2.6.1919    🔗

ברדיאנסק

אהובי ויקירי יוסף!

יוכל היות כי כבר קבלת את מכתָבַי שכתבתי לך במשך החורף הזה ועל כן יהיו כל דברי אך למותר. אולם בטוח בזה אינני ומכיון שבאה לידי שוב הזדמנות למסור לידיך מכתב ע"י האדון מלר, קרובו של משה קלימאן הרי אני שב וחוזר על דברי.

מקיוב באתי לברדיאנסק במחשבה תחלה ללכת לאודיסה, והנה קפץ עלינו רגזו של מַחֲתה וסגר עלינו את הדרך. אכן עוד היתה בזמן מן הזמנים אפשרות לבא באניה, אבל אשתי יראה את הים ובגדים חמים אין אתנו וגם מחיר הדרך (רובל 580) במחלקה השלישית (אחרת אין) לגלגלת – כל זה מנענו מלבא לאודיסה, ומה גם כי כל הכסף שהיה בידי אזל, וכספי שנשאר בסובְדֵסְיָה אי אפשר ליהנות ממנו.

נסיתי לקבל חולים, אך כמובן, מספר החולים הבאים לבקרני מעט מאד. נתקבלתי לרופא בבית הספר למסחר דהה ומשכֻרתי 83.33 לחדש ואני אנוס לפנות אליך בבקשה, אבל היות כי מרת פרסיץ כעת באודיסה, הכנס נא אליה ובקשנה בשמי להלוות לי סך מסוים, בין על מְנָת להשיב לה את הכסף ע“ד עבודה ספרותית בין בכסף מזומן כעבור הזעם. את הכסף אי אפשר כעת לשלח ע”י הפוסטה לברדיאנסק, כי המוסד הזה הרי הוא בבחינת….¹ ואינו עובד וגם הטלגרף עוד מקבל טלגרמות לאודיסה, אבל ע"י האדון מולר האומר לשוב הנה בעוד חדש אפשר יהיה להמציאו לידו. כמובן, אם תהיה הזדמנות אחרת, או איזה יכולת אל תחמיצֶנה. וכל מה שתקדים כן תיטיב.

חפצתי לפנות בבקשתי זו אל דרובינסקי או אל יצחק ספיבַקוב, אבל מדומתני שטוב יותר לפנות תחלה אל מרת פֶרְסִיץ.

יוכל היות כי יודע אתה דבר מה מכל הנעשה בהוצאת מַר שטיבל. הנה כמעט שגמרתי לתרגם את השיר XV בספר איליאס ולי מגיע כסף ממנו.

מצב הרחות השורר פה תוכל לשער לך בנקל. שפיכות הדמים בכפרים מסביב לברדיאנסק, הטבח הנורא בקולוניות היהודיות, הבולשביקים ההולכים וקרובים אלינו ומַחֲתָה בראשם.

עד היום לא יכלתי להביא לידי גמר את הספור שהחילותי, לכתוב בשביל “השלח”.

ע"י האדון מולר המציא לי את כל חברות “השלח” שיצאו במשך הזמן שלא ראינו איש את אחיו ומכתב מפורט מכל הנעשה בעולם ספרותנו. ויוכל היות כי תהיה לנו גם פה אפשרות להתענג על דבריך ועל “השלח”.

בעוד חדש ימים ישוב לקדמותו החבור שבין חֻפֵי הים האזובי והים השחור וגם האביב יביא חום בכנפיו ותהיה לנו אפשרות לצאת לאודיסה.

אולם אם מוצא אתה כי כבר לא אוכל למצא לי כל עבודה באודיסה תודיעני תיכף ע"י הטלגרף (בו ביום שישוב לעבודתו) על פי כתבתי זו: בשבילי …² אך אם ימשך הדבר לכמה שבועות טוב לך להשתמש בכתובת זו: בשבילי. ואז אפנה לְיֶקטֶרינודַר… ³

והנני דורש בשלומך ובשלום צפורה וכל מכירי.

באהבה וידידות עולם

שאול.

P.S. אם יש איזה עבודה ספרותית שאוכל לעשותה פה, הודיעני.

 

אַבְטוֹבִיוֹגרַאפִיָּה ⁴    🔗

[ל“השלח”, חוברת? 1 = N]

הא לך ידידי, רשימות אחדות מילדותי. עתותי בידי כעת, לכן אקצר ככל האפשר: סוגיה אחת שגם בלי זאת תארַכנה הרשומות אהיה במדה שאוכל אוביקטיבי, בעולמי הפנימי לא אגע. אתאר לך רק את הסביבה, שפעלה במדה זו או זוּ על דמיוני.

ובכן אני מתחיל במיתולוגיה של משפחתנו, שהיא עשירה מאד בגבורי הרוח או הכֹח, והרפתקאות חייהם עמדו בניגוד גמור לחיי אבותי השוקטים והבלתי סוערים בתחום הכפר.

מגבורי המיתולוגיה הכי גדולים הם:

אחד מאבות אבותי, שעליו נתיחס, הוא נָס מִוָולין בימי גונְטַה וזַ’לִיזְנַיק. את משפחתו הציל והוא כמעט שנפל בידי ההידאמא. חס עליו אכר וישימהו בתוך ערֵמת קש. ההידאמא שרדפו אחריו חפשוהו בכל החצר ומפני שחשודה היתה בעיניהם הערֵמה, דקרו בה ברומח ויבא הרומח ברגלו: ולא צעק. הדם נמחה בעברו דרך הקש ולא הכירו בו. האכר רפא את זקני וישַלחהוּ.

כל זאת אנחנו יודעים מתוך כתב-יד, שהשאיר אחריו, ואותו השלימו הבאים אחריו.

אחי זקני חי יותר ממאה ושלוש עשרה שנה וחגג את יום היותי לבר-מצוה.

שנית זקני אבי-אמי. אפיקורס יודע צרפתית ואיטלקית, בבחינת סופר עברי. אהב את שירי אוקרַיְינה ותרגם מהם לעברית. הרבה לנסוע ויהי גם בטורגיה. אחי זקנתי. הלך עם צבא-מקולי בשנת 1848 להונגריה. נפל בשביה עם פֶדְפֶבל אחד, רעו חבריו והובילם לתליה. הכיר בו אחד מן המורדים, יהודי שגם זה יהודי, והציל את שניהם. ולא האמינו בהשנות הנס – וינוסו. והיו מסתתרים על גג של בית נעזב. החישו בבדד בלילה, כי עוד אחד מסתתר עמנו שם – ויקומו ויחנקוהו. בבוקר פגעו בגדוד רוסי. פעם נסע אחי עם אכר אחד בסירה מחֶרסון לאודֶסה ותשאם הרוח היָמה והוא בסירה כמה ימים ולא היה להם מה לאכול, עד שפגשתם ספינה ונצלו.

במלחמת קַוְקַוז השתתף גם הוא ובעיר אחת, ששכחתי שְמָה ושצַרו עליהם הטשרקסים אכל קרובי את סוסו, כי כבד הרעב, עד שבאו לעזרתם. ובסוף ימיו, כי הרבה לחיות כמעט שנעשה בן-סיעתו של טולסטוי.

זקנתי “אֶלְקה” שזכתה לימים ארוכים היתה מילדת שלא על מנת לקבל פרס. בשכרה היתה חותכת את צפרני הילוד וקשרה אותן במקלעת ארוכה שהיתה במשך הימים לצבור גדול ואותה צותה לשים בארון- קבורתה.

היה במשפחתנו בן-דוד לאִמִי, גבור. ולא רצתה אורחת חוֹחָלים⁵ לשלם לו שכר לינה ויש ויוצא עליהם במלמד-הבקר ויגבר עליהם. כששלם לו הזַקן שבּהם אמר לו: “יותר מדי נִתן לך ובבת אחת יקחו ממך”. לאחר שנה באותו יום חלש ברגליו ובידיו. ותשע-עשרה שנה שכב על מטתו ולא יכול להניע יד או רגל.

עוד היה במשפחתי אמן-יד נפלא. עושה בזהב ובכסף ועשה לו נר-החנוכה כתבנית ה“משכן”. הוא היה שוחט והיה מסיר את רצועות העור הקטנות שעל ראשו של הבר-אוז (הזכר) שמצטינות ביפי-נוצותיהן, ועשה מהן מעיל. הוא שחבר את הספר “שקל-זהב”, שהוא פירוש לפירוש על איזה ספר מאת אבו-אבון.

דודתי, אחת מהסטודֶנטיות הראשונות, שהיא גם כעת (1904) בסיביריה.

ואדע אני לספר עוד הרבה מחיי-אבותי: מעשים בזאבים, ובגזלנים, ובסופות-סתו בערבות, וכיוצא בהן. ומקרים רבים מחיי אבי קודם שנשא לו אשה.

אבי, גוטְמַן בן דוב, נולד בכפר בולוזורקא גם היא בפלך טַבריה.

אמי, בילה בת שאול קארְפּ, נולדה בחססון.

אבי לא עבד בצבא, כי עלה בידו להסתר בארובה כשבאו “החוטפים”, אבל דודי מת בצבא.

את עצמי אני זוכר מהיותי בן שלוש. אחות שקדמה לי, ועוד אחת, שנולדה אחרי, מתו בעודן קטנות, והייתי זמן ידוע בבחינת “בן יחיד”. ולמען לא אמות בדמי-ימי עשו הורי על-פי עצת רבים, עגול מארבע מטבעות-כסף, שקבלו מארבעה זוגות, חתן וכלה, שאבותיהם ואבות-אבותיהם בין מצד זה בין מצד זה חיים. הם לא האמינו כל-כך בסגולה זו והשתמשו בה על-פי הפתגם: “אם לא יועיל על כל פנים לא יזיק”. ועד שעמדתי על דעתי וראיתי שאַך ה“נערות” נושאות עגילים, יצאתי בתכשיט זה באָזני הימנית.

אני זוכר היטב את ביתנו הקטן הראשון, עוד יותר את הגן המֵצל עם פרחים רבים, רבים מאד: פרג, צפורן, מַלְוַה ועוד פרחים, שקראנו להם: “זקן המלך” ובֵן הפריץ המסובך… ⁶.

את הגן הזה אהבתי מאד-מאד וביליתי שעות רבות עם מִישְקַה חברי.

אמי יודעת לספר הרבה “מחכמותי” בימים ההם, וכן גם כיצד הייתי נמלט למרות עיניה הצופיות עלי ויוצא אל הרחוב.

ואני חביב הייתי על נערות-הכפר והיו נוטלות אותי אל ביתן או שהיו מוליכות אותי אל חנות-אבי בשוק. וכמה פעמים גזרה אמי שהצוענים זכו בי.

את אבי אוהבים מאד ומכבדים על ישרו בית-כפרנו, ובפרט העֵגנים. והם אומרים עליו: “כמותו אין בין משלהם ובין משלנו” …⁷.

אחר-כך יצאנו אל בית אחר. גם שם היה גן וגם בו היתה אמי נוטעת באביב פרחים רבים ושונים. אבל חומר יותר מְעַנְיֵן לדמיוני נתן בית-הקברות במרחק עשר פסיעות מביתנו. עם בני-דודי הייתי מבלה שם שעות על ימים, מחפשים אחר עצמות-אדם. בדשא הגבוה היינו מוצאים לפרקים נחשים והיינו מאמינים שהם באים מתוך הקברים. ביחוד פעלה עלינו חורבת אבן גזית (במקומותנו דבר יקר-המציאות). ידענו, כי עלמַה צעירה היתה קבורה שם; ויבאו בלילה שודדים ושללו את כל עצמה ⁸. בסקרנות ובחרדה הייתי מסתכל בבור שבתוך החורבה.

אבותי וכל בני-משפחתי, ביחוד דודותי אהבוני מאד והיו מטפלים בי כל הימים. יוכל היות, שאותה סביבה של נשים השפיעה עלי, והייתי כרוך אז אחר החתלתולים וה“בובות” אבל אחר זמן-מה גבר בי היסוד הזכרי ודבקתי בסוס ובכלבים.

איני יודע מדוע: שהיו רוצים להקניטני, היו קוראים לי: “יְוָנִי מָלוּחַ”.

בן חמש קראתי רוסית. בן שבע – עברית. את הקריאה הרוסית – לִמְדַתני דודתי, העברית – אבי. למען אזכור היטב את האותיות, הייתי עושה כתבנית מבצק ואופה אותן בתנור כשהיו מסיקים אותו בערבות-החורף. ומעטים הדברים, שנעמו לחכי מאז ועד היום, כאותן האותיות שאפיתי אני.

כשמלאו לי שבע שנים נתנו אותי ועוד כעשרה ילדים, רובם ממקורבי, ביד מורה. הרבה יותר משלמד אותנו את הלשון הורה לנו כיצד נוהגים בסוס ואיך מרכיבין את החמור. כֻלנו ידענו כבר לקרא עברית, ועל-כן נגשנו ישר אל “מסלת-הלמוד” של וולפר (כמדומני). מכל חברי ידעתי רק אני לקרוא רוסית. על-כן נעשיתי תיכף עוזר להמורה. כל חברי היו יושבים על מעלות-הסולם ואני על כסא לפניהם והייתי שואל את השעור. במשך הקיץ למדנו כאלפיים מלים.

במשך החרף למדתי: בראשית, שמות, במדבר, דברים. מצאו ההורים כי “ויקרא” עולה מעל בינתנו.

אבל ללמוד כהוגן התחלנו רק משעה שבאו לכפרנו שני מורים ליטאים, שני מקורבים, והם העמידו דור שלם של יודעים עברית והיו חובבי-ציון הראשונים בכפרנו ואחרי כן נעשו ציונים. הם יסדו אגודות והביאו ספרים עבריים.

האחד לקח לו את הלומדים עברית ז“א בזרגון. והשני – לקח אותנו, ה”אַריסטוקראטים", הלומדים עברית ברוסית.

בהַקְלַאס “שלנו” (כך קוראים אצלנו לבית-ספר פרטי) היה ספסלי-למוד (парты) ותורנים (דֶזוְרנִים) ותלמיד ראשון (“אטְמטקות”). מורנו היה פזרן בציונים, עד שהוכרח להמציא לתלמיד טוב כמוני ציונים משונים מעט. למשל: חמשתן ויותר (+5) ו“חמשתן וכוכב” (*5).

למדנו דקדוק מתוך “מורה הלשון” ואחר-כך מתוך “תלמוד לשון עברי”. בכח יום ויום חייבים היינו להכין או חבור, או תרגום. מאהבתי הגדולה להספר… ⁹ תרגמתיו כולו. בתור ספר לקריאה היה לנו “גן-שעשועים” לרוזנפלד. וידעתי את כל השירים היפים שבו. הספר היה חביב עלי מאד מאד. וכשאני שב לביתי אני מעלעל בו. וכמה זכרונות עולים עם כל עלה ושורה שבו. זכרונות אורים – ואסונות – פעוטים, ובכל זאת מרים כל-כך..!

עתה (1904) מצאתי בידי אחי גן שעשועים במהדורה חדשה, כרסני. והבטתי עליו כילד המסתכל ב“דוד זר”. קראתי בו ומצאתי כי "שלי הצנום בכריכתו האדומה והיפה, שעשה למעני משום חבה יתירה הכורך, עולה כל-כך על הכרסני החדש.

אני הצטיינתי באהבתי אל השפה העברית וכדי לעשות לי נחת-רוח היה מורי קורא עמי אחרי שעות-הלמוד בספרים שונים.

עודני זוכר איך היינו יושבים ובוכים שנינו על הספר “עמק-הארזים”. זה היה הספר העברי הראשון שקראתי.

מה שׂנֵאתִּי את רש"י – אותו האמש שהכל בעיניו קושיא בשעה שבכֹּל ספורי-המקרא היה כל כך יפה וברור! אבל צריך “חומש” לפירוש! … ¹⁰ גם “ביאור”.

אבל את ה“עין-יעקב” אהבתי.

בינתים בא המועד ללמוד גם רוסית ולא היה בית-ספר רוסי לנערים – ויתנונו בבית-ספר לנערות. שני נערים היינו בו, ואין לך פורענות ופגע רע, שלא סבלנו, אנחנו הנערים הקטנים מיד בתולות כמעט בוגרות שידעו להשתובב לא פחות מאתנו, ומה גם על חשבוננו.

כשרונותי היו טובים ולמדתי בחשך, ועל-כן לא יכולתי להשאר עם הנערות הקטנות אבל עד מדרגת הגדולות לא באתי ולמדתי את ה“סינטַכסה” האשכנזית מבלי דעת את נטיות השמות והפעלים. על כן הצטיינתי רק במדעי הטבע, הגיאוגראפיה, וידיעות בחשבון עמדו לי לשטן, ועוד מה שהרביתי לְצַייר.

לקרוא החילותי עוד בהיותי בן חמש. מיד אחר שלִמדוני לקרא, קנו בשבילי ספרים, כמובן ברוסית. הספר הראשון שקראתי – מקבץ שירי המשוררים הקלאסיים עם ציורים נחמדים מאד, ורובינסון קרוזו בתוצאה נהדרה (לא במובן המלה ביחס לתוצאותינו) שחבב עלי את הקריאה. אחר-כך קראתי את… “הַמְלַט”¹¹ ו“מאקבֶט”, שפעלו עלי מאד. את המערכה שבה נקהלות שלוש המכשפות, זכרתי הרבה שנים על-פה, כי כמה פעמים עברתי ועברתי על הספר. ביותר היה חביב עלי הספר:…¹², שירשתי מדודתי הסטודנטית. אני מאמין,…¹³ עוד קונה בקרבי האהבה לתולדות-הטבע.

לאחר שהחילותי להבין גם עברית קראתי עם מורי את ספרי ריב“ל ומאפוּ, ועוד, ובעצמי קראתי את הַספר “סדר-הדורות” במשך החורף וכדי להבין אותו למדתי מעצמי את הכתב, כתב רש”י, שבו נכתב. באותו החורף קראתי גם את ה“אילִיאַס” וה“אודיסיה” בתרגום פרוזַאי.

ביותר לבֶבַני ב“סדר הדורות” – ענין גלגול-הנפש, ורבות חשבתי: גלגול-נפש של מי נפשי?

בכלל קראתי בילדותי הרבה מאד בלי סדר, מכל הבא לידי: ז’יל ווירן, זִ’אקָלִיָהוֹ, “מיין ריד”, “מונטה קריסטו”, גואק, “הפריץ בבאי”, “מסתרי-פריז”, “מסתרי החצר המדרידי”, ועוד.

זכרון זקני שהיה חי בתוכנו בתמונת “סופר”, עורר אותי להיות באחד הימים לסופר, וזה היה לאידיאל שלי, אחר שקדימָהו האידאל להיות שר-צבא, תַּיָיר הודי אֲדום-העור, ועוד.

הקריאה הלהיבתני ועשני לבעל-דמיון. הייתי קורא עד לשכרה, כמו שאומרים ברוסית: ganoemζ. ובלילה כשיָשנו הכל, הייתי קם לקרוא.

ביותר נכר רשומי קריאתי בשעשועַי, שתפסו מקום חשוב בילדותי.

להוט הייתי אחריהם מאד מאד ובשַחקי הייתי מסור לשחוק בכל נפשי: “את הכל הוא שוכח מתוך שחוקו” – הייתי שומע לעתים תכופות מפי אבותי.

ואת כלי-שעשועי הייתי מחבב מאד ולא אִבַדתים. בידי אמי נמצאים עד היום אחדים מהם למשמרת, מפני שאהבוני וראו שאֵיני מאבד צעצועים, היו קונים אותם לי לעתים תכופות, – מה שגרם לי לשמוע הרבה לילות מפי דודי, שמוכרח היה לקנות צעצועים גם לבָניו אשר בכו הרבה בכי בשובם מִבַּקרֵנִי.

ביותר אהבתי את הצעצועים שעשיתי בעצמי. ואמן-יד הייתי בציור, בגזוּר בסכין ומספרים. והרבה מצעצועי הָעָמְדו בחדרנו לנוי, למשל אניות-קטור ומלחים, וכו‘, וכו’.

רמחים, קשתות, אַרְבַלֶטים, שריון קשקשים, קובעים מגוונים מנייר ועץ מלאו את חדרי. מתוך הציורים של ספרי ווירן, מיין ריד והעתון …¹⁴, העתקתי ציורים של כלי-מלחמה באלבום עשוי לדבר, ועל-פיו עשיתי כלי מלחמה לי ולרֵעי כשהיינו יוצאים למלחמה או לצֵיד-אריות, נמרים ופילים.

כלבי-חצרנו וחזירי שכונתנו בודאי סבלו הרבה מכח-דמיונינו אז.

עוד אספר לך על דבר החיל, שהיה לי, והנצוץ הציוֹני שנִצְנֵץ בי.

מנייר עשיתי חיל גדול כמאה איש בגבה של 6 סנטמטרים. גדודים גדודים ובגדיהם. מעשה אמן היו. לכל אחד נשקו: רובה וחנית, תיק על כתפיו. ובתיק – תעודתו עם שמו. היו גם רוכבים ולהם סוסים, שיכלו לעמוד בלי עזרה כל שהיא. תותחים קטנים וגרעיני חול כדורים להם. הייתי מעמידם מערכה מול מערכה. וכאֵל משמיים, באוקיטֵביות משונה יריתי על זה ועל זה. ביותר גדלה חבתי לגדוד הקוזַקים היהודים שלי. הגדוד היו בגדיו יותר יפים ונסוֹ יותר נאה. וכדי שתהיה תמונת המדינה היהודית הקטנה הזאת שלמה, עשיתי כהן גדול ושני סגנים כהנים. מעצמו מובן, כי לא חסרו האפוד, האורים והתומים לכל פרטיהם.

תוצאות-המלחמה נרשמו ב“דברי-הימים” בכתב משונה, שהמצאתי לאותו צורך כדי לא יקראם זר. ובאותו הכתב כתובים גם ספרי-זכרונותי, ובהתגלות לב רשמתי בהם איך הולכתי שולל מורי זה ואיך מותח זה וזה.

ופעם, כשהעמדתי את חיילותי שורה מול שורה, עברה אמי ותהפוך בשרוולה שנים שלושה. ואני, הבחור בן עשר, בכיתי הרבה בכי. אמרה לי אמי: “שוטה, הן אַתה מהפכם לעשרות”, – עניתי לה: "…¹⁵ [הלא כך הם נופלים על שדה-הכבוד].

גדודי וכהני שמורים בידי-אִמִי עד היום.

כאשר נגשתי ללמוד גלילות-הארץ, צירתי לי מַפָה, ועל-פיה עשיתי ברכה, שמלאתי מים ובה מפרצים, והרים, איים וחצאי-איים, והצי שלי הפליג בה. במקומות ידועים נוספו ערים. בתים עשוים נייר ומסלת-ברזל עוברת על גשר והרַכָבות עשויות מתיבות של גפרורים.

ומלחמוֹתינו עלו לנו בדמים (תרתי משמע) מרובים. בינינו לבין עצמנו או בינינו לבין “שקצים” ערכנון.

את מקום הצעצועים תפסו ברבות הימים כלבים ויונים. מפני סבה בלתי-ידועה לי היו מֵתות היונים ומצבות-אבן עם כתבות נאות לדבר העמדתי על קבריהן. אחר-כך באו קבוצות של רמשים ופרפרים, הכנתי אבק-שרפה ואש צבועה.

את סביבוני הייתי עושה תמיד בעצמי. ואחרי שקראתי את ה“אסיפים” ו“כנסיות ישראל” נעשיתי חובב-ציון נלהב, הייתי מעמיד בסיר לולב ישן (לולבים רבים היו שמורים בארוני) ולולב היה בידי וביד אחותי, והיינו הולכים מסביב להסיר ושרים:

הַיְדַעְתֶּם הָאָרֶץ, שָׁם רִמוֹן פוֹרֵחַ

וּפְרִי עֵץ הָדָר בָעֳפָאִי זוֹרֵחַ.

ומה חפצתי לחבר כשורים כאותו פומפיגויסקי¹⁶! אבל האידיאל שלי להיות סופר כמעט שהועם.

דרך כפרנו עבר מחבר “על הדרך” להפיץ ספרוֹ ברבים… ואני שמעתי מה שדברו בו לאחר שנסע ועוד בא אחריו סופר ומו"ל משלהם. את שמו שכחתי … הוא הוציא את הירחון…¹⁷

לכתוב שירים עבריים נעור בי החשק מחפצי שיהיו גם בעברית שירים לזמר…¹⁸ כי אז כתבתי בשם “שיר” את כל מה שיכולתי לשיר. וחפצתי לשיר גם בעברית:

את…¹⁹ לפושקין. למרות כל יגיעותי לא עלה הדבר בידי. ומה שמחתי אחר-כך כשמצאתי ב“גן שעשועים” את שבקשתי. שירים בעברית!

בהיותנו, אנו התלמידים, אנוסים להכין בכל יום תרגום או חבור הוצרכנו לעזרת מלון לעתים תכופות. בידינו היה מִלונו של שטינבֶרג, והרגשתי בכל חסרונותיו הבאים מכּפֻלי-המלים, וגמרתי בדעתי לחבר מלון חדש.

לאָשרך אתה לא גמרתיו…

זאת היתה העבודה הספרותית הראשונה שלי. אחר-כך אמרתי לכתוב “תולדות העם העברי”. ומתגאה אני בזה, שהחילותי לכתוב מן המסורת מספר יהושע. ועל ספרי החומש הבטתי כעל ה“אודיסיאה”.

ועברתי אל הרוֹמאַן. אם היה מחיי הודו או ערב איני זוכר כעת.

גם הרומאן נשאר באמצע-כתיבתו. אבל זאת אני יודע, כי את ה“אלפא ביתא” המצוירת הראשונה אני עשיתי.

בבואי ללַמד את אחותי עברית הכינותי אותה. הורי לא חפצו באבדנה והשנה (1904) ראיתיה ומצאתי בה רק את החסרון האחד: משום שלא מצאתי בכתבי-הקודש מלה מתחלת בט', ציירתי יונה (תּוֹר) ורשמתי טור.

בבית-ספרנו היינו מוציאים עתונים: “המשמיע” ו“מודע בית-הספר”.

בן שתים-עשרה חברתי דרמה. וכתבתי פואמה גדולה: אוריה החתי. את ציורי-הספר עשיתי בעצמי. בו, יצאתי נגד דָוִד והייתי מצדד בזכותו של החתי.

איני יודע מדוע, אבל מאז היתה בלבי טינא²⁰ על כל המפורסמים אצלנו לקדושים וטובים למרות כל הרע שעשו, וחשבתי, כי רבות העלימו כותבי דברי-ימנו מאתי כדי להצדיק אותם ולהרשיע אחרים.

וכן הייתי תמיד מצדד בזכותו של שאול המלך. ויוכל היות, כי השם גרם.

בשנת 1890 באתי לאודיסה ונכנסתי לבית-ספר למסחר הפרטי של הוכמאן. בו למדתי שנתים.

בשנת 1893 נכנסתי לבית-הספר למסחר [הרשמי].

בשנת 1896 גמרתיו.

בשנת 1899 הלכתי להידלברג.

אימתי הדפסתי את שיחי הראשון אתה יודע. אני שכחתי השנה. כמדומני ²¹1895.

חיי באודסה ידועים לך במדה הגונה. רשימותי מן הימים ההם איני יכול ורשאי לטפל בהן כעת.

אוהבך שאול.

לוזאנה 1904.

וּבְבַחֲטְשִיסַרַי הַבִּירָה

פָּדוּ אֶת הָעַלְמָה מִרְיָם;

וּבָאָרֶץ תּוֹר-הַזָּמִיר

מוֹעֵד הַבְשִׁיל עֵצִים פִּרְיָם

(הבית האחרון)

וּמִשְּנֵי הָאָרֶץ הֵמָּה

אֶת הַנַּעֲשֶׂה יָדָעוּ,

וְלָמוֹ יוֹחָנָן וּמִרְיָם

שֵׁם לְעוֹלְמֵי-עַד קָרָאוּ.

אַמְנוֹן וְתָמָר²²

(אגדה)

עַל סַלְגּיר²³ הַיְּאוֹר הַשָּרוּף

צַהֲלַת סוּסִים, נִחֲרַת אֵימָה,

ְּבַחְטְשִיסַרַי קוֹל שוֹפָר,

פֶּרֶקוֹף הָעִיר מְאֹד הוֹמָה;

עָבֵי אָבָק עַד שָמַיִם

נִּצְבוּ, כִּסוּ הָעֲרָבָה,

מִבּוּדְזְשַק עַד יַם הַנֶּגֶב

הָעֲנָנָה הַנִּצָבָה.

הַטַּטַרִים הֵמָה שָבִים,

אַחְרֵי פָּשְטָם עַל אוּקְרַיְנָה,

רוּחַ יָם הַדְּגָלִים תְּקַפֵּל,

רַעֲמוֹת סוּסִים אַט תָּנַעֲנָה

וַיָּשוּבוּ הַטַּטַרִים,

וַיָּשוּבוּ מִן הַשָּדֶה,

וַיָּבִיאוּ מִן הַבִּזָה

עֶדְרֵי בָקָר וַעֲבוּדָה;

אַדְרוֹת שֵעָר וְאַדְרוֹת קְטִיפָה,

שִקְלֵי פּוֹלִין, חַרְבוֹת צוּרִים.

וּבִשְלַל הֶעָרִים אִתָּם

בְּנוֹת אוּקְרַיְנָה בָּאֲסוּרִים!

נַעֲרוֹת נָאוֹת שְחוֹרוֹת עָיִן.

וּבַשִבְיָה, שְבִי פּוֹלְנָאָה,

עֶלֶם עִבְרִי וַאֲחוֹתוֹ

נַעֲרָה קְטַנָה וּמְאֹד נָאָה.

וַיָבִיאוּ אֶת הַנַּעַר

עִירָה כַּיְפָה בַהֲדַר גְאוֹנָה,

וּלְבַּחְטְשִיסַרַי הַנַעֲרָה,

וַתִּלָקַח הַהַרְמוֹנָה.

קַיִץ יָאַת, קַיִץ יַחְלוֹף,

אַחְרָיו יָבֹא תּוֹר הַחוֹרֶף,

וַעֲשֶרֶת מוֹנִים כָכָה,

קַיִץ שָב וַיּפֶן עוֹרֶף.

וּבִהְיוֹת בִּקְרִים הֶאָבִיב

בַּהֲדַר פְּרָחִים וּשְלַל דְשָאִים,

וַתְּחָיֶינָה הָעֲרָבוֹת

בִּקְסָמֵיהֶן הַנִּפְלָאִים.

הַתַּפּוּחַ הַלְבִּין פְּרָחָיו,

פְּרִי הַדוּבְדְבָן עוֹדוֹ בֹּסֶר,

וַיִּמְלְאוּ יְמֵי הַנַּעֲרָה

שְנַת הֶחָמֵש וְהָעֶשֶר.

רַבּוֹת נָשִים זְקוּפוֹת גִזְרָה

בָּאוֹת הֵן יוֹם יוֹם הָעַיְּנָה,

אַך מִכּוּלָן נָאַוָה תָּמָר

הַיְּהוּדִיָה מֵאוּקְרַיְנָה.

קַלוּ פַּעֲמֵי הָאֲיָלָה,

שְלוּחַת רֶגֶל בָעֲרָבָה,

וּמוּל יִפְעַת פַּעֲמֵי תָמָר

זֹאת יִפְעָתָן מַה נֶחְשָבָה!

צְרִיחֵי מִסְגֵד קַלִים, זְקוּפִים

בְּבַחְטְשִיסַרַי הַבִּירָה –

וְכִצְרִיחַ נֶהְדָר תִּשְגֶה

זֹאת הַשִפְחָה, זֹאת הַצְּעִירָה.

נָבֵל צִיץ וַתִּגְמוֹל גֶפֶן,

מַאֲדִימָה אֶשְכְּלוֹתֶיהָ,

וַיִּכונוּ וַיִּגְמְלוּ שְדֵי הַנַּעֲרָה,

וַעֲגוּלִים פְּנֵי כְּתֵפֶיהָ.

חֶרֶש חוֹלֵף, גָז לֵיל נֶגֶב

מָלֵא קֶסֶם, מְלֵא נִיחֹחַ,

וּמַעֲטֵהוּ, מַעֲטֶה אוֹרוֹת,

עַל הַיְּקוּם הַנָּם יָשוּחַ,

וּבִמְלֹא הַיְּקוּם אַך שְנַיִם

כָּל הַלַּיְלָה הֵמָה עֵרִים:

הַמַזְרֵקָה תַּטִיף דֶמַע,

טִפָּה טִפָּה – פְּנִינֵי-שֵרִים,

וְהַזָמִיר יִתְיַפֵּחַ

בַּעֲצֵי לוּז וּבְלֵיל הַגַּנִים.

סַהַר יִדוֹם בְגָבְהֵי שְחָקִים,

הַשּוֹמֵמִים, הַשַאֲנַנִים – – –

וּשְלִישִיָה תָּמָר עֵרָה,

בוֹכָה טֶרֶם תָּנוּם שְנָתָה

מֵעֲמַל הַיּוֹם לָנוּחַ;

עַרְשָה תַּמְסֶה בְּדִמְעָתָה.

לַיְלָה לַיְלָה כָּל מְרִי שִיחָה

תִּשְפּוֹך לִפְנֵי שוֹכְנִי-רָמִים,

וּמְסַפֶּרֶת כָּל הַחֲרָפוֹת,

וְהַמַהְלֻמוֹת – מְנָת יוֹם תָּמִים,

לַיְלָה לַיְלָה תָרִיד, תָּהִים,

מִתְפַּלֶלֶת, מִתְחַנֶנֶת,

יַעַן גִלְתָה גְבִרְתָּה אָזְנָה:

זָקֵן עָשִיר לְסוֹכֶנֶת

יַחְפּוֹץ לִקְנוֹת אֶת הַנַּעֲרָה

עַל כֵּן גָדַל בִּכְיָה, אֶבְלָה,

וּמְקַלֶלֶת הִיא אֶת יוֹמָה

מְרִי גוֹרָלָה וּמְנָת חֶבְלָה,

וּמְקַלֶלֶת יְפִיפוּתָה,

עַל כִּי הָיְתָה לָה לְרָעָה,

וּמְקַלֶלֶת יוֹם הוּלַדְתָּה

אֶת הַיּוֹם וְאֶת הַשָּעָה.

וּבִדְמָעוֹת עַל עֵיְנֶיהָ

תִישַן, תָּנוּם, וּבִשְנָתָה

בֵּית אָבִיהָ, פְּנֵי הוֹרָתָה

וְאֶת אָחִיהָ שוּב רָאָתָה.

נַעַר נֶחְמָד וְלַאֲחוֹתוֹ

מֵבִיא רְקִיקֵי דְבַש רְקוּחִים,

גוּלוֹת בְּדִיל בַחֲנוּכָּה יַתִּיך,

דְגָלִים יְעַטֵר בַּתַּפּוּחִים.

וּמַה עָלִז שְאוֹן הַתּוּפִּים

בָּמוֹ הָלַם אֶת רֹאש הָמָן,

וּבִדְמִי הַשְנָת מְרַפְרֵף

שְחוֹק עַל פִּיהָ, גְמוּל לָאָמָן.

וַיָּבֹאוּ זְקֵנִים שְנַּים,

מִכְּנַף אֶרֶץ פּוֹלִין בָּאוּ,

וַיָּבִיאוּ שְלוֹם אֲחֵיהֶם

מִמֶרְחַקִים, גַם נָשָאוּ

כֶּסֶף פְּדוּת אֲחֵיהֶם נַעֲנִים,

לִקְרֹא דְרוֹר לַאֲסוּרֵי עוֹלָם

וּמִקְצֵה קְרִים עַד קָצֵהוּ

עָבְרוּ, וּמְקוֹם נִשְמַע קוֹלָם,

דִמְעוֹת גִיל וּשְמָחוֹת נִגְרוּ,

בִּקְרֹא דְרוֹר לַעֲבָדִים שוֹסָם,

וַיָקוּמוּ מִקִבְרֵיהֶם

מְשוֹש הַחַיִים וַחֲלֹמוֹתָם.

וּבְּבַחְטְשִיסַרַי הַבִּירָה

פָּדוּ אֶת הָעַלְמָה תָּמָר.

וּבָאָרֶץ תּוֹר הַזָּמִיר,

קוֹר הַחוֹרֶף זֶה אַך גָמָר,

וַיָּרוֹנוּ הַצִּפָּרִים

בְּגַנֵי גֵיא²⁴ סוּדַק בַּכְּרָמִים,

וַיָּרוֹנוּ רַחְשֵי תָמָר,

וַיָּרוֹנוּ חַסְדֵי רָמִים.

וּמִכַּיְפָה הָרוֹכֶלֶת

יַד הַזְקֵנִים פָּדְתָה נַעַר

בַּעֲלוּמָיו, זָקוּף חָסוֹן,

רְחַב כְּתֵפָיִם, אֶרֶך שָעַר.

וְלַנַעַר עֵינֵי רֶשֶף,

עֵינֵי רֶשֶף, עֵינֵי נֶשֶר;

וַתַּבַּעֲנָה הָעֵינַיִם

שִיחַ רָז, שֶאֵין לוֹ פֶּשֶר.

וַתְּדַבֵּרְנָה הָעֵינַיִם,

מִבְּלִי אֹמֶר, לִלְבַב גֶבֶר:

לֵב גִּבּוֹרִים לֵב הַנַּעַר,

טֶרֶם יֵחָת מִפְּנֵי שָבֶר.

וַתְּדַבֵּרְנָה הָעֵינַיִם

מִבְּלִי אֹמֶר, לִלְבַב אִשָה

שִיחַ פֶּלִי, מְצֻקוֹת עֶדְנָה,

אֹשֶר נֶעֱלָם לֹא הִרְגִישָה.

וּבִרְאוֹת הַנַּעַר תָּמָר,

וַתִּלְהַטְנָה לְחָייָו חָוְרוּ,

וַיִּנוֹעַ לֵב הַנַּעֲרָה,

גַלֵי חוֹם כָּל גֶוָה עָבְרוּ.

יַעַן שְנֵיהֶם מְלֵאִים חַיִים,

בַּעֲלוּמֵיהֶם עוֹד נִצָבִים.

וּבִרְאוֹת הַזְקֵנִים אוֹתָם,

לֹא הִפְרִידוּ בֵּין נֶאֱהָבִים.

וַתְהִי תָּמָר הַיְפֵפִיָה

לְאִשָה לְאַמְנוֹן; וְלֹא אָבוּ

לָשוּב פּוֹלִין הַנָּכְרִיָה,

אַך הַזְקֵנִים הֵמָה שָבוּ.

כָּל הַיּוֹם עַל עֲבוֹדָתוֹ

יִשְקוֹד אַמְנוֹן, וּבַנֶשֶף

יַעֲזוֹב מְלַאכְתּוֹ, עַל יַד תָּמָר

יֵשֵב יַחְלוֹם, יִקְשוֹב קֶשֶב

דִבְרֵי אִשְתּוֹ הַנֶחְמָדָה.

אָז גַם יִזְכְּרוּ מְצוּקוֹתֵיהֶם,

מַר עַבְדוּתָם, כָּל סִבְלוֹתָם,

עָנְיָם, לַחְצָם בֵּית שוֹבֵיהֶם,

וְאֶת הַדְּמָעוֹת, אֲשֶר שָפְכוּ

בִּדְמִי לֵיל עַל עַרְשוֹתָם,

כַּנוֹאָשִים, בְּאֵין זִיק תִּקְוָה

בַּמַחְשַכִּים לָאִיר אוֹתָם;

וְאֶת הַזְּקֵנִים, אֲשֶר בָּאוּ

וַיַּצִילוּם, לְחַיוֹתָם.

וְאֶת יַלְדוּתָם, טֶרֶם הָלְכוּ

לִפְנֵי שוֹבִים, וְאֶת הֱיוֹתָם

בֵּית אֲבִיהֶם. וַתַשְמִיעַ

תָּמָר: "אְזכּוֹר הָאֲרָנִים,

יַעַר מֵצַל, אַך שָכַחְתִּי

שֵם הָעִיר, כִּי עֶשֶר שָנִים

עָבְרוּ כְּבַר מִיּוֹם שָבוּנִי

וַיָּבֹאוּ הַטַּטַרִים,

וַיַּצִיתוּ, וַיָּשוֹסוּ

רְחֹבוֹת כָּל הָעִיר הַצָּרִים,

וַיִּשְחָטוּ אֶת אֲבוֹתַי

(וְאָבִי רָב) וַאֲנִי בַּגוֹלָה"…

– וֶאָבִיך מַה שְמוֹ כִּי אֵדַע?

– “אָבִי בָּרוּך וְאִמִי בֵילָה,”

וְעוֹד לִי אָח. – "גַם אָח!? – "כֵּן אָח לִי,

שְמוֹ כִּשְמָך, מִיּוֹם נִפְרַדְנוּ

לֹא רְאִיתִיו…" – הוֹי, אֲחוֹתִי,

אָרוּר יִהְיֶה יוֹם נוֹלַדְנוּ!

אָרוּר יוֹם הָלַכְנוּ שֶבִי,

יוֹם לָך אִשְתִּי אַת “קָרָאתִי”!

לְפִּצְעִו וְלַפַּוד אָבַדִתּ לִי,

וָאֶמְצָאֵך לְחַבּוּרָתִי!

קומִי, אִשְתִּי וַאֲחוֹתִי,

יָה יִסְרָנוּ, כִּי מְאֹד קָשִים

חֲטָאֵנוּ וַעֲוֹנֵנוּ

לִפְנֵי אֱלֹהִים וַאֲנָשִים.

קוּמִי וְנֵצְאָה נָא הַשָּדֶה

וְנִסָתֵר בָּעֲרָבָה,

אוּלַי תָחוּס חַיַת שָדֶה

וּתְחָנֵנוּ כִּי רָעָבָה.

וַיָּקוּמוּ, וַיֵּלֵכוּ.

וַיִּתְהַלְכוּ בְכָל הָאָרֶץ,

וְלֹא נָגְעוּ בָּם לְרָעָה

חַיַת שָדֶה, עוֹף וָשָרֶץ.

וַתִּהְיֶנָה הָעֲרָבוֹת

לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּמָיִם

יַם יְרַקְרַק חָרוּץ מַבְרִיק,

יַם שֶאֵין לוֹ גְבוִל וְאַפְסָיִם.

וּמִיָּם וְעַד יָם נִשָאָה

רוּחַ עַזָה בָּעֲרָבָה,

הַמְטַלְטֶלֶת גַלֵי צְמָחִים

וְאֶת הַקָּמָה הַנִּצָבָה,

וְאֵל אֲשֶר מוּעָדוֹת יִהְיוּ

פְּנֵי הַגַּלִים בָּעֲרָבוֹת,

שָמָה יֵלְכוּ אַמְנוֹן וְתָמָר,

מִבְּלִי שְאוֹל, מִבְּלִי מַחְשָבוֹת,

וַיֵּלְכוּ וְלֹא עָמָדוּ.

וַיִּתְהַלְכוּ בְּכָל הָאָרֶץ,

וַיָּנוּסוּ מִלְפָנֵיהֶם

חַיַת שָדֶה, עוֹף וָשָרֶץ.

וַיֵּלְכוּ בָעֲרָבָה,

בַּגֵיאָיוֹת, וּבַנְחָלִים

וַיֵּלֵכוּ וַיִּבְכּיוּ,

וְדִמְעוֹתֵיהֶם רְסִיסֵי טְלָלִים.

וֶאֱלֹהִים אֶת עָנְיָם רָאָה

בַּמִדְבָּרִיוֹת הַנְּשַמִים,

וַיִּנָחֵם עַל הָרָעָה,

וַיַּעֲשֵמוֹ פְּרָחִים תַּמִים.

בְּקָנֶה אֶחָד שְנֵיהֶם עוֹלִים

וּלְצִבְעֵיהֶם יִפָּסֵדוּ:

צִיץ הַתְּכֶלֶת וְצִיץ הַזָּהָב,

וּלְעוֹלָמִים יִוָעֵדוּ.

וַיְּהִי אַמְנוֹן פֶּרַח שָדֶה,

תְּכֶלֶת-כֵּהָה עֵין עָלֵיהוּ,

וַאֲחוֹתוֹ מִרְיָם הָיְתָה

עַיִן-צָהוֹב עַל חָזֵהוּ.

בֵּין זְרֹעוֹתָיו בְּיַד חֲזָקָה

יִשָא יְחַבֵּק אֶת אֲחוֹתוֹ,

בַּאַהֲבָה רַכָּה בְגַעֲגוִּעִים

תַּשַח רֹאשָה אֶל לִבָּתוֹ.

וִּמִבְּנֵי הָאָרֶץ הֵמָה

אֶת הַנַּעֲשֶה יָדָעוּ,

וְלַפֶּרַח “אַמְנוֹן וְתָּמָר”

שֵם לְעוֹלְמֵי-עַד קַרָאוּ.

הידלברג. שאול טשרניחובסקי

 

יקירי!    🔗

(ללא תאריך)

השלום לכם? איך עברו עליכם הימים האחרונים באודיסה? קראתי, אלא שיודע אני כי אף אחת מאלף לא תספר הודעת קורספומדנט. כתבו לי תיכף.

שולח אני לך שיר לא גדול. אל תשנו את שמו. הודיעני אם מצא חן בעיניך. מדמה אני, כי אך בשביל חוב' ט' טוב יהיה. אם אינני מתבחן²⁵. הייתי בפטרבורג ודברתי עם המיניסטר והשבתני ריקם. לפתח שנה חשבנו, אמר לי, כי הדיפלום הגבוה מכסה על הדיפלום הנמוך, אבל כעת צריכה תעודת בוגרות. הדברים טרם הובררו ויוכל היות כי בעוד ימים לא תצטרך לתעודת בוגרות.

מסבה זו קבלתי עלי משרה בזמסטוב החרקובית, אלא שמוכן ומזומן אני בכל יום לעזבה ולצאת לארץ ישראל. כתוב לשינקין זאת ויעשה את אשר לקח עליו. רק בתנאי שלא אתבחן בקונסט. כי נחוצים לזה אלף פרנקים, שאינם בכיסי.

גם “הזרמים החדשים” גם כרטיס חברים לא קבלתי, או יוכל היות שלא שלחום לי מליטופול. אני אשאל ויוכל היות כי ישלחום לי הנה.

מכתב מפורט אשלח לך. חפץ אני כי תקבל את האידיליאה בעוד מועד.

היו שלום אתה וצפורה. וכל וכל מכרי וכל כלל ישראל באודיסה האומללה

אוהבך שאול.

מה יהיה עם היאבתה? היעשה ביאליק את בקשתי? לנויָארק אכתוב אך בעוד ימים, יען כי אני כמעט שסדרתי את כל החוב' עוד בהיותי בלוזנה ופה לא אוכל לעשות מאומה. ונשארה החוב' בלוז'. עם עוד איזה ספרים שם ומחכה אני לשיבתם. חפץ אני לסדר את כל שירי הילדים שנדפסו עד היום, להוסיף עליהם עוד ולהוציאם לאור.

מדמה אני כי הוצאת “אשכולות” תקח עליה את הדבר, או יוכל היות כי גם “מוריה” לא תאמר לאו?

 

יקירי יוסף!    🔗

(ללא תאריך)

רשימותי ערוכים מכבר למענך, אלא שכחתי לתמונתי, אם טובה היא אם רעה אחת היא. אחרת אין בידי כעת. וגם אין בידי עתותי ללכת ולהצטלם שנית. אני מכין את עצמי להבחינות. גמרתי בנפשי לעמוד למבחן פה בלוזן, בהידלברג דרשו ממני תעודת בורגרות²⁶ למרות אשר קבלותי טרם יצא החוק שבאין התעודה אין עומדים לבחינה. בלוזן הבחינות הן אותן שהן בהצ. כאלה שחלקום לשתים בחינות של חצאי-דוקטור ושל דוקטור. לפני שנתים יצא החוק כי על הרופאים גם בני חו"ל להבחן גם ב…²⁷ חימיה, פיזיקה, בוטניקה, זואולוגיה, אנטומיה, קָאמפ'. הייתי אצל הדקן וענה הציון הוא ציון. על כן עבדתי כל החרף למען הבחן עתה בקצה הסמסטר ואבחן בבחינות השונות בתחילת הסמסטר הבא. והנה שבוע לפני הבחינות באה אלי הידיעה מן הסֶנַט שעל פי תעודותי מהיד. פטרוני מהבחינות הראשונות. אתה מבין את כעסי כששמעתי זאת. הן לו הגידו לי זאת קודם, עמדתי כעת למבחן השני. כעת אתה יכול לשער לך כמה עלי לעבוד. בתחלת הסמסטר הבחינות וצריך לדעת כבר הכל להבחינות האחרונות ואינני מרשה לי אבוד זמן כל שהוא. ובמשך הימים שאני פה הייתי רק המָנטרה, קְלַרן, עליתי על הר אחד גבוה מטרים 2970.

ישנה תחת ידי מה קטנה ואך מעטת העבודה למען אכלנה – ואין בידי עתותי לעשות זאת. ודבר שאינו מתוקן אינני חפץ להוציא. בכל זאת יוכל היות כי בעוד ימים אחדים אשלחנה לך.

ובדבר האלגיה לא אוכל לעשות דבר. האסון כל כך גדול, כל כך חדש והשעה רצויה רק להוצאת זעקה מרה, קללה כלפי שמים ותו לא. לקונן על מות “אדם” גדול אינני מוכשר לעת עתה כלל. כהלום רעם ממש הייתי בבא אלי הידיעה. כעת כשבאים לידי דבר המזכירנו את אסוננו, בקראי הספד היותר נבער מאותם שהדפיסו בַוֶלט אני ממהר לסור, שמא אבכה.

בכיה לדורות לנו ואתה חפץ לאסרה בשיר וחרוזים, ועוד גם עתה.

ושלום לך ושלום לצפורה כלו שלך

שאול.

PS. שלח לי בטובך את הכרטיס המצויר, שם אתה וכל סופרי ורשה.

והנני דורש בשלום ביאליק ופרץ בחבה ותודה.

הגהת הרשימות שאני שולח בזה נמסרה בידך, אני אין לי עת.

את תמונתי תואיל להשיב לי אחרי שיעבור הצורך בה, כי נחוצה היא לי.

ספר שמות לא מצאתי עוד ואעשה זאת בעוד יום או יומים, אך שולח אני לך את הַפֶרֶט השנה. אם צריך אתה גם לשמות הפטריות האַרסיות הודיעני תיכף. את שירי הילדים כבר סדרתי. איזה שירים חסרים עוד לי, כי אני כבר שכחתי כמה וכמה שבאו בספרים וחריסטַמַטיות שונות, ספר שספר לי שמעונביץ. יש תחת ידי 18 שירים משירי קַלֶוַלָה, אך 6 באו בדפוס, ובכן אוכל להוציא ספר שָלֵם בשביל בני הנעורים. הטוב להציע הענין לביאליק? כל שיר אתך או כמעט שנסדרו. – היש להציעם לו? מה נשמע בדבר מוספיו? היש לשלוח לו בשביל המאסף שירים או שני שירים גם עתה? או טוב לשלחם ל“העם”, אבל הוצאתה עד היום לא שלחה לי אף גליון אחד. פעמים שלחתי לה את כתבתי – וגם על ידי כץ שלחתיו.

כלו שלך שאול

שמותיהן של הפטריות שאני מציע נוספו על פי רוב בהסכם עם שמותיהן ביתר הלשונות על צבען וחצוניותן למשל: הכַדֹרֶת, הסמקן, השחרחרת, הלבנונית וגו‘. או יש שהן מרמזות על איזה תכונה שבהן כגון הַצַמְרִית, האבקו, התחלחלת, הפלפלן, או על שם המקום שהן בוחרות להן לצמח עליו, למשל השזיפית, האזובית, החרנה וכו’. אך לעתים רחקות הרשיתי לי לתת להן שם שאינו הולם להן בסקירה ראשונה, כגון השועל (אף כי יש טעם בדבר – הרי הוא צבען וכך נקראו גם ברוסית), באין לי כל ברירה תרגמתי את השם שיש להן בבוטניקה, כלומר רק את שם התאר שלהן (המנמרת וכו')

שאול טשרניחובסקי

 

יקירי יוסף!    🔗

(ללא תאריך)

לכתוב ביום אחד שני מכתבים למעלה מכחתי. ולביאליק משפט הבכורה על שני מכתבים לא עניתי לוֹ ואתה כבר נסית באלה. בעוד שבוע אשלח לך ספור – ומכתה רק לך הזכות זה אקצר הפעם. חוברות השלח קבלתי השירים בהם מצוינים ביחוד שירו של ביאליק וספורו של ש. בן-ציון! את כל ספוריו של אַלטנברג ושניטצלר לא אקח במחירו. שנה את בן גוטמן כחפצך. בעוד שבוע אני עולה על ראש ההר… ²⁸ משם אשלח עוד שירים. יוכל היות כי מָנטרה, קְלרַן ושילין גם הם יתנו דבר מה. בהיסח הדעת ראיתי את אתי פה. גם היא כבר דוקטור. שאלה למעשיך. בעוד שבועַיִם יבא הנה אליושברג. נסע לגנף, פַיוֶל כעת שם. ימי הפסח גם כן אהיה שם.

מלוזַן אני שבע רצון: ספרים אין למצא בכל העיר.

חפשתי אחרי מלונך ואיננו – וקורות הספרות העברית החדשה ולא מצאתי, והספרים נחוצים לי.

אוהבך בלב ונפש

שאול.