לא הרי הארכיאולוגיה והטופוגרפיה כהרי ההיסטוריה. הללו אך מצע הן להיסטוריה אבל אינן עדיין היסטוריה. ואף אין מיתודותיהן שוות. הארכיאולוגיה והטופוגרפיה עניינן בעיקר בזיהויים של תלים ושרידים ובליקוטם של אירועים ועובדות. ואילו ההיסטוריה אין די לה בכך. עניינה בעיקר בצרופם של האירועים והעובדות, במציאות הזיקה שביניהם ובהסבר משמעותם. ובכך לקה חקר ארץ ישראל, שהעוסקים בו נתייחד עיונם בראש ובראשונה לתחומים ההם ולא לתחום ההיסטוריה בגופה. ואף כשנתעסקו בה בגופה לא נקטו במיתודה שלה. לפיכך אעפ"י שהחקירה בתחום זה נסתעפה ונתפתחה בהרבה למן ר' יהוסף שורץ, לונץ, מונק ואחרים – עדיין היא תולה ברפיון. דברים אלה שאמורים בחכמי ישראל ובחכמי אומות העולם – אמורים במקצת אף ביוסף ברסלבסקי. ברסלבסקי יצא מוניטין שלו כחוקר ידיעת ארץ ישראל, טבעה, אקלימה ונופה. ספרו “הידעת את הארץ” נתפשט ברבים וזכה לכמה מהדורות (זה עכשיו יצאה לאור מהדורה חדשה). גיאוגרפיה, ארכיאולוגיה, היסטוריה, אתנוגרפיה, פולקלור וכו' משמשים בו בערבוביה. ואין זה לגנותו של הספר אלא לשבחו. יש צמצום ורע לו למחקר. לעתים תחומים הללו נוגעים זה בזה ויונקים זה מזה ואי אתה רשאי לחצוץ ביניהם. ואף זו מידה טובה אצל ברסלבסקי, שאינו נהוג באותם חכמים שסמוכים אל שולחן־חקירתם בלבד ואינם יוצאים מד' אמותיהם. מהלך ומשוטט הוא בארץ לארכה ולרחבה ונהירים לו כל שביליה.

אעפי“כ הכל תלוי במזל, ואפילו ספר חשוב. ספרו “לחקר ארצנו ¹, שנדון עליו מיד בסמוך. לא נתפשט ולא נודע כל כך ברבים (ואף תמה אתה, עכשיו משרבו מפריסי פרסים, משום מה לא זוכה ספר זה בפרס). שמא גרמה לכך העובדה, שהספר בחלקו יש בו ענין רק למומחים ולבעלי מקצוע. ושמא גרם לכך תכנו של הספר, שעיקרו “בנושאים ישובים־היסטוריים מימי כיבוש הארץ ע”י הערבים עד מאות השנים האחרונות ועד בכלל”. דומה, הדעת נתונה יותר לתקופות הקדומות כשישראל היו שרויים בארצם כאומה, ולא לתקופות שלאחר מכן. לפיכך אעפ”י שנתחברו לאחרונה ספרים חשובים בתחום תולדות הישוב היהודי בא"י בימי הביניים – עדיין הפרוץ מרובה, ועדיין הציבור המשכיל בכללו חוטא בהיסח הדעת. והוא ענין שיש להתריס כנגדו ולענות בו בארוכה, אלא שלא כאן המקום לכך.

ב

הספר אינו אלא כינוס של מאמרים: רובם ככולם נדפסו בשעתם בכתבי עת מדעיים. כאן ניתנו שנית בשינוי מועט ובתוספות אחדות. ברם אין זה כינוס על דרך האקראי אלא עם זיקה ותלות בין המאמרים ומאמר למאמר מצטרף. הספר חלוק לארבעה מדורים. א) היסטוריה ישובית; ב) טופוגרפיה היסטורית; ג) שרידים ארכיאולוגיים; ד) קברים קדושים ופולקלור. ראשון למעלה ולחשיבות הוא מדור א‘, שתופס קרוב לשני שלישים של הספר (עמ' 3 –235). המאמרים שבו מיוסדים על התעודות שנמצאו ב“גניזה” של קהיר (לגבי ימי הביניים המוקדמים) ועל ספרות המסעות וספרות השו“ת של חכמי א”י (לגבי ימהב"נ המאוחרים). לא כל המאמרים שווים לערך ולמקוריות. יש מהם שמכלל טופוגרפיה יצאו ולכלל היסטוריה לא באו. החשובים שבהם, לדעתי, הם: “מפעלו של דון יוסף נשיא בא”י" ו“פרשת טבריה מימי דון יוסף נשיא עד אבן־יעיש”. כידוע חלוקות דעות החוקרים בפרשה זו. גריץ וקלוזנר סבורים, שדון יוסף נשיא ביקש לייסד מדינה יהודית בא“י (שיטה זו בהפלגה יתרירה נקט ד"ר י. הרוזן בספרו הצרפתי על יוסף דוכס מנאקסוס). ואילו דובנוב סבור, שהלה ביקש מציאת מקום מקלט לאחיו הנרדפים ומקור הכנסה לעצמו. ואם תשאל לפי שיטה ראשונה, משום מה נכשל דון יוסף – הרי ישנן שתי תשובות: א) יש לתלות את הקולר בדון יוסף שלא היה נתון ראשו ורובו למפעל זה אלא למפעלים גדולים אחרים (גריץ); ב) יש לתלות את הקולר ביהודי א”י שהיו פרושים מהוויות העולם ושרויים בעולמה של הקבלה ומצפים לקץ (קלוזנר – וקדם לו בכך שפ"ר). חידושיו של המחבר בסוגיה זו יש להעמיד על שלושה: א) התחדשותו של הישוב היהודי בטבריה קדמה לבואו של ר’ יוסף בן ארדוט, בא־כוחו של דון יוסף לא“י; ב) המתישבים הראשונים היו בעיקרים מבני א”י ולא מבאי הגולה, וחלק מהם נתעסק בחקלאות ובגידול דבורים; ג) תכנית בנינה של טבריה יש לזקוף לזכותה של חותנתו “הגברת המעטירה” דונה גרציה מנדס. ברסלבסקי ייסד את דבריו על ספרי מסעות לועזיים ועל ספר המוסר לר' זכריה בן סעדיה אל־צ’אהרי, משורר תימני בין המאה הט“ז, שספרו אשר נכתב בצורת המקאמה שמור עדיין ברובו בכת”י. אף נסתייע בשו“ת ר' משה בר' יוסף מטראני (המבי"ט), מגדולי חכמי צפת במאה הט”ז: “בספר השו”ת של המבי“ט נשתמר ציור חלקי נאמן על ייסודה של טבריה הפותח במלים: “בטבריה אשר בימים האלה שהותחלה להבנות יכוננה עליון”, אך לצערנו אין בו כדי לפתור את שאלת זמן־היסוד הבלתי־מחוורת” (עמ' 182). דומה שמתוך עיון מדוקדק בשו“ת המבי”ט יש בידינו להעלות, שהתשובות סדורות בסדר כרונולוגי, ושמא מכאן פתרון לשאלה זו. על ראיתו משו“ת המבי”ט השיג בשעתו ד. וינריב (ב“ציון” ב‘, תרצ"ז, עמ’ 195) ואיני יודע משום מה נתעלם הימנה המחבר ולא השיב עליה. במאמרים אלה הוכיח ברסלבסקי כשרון אנליטי חודר ודרך חקירה שיש בה מן העצמיות ושאינה כפופה למוסמכות ולמקובלות.

*

בכמה מחקרים נזקק המחבר לשאלת רציפותו של הישוב היהודי בא“י וקדמותו. מתוך בדיקתן של תעודות וקרעי תעודות חשף וגילה פרטים חדשים לתולדותיהם של ט”ו ישובים במאות הי“א – הי”ג, מהם ישובים שלא ידענו שהיו מצויים בתקופה ההיא. מכאן למדים אנו, למשל, על מציאותו של ישוב יהודי בצפת במחציתה הראשונה של המאה הי“א. ואילו לפני כן היתה בידינו עדות מפורשת רק מתחילתה של המאה הי”ג, היא עדותו של ר' יהודה (בספר נדפס בטעות אברהם) אלחריזי בספרו תחכמוני (ר' עכשיו גם “סיני”, ניסן תשט“ז, עמ' ס”ד).

חשוב הוא המאמר “הישוב החקלאי בא”י במאה הט“ז ושאלת קדמותו”, אף שאין להסכים לכל מסקנותיו. המאמר מיוסד על השו“ת של חכמי א”י במאה הט“ז, אלא שלכלל מיצוי גמור שלהן לא הגיע. עדיין יש מקום להפוך ולהפוך בהם במקורות הללו. עכשיו, משכתב המחבר שנית את מאמרו בתשי”ג, נמצא לו מקור נוסף, הרי הן התעודות מן הארכיונים הטורקיים שנפתחו לאחרונה לפני החוקרים. ברסלבסקי מבקש להעלות, שהישוב היהודי במאה הט“ז בערי א”י וכפריה היה מתעסק בחקלאות לכל ענפיה. ואף קדם ישוב חקלאי זה לזמן התחדשותו של הישוב לאחר גרוש ספרד (מדויק יותר: לאחר הכיבוש הטורקי בשנת 1517). אין מחוור וברור כל הצורך למה כיוון המחבר. אם כיוון לומר, שישוב חקלאי זה יש להקדימו כמה מאות שנים בלבד, או אם כיוון לומר שישוב חקלאי זה יש להקדימו עד למאות הראשונות לאחר חורבן הבית השני, כמו שיש להסיק מלשונו בסיום מאמרו: “סוף דבר: הישוב החקלאי היהודי במאה הט”ז, שקדם לגירוש ספרד… ביסודו ישוב עתיק היה, ישוב שדם יהודי גליל הקדמונים נוזל בעורקיו: ואנו רשאים לראות בו חוליה בשלשלת חקלאות יהודית, שאולי לא פסקה בא“י מעולם” (עמ' 169). אף כאן היה ברסלבסקי צריך להשיב על השגותיו של וינריב (ב“ציון” שם).

תרומה נכבדה לתולדות הגאונות של ארץ־ישראל באמצעה של המאה הי“א, בסמוך לכיבוש הסלג’וקים, משמש המאמר “למלחמתם של דניאל בן עזריה ור' יוסף הכהן על כסא הגאונות הארצישראלית”. התעודות החדשות מן “הגניזה”, מאירות באור חדש את פרשת ההתעצמות בין ר' דניאל בן עזריה, בן למשפחת ראשי הגולה של בבל, לבין ר' יוסף הכהן, בן למשפחת גאוני א”י, על כסא הגאונות של א“י. הרי כאן עדות לתחרות על ההגמוניה שהיתה מצויה בין בבל ולבין א”י, אף בסופה של תקופת הגאונים.

עד כאן לא עמדנו אלא על המאמרים שבמדור א‘. מן המאמרים שבמדור ב’ שרובם ככולם יש בהם מן החידוש, ראויים לציון: התרגומים הארמיים לתורה כמקור על יישובים יהודיים בנגב“, ו”לחומר הטופוגרפי הארצישראלי בכפתור ופרח לר' אישתורי הפרחי“. ברסלבסקי מסיק שספרו של ר' אישתורי הפרחי, החוקר הראשון של א”י, יש בו טעויות הרבה, אעפ"י שבנה את ספרו על יסודות מדעיים, מכיוון שכתב רובי דבריו בכוח הזכרון.

לרגל המסגרת המצומצמת על כרחנו לדלוג על המאמרים שבמדור ג‘. במדור ד’ יש ענין מיוחד במאמר “מהו הרקע של ההלולא דר' שמעון בן־יוחאי במירון”, שבעיקרו נכנס תחילה בספרו “הידעת את הארץ”. אין ההילולא דרשב“י עתיקת ימים אלא היא במקום חגיגה עממית אחרת, שהיתה נוהגת בפסח שני (שחל בי“ד באייר, ארבעה ימים לפני ל”ג בעומר) במשך מאות שנים על קברותיהם של הלל ושמאי במירון. פריחתה של הקבלה בצפת במאה הט”ז היה בה לאצול קדושה יתירה לקברו של רשב“י, מחברו של ספר הזוהר לפי המסורת. לפי עדותו של ר' חיים ויטאל כבר בימיו של האר”י הקדוש “נהגו בני ישראל ללכת ביום ל”ג בעומר על קברי ר' שמעון בן־יוחאי ור' אלעזר בנו, אשר קבורים בעיר מירון" (פרי עץ חיים לר"ח ויטאל פרק ז', שער הכוונות) ואף האר“י עצמו “הוליך את בנו הקטן שם עם כל בני ביתו ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע, ועשה שם יום משתה ושמחה” (שם). אף על פי כן, ההדלקה עצמה נתחדשה כנראה רק לאחר פטירתו של האר”י, ושמא אף מאוחר מכן.

ר' יוסף קארו שנפטר בשנת של“ה (1575 – שלוש שנים לאחר פטירתו של האר"י), אינו מרמז על חגיגה כלשהי בל”ג בעומר במירון. אם כן כיצד ומדוע באו לאותה הילולא? ברסלבסקי מסיק: “לפי נוסחת ח' שערים לר' שלמה (צ"ל שמואל – טעות זו חוזרת כמה פעמים במאמרנו וכן בפרק זה של ספרו “הידעת את הארץ”) ויטאל, שהיא הנוסחא האמיתית, לדעת חיד”א, לא ראו בימי האר“י את ל”ג בעומר כיום פטירתו של ר' שמעון בן יוחאי. על־כן לא היה אז מקום ל“הילולא” בצורתה הנוכחית הקשורה ביום זה במירון. הטעם לשמחה על קבר רשב“י היה: סמיכת ר' עקיבא את ה' תלמידיו הנבחרים ביום ל”ג בעומר, ובתוכם את רשב“י – – – אם נבוא למצות את מהות ל”ג בעומר על־פי תפיסה זו יהיה עיקר תוכנה: יום הצלת התורה שבעל־פה עקב היעצר המגפה בקרב תלמידי ר' עקיבא. כי הרי לפי יבמות ס“ב ע”ב, מסמן יום הפסק המגפה גם את יום סמיכת ר' עקיבא את ה' תלמידיו… היום הראשון להתפשטותה מחדש (של תורה שבעל פה) בכל ארץ ישראל" (עמ' 349– 354).

המחבר סומך את דבריו על מה ששנינו: 12 אלף זוגים תלמידים היו לו לר' עקיבא… וכולן מתו בפרק אחד… והיה העולם שמם עד שבא ר' עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם: ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי ור' שמעון (בן יוחאי) ור' אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה" (יבמות סב ב‘, ועי’ במקבילה בבראשית רבה הוצ' תיאודור־אלבק, פרשה סא, עמ' 660) ואין דבריו מדוייקים (אעפ“י שכבר נאמר מעין זה ע”י ר' חיים ויטאל ב“שער הכוונות” דרוש י“ב וע”י חיד"א בספרו “טוב עין” ס' יח אות תצג). ראשית, מהיכן למד שסמיכה זו שנסמכו כביכול אותם חמשה חכמים ע“י ר' עקיבא (כנראה נכונה הגרסה שבאגרת רב שרירא גאון “… עד שבאו אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר”מ" וכו' – כלומר שסתם תלמידים באו ללמוד אצל ר“מ וכו' וממילא סתורים כל דבריו של ברסלבסקי – ר' אגרת רש”ג הוצ' לוין עמ' 13 והוצ' היימן עמ' היימאן עמ' 23 –24) היתה בל”ג בעומר? שנית היכן כאן רמז לסמיכה? הרי דוקא על אותם חמשה חכמים וביניהם רשב“י יודעים אנו שנסמכו ע”י ר' יהודה בן בבא בשעה ש“גזרו המלכות גזירה שכל הסומך יהרג וכל הנסמך יהרג”? (סנהדרין יד, א) רק על ר“מ מסופר שנסמך תחילה ע”י ר' עקיבא (סנהדרין שם). אף דבריו בהמשך המאמר שמכאן “רק צעד אחד להתיחדות עם גואל אחרוני רזיה של תורת הנסתר” ביום פטירתו, אינם מוכחים ככדבעי, שהרי העיקר, ראיה להסתלקותו של רשב“י בל”ג בעומר, חסר מן הזהר. לפיכך נראה שהמסורת בדבר פטירתו של רשב“י בל”ג בעומר יסודה בדברי ר' חיים ויטאל בספרו פרי עץ חיים.

הספר מסתיים במחקר פולקלורי מקורי על “קשרים תת־קרקעיים בין מעיינות ומערות ו”גלגול מחילות“. הדעה על מחילות נעלמות מתחת לפני האדמה הביאה לאמונה בגלגול מחילות”. “… צדיקים שבחוצה לארץ אינם חיים? אמר ר' עילעא: ע”י גלגול. מתקיף לה ר' אבא סלא רבה: גילגול לצדיקים צער הוא! אמר אביי: מחילות נעשות להם בקרקע" (כתובות קיא, א). ומה נאים בתמימותם דברי רש“י שם: “ועומדים על רגליהם והולכים במחילות עד ארץ ישראל ושם מבצבצין ויוצאים”. מחילות הללו היה להן גלגול אחר, גלגול לעולם היצירה, הוא עולם ה”תיקון" האמנותי. “עד כמה עשויה מסורת אגדה להפרות יצירה של אמן בן דורנו תוכיח “המעשיה” של ש”י עגנון “פי המערה, או מעשה בעז”, ואף אנו מקווים עם המחבר ש“ממעשיה” זו תקוה, כי “עוד יוסיפו המוטיבים הגיאוגרפיים שבאגדות חז”ל להשביח את ספרותנו המתחדשת ולטבוע עליה מחותם היצירה והדמיון של התלמוד והמדרש".