו, אף לא חכמת הצרוף של ההשפעות הקרובות והרחוקות עם כשרון של עבודה שיטתית – עושות, איפוא, את ההיסטוריון הספרותי; כי זאת יש לדעת קודם כל: – העובדות כשלעצמן מרובות מאד בכל ספרות בעלת משקל ואת פרוטן ומנינן הבלתי־משוחד בדרך של הרצאה שאינה אנציקלופדיסטית, לא יכילו אלא כרכים רבים, אשר בסופו של דבר יטשטשו את התמונה הכללית והמסכמת, שהיא מגמתה הראשונה של ההיסטוריה; הוה אומר: – כותב התולדות מצוה להיות בוחן וקובע מה עיקר ומה טפל, לדעת להעלות לפעמים פרט לדרגה של כלל, ולהוריד, למען האמת, כלל לשלב של פרט, להשכיל לחשוף מעשים שנסתרו מן העין הקרובה ולהפכם לנגלים לעין הרחוקה, אפילו להתיר לעצמו מזוג (מה שנראה היה קודם־לכן כאלו) מין בשאינו מינו, ולהגיש לנו תמצית הענין, לא מתוך התעלות וסלוק מקריים של עובדות אלו ואלו והדגשה פרסונלית שרירותית של עובדות אחרות מקובלות ומקודשות, מטעם אחד או שני, אלא פרוש מפורש– מתוך שהוא מעביר את כל הדברים במזרה הרוח של עצמו, אשר כל הקל בערכו בשני האופנים – היחסי והמוחלט – מתפזר על ידו ונעלם ממילא, ורק מה שהנו בחינת בר בעל גרעין נשאר ועומד; האם יש להסיק מכאן, שההיסטוריון לספרות כמוהו כמבקר? לא ולא! כי מן המבקר לא יגרע הרבה אם אינו בעל השקפה היסטורית וגם אם לא קנה לו בקיאות מקיפה דוקא ורבת צדדים, ואלו ההיסטוריון – מן הנמנע שלא יהיה לכל הפחות מבקר־בכוח; אלא שענין זה מורכב עוד יותר, כי על כן יתכן מאד כי היכולת הבקרתית צריכה להיסטוריון דוקא כדי שידע לכבוש אותה ולכלוא אותה בן־השיטין; כי יש ויש שההיסטוריון מבחין בערכים חיוביים שקמו והיו על־ידי סופרים שהוא שוללם על פי טעמו הבקרתי, ושומה עליו בתוקף מדת היושר לגבי כונתו הראשית, – ש“יוסי יכה את יוסי”; ומה גם שלעולם אין כונה אחת ויחידה המשותפת לכל כותב תולדותיה של הספרות, כי אחד מבקש ללמדנו ולהראותנו עד מה הושפעה הספרות מן המדיניות ונושאי דברה, וכל היוצרים ויצירותיהם בחינת אספקלריה גבוהה ונצחית של מאורעות המדינה והחברה, והוא רואה בכך את זכותה הגדולה ביותר של הספרות, ואלו חברו מתכון להפך – להוכיח עד היכן השפיעה היצירה הספרותית על מהלך המדיניות ומחשבתה, שכל קברניטיה הם בחינת שליחיה המעשיים של הרוח, והוא רואה בכך את זכותה הרבה ביותר של המדיניות; ואם כי אפשר לומר, כי לתוכו העמוק של הענין אין הדבר שונה ושתי הכונות כמוהן כשני צדדי מטבע אחת – יש הבדל עצום בין זה לזה לגבי בנין גופה של ההיסטוריה והרגשת גורמיה השונים, שלוביהם אלה באלה ופרודיהם אלה מאלה; כן יש שלישי המבקש לעשות את הספרות כמין בת לויה למחשבה הדתית ולהבליט את השפעת־הגומלין שביניהן, השפעתה שבמדתה תלויה מדת עליתה או ירידתה של זו וגם זו; אמנם, לעתים רחוקות יש אפילו היסטוריון, העושה את הספרות כמין מדינה פרושה ונבדלת לעצמה, וכל החיים המדיניים, החברתיים והכלכליים, אינם אלא בחינת חומר־גלם, או אפילו רק עולם דומם, נוף רחוק, שהסופר עושה בהם כצרכו ואין כל השפעה פועלת ביניהם, ושתי העובדות כמוהן כשתי דרכים מקבילות, הרואות זו את זו, הנפגשות פה ושם, החותכות זו את זו מפעם לפעם, אבל אין מזוגן – לא צורך ולא הכרח; ובאנגליה, למשל, אתה מוצא היסטוריה ספרותית, שנכתבה על־ידי חבר היסטוריונים, איש איש לתקופה אחת, ואף כי יש קרבת השקפה בין כותבי־התולדות הללו, אין לומר בכל־זאת שיש כאן אחידות, וצא וראה שהתמונה הכללית לא נפגמה על־ידי כך, אלא נתן לה איזה כוח־מושך נוסף, הקושר את הקורא בכבלי ענין שאינם מרפים הימנו; ובצרפת נכתבה היסטוריה דומה לזו, אלא שכל כותב־תולדות קבל עליו לא תקופה שלמה, אלא סופר אחד בלבד, הקרוב ביותר לרוחו ולטעמו, וגם כאן לא הפסידה המגמה הראשית, אלא נשכרה בפרוש; ואעפי“כ – אין להסיק מכאן, שזו היא דוקא הדרך הטובה ביותר לכתיבת ההיסטוריה של הספרות, אלא שהעוסק בענין זה כדאי לו לדעת זאת, ולא לטעוֹת ולחשוב שהכל כאן שגרה ודרך סלולה בתכלית; ודאי, רובם של מתלמדים, ולא רק הם, סבורים בתמימותם, כל אם לא תורת הספרות, הרי לכל הפחות תולדות־הספרות – מדע מדויק הוא, ונמצא שבכל הנאמר לעיל יש משום ציון עובדה של אנדרלמוסיה, רחמנא ליצלן, במקצוע זה, ואפשר שינקרו דעתנו בכוחה של אמרת החכם העברי – “לא הספק מלמד”, הרי שמן ההכרח להביא בזה את עדותו של אחד גדול במקצוע זה, חכם ספרות ומורה לתולדותיה באוניברסיטאות שברוסיה בסוף המאה הי”ט וראשיתה של המאה הנוכחית, בעל כמה וכמה ספרי היסטוריה חשובים ובעיקר “הפואטיקה ההיסטורית” הידועה לתהלה, א. נ. וסלובסקי, שעמד והכריז בגלוי מעל הקתדרה בפני שומעי לקחו – כי יותר משעשויים שעורי ההיסטוריה שלו להקנות להם ידיעות קבועות ועומדות ושאין לערער אחריהן, הן עשויות ללמדם את התורה החשובה ביותר והאמתית ביותר – לשאול שאלות נכונות, ולחנכם לדעת את הספקות הרבים ביותר על מנת שיחפשו את הפתרונות להם כל ימי חייהם.

ספק גדול הוא אם יש עוד ספרות ארוכת־ימים ומרובת גלגולים, כדוגמתה של הספרות העברית, הפושטת צורה ונחבאת אל הכלים לתקופה אחת וחוזרת ועולה על דבשת התרבות בתקופה שניה, פעם נושאת רעיון ורעיונות על גבה ופעם – נושאת על נחשולי תנועות גדולות ומחשבות גבוהות; הה, איזו אֶפופיה נשגבה תהיה זו, לכשתכתבנה תולדותיה המלאות של הספרות העברית מראשית ימיה ועד שעת תחיתה החדשה הזאת, גם אם הכותב לא יתן בטוי פתטי גלוי להתפעלותו, אלא ימנה אחת לאחת את התקופות השונות תכלית שנוי זו מזו של היצירה העברית. אם עלה את המסך ויגלה לנגד עינינו את הגלריה הצבעונית של הסופרים העברים באצטלא של נביאים, מלכים, מצביאים מחוקקים, דרשנים, רבנים, דינים, מפרשים, מטיפי־מוסר, מספידים, ממשלי־משלים, רושמי רשומות, חזנים, מקובלים וכו' וכו' ועד למחברים סופרים, מבקרים, משוררים, דרמתורגים ועוד ועוד; אלו סוגים מסוגים שונים, כמה וכמה מיני סגנון – פואטיקה עשירה אשר אין לה משל ואח, לא בין הספרויות העתיקות ולא בין הספרויות המודרניות המפותחות ביותר; ערכים לאין ספור, עושר תעופות ממש, צפונים וגנוזים בבתי־עקד של ספרים, המפוזרים על פני כל העולם, ויד חרוצים, בוחנת ושוקלת, שתגש לחקור את כל אלה, לקבץ נדחים, להזכיר נשכחות – עלולה להשפיע עלינו שמחה אין־קץ, אור־יקרות מופלא, אשר יגדילו מאה מונים בבת־אחת את משקלנו, יחזקו את רוחה של היצירה המתהוה והולכת; אולם, מי יודע אם יספיקו לכך אפילו חיים ארוכים של אדם עברי אחד, גם אם יהי שקדן בשקדנים; דוקא בלשון האידית נעשה נסיון גדול על־ידי ד“ר י. צינברג, ואם כי יש חשיבות לא קטנה להיסטוריה בת עשרה הכרכים שלו, הרי היא חסרה בכל זאת את הכוח הבונה ומשוה צביון־קבע, שרק הלשון העברית עשויה לתתם למפעל ספרותי־תרבותי ממין זה; וחבל, מאד חבל, שכל המבקשים לכתוב תולדות ספרותנו, כמעט כולם פותחים בתקופת ה”השכלה“, כלומר: – מספרים את ההיסטוריה של “הספרות העברית החדשה”; כן עשה פרופ' י. קלוזנר, שקבץ לארבעה כרכים בעלי הקף מכובד את שעוריו בספרות באוניברסיטה שבירושלים, וכך נהג גם פ. לחובר בשלושת כרכיו שלו, וכמוהו עשה גם א. אורינובסקי, ועדיין התפקיד הגדול והשלם הנ”ל עומד ומצפה לאיש שיעיז ויקום וימלא אחריו; ואכן, תקופה זו של ספרות עברית מוארת ומתוארת בשלשה אופנים שונים, אם כי שלשתם כאחד התכונו במפורש לא לכתיבת היסטוריה שלמה, אלא כדי לתת בידי הדור הצעיר – ספרי־למוד; וההבדל בין השלושה הלא הוא: – א) פרופ' יוסף קלוזנר כתב את תולדות הספרות בצורת הרצאה שבעל־פה וכאילו אתה שומע את קולו של הדובר מתוך שעוריו, והנך מרגיש בו שהוא מתוה את האפיקים למהלך דעותיו, שהוא רוצה להשפיען על חניכיו, ואתה מוצא בהן כעין מצות־עשה וגם לא־תעשה, וכשם שהוא נלחם בעד משהו, כן הוא נלחם גם נגד משהו, כלומר– דבריו על תולדות הספרות העברית חרוזים על חוט של הרעיון הלאומי שהוא דוגל בו; ב) פ. לחובר – אפשר לומר שהרצאתו קמרית יותר, סומך יותר על העובדות, המוארות על ידו, שתשפענה את הדעה הרצויה לו, ועל־כן רואים אצלו יותר את הספרות עצמה, ודבריו נשמעים לנו בלי שקולו יגבר עליהם – והוא עיוני יותר, פחות ממַין וקובע תארים מי. קלוזנר, אבל יותר מנתח וגם מעריך הערכה היסטורית יותר; ג) א. אורינובסקי – עממי עד מאד מדבר אל גיל מסוים, ורק אל גיל רך זה, שהוא יודע את כוח קליטתו ומבין לנפשו ולמדת ההשפעה עליו; ועוד כונה לא. אורינובסקי – לעורר את שומעיו להשתתף במעשה החקירה וההערכה, והוא גם מורה להם דוגמאות ודרכים לכך; משום כך אין קצורו המופרז נראה כפגם, אלא כמין אמצעי לגרות את יצר ההמשך אצל הלומדים ומתלמדים לפי ספר זה; כלומר: – בה בשעה שספריהם של י. קלוזנר ופ. לחובר הם כמין סכום לאחר קריאה ולמוד, הרי יש בספרו של א. אורינובסקי מן הפתיחה לקריאה וללמוד ושעוריו הם בחינת ראשי־פרקים; חבל רק שמחבר זה הרבה, ממש כפ. לחובר, לפרסם בתוך ספרו קטעים רבים וארוכים מאד מיצירות שהוא מספר עליהן; ואם כי הדבר נעשה, כמובן, מתוך ההכרח, מחמת שכמה וכמה ספרי־מופת מן התקופה הנדונה אזלו מן השוק ואינם נתנים בקלות לעיונם האישי של הלומדים – יש למעט בכך דוקא מתוך אותה כונה לשלוח את בני־הנוער אל המקורות הראשונים ולהרגילם בזה; כי צדק, מאד צדק אותו היסטוריון ספרותי בצרפת, שהקדים והודיע, כי מגמתו הראשית היא: – לעורר אצל קוראיו את הרצון ואת הצורך לקרוא את הסופרים והספרים שהוא מדבר עליהם, ולא לבוא במקומם; והלואי והיתה זאת מגמתו הראשית של כל היסטוריון ספרותי גם אצלנו.