רקע
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

א

בשביל מה נברא האדם? מושג כל שהוא משאלה זו קבלנו אני ואחי עוד בזמן מוקדם למדי. אנוכי הייתי אז, אם אינני טועה כבן עשר ואחי כבן שמונה. פתרון השאלה הזאת נמסר לנו בתור אָפוֹריזם, אולם אופן המסירה עשה את האָפוריזם דומה יותר לפּרדוכס. ובכן, מלבד ידיעת תכלית החיים, עוד העשרנו בפעם ההיא את אוצר המלים שלנו בשתי מילים יוניות.

המעשה קרה קרוב לחצות היום באחד מימי אב החמים והשוקטים אנחנו ישבנו אז בדומיה עמוקה על הגדר תחת צל צפצפה רבת ענפים ומזהירה ככסף ואחזנו בידינו חכות, שוויהן היו שקועים בדלי אחד גדול מלא מים מעופשים. על דבר תכלית החיים לא היה לנו בעת ההיא כל מושג. ולפיכך אין פלא אם אנחנו זה כשבוע בחרנו לנו את העבודה הזאת – לשבת על הגדר על יד הדלי, שבו השקענו את חכותינו, שנעשו מסכּוֹת פשוטות של נחושת, וצפינו, כי עוד מעט, בחסדי מעלה, נוציא סוף, סוף מהדלי הזה ובחכה הזאת דגה חיה ממש.

אמנם, אותה הפינה שבחצר, שבה התנוסס הדלי הנפלא, היתה גם בלעדי הדגה החיה יכולה למשוך את הלבבות. היא היתה מצוינה בזה, כי נבדלה מהגנים, מהמקשאות, מהרפתים, מהחצרות, מהבתים ומהאגפים, שנמצאו במקום הזה, שהיה ידוע לנו בכל פרטיו. לבדה עמדה לה פינה זו, ואיש לא שם אליה לב, ולפיכך הרגשנו בה את עצמנו, כאילו אנחנו בעליה היחידים, והיינו יכולים להתבודד בה בלי מפריע.

בתוך השטח הזה, המגבל משתי רוחותיו בסורג ובעצי הגן ומשני רוחותיו האחרות בקירות של הרפתים, שביניהם מעבר צר – היה גל של אשפה גדול. שם היה סנדל מעוך, שהושלך הנה מעבר הרפת, יד שבורה של גרזן, נעל של עור שהלבין ושעקבו נתעקם לצד מעלה, ועוד המון דברים רבים שנרקבו ונפסלה צורתם, עד שנעדרה מהם עצמיותם המיוחדה. כל אלה – אחרי שגמרו את חייהם, שמלפנים היו סואנים במידה מרובה או מועטה – מצאו להם פה מנוחת עולמים. על פסגת גל האשפה הזה היה מוטל מושב של איזו מרכבה משונה. שבר־כלי זה היה דומה לחזיון לילה, פליטת הדורות שעברו, שמצא פה מנוח אולי עוד בטרם שנבנו פה כל הבנינים הסובבים אותו; עכשיו היה מונח לו על הצד, והציר שלו מתנשא ועולה למעלה כפס־יד, שאין לה זרוע, כמו שהקבצנים נוהגים להראות במבוא הכנסיה, לעורר רחמים בלב הבאים להתפלל. על החצי האחד של הדלת החדשה נשארו עוד עקבות צבע ותבנית מגן ויד יחידה אוחזת בחרב, שלוחה בלי כל טעם מבין כתם שהלבין ושבו היה מצויר מלפנים כדמות איזו עטרה. השאר נפרד, נסדק, נקלף ונפחתה צורתו במדה כזו, עד שהדמיון היה יכול לשלוט בו כרצונו בלי כל גבול ומעצור. לפי הנראה, זאת היתה הסיבה, כי בעינינו נראה השלד הישן הזה כמרכבת זהב שלמה בכל גדולה ותפארתה.

כאשר קצה נפשנו בחיי־המציאות שבחצרות הגדולות ובסמטא – אז התרחקנו אני ואחי אל הפינה הבודדה הזאת, ישבנו בתוך המרכבה, — ואז התחילו המאורעות הנפלאים, שיקרו לפעמים לאנשים היוצאים בלי דעת ובלי חשבון לדרך רחוקה ומלאה סכנות נפשות במרכבה נהדרה ונפלאה כזו. אחי הוקיר ביותר את התפקיד של רכב, שיש בו משום עבודה ופעולה. הוא היה אוחז בידו שוט, שנעשה מחתיכת רצועת עור, שמצא בתוך האשפה – ואחר כך הוציא ברצינות ובשתיקה מהמרכבה שני אקדוחים של עץ, שם על כתפו רובה של עץ ובחגורתו תקע חרב גדולה, שהכינותי בידי מחתיכת קרש דק, שבו מכסים את הגג. מראהו, המזוין מכף רגלו ועד קדקדו, הכשיר אותי תיכף לטיסה בעולם הדמיון ואח"כ כשישבנו כל אחד על מקומו, הפקדנו את עצמנו בידי הגורל, מבלי דבר דבר. אולם זה לא עצר בעדנו מלחוש מהרגע הזה רגש של סכנת נפשות, של מאורעות שונים ונצחונות. אפשר, כי המאורעות לא תמיד התאימו אל כל ענין המרכבה ולמקום מושבו של הרכב, ולפעמים הייתי אני שבע עונג של נצחון, בעת שהרכב חש, שהוא עומד על פי השאול… אך כל זה לא היה למכשול למי שהוא. רק לעתים רחוקות הייתי מתחיל לירות מהחלון. בעת שהרכב משך במושכות הקשורות אל המוט השבור. ואז היה אחי אומר אלי ברוגז:

— היריות הללו למה? הלא לפנינו פונדק…

אז הפסקתי את היריות, יצאתי מהמרכבה ובקשתי סליחה מאת הפונדקאי המכניס אורחים על שהפרעתי את מנוחתו, והרכב פיתח את הסוסים, השקה אותם מהדלי, ואנחנו נחנו מנוחה שלמה, ואם גם קצרה, בפונדק הבודד. אולם מקרים של מחלוקת היו בתוכנו פוחתים והולכים, עד שסוף, סוף מסרתי את עצמי בידי התעופה של הדמיון המוחלט שאינה דורשת כל דבר מציאותי. לפי הנראה, בסדקי המרכבה הישנה אוו להם למושב, — אם לדבר בלשון בני דורנו — “פלוידים” של הקורות העתיקות, שלפפו אותנו כרגע במידה כזו, עד שהיה אפשר לנו לשבת בה דומם כמעט בלי כל תנועה מהבוקר עד ארוחת הצהרים במצב של הזיה. ובמשך הזמן הזה שבין סעודת הבוקר עד סעודת הצהרים הספקנו לעבור נסיעות ארוכות של שבועות שלמים, וגם להנפש בין נסיעה לנסיעה בפונדקים בודדים וללון בשדה בתוך היער במקומות חשופים מעץ, להסתכל בנגהות הקטנים המאירים מרחוק, בשקיעת השמש; לשמוע סערות בהרים, לראות את אילת השחר בערבה הישרה, לסבול מהתנפלות שודדים אכזרים, ויחד עם זה לבוא לעזרה לאיזה צלמי־נשים שהופיעו לפנינו מבעד הערפל, ושפניהן מעוטפות צעיפים עבים; ואנחנו הצלנון מכל רודפיהן והחיינו אותן לששון ולשמחה או ליגון ולאנחה.

וכל הדברים הללו נקרו ובאו בפינה הקטנה, שבין הגן ובין הרפתים, במקום שמלבד הדלי, המרכבה השבורה והגל של האשפה לא היה כלום. אמנם מלבד זאת היו גם קרני השמש המחממות את דשא הגן והצובעות את הגנה בכתמים בהירים כעין זהב. היו עוד שני קרשים על יד הדלי ובצה רחבה תחתיהם, ואחרי כן הדממה, הלחש המוזר של העלים, השריקה מתוך שינה של איזה עוף בין השיחים ו… הפנטסיות המוזרות שצמחו פה בודאי מאליהן ככמהין ופטריות הצומחים במקום שיש צל – מפני שבמקום אחר אי אפשר היה לנו למצאן כל כך בנקל ובמידה גדולה כזו, כמו שמצאנו אותן פה… וכשהגיעה אלינו דרך הסמטא הצרה וגגות הרפתים הקריאה הבלתי־נעימה לסעודת הצהרים או אל התה של ערבית, — הסרנו פה יחד עם האקדוחים והחרבות גם את מצב הרוח הפנטסטי, כמו שמסירים את המעיל העליון, ואח"כ, כשבאנו הנה, מהרנו ללבשו שנית.

אולם מהעת שעלה על לב אחי הרעיון המקורי – לחתוך מהצפצפה ענפים עקומים ומלאים גבשושיות, לקשור בהם חוטים לבנים ולתלות בהם ווים של נחושת ולנסות להשליך חכה אל תוך העומק הרב, שבדלי הגדול, העומד בפינת החצר הקטנה – הועם לגמרי למשך איזה שבועות כל החן של מרכבת הזהב. ראשית כל, אנחנו ישבנו שנינו באופן נפלא על הקורה העליונה שבגדר הגנה. ——— שנית, מעל ראשינו התנועעה סוכה ירוקה־כספית של הצפצפה, שמלאה את האויר מסביב צללים ירוקים כהים וכתמי אור שמש עוברים בהם תמיד ושבים. ושלישית, מהדלי עלה ריח מיוחד, כמו מכל מים מעופשים, שבהם נתהוו חיים מיוחדים לעצמם, בדמות רבבות בריות מוזרות כגלמי צפרדע, אך יותר קטנות… ויהי הדבר מוזר כמה שיהיה – הריח הזה היה נעים לנו והוסיף בעינינו חן לפינה ההיא.

בזמן שהיינו יושבים שעות רצופות על הגדר, בהסתכלנו אל תוך המים הירוקים, עלו מתוך עמקי הדלי, הלוך ועלה, צבאות הבריות המוזרות, שדומות לסכות נחושת גמישות, והניעו בראשיהן לאט לאט את שטח המים, בשעה שזנבותיהם התפתלו מתחתן כנחשים קטנים־קטנטנים. זה היה עולם קטן מלא תחת הצל הירוק, ואם להגיד את האמת, לא רחוק היה הדבר בעינינו, שהחכה שלנו ברגע של הצלחה תשקע פתאום במים, ואחד מאתנו יוציא דגה חיה, מפרפרת ומתנוצצת בקשקשי־כספה.

מובן מאליו, כי בשעה שחשבנו על זה בישוב הדעת, הכרנו, שרעיון כזה יוצא כבר מגבול האפשרות. אך אנחנו באותה שעה לא חשבנו בישוב הדעת, אלא, פשוט, ישבנו על הגדר מעל הדלי תחת חופה ירוקה המלחשת, בשכנות עם המרכבה הנפלאה, בתוך צללים ירוקים כהים, באטמוספירה של נים ולא נים תיר ולא תיר, רחוקה ממציאות וקרובה לאגדה.

נוסף על כל אלה בעת ההיא לא היה לנו כל מושג על דבר תכלית החיים.

ב

פעם אחת, כשישבנו1 ככה, שקועים בהסתכלות בחכותינו שצפו בלי נוע, ועינינו אל התהום הירוק של הדלי – נשמע לאזנינו מתוך העולם המציאותי, כלומר: מעבר ההוא שבו נמצא ביתנו, קול בלתי נעים וחודר של משרתנו פאול. הוא לפי הנראה הלך והתקרב אלינו וקרא בקול גדול:

— בני השררה, בני השררה, הוּ, לכו הביתה!

הדבר הזה היה לחידה בעינינו. ראשית כל למה הביתה, ולא לארוחת הצהרים, שהיתה צריכה באמת לבוא בהקדם ביום הזה, מפני שאבא לא נסע אל בית הפקידות? שנית, למה קורא עכשיו דוקא פאול, שאותו אבא משלח רק במקרים יוצאים מן הכלל, תחת שתמיד היתה קוראה אותנו המשרתת קילימקה; שלישית היתה קריאה זו למורת רוחנו, כי בבואה שלא בזמנה, תפחיד את דגת־הקסם שדוקא ברגע הזה שחתה בתוך התהום הנסתר והתקרבה אל כוחותינו. מלבד זאת פאול היה בכלל איש פּכּח וגם קצת ליצן, והערותיו, שהיו רציניות יותר מדאי, סתרו לא פעם את האילוזיה שלנו.

כעבור חצי־דק עמד פאול זה, משתאה במקצת, בחצר הקטנה שלנו והביט אלינו, המבוישים, בעיניו הבולטות והסכלות כמעט. אנחנו נשארנו באותו המצב שהיינו בו עד עכשיו, מפני שהיינו נבוכים מאד וגם לא הספיקה לנו השעה להסתיר ממנו את מעשינו. ואולם באמת מעת שנגלה פאול זה בתוך עולמנו, הרגשנו שנינו, כי בעיני פאול נראו מעשינו לבערות גמורה, כי בדלי אי אפשר לצוד דגים. כי בידינו לא חכות, אלא ענפים פשוט של צפצפה, שעליהם סיכות נחושת, וכי לפנינו רק דלי ישן, שבו מים דלוחים.

— אָה? — קרא פאול, אחרי שוב רוחו אליו מהתפלאותו – ומה הנכם עושים פה?

— כך, ענה אחי ברוגז.

פאול לקח מידי את החכה, התבונן בה ואמר:

— וכי זאת חכה? חכה צריכה להעשות מעץ אגוז.

אחרי כן משש את החוט ואמר, שהיה צריך לצרף לזה שער מזנב הסוס וגם לקלוע אותו באופן ידוע. ואחר שם עינו בווים והסביר, כי לחכה שכזו שאין לה שנים תצחק גם הדגה שביאור. היא רק תבלע את התולעת ותלך לה. לסוף נגש אל הדלי והניע אותו בידו החזקה. התהום שאין לו סוף של אגמנו הירוק התנועע וירפש, היצורים הנפלאים שבו חרדו ויסתרו, כאילו הרגישו שמצוקי עולם התנודדו. אז נגלו גם מקצת משולי הדלי, והנה שם קרשים פשוטים, מכוסים בחלאה ירוקה, ומתחת התרוממו בועות וריח חזק אשר עכשיו נראה גם לנו לא נעים ביותר.

— סרחון – אמר פאול בבוז, — לכו הביתה, האדון קורא.

— למה?

— לכו ושם תראו.

אנכי זוכר היטב עד היום את הרגע, שבו נפגשו הזיותינו ומדוחינו עם המציאות הפכחית של פאול. אנחנו הרגשנו, כי הסכלנו מאוד ובושה היתה לנו להשאר רכובים על גבי הגדר כדיגים, אך בושנו גם לרדת מפני המבט הרציני של פאול. אולם אחרת אי אפשר היה לעשות. אנחנו ירדנו מהגדר, השלכנו את חכותינו איך שהוא ושבנו אט הביתה. פאול בדק שוב את החכות, משש באצבעותיו את החוטים הלחים, הריח בדלי, שהמים שבה עוד היו מבעבעים ובתור הוספה על כל אלה עוד דחף ברגלו את המרכבה, שהשמיעה קול אנחה רצוצה, ועוד קרש אחד נבדל ממנה ונפל אל תוך גל האשפה…

אלה היו המקרים שקדמו לאותו הרגע, שבו הציעו לפנינו את האָפוריזם על דבר תכלית החיים ולשם מה נברא האדם…

ג

על יד מבוא מעונו, על החצר המרוצפה, נתאספו אנשים רבים. בחצרנו היו שלושה בתים, אחד גדול ושני אגפים. בכל אחד ישבה משפחה מיוחדה עם משרתים במספר מספיק, מבלי להביא בחשבון את הדירים היחידים, כמו הרוק הזקן הפן אוליאניצקי, ששכר שני החדרים בקומה התחתונה. עכשיו יצאו כל גרי הבתים ממקומם ועמדו בחצר תחת השמש הבוערת. אני ואחי הבטנו בפחד זה אל זה, ופשפשנו במעשינו, אולי נמצא בנו איזה עוון חשוב כל כך, שעליו עלינו לבוא במשפט לפני קהל גדול כזה. אך אבי, שישב על המדרגה העליונה בתוך שכנינו האצילים, היה לפי הנראה במצב רוח עליז. על ידו התנשא למעלה זרם קטן של עשן, שהעיד כי פה נמצא הקולוניל דודאריב, רופא הצבא. זה היה איש לא צעיר, נוטה להשתמנות, שתקן גדול – נחשב בעיני דירי החצר לאיש מדעי נפלא, ושתקנותו ושנאתו את הבצע הקנו לו כבוד מכולם, ולא רק כבוד אלא גם קצת מורא, כמפני חזיון, שאיננו כל כך מובן לבני אדם בינונים… לפעמים בתוך שאר הפנטסיות היינו חושבים את עצמנו לרופא דודריב וכשראיתי שאחי יושב על המבוא או על הספסל ובין שיניו זמורה של דובדבניה והוא מנפח לאט את לחייו ומוציא לאט את העשן המדומה, — ידעתי, כי אז אסור להרגיז את מנוחתו. מלבד זמורת הדובדבניה דרוש היה לקמט באופן ידוע את המצח, שזה גרם מאליו שהעינים נראו כאילו הן כהות, כאילו מחשבה עמוקה מקננת בהן ורוח עצבות מרחפת עליהן. ואחר כך אפשר היה לשבת בשמש, לשאוף את העשן המדומה מזמורת הדבדבניה, ולחשוב איזה דבר יוצא מן הכלל, שאותו בודאי חושב לנפשו הרופא הטוב והחכם, כשהוא מושיט דומם רפואה לחולים וכשהוא יושב דומם ומקטרתו בפיו בשעת החופש. מה היו המחשבות ההן – קשה להגיד. ראשית כל, הן היו נכבדות ועצובות ובכל זאת היו נעימות למדי, ראיה לדבר, שאפשר היה להשתעשע בהן זמן כל כך ארוך.

מלבד אלה, אבא והרופא, נמשך מבטנו אחרי פניה היפים והצחים של אמא. היא עמדה לבושה בסינור לבן ושרווליה מקופלות למעלה; כנראה, רק ברגע זה הפסיקו אותה מעבודתה התמידית בצרכי הבית. ששה בנים היינו לה. על פניה נראה ספק: האם כדאי היה לצאת עכשיו, בעת שהעבודה כל כך נחוצה? אולם החיוך הספקני עבר כנראה מהרה מעל פניה היפים ובעיני התכלת אשר לה נראה כרחמנות מהולה בפחד, בהביטה אל מי שעמד בין הקהל על יד המבוא.

שם היתה עגלה קטנה, שכמו נועדה למשחק ילדים, ושבה באופן מוזר – מוזר עד כדי הרגשה של כאב, — ישב לו אדם. ראשו היה גדול, פניו חורים, רשמי פניו זעים תמיד ונעים, ועיניו נעות וחודרות. הגוף היה קטן לגמרי, הכתפים צרות, הלב והבטן לא נראו מבעד הזקן הרחב והמלא שערות לבנות. לשוא חפשתי איפה הן ידיו, אעפ"י שעיני נפתחו לרוחה כמו עיני אחי. רגלי הבריה המוזרה הזאת ארוכות ודקות, כאילו לא מצאו להן מקום בעגלה ועמדו על הקרקע, ככפותיו הארוכות של העכביש. נדמה לי, שהן היו שייכות לאותו האיש כמו העגלה, והכל נראה ככתם מרגיז ומחריד תחת השמש המאירה, כאילו היתה באמת איזו חיה נוראה דומה לעכביש, שעמד נכון להתנפל פתאום על ההמון שנאסף על ידו.

— בואו, בואו, עולי ימים, מהרו… יש לכם עכשיו הזדמנות לראות שחוק הטבע, קרא פּן אוליאניצקי בקול כוזב וחונף, בשומו לו דרך אחרינו בין ההמון.

פּן אוליאניצקי היה רוק זקן, שבא לשבת בחצרנו – אלוהים יודע מאין. בכל בוקר בשעה ידועה וגם ברגע ידוע נפתח חלונו וממנו הופיעה בראשונה ירמולקה אדומה וּגדיל בראשה, ואחר כך נראה כל גופו מכוסה בחלט. בהביטו בעינים תרות אל החלונות של השכנים מהר לצאת מהחלון בכסותו איזה דבר בכנף בגדו ומהרה נעלם תחת פינת הבית, אז היינו ממהרים לגשת אל החלון כדי להסתכל בדירתו המלאה סודות. אך הדבר הזה כמעט שלא הצליח בידינו, כי אוליאניצקי מהר כאורב והגיח מבעד הפינה ואנחנו מהרנו לנוס בשבעה דרכים והוא השליך בנו אבנים, מקלות וכל מה שנזדמן תחת ידו. ובצהרים2 היה בא מלובש בבגדים חדשים. שאך זה יצאו, כביכול, מתחת המחט, ובידידות, כאילו לא קרה בינינו דבר, נכנס עמנו בשיחה. בעת ההיא נשמעה מתוך קולו איזו חבה לא אמיתית, שתמיד צרמה את אזנינו.

— אדונים נכבדים, תושבים ואנשים טובים! התחיל בקול יוצא מהאף איש בעל שפם ארוך ועינים שקועות ומרוגזות, שעמד על יד העגלה – אחרי שעם בואם של שני הצעירים הללו – יתן ה' להם בריאות הגוף לשמחת הוריהם הנכבדים, — כולם כבר נקבצו, והנני יכול להסביר לקהל הנכבד כי לנגד עיניו עומד פינוֹמן, או במלות אחרות – פלא הטבע, שליאכטיץ3 ממחוז זסלב, יאן קרישטוף. כמו שהנכם רואים, אין לו ילדים וגם לא היו לו בעת הולדו.

הוא הסיר מעל הפלאי את מעילו, שהיה דומה למלבושו של ילד, ואחר כך פתח את צוארון כתנתו. אנכי סגרתי עיני – המחזה של הכתפים הצרות, שאין בהן גם סימן של ידים, הפתיע אותי כל כך, עד שכמעט הרגשתי מעין כאב.

— הראיתם? פנה ארוך השפם אל ההמון, בהתרחקו מעל העגלה והמעיל בידו.

— אין כל תרמית, — הוסיף הוא. — אין כל אונאה. ועיניו החרדות עברו על פני כל הנאספים, כאיש שאינו רגיל להאמין ברעהו.

— ובכל זאת, אדונים נכבדים, הפינומן שעליו אנו נדברים, שאֵרי יאַן זאלוסקי איש מלומד מאוד הנהו. יש לו ראש יותר טוב מאשר אצל הרבה אנשים בעלי ידים. מלבד זאת הוא יכול לעשות הכל מה שבני אדם נוהגים לעשות בידיהם. יאן, מבקש אנכי אותך בהכנעה, כי תשתחוה מול האדונים הנכבדים.

רגלי הפינומן באו לידי תנועה וההמון נרתע מהמחזה המפתיע. לא עברו רגעים אחדים ובעזרת הרגל השמאלית הסיר את מגפו מעל רגלו הימנית. אחר כך התרוממה הרגל והסירה מעל ראש הפינומן את כובעו שנצטהב מזקן ובנימוס־לעג הרים את כובעו מעל הראש. זוג עינים שחורות וחודרות הסתכלו בלעג בעֵדה הנכבדה.

— האדון האל!.. ישו – מרים… מהולל יהיה שם האלוהים!

קרא ההמון בשפות שונות בהיותו תפוש חרדת־תעוב, ורק המשרת פאול שעמד בשורות האחרונות התחיל לדבר בקול כל כך רם ובטפשות כל כך מצוינה, עד שמשרת אחר חשב לו לחובה לנגחו בזרועו. אחר כך הכל נשתתק. העינים השחורות עברו שוב לאט ובהסתכלות חודרת על פנינו, והפינומן קרא מתוך הדומיה בקול ברור, אעפ"י שהיה קצת רועד:

— חזור![4]

הארוך בא קצת במבוכה, כאילו חשב את הפקודה שהיא מוקדמת מעט. הוא הביט על הפינומן במבט של פקפוק, אך ההוא קרא שוב ברוגז:

— הנך טפש, חזור!

הקולוניל דודריב הוציא תמרת עשן ואמר:

— אכן, פינומן נכבד, אתה לפי הנראה מתחיל במה שהיה צריך לסיים.

הפינומן הביט אליו בחיפזון, כאילו מתוך התפלאות, ואחר כך הוסיף בהדגשה יתרה אל אורך־השפם:

— חזור, חזור!

נדמה לי, שהפינומן משלח את ארך השפם להתחיל במלחמה. אך ההוא רק הסיר מעל ראשו את כובעו וניגש אל המדרגות בהשתחויה עמוקה ובהביטו כשואל ומסופק. מעל המדרגות השליכו נדבות על פי הרוב הנשים. על פני אמא ראיתי והנה מעליה עוד לא סרה רעידת העצבים; הרופא השליך גם כן איזו מטבע. אוליאניצקי הביט על ארך־השפם בכעס ואחר כך הפנה את מבטו לצדדין, כאילו אין לו עסק עם כל זה. מהמשרתים לא נתן איש כלום. הפינומן התבונן בעין בוחנת בקבוץ הנדבות, ואחר כך מנה את הכסף ברגליו בזהירות רבה והרים מטבע אחת למעלה ופנה באירוניה אל דודריב:

— פּן דוקטור… טוב מאוד… תודה רבה.

— דבר פלא, קרא פּן אוליאניצקי בקול מזויף, — דבר פלא, מהיכן ידע כי אתה הנך דוקטור? (דודריב היה לבוש בפידזק פשוט וז’ילט לבן עם כפתורי נחושת).

— אַה, הוא יודע את העבר ואת ההוה ואת העתיד, וסוקר ללב כל אדם, — אמר ארך השפם באמונה. לפי הנראה חלק גדול מאמונתו זו שאב מקבוץ הנדבות, שנתן בפעם הזאת תוצאות הגונות.

— כן, אני יודע את העבר, את ההוה ואת העתיד, אמר הפינומן, בהביטו אל אוליאניצקי, ואחר כך פנה אל ארך השפם4 ואמר: גש נא אל הפּן הזה, הוא רוצה להניח מטבע בשביל הפינומן המסכן, שיודע את העבר ההוה והעתיד יותר מחמש האצבעות של ידו הימנית.

ואנחנו ראינו בהתפלאות, איך שהפּן אוליאניצקי התחיל לחפש במבוכה בכיסו הצדדי. הוא הוציא מטבע נחושת, אחז אותה קצת באצבעותיו הדקות והרועדות מעט עם צפרנים גדולות והניח סוף סוף את המטבע לתוך הכובע.

— עכשיו – הלאה, קרא הפינומן למוליכו. ארך השפם תפש את מקומו והוסיף לקרוא:

— אני מוליך את קרובי המסכן בעגלה מפני שקשה לו מאוד ללכת. יאן המסכן, תנה נא וארים אותך.

הוא עזר לפינומן להתרומם. הפינומן עמד בקושי רב. ראשו הגדול היה משא לעיפה לגוית הננס. על פניו נראו אותות יסורים. רגליו הדקות רעדו. הוא מהר לרדת שוב אל תוך העגלה.

— אולם יכול הוא גם בעצמו לעבור ממקום למקום.

אופני העגלה התחילו להתגלגל. המשרתים נסוגו אחור בקול צעקה. הבריה המשונה פסעה ברגליה פסיעות קטנות בארץ, ובזה נדמתה עוד יותר לעכביש – סבבה ועשתה חוג גדול ושוב עמדה נגד המבוא. פני הפינומן הלבינו מרוב יגיעה, ואנכי ראיתי עכשיו רק שתי עינים גדולות, שהביטו אלי מתוך העגלה.

— ברגליו הוא מתגרד בגבו וגם מכין את תלבשתו, — הכריז ארך־השפם.

הוא הגיש לפינומן מסרק והלז קבל אותו ברגלו ובחריצות סרק את זקנו הרחב ושוב חפש בעיניו בתוך הנאספים – וישלח נשיקה אוירית ברגלו לנוכח סוכנת הבית שישבה אצל החלון עם עוד איזו עלמות מעלמות החצר. מהחלון נשמע קול צפצוף. פאול צהל וקבל בעד זה שוב נגיחה.

— ואחרי כל אלה, אדונים, הוא גם מצטלב ברגלו.

הוא בעצמו הסיר מעל ראש הפינומן את כובעו. ההמון נשתתק. הננס הרים עיניו לשמים, פניו כמו נקפאו בתמונה מוזרה. והדומיה התגברה עוד יותר בשעה שהפינומן בעמל ניכר הרים את רגלו נגד המצח, ואחר כך נגד כתפיו ולבו. מהשורות האחרונות נשמע קול בכיה כמעט היסטרית של אשה. בעת ההיא גמר הפינומן את עבודתו, עיניו התרוצצו עוד יותר בכעס, בהביטו אל ההמון, ומוך הדומיה נשמע קול עיף:

— חזור!

עכשיו פנה ארך השפם ישר אל שורות ההמון. האנשים הפשוטים נתנו את פרוטותיהם, כשהם נאנחים או גם מצטלבים. הרכבים הרימו את כנף בגדיהם, הטבחות מהרו אל המטבח ובפלסן להן דרך בין ההמון נגשו אל העגלה והושיטו את נדבותיהן. על המדרגות שררה דומיה כבדה בלתי נעימה. ברבות הימים ראיתי פעמים רבות, כי בני ההמון אינם כל כך מרגישים את חלול הקודש, אם רק היה איזה קיום מצוה חופף עליו במקצת.

— פּן דוקטור?… קרא הפינומן כשואל, אך כשראה שפני דודריב זועפים, שלח את ארך השפם אל אוליאניצקי ובעינים חודרות, כמעט בחמה הביט איך הניח אוליאניצקי למרות רצונו עוד איזו מטבע.

— סליחה, פנה הפינומן פתאום אל אמי – האדם מפרנס את עצמו לפי יכלתו.

מתוך דבריו נשמע קול מיוחד מעורר חמלה. הדוקטור הוציא מפיו זרם ארוך של עשן ובהוציאו מטבע של כסף מכיסו, השליך אותה על הארץ. הפינומן הרים אותה, הגיש לפיו ואמר:

— פּן דוקטור, את המטבע הזאת אמסור לעני שאפגש ראשון… האמינה בדברי יאן זלוסקי. נו, למה הנך עומד? לך וחזור שוב, — התנפל הוא על מוליכהו.

הרושם של המחזה הזה היה עומד וקיים איזה זמן בתוך ההמון, בשעה שהפינומן אכל בידיו, הסיר מעליו את מעילו ושם חוט בפי מחט.

— לסוף, אדונים נכבדים – קרא ארך השפם בקול חוגג – ברגליו הוא חותם את שמו ושם משפחתו.

— וגם כותב פתגמי־מוסר, — מהר הפינומן להוסיף – כותב ברגל לכולם יחד או לכל החפץ ביחוד בעד שכר מיוחד לתועלת הנפש ונלחמתה5. אם יש רק את נפשכם, אדוני. נו, מתיא, הבא הנה את כלי הכתיבה!

ארך השפם הוציא מילקוט פנקס קטן. הפינומן לקח ברגלו את הניר ובקלות כתב על הניר את שמו ושם משפחתו יאן קרישטוף זאלוסקי, שליאכטיץ פינומן מגליל זסלב.

— ועכשיו – קרא הוא בהטותו את ראשו בלעג, — מי רוצה לקבל אפוריזם? אפוריזם של מוסר, אדונים נכבדים. מאדם היודע את ההוה, את העבר ואת העתיד?

מבטו החד של הפינומן עבר על פני הנאספים ונתקע פעם באחד ופעם בשני כמסמר שבקש לתקוע עמוק באותו שיבחר בו. לעולם לא אשכח את המחזה בלי־אומר ההוא.

הננס ישב בעגלתו ועט מנוצת האוז ברגלו הימנית המורמה למעלה, כאיש הממתין להשראת רוח ממרום. בכל תנועותיו ואופן ישיבתו היה ציניזם קריקטורי וכן גם במבטו המפיק לעג ובוז, כאילו חפש למצוא בין ההמון מי ילכד ברשותו. ההמון הפשוט בא לידי מבוכה מהמבט הזה. הנשים התחבאו אשה מאחורי רעותה לפעמים שוחקות ולפעמים בוכות. פּן אוליאניצקי, כשבא תורו, חיך כאיש שאינו יודע מה לעשות ונראה היה, כי הוא נכון להוציא מכיסו איזו פרוטה, ובעל השפם הארוך הגיש אליו את כובעו בזריזות… הפינומן החליף מבטים עם אבי, עבר וחלף על פני דודריב, השתחוה בכבוד נוכח אמי ואחר תקע את מבטו בי.

— בא הנה, תינוק, — קרא הוא, — ואתה גם כן – הוסיף בפנותו אל אחי. כל העינים הוסבו עלינו בסקרנות או ברחמנות. אנחנו היינו רוצים יותר לרדת למעמקי שאול, אך לא היה מקום להסתר. הפינומן בדק אותנו בעיניו השחורות, ואבי שחק.

— נו, לכו, למה תעמדו? — אמר אבא באותו הקול שהיה לפעמים מצוה אותנו להכנס אל חדר אפל, כדי להרגילנו שלא נפחד מכל אמונת הבל.

ואנחנו יצאנו באותו רגש של הפחד, שבו היינו נכנסים אל החדר האפל לקיים מצות אבא. קטנים ונבוכים עמדנו נגד העגלה תחת מבטה של הבריה המשונה, ששחקה לנגדנו. נדמה לי, כי הוא יעשה לנו עכשיו איזה דבר, שיהיה לנו לכלימה לכל ימי חיינו, והיתה הבושה עוד יותר גדולה גם מזו שהרגשנו באותו הרגע שהיינו מוכרחים לרדת מעל הגדר, בעת שפאול הביט אלינו בלעג… אולי הוא יספר?.. מה יספר?.. איזה דבר שאנחנו עתידים לעשות בימים הבאים, וכל בני האדם יביטו אלינו בפחד כזה כמו שהביטו רגעים אחדים לפני זה בעת שהננס הראה את גופו הערום. עיני כוסו בדמעות וכאילו דרך הערפל נראה לי, כי פני הננס היושב בעגלה משתנות, כי הוא מביט אלינו במבט פקח, עצוב ומבטו נעשה יותר ויותר רך. ואחר כך השמיע העט קול שריקה מהירה, ורגלו הושטה אלי עם גליון לבן, שעליו נרשמה שורה יפה וישרה.

אנכי קבלתי את הגליון והבטתי מסביב מאין יבוא עזרי?

— קרא, אמר אבא בחיוך.

אנכי הבטתי אל אבא ואחר כך אל אמא, שבפניה נראה שהיא משתתפת בפחדי, ואקרא באופן מכני את הפרזה:

האדם נברא לאושר, כצפור – למעופה.

אנכי לא הבנתי תיכף את הרעיון שבפתגם הזה. אך מהמבט המלא תודה, ששלחה אמי להננס, הבנתי, כי הכל נגמר בשלום.

ותיכף נשמע שוב קולו החותך של הפינומן:

— חזור!..

ארך השפם השתחוה בהדרת כבוד והגיש את כובעו. הפעם, אני בטוח, נתנה אמא יותר מכולם. אוליאניצקי השתמט ורק הניע בגאוה בידו כאומר: כבר הראיתי למדי את רוב חסדי. אבא השליך מטבע אל תוך הכובע באחרונה.

— אמירה טובה, — אמר הוא בשחוק – אולם נדמה לי, כי זהו יותר פרדוכס מאשר אפוריזם מוסרי, שהבטיח אותנו.

— רעיון יפה, אמר הפינומן בשחוק לעג. — זהו אפוריזם ופרדוכס כאחד. אפוריזם כשהוא לעצמו, ופרדוכס כשהוא בפי הפינומן.. ח, ח! זהו נכון. הפינומן גם הוא אדם ופחות מכולם נברא לשם תעופה.

הוא הפסיק, בעיניו נראה איזה דבר מוזר, — כאילו כוסו בערפל.

— וכן גם לאושר… הוסיף הוא בקול חרש, כמדבר לעצמו. אך תיכף הבריקו עיניו שוב בציניזם גלוי.

— ה! — קרא הפינומן בקול רם בפנותו אל ארך השפם. כן יקום, מתּי: עבור נא בתוך הקהל הנכבד עוד פעם.

ארך השפם, שהספיק כבר לשום את כובעו על ראשו בחשבו, לפי הנראה, שהמחזה כבר נגמר עמד שוב נדהם. לפי הנראה, למרות שכבר נתקלקל וחדל מהיות חביב ומכובד – עדיין נשאר בקרבו מעט בושה. הוא הביט אל הפינומן כאובד עצות.

— טפש אתה! — קרא הוא קשה. — אנחנו קבלנו מהקהל הנכבד בעד אפוריזם והנה בקרבו היה גם פרדוכס… צריך לקבל גם בעד הפרדוכס… בעד הפרדוכס, קהל נכבד!.. בעד הפרדוכס… לשליאכטיץ מסכן, שפרנס ברגליו משפחה גדולה…

הכובע עבר עוד פעם על פני המבוא ועל פני החצר, שבזמן ההוא נתמלא בני אדם מפה לפה – כמעט כל יושבי הסימטא.

ד

אחרי ארוחת הצהרים עמדתי על המבוא. אחי ניגש אלי ואמר:

— הידעת? הפינומן הנהו עוד פה…

— איפה?

— בחדר המשרתים. אמא הזמינה את שניהם לאכול. וגם ארך השפם עמו. הוא מאכילו בכף.

באותו רגע נראתה מבעד הפנה של ביתנו הגויה הרזה והארוכה של ארך השפם.

הוא הלך כפוף־קומה וידיו מאחוריו הוליכו את העגלה, שבה ישב הפינומן באספו את רגליו אליו. בעברו על יד הבית, ששם ישב הדוקטור, השתחוה רצינית נוכח החלון, שמשם יצא עשן תכלת של מקטורת, ואמר אל ארך השפם: נו, נו, הזדרז! ובהגיעו עד החלונות הנמוכים של הפּן אוליאניצקי, שהיו מכוסים בוילוניות, התעודד פתאום הפינומן ויקרא:

— תודה, הטוב והמיטיב… אנכי יודע העבר ההוה והעתיד, כמו חמש האצבעות של ידי הימנית… שאמנם איננה כלל. ח, ח! שאמנם איננה כלל אדון רב חסד… אך בכל זאת זה לא מפריע בעדי מדעת את העבר, ההוה והעתיד…

אחרי כן יצאה העגלה דרך השער.

כאילו נועדנו יחד, רצנו אני ואחי ועברנו את הבית והגענו אל החצר הקטנה שמאחורי הבית ומשם יכולנו לראות שוב את הפינומן. ואמנם בעוד חצי דק נראתה בסמטא שוב הגויה הארוכה של ארך השפם, שמשך את העגלה. הפינומן ישב כפוף, על פניו נראתה עיפות, אך היו יותר פשוטות, בלי חגיגיות, ויותר נעימות.

מהעבר השני לנגדם נכנס לתוך הסמטא עני זקן יחד עם ילדה בת שמונה שנים. ארך השפם זרק מבט של רוגז אל עבר העני, אך תיכף שב למנוחתו, התחיל להסתכל בלי דאגה על פני הסימטא וגם התחיל לשיר בקול מזויף איזה נגון. הפינומן הסתכל בכל אלה השינויים שנתהוו בתוך חברו, ועיניו הבריקו בלעג.

— מתּי! קרא הוא בקול נמוך כל כך, שארך6 השפם רק מהר את פעמיו.

— מתּי!

ארך השפם עמד, הביט אל הפינומן ואמר כמתחנן:

— חי אלהים, רק טפשות היא!..

— הוצא, אמר הפינומן בלשון קצרה.

— נוּ!

— הוצא!

—נוּ—וּ? ענה ארך השפם בקול תחנה לגמרי, ובכל זאת שם ידו אל תוך כיסו.

— לא שם, — אמר הפינומן בקרירות. המטבע בת ארבעים פרוטות של הדוקטור מונח! בכיס מצד ימין… עמוד נא, זקן, רגע.

הזקן עמד, הסיר את כובעו ושם אליו את עיניו שאבדו צבען. ארך השפם, שפניו העידו, כי הוא נעלב עד מות, הוציא את המטבע והשליך אותה לתוך כובעו של הזקן העני.

— השד מביא אתכם הנה, מלחכי פינכא, רטן הוא, בשובו למשוך את העגלה.

הזקן העני השתחוה, בהחזיקו את כובעו בשתי ידיו. הפינומן שחק שחוק גדול בהטותו את ראשו לאחור… העגלה אחזה דרכה על פני הסימטא, הלכה והתקרבה אלינו.

— ואתה היום שבע רצון, אמר ארך השפם בכעס ובעקיצה.

— ומה? קרא הפינומן בסקרנות.

— ככה… כותב אפוריזמים נעימים ומפזרם לדלדלים בעד מטבע בת ארבעים… כולם יחשבו, כמה מאושר האיש הלז!

הפינומן שחק את שחוקו החותך, שממנו הרגשתי, כי אזה דבר עובר על פני שדרתי, ואחר כך אמר:

— חא! כדאי להרשות גם לי לעצמי איזה דבר… יחד עם זה לא אבדנו כלום… הלא רואה אתה, כי גם ע"י הפוריזמים הנעימים אפשר לאסוף איזה סכום. אצלך שתי ידים, אך ראשך איננו שוה פרוטה, מתי המסכן! האדם נברא בשביל אושר, אך האושר לא תמיד נברא בשביל האדם. הבינות? לבני האדם ישנם גם ידים גם ראש. אך לי שכחו להדביק ידים ולך על פי שגיאה תחת ראש הדביקו דלעת ריקה… חא! זה לא יפה בשבילנו, אך זה אינו משנה את הכלל.

בסוף הנאום הזה פסקו הטעמים הבלתי נעימים מתוך קולו של הפינומן ופניו הפיקו אותו הרושם, כמו בשעה שכתב בשבילי את האפוריזם. אך בעת ההיא עברה העגלה על פני המקום שאני עמדתי עליו עם אחי באחזנו בידינו את פצימי הגדר ואת פנינו תקענו בין הפצימים. כשהרגיש בנו, התחל הפינומן שוחק שחוק לא נעים.

— הוי שובבים! באו שוב להביט על הפינומן חנם? אני אראה לכם! לי יש קרובים כמוכם, אני מאכילם וחובט אותם ברגלי. האינכם רוצים שאנסה לעשות כזאת גם בכם?.. זהו מענין מאוד. ח, ח, ח! נו, ה' עמכם. לא אגע בכם לרעה… האדם נברא בשביל האושר. אפוריזם ופרדוכס כאחד, בעד שכר כפול… אמרו שלום בשמי להדוקטור. הגידו לו, כי האדם צריך לפרנס את עצמו במה שהוא, וזה קשה לעשות, כשהטבע שכח להדביק ידים אל הכתפים… ולי יש קרובים אמתיים, בעלי ידים… נו, היו שלום וזכרו: האדם נברא בשביל האושר…

העגלה התגלגלה הלאה, אך בסוף הסימטא הפנה הפינומן שוב את פניו אלינו, הניע את ראשו למעלה אל הצפור שהסתובבה למעלה ברום השמים וקרא שוב:

— נברא בשביל האושר. כן נברא בשביל האושר, כצפור בשביל התעופה.

אחר כך נעלם מעבר הפינה ואני עם אחי עוד עמדנו שם הרבה ופנינו בין הפצימים והבטנו פעם אל הסימטא הריקה ופעם אל רום השמים, במקום שפרשה הצפור את כנפיה לרחבה בתוך רום התכלת, בתוך המרחביה השמימית, אור השמש שפוך עליה. והיא מוסיפה להסתובב ולרחף.

ואחר כך שבנו אל פנתנו, השגנו את חכותינו ואמרנו שוב לחכות עד שנצוד איזו דגה של כסף בדלי המעופש.

אך מאיזו סיבה לא מצאנו עוד בזה קורת רוח כבתחילה. מהדלי נישא ריח רע, מעמקו אבד הסתר הפלאי, גל האשפה המואר באור השמש הפיק עצב, כאילו נתפרדה לאטמיה השונים, והמרכבה נראתה כדבר מקולקל ונפחת.

בלילה ישנו שינה בלתי נעימה, צעקנו מתוך השינה ובכינו בלי כל סיבה. אולם היתה סיבה: בחלומנו נגלו לנו פני הפינומן עיניו פעם קרות וציניות פעם מפיקות כאב נסתר.

אמא קמה וצלבה אותנו, בבקשה להגן בזה על ילדיה מהסתירה הראשונה שראו בחייהם, ושנכנסה כקוץ דוקר בתוך לבותיהם הילדותיים ולתוך מוחם.




  1. במקור המודפס: “כישבנו”, הערת פב"י.  ↩

  2. במקור המודפס: “ובצהרי”, הערת פב"י.  ↩

  3. אציל־למחצה.  ↩

  4. במקור המודפס: “השפה”, הערת פב"י.  ↩

  5. במקור המודפס: “ ונלחמתה”, הערת פב"י.  ↩

  6. במקור המודפס: “אררך”, הערת פב"י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35605 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!