ארץ ישראל וישובה בימי השלטון העותומאני מאת יצחק בן־צבי.

מוסד ביאליק, ירושלים תשט"ו

לתחומים הרבה נחלק חקר ארץ־ישראל. ואף שתחום יונק מתחום, היתה מחיצה ביניהם. ולא הרי חכמי ישראל כחכמי אומות העולם, שלא עסקו כמעט בתולדות ארץ ישראל שלאחר תקופתו של ישו. ואף בתקופות שעיסוקם בהן היה מרובה, בתקופת בית ראשון ושני, נתייחד עניינם בעיקר לארכיאולוגיה וטופוגראפיה. דברים אלה כוחם יפה אף לגבי חכמי ישראל עד הדורות האחרונים. דומה שלא ננקוט לשון הפלגה אם נאמר, כי א"מ לונץ הוא שפתח מעין תקופה חדשה בחקר תולדותינו. אלא שאף מאמריו ומאמריהם של חכמים אחרים שנתפרסמו בקבציו (ירושלים, לוח ארץ ישראל) היו בגדר לקט מאורעות ועובדות, ולכלל תמונה מקפת לא נצטרפו. מיעוט ההשכלה גם אהבה יתרה יש בהם כדי לקלקל את השורה במחקר. בעיקר לקה כאן חקר הכלכלה והחברה. כך, למשל, ביקשו חכמים אלו ללמד סניגוריה ולהוכיח שהיישוב היהודי בארץ ישראל היה חי הנושא את עצמו, ונמצאה מידת הדין ההיסטורית מעוותת הרבה.

בחצי היובל האחרון זכינו לכמה ספרים שבצירופם הם מקפלים את תולדותינו מראשיתן עד סמוך לתקופתנו. הרי ספריהם של מייזלר (מזר) ודינבורג (דינור) על ישראל בארצו, והרי ספרו של קלוזנר על תקופת בית שני, הרי ספרו של אלון על תולדות היהודים בארץ־ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, וספרו של ש. קליין על תולדות היישוב היהודי למן חתימת התלמוד ואילך, הרי ספרו של מ. אבי־יונה על תקופת רומא וביזאנטיון, והרי ספריהם של יערי וברסלבסקי (ברסלבי) – חולייה לחולייה מצטרפת.

חוליה אחרונה כמעט בטבעת זו היא ספרו של יצחק בן־צבי המקיף במדוייק תקופה של ארבע מאות שנה, למן תחילתו של הכיבוש העותומאני בשנת 1317 עד לסופו של הכיבוש בשנת 1917. הספר משמש ציון־דרך וסיוכם מבורך למפעלו המדעי של המחבר בתחום חקר ארץ־ישראל בימי הביניים. הביבליוגראפיה שבאה בראש הכרך של “ארץ ישראל”¹ המוקדש לבן־צבי מעידה כמאה עדים על עבודתו הפוריה בשדה תולדות היישוב שעדיין מרובה בו הפרוץ. ולא עוד אלא עשייתו המדעית מקבלת תוספת יניקה וחיזוק מחושו הציבורי. חשיבותה של התקופה שמחקרו דן בה נראית לו מרובה גם משום ש“בלי לימודה והכרתה… אין גם להבין את המלחמה על העצמאות ואת הניצחון, ואין להעריך כראוי את חזיון תחייתנו” (מבוא, עמ' טו). ועוד: “בספרי זה נתתי דעתי לא רק על גורלם הפאסיבי של היהודים בארץ ישראל. ביקשתי לבדוק מתוך כוונה מיוחדת את פעילותו האקטיבית של עם חסר־מדינה בתחומי מולדתו ההסטורית. הגורם העיקרי והחשוב ביותר שקידם את היישוב, היתה ה”עליה“. הוא שקבע את גורלו של היישוב ואת אופייה של הארץ בתקופה העותמאנית, כמו בכל תקופה אחרת” (שם, עמ' יח). המחבר נתן את דעתו על רוב המקורות לידיעת התקופה, ספרי מסעות עבריים ולועזייים; שאלות ותשובות, אגרות שדרי"ם וכן על התעודות מן הארכיונים העותמאניים לפי מחקריהם האחרונים של ב. לואיס וא. הד. דומה, שאפשר היה להסתייע במידה מרובה יותר בספרי המוסר, הדרוש והקבלה. הרבה מן המקורות שמנינו הזהירות יפה להם. אין צריך לומר, שאגרות הבאות לספר בשבחי צדיקים מגזימות הרבה, והוא הדין באגרות ובקונטרסים שכותביהם מתכוונים לבקש סיוע מן התפוצות. אף כותבי ספרי המסעות וצליינים יש שמעידים לא על מה שראו בעיניהם אלא על מה שביקשו לראות. ויש שמסרו דברים מפי השמועה, ללא בדיקה כלל.

ב.

הספר שלפנינו חלוק לחמישה שערים, וכל שער לכמה פרקים. ברכה לעצמו קובע השער הראשון התופס כמאה ושלושים עמוד, כשליש מן הספר. נסקר בו מצבה המדיני של הממלכה העותומאנית למן ימי הכיבושים עד לימי מסע נפוליאון; האוכלוסיה הלא יהודית, הרכבה וחלוקתה האתנית־דתית, חייה הכלכליים והתרבותיים; סדרי השלון והמנהל, השיפוט הדתי והחלוקה האדמיניסטראטיבית של הארץ, ארגון הצבא ושיטות המסים, חלוקת הקרקעות ומשטר הקפיטולציות. ראשי הפרקים שמנינו כאן דיים להעיד על היקף הענינים בשער זה, המשמש מעין פרוזדור לספר כולו, ודומה שבפעם הראשונה ניתן לנו סיכום כולל ומפורט כזה בעברית בנושא המדובר. על כרחנו לא נוכל לעמוד על כל השערים. נייחד דברינו לשער אחד, – הוא השער השני, הדן בתקופת פריחתו של היישוב במאה השש־עשרה, שהיא המאה החשובה ביותר בתולדות היישוב בימי השלטון העותומאני.

שער זה פותח בסופה של המאה החמש־עשרה, סמוך לסיום שלטון הממלוכים. אותה שעה אירע גירוש היהודים מספרד, שקדם חצי־יובל שנים לכיבוש ארץ־ישראל וסוריה בידי צבאות הסולטאן סלים.

בזמן שאנו עומדים בו היה היישוב היהודי מרוכז בעיקר בירושלים ובצפת. ירושלים, שתושביה פחתו והלכו מחמת כובד המסים ושרירות לבם של השייכים, זכתה להנהגתו של רבינו עובדיה מברטונורא, שעלה אליה עוד לפני הגירוש. בהשפעתו נשתפר המצב בהרבה. הוא תיקון תקנות טובות בחיי הציבור, כל העדות היו כפופות לו “ובלעדיו לא הרים איש את ידו ואת רגלו, ודבריו היו כדרך מלך שלטון” (איגרת הנוסע האלמוני, תלמיד הרע“ב משנת רנ”ו, סוף 1495. משום מה כתב המחבר, שהאיגרת היא משנת רנ"ז, 1496). לזכותו יש לזקוף במידה מרובה את העובדה שנתלקטו ובאו לירושלים עולים, ביחוד מפליטי ספרד ופורטוגאל. דמותו המאירה, דמות של רב חכם ומשכיל, עדיין מצפה וממתנת לידו של הביאוגראף. לאחר פטירתו של הרע“ב עמד בראש היישובבירושלים הנגיד ר' יצחק שולאל, שמצודתו היתה פרושה על היישוב עוד בימי שבתו במצרים, מפורסמת תקנתו בענין פטור תלמידי־חכמים ממסים, שתיקן במצרים בשנת רס”ט, ומצאה ר' משה באסולה בשנת רפ“ב קבעה על לוח בבית כנסת בירושלים. לדעת המחבר “ברור כי מטרת התקנה היתה למשוך לירושלים תלמידי חכמים מכל הגולה ולעשותה מרכז לתורה” (עמ' 143). ושמא יש מקום לסברה, שלא היתה התקנה אלא אישורה של מציאות שהיתה קיימת בכמה מקומות, וראשיתה בתקופת התלמוד (עיין למשל בבא בתרא ח, א). והרי זו סוגייה גדולה במסכת התקנות בחיי הציבור היהודי: מה קדם למה, התקנות למציאות, או להיפך. תקנה זו לא נתקבלה בכל החוגים בעין יפה ונזקקה כמה פעמים להסכמות ולקיומים מחודשים, ובדין מעיד המחבר, ש”עצם הישנות ההסכמות והחכמות מעיד כי מדי פעם היו מתעוררות התנגדויות לתקנות" (עמ' 182). תקנה זו נתנה מקום למתיחות חברתית ביחסים שבין בני הקהילה, שהרי העול שהוקל מעל תלמידי חכמים הוכבד ביתר שאת על בעלי הבתים ומידה של עיוות־הדין אמנם היתה כאן במקרים שתלמידי־חכמים עשירים נפטרו ממסים, ואפילו הללו שלא עשו תורתם אומנותם אלא עסקו במסחר – מתוך תחרות בלתי הוגנת עם בעלי הבתים. לפיכך לא היתה דעת החכמים שוה בענין זה. הרדב"ז למשל השווה את מסיהם של תלמידי־החכמים למסיהם של בעלי־הבתים, ויצא נגדו ר' יוסף ן' צייאח, מגדולי חכמי ירושלים באותו דור, וידועים הדברים החריפים בענין זה של ר' יוסף קארו באבקת רוכל סי' א. אלא שהיה גם צד אחר למטבע. היו חכמים שעסקו במסחר ובאומנות, משום שלא רצו לעשות את התורה קרדום. וביותר חלים הדברים על כמה מחכמי צפת סמוך לזמן שאנו עומדים בו, שאהבו את המלאכה ועבודת הכפיים ושנאו את הרבנות.

אחת הדמויות המרכזיות והמופלאות בירושלים באותו דור הוא ר' אברהם הלוי. (תולדות חייו וחיבוריו, שנחקרו במקצת בידי שטיינשניידר, זכו לחקירה מקפת מידי ג. שלום). דומה כל הבשורות והתקוות של הדור שלאחר גירוש ספרד נתקפלו בו. האוירה האפיקאליפטית שנתעוררה עם כיבוש קושטא בידי התורכים נתעצמה לאחר כיבושן של מצרים, סוריה וארץ־ישראל בידי הסולטאן סלים. ור' אברהם הלוי האמין במפלתה הקרובה של מלכות אדום וראה בנצחונות התיגר אחד מסימני הקץ. בשורותיו ואיגרותיו היו כשופר שבו תקע והריע על הגאולה הממשמשת ובאה. השמועות על עשרת השבטים, על אותות מן השמים ומעשים חוץ לגדר הטבע שארעו בירושלים, חיזקו את הצפיה. עם חוגו של ר' אברהם הלוי נמנו בני הישיבה שבירושלים, שביקשו לקרב את הקץ על־ידי משמרות לתפילה ולתשובה ועל־ידי צומות ותעניות. יש באותה חבורה מן הסימנים שאנו מוצאים בחבורות של צפת שנולדו אחר־כך, ומבחינה זו היא משמשת מעין אב־טיפוס אלא שחזונות אפוקאליפטיים תפסו כנראה בירושלים את המקום שתפסה בצפת תורת הסוד. לרגל המסגרת הכוללת של ספרו לא נזקק י. בן־צבי לפרשה זו אלא בקצרה. בדין הוא מעיר, “שגם הנגיד ר' יצחק שולאל נטה לרעיונות אלה ואף השתתף באותו הכנות” (עמ' 156). וייתכן שדבריו הידועים של הרלב"ח על “בשורות השוטים דוברי שקרים תפח רוחם” נתכוונו גם לתנועה זו ולא רק לדוד הראובני ושלמה מולכו, כפי הדעה המקובלת שהיא גם דעתו של המחבר (עמ' 157). אגב, אין שום ראייה ששלמה מלכו שהה בירושלים או בצפת (שם), וכבר טעו בכך גרץ ואחרים. מלכו היה שם רק בדמיון ולא במציאות.

אפשר שמפח־הנפש בגלל הבשורה מירושלים שנכזבה סייע אף הוא להתרכזות היישוב בצפת. וכנראה גרמה פטירתו של הנגיד ר' יצחק שולאל אף היא לדלדולה של ירושלים. בתקופה ההיא היה ערך רב לאישיותו של הפרנס שעמד בראש הציבור, והסתלקותו יש שהיתה יותר ממיתת־יחיד בלבד (לא נעלם ממנו, שבאותו זמן לערך הגיע ובא לירושלים הרלב"ח).

ג.

הזכרנו את התקוות שתלו היהודים בתורכים, והן שגרמו, כי בשעת המלחמות בין הממלוכים לבין התורכים עמדו היהודים לימינם של האחרונים. זו הסיבה לנסיון הפרעות של המצרים בקאהיר, “אולם היהודים עמדו על נפשם והגנו ימים אחדים על שכונתם בנשק ולא נתנו להמון הפורעים להתפרץ לשכונה” (עמ' 151). ואופיינית לבן־צבי, המעורה בתולדות הישוב והגנתו, היא ההערה: “זהו אולי המקרה הראשון של הגנה עצמית יהודית בארצות המזרח בתקופה החדשה” (שם). לעומת זאת, כשהגיעה לצפת שמועת־שוא כי נוצחו התורכים עמדו התושבים הערביים “על היהודים אשר בצפת וישפטום במשפטיהם ושפטים עשו בהם… וישללו את כל אשר להם, שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ”. ואין יודע מה היה בסופם לולא נחלצו לעזרתם אחיהם שבמצרים. שתי הידיעות החשובות הללו נשמרו לנו בתאור ציורי וחי בספר “דבי אליהו” לר' אליהו קפסאלי (הוצאת לאטיס, פאדובה תרכ"ט, פרקים קכג וקכז). בספר שלפנינו הובאו הדברים מתוך כתב־יד אוכספורד השונה רק מעט מן הנדפס (ודומה ללשון שבכתב־יד אוכספורד הלשון שבכתב־היד הקדום יותר שבמוזיאון הבריטי, שעיין בו כותב טורים אלה). תמוה הדבר שאין זכר לידיעות הללו בפי הכרוניסטים הלועזיים. כל הקורא בסיפור זה של קפסאלי על צפת דומה שקורא הוא על קהילה מקהילות הגולה שפרעו בה פורעים, ומשום כך כנראה נעלמה ידיעה זו מעיני החכמים רושמי קורות היישוב (בהוצאה הנדפסת כתוב שפיט בכל מקום שהכוונה לצפת). העדות על חוסר הבטחון של היישוב בצפת הכלולה בסיפור זה אינה רק לשעתה ולמקומה. פרעות ומעשי שוד מצד השכנים היו רווחים בצפת ובמקומות אחרים בשנות השלטון העותומאני. ואף צפת בתקופת הזוהר שלה במאה הט"ז לא זכתה אלא לחירות רוחנית. המושלים היו נוגשים בה במסים כבדים וגוזרים עליה גזירות קשות.

אף בשנים שקדמו לכיבוש התורכי קיבלה צפת סיוע ממצרים וישיבותיה נתמכו על־ידי הנגיד ר' יצחק שולאל. כבר בימים ההם, כמה שנים לאחר גרוש ספרד, לא היו היחסים בין העדות השונות כתיקנם. בני הישיבה מעדת המוסתערבים היו קובלים לפני הנגיד על קיפוחם. מאידך, בראש הקהל בצפת עמד אז חכם מוסתערבי, שמידותיו לא היו תרומיות ונהג שררה ביד רמה. הדברים הקשים שנכתבו כנגדו לא נשמעו כמותם אלא בימי הפולמוס בין ר' יעקב בירב לבין הרלב“ח. התעודות המעניינות בנושא זה נתפרסמו בשיבושים לא מעטים בידי גוטהייל־וורל בספרם האנגלי “פרגמנטים מגניזת קאהיר” (על רוב השיבושים כבר עמד הרב ש. אסף ז“ל במאמרו ב”ציון“, תרפ”ז עמ' 120 -122). חשיבותה של צפת כמרכז לתורה מתבהרת מתוך תעודה חשובה אחרת, היא איגרת חכמי צפת משנת רס”ד, שפירסמה ופירשה מ. בניהו. אותה שנה פרצה מחלוקת גדולה בענין קביעת שנת השמיטה, וכותבי האיגרת באים לקבוע מסמרות בדבר. מחברנו יסד את דבריו על הנחותיו המסתברות של בניהו ובא לכלל מסקנה, שכבר בימים ההם היתה התחרות מצוייה בין צפת לירושלים, שני המרכזים שהיו לעתים נבנים זה מחורבנו של זה, והוא פרק מעניין בפרשת מאבק המרכזים של ההגמוניה. אלא שיש מקום לפרש פירוש אחר את דברי האגרת, ולא כאן המקום להאריך.

חידוש הסמיכה היה אולי המאורע החשוב ביותר בצפת שלפני זמנו של האר“י. ההיסטוריון איננו רשאי לצאת מעולם העובדות, אף על פי כן אי אפשר שלא להיתפס להרהורים נוקבים ומרים בפרשה זו. אילו הצליח המעשה של חידוש הסנהדרין, האם לא היו תולדות ישראל בכלל ותולדות היישוב בפרט משתנות בהרבה?². האין אנו רשאים להניח, שבנינה של טבריה אחר־כך היה עולה יפה, אילו היו חופפות עליו ברכתם וסמכותם של חכמי הסנהדרין, שהיתה מן הסתם נעתקת לטבריה, מקום מושבה בתקופת המשנה והתלמוד? אף זו אחת מן הטראגדיות של ההיסטוריה היהודית, ששטן המחלוקת מרקד תדיר בשעותיה הגדולות. המחבר ראה לצמצם בפרשה זו, לפיכך לא נתחוורו דבריו כל־צרכם. בדין הוא כותב תחילה, שר' יעקב בירב “האמין בגאולה המשיחית הקרובה לבוא בעקבות שיבת ציון, וברצונו הכביר להחיש את הגאולה ולקרבה תיכן תכנית להחזרת התוקף המשפטי למוסדות היהודים על ידי חידוש־הסמכות המלאה לבתי הדין” (עמ' 177 – נימוק זה כגורם עיקרי לחידוש הסמיכה הטעים לאחרונה י. כ“ץ במאמרו ב”ציון" שנה ט"ז, המובא בידי המחבר). אלא שלהלן אין כמדומה הבחנה מספקת בין טעם זה כגורם ומניע לבין הטעמים האחרים, הצדדיים והמשניים. ושמא רשאים אנו להוסיף ולשער, שמפח הנפש שתקף חלק מהציבור לאחר שנתבדו מועדי הקץ שקבע ר' אברהם הלוי (המועד האחרון – שנת רצ"ו), השפיע אף הוא על ר' יעקב בירב לבקש דרך חדשה לקירוב הגאולה. (מניין לו למחבר שר“י בירב ניגש להגשים תכניתו עוד בשנת רצ”ו?). כן אין ראיה ש”עוד משנת רצ“ו קיבל את התואר “נגיד”, דוגמת התואר של נגידי מצרים, שנתבטל סמוך לאותה תקופה” – מן העובדה שכינוהו כך כשפנו אליו בשאלות בדברי הלכה – אין להסיק דבר.

בעיה אחרת שלא נגע בה המחבר היא בדבר שתיקתם של כל המקורות בני התקופה בסוגיה זו, שתיקה האומרת דרשני. שמא גזרו החכמים שתיקה על עצמם מכיון שסברו שלא הוכשר הדור ולא זו הדרך לקרב את הקץ? או משום שנחלקו בדבר, נמנו וגמרו, ישתקע הדבר ולא ייזכר עוד? לעת עתה אין בידנו להכריע לכאן או לכאן. כידוע סמך ר' יעקב בירב ארבעה מתלמידיו, מהם שנים הידועים לנו (ר' יוסף קארו והמבי"ט). לגבי השנים האחרים יש שתי מסורות, אחת הנוקבת שמותיהם של ר' אברהם שלום ור' ישראל די קוריאל, והאחרת מזכירה את ר' משה קורדובירו ור' יוסף סאגיש. בדין מקבל המחבר את המסורת הראשונה, שהרי בשעת הסמיכה בשנת רצ“ח היה קורדובירו נער בן שש־עשרה. לעומת זה לא דייק המחבר בדבריו, שארבעת “תלמידיו אלה סמכו אחר כך חכמים אחרים מתלמידיהם בצפת, כגון ר' משה אלשיך; ר' משה גלאנטי; המקובל ר' חיים ויטאל, תלמידו של האר”י; ר' אליעזר אזכרי; ר' חייא רופא; ר' יעקב אבולעפיה ור' יום טוב צהלון” (עמ' 179– 180). שהרי פרט לר' משה אלשיך, שנסמך בידי ר' יוסף קארו, נסמכו כל החכמים הנזכרים בידי אחרים – ר' חיים ויטאל בידי ר' משה אלשיך (שם הגדולים, ערך ר' חיים ויטאל) ושאר החכמים – בידי ר' יעקב בירב, נכדו של מחדש הסמיכה (ראה ברכת הארץ לר' ברוך דוד הכהן, תרס“ד, סא, א, ארץ חיים לר' חיים סתהון, תרס”ח, חלק חושן משפט, סימן א, קמז, ג"ד).

אולי מפאת טבעו של נושא הספר, ארץ ישראל ויישובה, ראה המחבר לשרטט בקווים רחבים יותר את חיי החברה והכלכלה והארון הציבורי מאשר חיי הרוח והתרבות. כך יצאה פרשת צפת כמרכז רוחני מקופחת במקצת. ש להצטער שהמחבר לא נזקק למאמרו הידוע של שכטר, שידע להאציל עלינו משהו משכינת המקום והתקופה, וייחד מקום מועט לגדולי צפת, חסידיה ואדיריה. האריות שבחבורה, ר' יוסף קארו והאר"י, תופסים בספר פחות מעמוד כל אחד. תמיהני אם יש מי שהשפעתו על היהדות הנורמאטיבית מאותה שעה ואילך היתה גדולה כהשפעתם של שנים אלה, אלו שני המעיינות, החתום והגלוי, שמהם ינקה ונתפרנסה האומה לדורותיה. בפרק על הגורמים להתחדשות היישוב בירושלים עמד המחבר על הגורם המשיחי, אך קיצר בהרבה בענין זה בפרק על התחדשות היישוב בצפת. רק המשפט האחד “אף געגועי הגאולה והצפיה להתגלותו של המלך המשיח לא נשארו קשורים בעיר הקודש, ועיקרן של הפעולות עבר לגליל” (עמ' 169) רומז לכך. והרי המחבר עצמו קובע בדין כי “ריכוזם של תלמידי החכמים, ראשי הישיבות, מורי ההוראה וגדולי התורה והקבלה בצפת היה, לאחר גלות ספרד, הריכוז החשוב ביותר בכל תפוצות ישראל. הוא צמח מתוך ההשקפה הברוכה של גדולי הדור כי חידוש המרכז לתורה ולהוראה בארץ הגליל, בכוחו להיות מכשיר לגאולה” (עמ' 187). אם נמנה ונצרף את כל הגורמים הריאליים ליישובה של צפת ולחורבנה, נהא אומרים רק אמת קטועה. צמיחתו של המרכז בצפת לא תתפרש על־ידי מניעים ראציונאליים בלבד. והוא הדין תנועת העלייה לצפת, שנמשכה שניים שלושה דורות.

המחבר רומז על כך במבואו (“באו ארצה כוחות חדשים – הנושאים בחובם רעיונות משיחיים וכיסופי גאולה” – עמ' י"ז). ורשאים אנו לומר, שבשני הדברים האמינו וקיוו חלק גדול מן העולים: כי מצפת תצא תורה ודבר ה' מארץ הגליל; וכי על־ידי צפת יבוא הגואל במהרה. התקווה לביאת המשיח בקרוב היתה אף היא כנראה בין הגורמים לעיסוק המרובה בהלכות התלויות בארץ ולא רק “חשיבותם האקטואלית של הלכות ארץ־ישראל באותה תקופה” (עמ' 193). הוכחה לכך הם למשל, דברי המבי"ט בסיום תשובתו הארוכה בענין קביעת שנת השמיטה ( שנכתבה כנראה בשנת רצ“ט ולא בשנת רצ”ב כדברי המחבר שם), המובאים גם על־ידי המחבר כעדות על תקוותיהם של בני הדור: “אלהים אמת יוליכנו קוממיות בארצנו בביאת משיחנו במהרה בימינו בקבוץ כל ישראל, ונהיה חייבים בכל המצוות התלויות בארץ בלי ספק ומחלוקת” (עמ' 194). וגם ירידתה של צפת בסוף המאה השש עשרה מתבארת כנראה לא רק מתוך התנאים הכלכליים, המגפות, מעשי השוד ושאר הפורענויות שירדו על תושביה, אלא גם מתוך שקיעתם של המאורות הגדולים שהאירו לצפת.

ומענין לענין קרוב. מכבשונה של ההויה ההיסטורית הוא שתנועות דתיות ומיסטיות של אומות ואמונות שונות נולדות לעתים במקום אחד ובזמן אחד, בלא שיהא בכך משום עדות על זיקת גומלין. מבחינה זו יש למצוא ענין רב בדברים שבסוף הספר, בנספח על השומרונים, שהמחבר הוא כידוע מן המומחים לתולדותיהם: “מענין הדבר, שחידושו של המרכז הרוחני בשכם חל דווקא בתקופת התחדשותו של המרכז היהודי החדש בצפת בעקבות עליית גולי ספרד. אותה שעה חלה גם עליית נדחי השומרונים מדמשק וממצרים והתקבצותם לשכם להר הברכה. וכדאי לציין עוד מאורע, המעיד על שאיפה לתחיה דתית: כוונתי לחידוש מי הנידה ואפר פרה אדומה על ידי עדת השומרונים בשכם, דבר המקביל במידת מה אף היא להתחדשות הקבלה – המיסטיקה היהודית בצפת. המאורע אירע בשנת 949 להג’רה או 1542 לסל”נ" (עמ' 425).

בכמה מקומות דן המחבר בשאלת מניינו של היישוב במרכזים הגדולים וביישובים הקטנים. מצויים כאן כמה בירורים חדשים ומענינים. אף על פי כן, לרגל הידיעות הסותרות בענין זה, קשה לבוא לכלל ודאי. סיוע רב מסייעים בידינו הדפתרים של השלטונות העותומאניים שנזכרו קודם. אבל לא תמיד אפשר “לסמוך על הדפתרים העותומאניים – מפני שהתושים נהגו להערים על הפקידים כדי להינצל מן המסים” ׁ(עמ' 193). לפיכך יש עדיין מקום לטעון כנגד כמה ממסקנותיו של המחבר (והשוה הערותיו של מ. איש־שלום במאמרו על הספר ב“בחינות” חוברת11, סתיו תשי"ז, עמ' 75 –76). בפרק אחר דן המחבר ביישובים הכפריים ובקדמותם של תושביהם עובדי האדמה הפלחים. כאן על כרחו היה אנוס לקצר בענין הקרוב ללבו ושהרחיב בו את הדיבור באכסניות שונות. כאמור, אין בידנו לעמוד כאן בפרטות על שאר השערים בספר. נרמז רקל על כמה מן הפרקים הכלולים בהם: צפת וטבריה, ימי שבתי צבי, הקהלות בערי השדה (חברון, עזה, שכם), העליה במאה הי"ח, התחדשות ישובו של הגליל, בימי פלישת מוחמד עלי, הישובים בצפון הארץ, אפקים חדשים. לספר נלוו נספחים, מפתחות ומפות שיש בהם תועלת מרובה. התמונות העוטרות את הספר ההדור בצורתו מסייעות להשרות על הקוראים מאוירת התקופה. אין ספק כי הספר הוא תרומה נכבדה לכתיבתן של תולדות היישוב היהודי בארץ־ישראל ושמא יש בכך מן הסמל, שספר העוסק בתקופה שישראל בארצם היו כפופים ומשועבדים לשלטונות התורכים, נכתב בידי האיש שהיה עצמו נתון תחת עולם, הוגלה בידיהם, וזכה להיות נשיא לאחר שתשתחררה מעולן של האומות.