¹

כמה פעמים פרסמתי דברים, המגלים את היחס האנושי הטהור של וולדימיר קורולנקו, זכרונו לברכה, אל עם ישראל בכלל ואל אנשים אחדים מישראל בפרט. דמות יקרה זו ידועה לכולנו מכבר, אבל כל פעם נופל עליה אור חדש. הנה לפני מחברת קטנה – חליפת המכתבים בינו ובין הסופר היהודי נחום כהן, שכתב רוסית בכנוי נאומוב. במכתבים האלה מתגלה מצד אחד הטרגדיות שבחיי צעיר עברי בעל כשרון, מעונה שחפת ומעונה דלות, נוספות לענוייו כיהודי מחוסר זכויות אדם, וכבעל כשרון, המטפס על במה ספרותית, ודווקא לא עברית (שאיפתם של רבים מן המשכילים בני הדור ההוא…), ומהצד השני – מדת החסד והרחמים של אדם יקר־רוח, המדריך את הסופר הצעיר, המסייע לו בפרסום פרי עטו והעומד לו בכל צרה בימי חייו הקצרים ודואג למשפחת הנספה בלא עתו. חליפת המכתבים נמשכה ארבע שנים.

נחום כהן נולד בשנת 1863 בעיירה קטנה בפלך ייקטרינוסלב בבית הורים אורתודוכסים, למד בחדר, ואחרי כן בגמנסיה רוסית בחרסון ולא גמר מפני מחלתו ויצא מהמחלקה השביעית. היה שומע שעורים בחרקוב באינסטיטוט לרפוי בהמות, וגם אותו לא גמר מפני מחלתו. אז נסע לעיירה ניקופול (אותה תאר אחרי כן בספרו “בעיר הנדחת”) ופתח שם בית־ספר. אולם מהרה נתגלה, כי הוא חולה במחלת השחפת, והיה מוכרח לנדוד לקרים, וישב ביאלטה ובסימפורופול, והתפרנס משעורים פרטיים ומעבודה ארעית בעתונים רוסית. בזמן ההוא היה כבר בעל משפחה ומצבו היה דחוק מאוד. וכל אלה השפיעו על מחלתו שתתפשט מהרה והוא מת בטרם הגיע לשנת השלושים לימי חייו (15 יוני 1893).

כארבע שנים לפני מותו, משנת 1889 ישב כהן ביאלטה וקורולנקו ישב בעיר הסמוכה קאראבי. נראה, שבזמן ההוא שלח לקורולנקו את רשימתו הקצרה “מעת לעת במחלקה השקטה”, שנדפס בעתון, ובקש ממנו חות דעתו. קורולנקו השיב לו מיד במכתב, ולימים, בהיותו ביאלטה, נכנס בעצמו אל כהן לבקרו, ובשיחתם תאר כהן לפניו את חיי היהודים בעיירה הקטנה ומצוקתם מן המשטרה הצארית. תאוריו מצאו חן בעיני קורולנקו ואמץ את לב כהן לכתוב דבריו בספר. (מזה יצא אחרי כן ספורו של כהן “בעיירה הנדחת”).

בקור זה עשה רושם גדול על כהן, כמו שנראה ממכתבו מ־1 דצמבר 1889: “לא נמצא איש, שיתן דעתו עלי כמוך. כשבאת לבקרני – דבר שלא קיויתי לו – אמרתי לך (התזכור?): זה הולם את נדיבות רוחך! לא לדבר באזניך מחמאות כונתי, אלא פשוט להגיד מה שהיה בלבי. לא בי האשם, אלא אתה היית הגורם… אני זקוק מאוד לעזרתך. אתה חיית, ראית יסוריהם של אחרים, גם בעצמך נתנסית ביסורים (מאושר!) ואנכי מפני טעמים שונים, חוץ מכעס אין־אונים, וצמאון חיים איני מרגיש כלום, והנני לעומתך – אפס! והנה אני עובד ורושם את ציור “הז’יד” (היהודי) שמצא חן בעיניך בספרי עליו. עיפתי קצת מעבודתי ואני כותב לך למען אחליף כוח… חשבתי כי ספור מחיי היהודים איש לא יחפוץ להדפיס. כך הוא מנהג השנה”.

אחרי שכתב את הספור שנזכר לעיל שלח אותו אל קורולנקו ובמכתב כתב אליו ביום 26 לחדש יאנואר 1891: “הנה ספורי. בטכניקה, כסופר מתחיל, בודאי פגמתי. הורני, למדני, — באחת: חזקני! הספור אני גדול, יגזול ממך רק שעות אחדות… קבל נא ממני את תודתי הרבה בעד זה שהתרת לי לפנות אליך לעזרה ולצפות לישועתך”…

ביום 26 במרץ 1891 השיב קורולנקו את הסיפור לכהן וכתב לו: הרעיון וסופו של הסיפור יפים מאוד אבל ההתחלה וכמה מקומות באמצע אינם טובים. לתקנו בצורה זו צריך הרבה לעבוד וגם איני מעיז לשלוח יד כל כך במלאכת אחרים. ועם זה אינו נמנע מנבאות לו כי בכלל, נעדר הוא כשרון מספר אמיתי… ואולם אם ירצה לעבד את הספור מחדש ישלחהו אליו כשהוא מתוקן ויעזור לו בכל האפשר.

על המכתב הזה השיב כהן ביום ראשון לאפריל 1891: קראתי מכתבך, יותר נכון לומר: בלעתי אותו. אפשר שאתה אינך יודע מה שסובל אני במקום נדח שכזה (אני מדבר כאיש יהודי), אם הוא רוצה להתקרב לאנשים, ללמוד להתבונן, והוא מוצא גדופים, גזלת פת לחם על ידי “חקים לפי שעה” — הכל נהפך ליסורים, ומסביב אין אף אחד אשר לב אדם לו. בודד אני, הוגה, מחפש, והכחות כלים ללא תועלת. ופתאום מכתבך שהוא מזכירני על חיים יפים יותר, על דבר בני אדם נעלים יותר ונכונות להושיט יד עזרה – כל זה הוא בשבילי הרבה מאוד אך לא ארבה דברים בזה, אף על פי שהבעת תודה היא דרישה נפשית חזקה מאוד.

כהן מדבר על דבר הקושיים שיש לו בעבודתו הספרותית. ואף על פי כן הוא רוצה לכתוב ושוב מחזיק טובה לק. שהציע לו לשוב ולשלוח לו את הספור לאחר תיקון.

ביום 23 לאוקטובר 1891 שלח כהן שנית את המתוקן לק. ובמכתבו כתב לאמר: “עשיתי כפי יכולתי… עשה נא, אדוני, בו מה שברצונך ורק תשימהו באיזה ירחון שהוא… הלא צריך אנכי שיהיה לי לכל הפחות יום אחד של אושר בחיי המלאים יסורים… סלח נא את הטון הזה. אתה קרוב ואני, למרות רצוני, שופך שיחי לפניך. ואמנם קשה לדרוש שלות הרוח וסבלנות מאדם שמשפחתו מפוזרה בין קרובים (עוד נוסף ילד שלישי שנולד לי עכשיו) ועל כל אלה מחלת השחפת שאינה נותנת לעבוד, וגם יהדות”. (כלומר חסרון זכויות – המתרגם.)

על המכתב הזה ענהו ק. שוב, כי נכון הוא לקרוא את הספור המתוקן שנית וגם להשתדל שיצא לאור. זה אנו רואים ממכתב כהן דלקמן.

יאלטה 9 פברואר 1892.

וו. ק. הנכבד! קבלתי מכתבך לפני ימים אחדים ולא יכולתי להשיב לך דבר תיכף מפני ששכבתי במטה. השיעורים אכלוני לגמרי. כאילו אור חדש נגה עלי ורגשות חדשים עודדו וחזקו את רוחי. כל הזמן הייתי אחוז חרדה, פן לא תמצא עבודתי חן בעיניך. יותר מכל הייתי מעונין שבעיניך תישר עבודתי… הרשני נא להקדיש לשמך את ספורי זה הראשון, שנכתב לפי הצעתך. יחד עם זה אבקש שתשלח לי את הפוטוגרפיה שלך, ואז אמצא ספוק גמור. שתי שנים לא נועזתי לבקש ממך, עכשיו אני מרגיש עצמי יותר קרוב אליך, אחרי ראותי יחסך אלי.

נ.ב. כמה יעבור עד שיודפס הספור? אני חולה רציני, חיי אינם מהודרים כל עיקר, נותן שעורים בזמן שאסור לי לדבר אולי יכולתי קצת לנוח!…

ביום 29 מאי 1892 כותב כהן אל ק. כדברים האלה:

אל אלהים! הלא כל מלה ומלה ומלה שהנך כותב אלי נכנסת לעומק לבי. אינני רגיל כלל ליחס חם שכזה, והנה אני מקבל מנה כל כך גדולה. הנני כצעירה חולת אהבה, קורא וחוזר וקורא את מכתבך – איך אתה מדבר ועושה הכל כל כך בפשטות! מכתבך האחרון יותר טוב עוד מן המכתב הקודם. גם אני מרגיש עצמי יותר טוב. אם היית רואה עכשיו את פני, בודאי שהיית שמח לראות את מצב רוחי.

אני מבטיחך שלא אפריע עוד מנוחתך, אבל את הבטחתי זו אפר אם לא תשלח לי את תמונתך. כבר בקשתיה ממך פעמים, ואני שב ומבקשה גם עכשיו: שלח נא!

ביום 13 בספטמבר 1892 כותב כהן אל ק. לאמר:

לפני שני ירחים כתבתי לך (אחרי קבלת התלגרמה), אחרי כן חפצתי לכתוב עוד ונמנעתי, כי לא רציתי להפריע את מנוחתך וגם המחלה עצרתני. הרופאים שוב גרשו אותי מיאלטה מפני הרטיבות לעיר סימפרופל, ששם האקלים יבש יותר, ושם אפשר שיפחת חומי. ואמנם כאן טוב לי יותר והתחלתי לכתוב עוד ספור. הטיפוסים מענינים מאוד ודורשים הרבה חומר. אנכי סומך על עזרתך, שהבטחת לי מאז לעמוד תמיד לימיני. הנה ספטמבר… עוד מעט יבוא דצמבר (בו הובטח, כי ספורי² יצא לאור) — ולבי סואן. הופעת ספורי וקבלת מכתבך (מענה על המכתב הזה) בודאי יעודד אותי. וכאשר אקבל שכר סופרים תהיה לי האפשרות להמשיך את עבודתי הספרותית. בבקשה לענות לי…

ביום 28 ספטמבר 1892 כתב קורולנקו לכהן לאמר: עסקים רבים של עניני משפחתי מונעים ממני את היכולת לעתים לדייק בחליפות מכתבים. סלח נא. ע"ד התמונה אני זוכר, אבל עדיין לא הצטלמתי. כשאצטלם אשלחנה אליך. מסטאסיוליביץ (עורך הירחון, “ציר אירופה”) לא קבלתי עוד מכתב. אבל אני בטוח בדייקנותו ובאוקטובר בודאי יופיע ספורך. לא יאוחר.

מובן, כשתגמור (את הספור השני) תשלחהו אלי; אשמח לקרוא אותו ולהנחותך בעצתי. תן דעתך לתיאור: הקיצור (מבלי לחסר מהתוכן), הצמצום, והעיקר הבהירות של כל מחשבה וכל צייר – זה דרוש, וזהו מה שחסר לכתחילה בספורך הראשון.

ואחרי כל אלה הנני מאחל לך כל טוב. בקרוב תטעם נועם של הופעת החבור הראשון בדפוס. אני זוכר עוד את ריח הדפוס שנדף מתוך הגליונות של חבורי הראשון. זה אמנם מצדי זכרונות משעממים, אבל זכור נא את עצתי: אל תבטח הרבה על פי ההצלחה הראשונה, את תכנית חייך תתכן על יסודות אחרים. אנכי רואה את עצמי כעוזר בחבורך הראשון. בוא אני בטוח ושמח אני בהצלחתך יחד עמך; אך יחד עם זה אני רוצה להרחיק ממך יסורים, שהם רגילים לבוא אחרי הצעדים הראשונים.

ביום 11 בנובמבר 1892 כתב כהן לקורולנקו לאמר: סוף, סוף ראיתי בעיני ממש את “שלמה” שלי (גבור הספור “בעיירה הנדחת” בדפוס, הודות לעמלך להציגו בתבנית אדם. בכל מקום שידך נגעה בספורי, רוח אהבת אדם מנשבת מתוכו, והרגשה של אמן יוצר, והשורות שהוספת בו חודרים אל הלב. אני יודע את כל הספור על פה, ובקראי בו רק חשבתי: איזה אדם הוא! איזה יחס אנושי!… נכון אני לנשק את העולם כלו: הנה ישנם בו אנשים כאלה, אמנם לא הרבה, אבל מציאותם של בני־עליה אלה מגבירה את האמונה. והנה עוד דבר: בתשיעי לנובמבר קבלתי מהמערכת 350 רובל שכר סופרים. זאת אומרת – מאה רובל בעד כל גליון…

אילו היתה יחד עם זה קצת בריאות הגוף… אבל “זהו כבר מן השמיים”…

ביום 20 נובמבר 1892 כתב קורולנקו אל כהם לאמר: "בערכו של דבר זה שאנכי, כסופר, עשיתי לך, כשם שעושים לחבר מתחיל – אתה מפריז יותר מדי; בשביל עבודה שכזו לא צריך כלל להיות אחד מבני־עליה. בגלל הגזמה שכזו שאני רואה ביחסך אל בני אדם, אתה עלול קודם כל לצלול בתוך אילוזיה, המעוררת תקוות מופרזות לטובות בעתיד, ואחרי כן לרדת ליאוש ופסימיות, שמגזימה מצד שני על המציאות הרע. סלח נא כי אנכי כאילו באתי להטיף מוסר. אל נא תטיל ספק בזה שאני דורש טובתך ומוכן לסייע לך גם בימים הבאים בעבודתך הספרותית, שהתחלת בה בהצלחה כל כך רבה. אבל אחרי שהכרתיך, כמו שנדמה לי, וכמו שמרגיש אַתה בעצמך בודאי, — רוצה הייתי להזהירך מהתפעלות מוגזמה וממרירות היאוש. אנכי מבין, כי חג לך היום, וגם אני קצת מקנא בך, שאתה מרגיש את עצמך כל כך מאושר מצעדך הראשון בספרות, אך זכור נא, חביבי, כי אחרי חג באים ימי חול, ובאה שוב העבודה עם כל קושיה ומרירותיה, ואולי גם מכשולים, וכל כיוצא בזה. אולי כדאי שתתן לנפשך קצת מנוחה ושתחליף כוח בשביל העבודה העתידה…³

הנני מחבק ידך ומברכך בכל טוב…

20 נובמבר 1892 כתב וו. קורולנקו למ. סטאסוליביץ, מו"ל ירחון “ציר אירופה”, שבו נדפס ספורו של כהן “בעיירה הנדחת”, לאמר:

אני מצדי חייב להודות לך בעד הטוב שעשית לסופר כהן. המחבר מלא שמחה וביחוד ששכר הסופרים שקבל מעל לכל השגה של מספר מתחיל. הכסף הוא אמנם רק כסף, אבל לא לעתים קרובות יקרה שהכסף יביא כל כך הרבה תועלת כמו הפעם. הסופר המסכן הוא באמת חולה, אולי לא מיואש לגמרי. עכשיו התרומם מעפר ואולי זה יעשה לו כנפים ויעודד את רוחו. לי יש סבה מיוחדת להנות ממעשיך. בהיותי ביאלטה הציע כהן לפני על פה את תמצית ספורו, ואני יעצתיו לכתבו ולפרסמו בדפוס. הוא היה מסופק, אם מכתב עתי רוסי יסכים לפרסם אותו. אני הבטחתיו שאשתדל בכל כחי שהספור יצא לאור. בעיני היה זה עלבון לחשוב כי הספרות הרוסית יודעת רק לנבל ולשקץ עם שלם… והנה אתה, אדוני, הסירות את החששות שהיינו חוששים, וצר לי שלא היה סיפק בידי לתת לך תודה פנים אל פנים בהיותי בפטרבורג. מקוה אני, שבקרוב אהיה שוב בפטרבורג ואתקן את הדבר.

משראה כהן, כי ספורו מצא חן בעיני רבים וכמה ז’ורנלים דברו בשבחו, חשב למצוא איזה מו“ל שיוציאו לאור בהוצאה מיוחדת בקוותו לקבל בעדה שכר כלשהו. והכסף היה נחוץ מאוד. מחלתו נתגברה וקשה היה לו מאוד לתת שיעורים. ונוסף לזה, אסר האינספקטור של הגימנסיה ביאלטה על תלמידיו לקבל הוראה מפי יהודי. ולפיכך פנה כהן בעצמו אל בעלי הירחונים אולי יואילו להוציא לאור את הספור הוצאה בודדת. הוא לא נועץ בתחלה עם קורולנקו כי קשה היה בעיניו להרגיז מנוחתו ולהטרידו תמיד. אולם כאשר הודיע את הדבר לקורולנקו הצטער ק. מאוד על מעשה ילדות זה, בדעתו כי אין מו”לי העתונים נוהגים להתעסק בהוצאת ספרים בודדים. קורולנקו ראה חובה לעצמו לעזור לסופר האומלל גם בדבר הזה, והוא שכתב לצרטקוב, אחד מבעלי הוצאת הספרים הטולסטואית “המתוך” ותאר לפניו את מצבו של הסופר ושבח את ספורו, וצ’רטקוב נתעורר לשלם בעד הוצאת הספר יותר מהרגיל. ונמצא גם מו"ל אחר.

*

וזה מה שכתב קורולנקו אל כהן, 15 יאנואר 1893. “עכשיו תוכל לבחור באחד המו”לים כרצונך. ולעת עתה בשורה בפי: אנשים שונים פנו אלי להודיעם מי הוא הסופר נאומוב. ואנכי לא חשבתי לחובה להסתיר את הדבר וגם הודעתים מצב המחבר כמו שהוא. היום קבלתי פתאום 70 רובל ובקשה למסרם לך בשם מבקשי טובך, וכמובן שמהרתי לעשות חפצם, בדעתי כמה אתה נצרך להם עכשיו. התחזק ואל יפול רוחך. אני שולח לך בזה את תמונתי".

כהן לקורולנקו יאלטה 7 פברואר 1893:

“אני כותב איך שהוא. כל הזמן אני במטה, ורק הבוקר הונח לי קצת. אני כל כך חלש עד שאיני יכול לשבת הרבה, הראש כאילו נתרוקן לגמרי, אין גם מחשבה אחת. קשה אפילו לקום, ואף על פי כן מוטיב אחד תקף אותי, ואינו נותן מנוחה. ישבתי אל השולחן וכתבתי כחצי גליון. הייתי מוכרח להפסיק… קשה… כלו הכוחות. מתי יבוא הסוף לזה? ברכני נא בהצלחה…”

באותו זמן כתב ק. לד"ר ש. ורמל (הוא יושב גם עכשיו במוסקבה. מלפנים עסקן צבורי, אחד היהודים הנאורים שבמוסקבה מן הימים ההם):

2 מארץ 1893 נ. נובגורוד.

אני שולח לך מכתבו של כהן, שממנו תדע את מצבו. אני חושב שעכשיו אין לדקדק שמא יתבייש (לקבל נדבה). בחפץ לב נכון אני לקבל עלי שוב את הטורח לשלוח את נדבתכם אליו, אבל יותר טוב שתשלח ישר אליו כדי לקמץ את הזמן. יפה יום אחד קודם.

ומה ששאלת, אם כדאי להוציא את הספור (של כהן) בשביל העם. הנני להגיד לך שאני באתי בענין זה לידי החלטה גמורה: כל מה שהוא טוב – טוב בשביל העם. הגיע הזמן להרחיק לגמרי את המשפט הקדום ולבלתי הלעיט עוד את העם מוץ רוחני ודברי מוסר האמורים בשפה רפה, ספורי תינוקות על אכרים טובים ורעים על הרע שבחיי הכרך ועל הטוב שבחיי הכפר, אעפ“י ששם הם גוועים ברעב… לדעתי, הייתי משנה את שם הספור, ובמקום “בעיירה נדחת” הייתי קורא פשוט “ז’ידים”. ידע הקורא על מה מדובר בו וכאשר יקראהו יבין יותר. אם יהיה הספור נפוץ הרבה – איני יודע… אבל אין ספק שספורו של כהן יהיה דבר יקר באוצר הספרות. ולדעתי, זהו העיקר”.

*

ושוב כותב ק. אל הד"ר ש. ורמל. 22 אוגוסט 1893. “…נודע לי, כי הסופר נ. כהן מת (15 יוני 1893 בייקטרינוסלב) והשאיר את משפחתו בדלות נוראה… אנכי נמצא עכשיו בחוץ לארץ (הוא היה אז באמריקה – המתרגם) ואולם רוצה אני לחשוב, כי אדוני ימשיך, כמו בחיי כהן, את עבודתו לעורר את הנדיבים לסייע למשפחה האומללה…”

*

קורולנקו פנה אל הסופר גורבונוב־פוסאדוב (7 נובמבר 1894) ושלח לו את כל כתבי נ. כהן והוסיף: “אני חושב, כי הכשרון הזה, אשר כבה באבו, ראוי למצבה לא גדולה זו. עזרני נא להקימה. אם יש צורך בביאור, הנני לכתוב הקדמה קצרה. וזה יביא תועלת למשפחה.”

מערכת “המתוך” לא מצאה אפשרות להדפיס כל כתבי המנוח והסתפקה בהוצאת הספור “בעיירה נדחת” (בפעם הראשונה בשנת 1895, ואח"כ בהוצ' שניה בש' 1898 ביחד עם עוד ספור אחד).

ב

יצא לאור הכרך השני של מכתבי וו. קורולנקו הנוגעים לחיי החברה, בעריכת בתו נ. קורולנקו וחברתה א. קריבינסקי (עבריה). בין המכתבים ישנם כאלה הנוגעים ליהודים, ואותם אני בא לפרסם כאן.

המכתב השני נשלח לפילוסוף ההומניסטי הרוסי וו. סולוביוב (1853־1900) בתשובה על מכתבו:

בשנת 1890 עלה על לב סולוביוב להוציא לאור מחאה קולקטיבית של סופרים מפורסמים ומלומדים נגד שלילת זכויות היהודים ונגד ההסתה המתנהלת בדפוס באופן שיטתי. הוא שלח את המחאה שחיבר בעצמו אל וו. קורולינקו בצירוף הדברים האלה:

“הנני שולח לכ' את המחאה של הסופרים והמלומדים ובבקשה לחתום עליה; חושב אני למותר להרבות דברים על דבר הערך שיש לחתימת אחד מבעלי הכשרונות היותר גדולים מהסופרים החדשים שלנו, כמו כ‘. ועל זה שכ’ בדעה אחת עמדי בענין הזה יש לי ראיה ברורה מתוך מה שכתב ב”פּבלובסקיה אוצ’רקי" שבהם הראית בעליל את כל השקר של האנטישמיות". ועל זה ענה לו קורולנקו (ב־22 אוקטובר 1890) לאמור:

מודה אני מאד לכ', שלא שכחתני מלצרף אותי בענין היפה הזה. תמיד התייחסתי בשאט נפש אל ההסתה המאוסה נגד היהודים בספרותנו. הסתה שנלותה בדברי נבלה הולכת ומתגברת אצלנו, למרות המסורת היפה שיש לנו מכבר. לפי דברי אבי אנו יוצאי ירך בספרותנו. הסתה הנלוית בדברי נבלה הולכת ומתגברת אצלנו, ולמדתי⁴. ולפיכך אפשר כי לי יותר מאשר לאחרים מובנים הרגשים של ההמון החשוך נגד היהודים. אם ההיסטוריה מצדיקה, או יותר נכון מבארת את חסרונות היהודים שנדבקו בהם ע“י השפלתם הארוכה ויסוריהם, הנה יש גם אצל העם (שלנו) היסטוריה של יסורים והשפלות, שבהן השתתפו היהודים⁵. אלה הם שני לוחמים, כל אחד בכלי משחית מיוחד בחשק של שלילת זכויות ודעות נפסדות שנצטברו בעמים השונים. והיסורים שהיו נחלת שני הלוחמים רק הועילו להגדיל את מדורת השנאה. אני יודע גם כן שבחברה שהיא כולה מחולחלה ע”י הפּרינציפּים של ניצול האחד נגד חברו היהודים מצטיינים בהכשרה מיוחדת (וזהו מפני שההיסטוריה הכריחה אותם ללכת בדרך זו) ומשתמשים בפרינציפים האלה עד קצה ההגיון שלהם. אך אם לההמון החשוך פחות או יותר מתלקח על ידי יצרו הרע ומכה על ימין ועל שמאל בלי בחינה – אפשר להתייחס עוד בחמלה, אבל להסתה, שהיא מעוררת לשנאת העמים, אין הצדקה לספרות השוכחת, כי אין פתרון לכל השאלות הציבוריות, מלבד משפט הצדק, והפתרונים שאין צדק ביסודם רק מרבים סכסוכים. גם את הרוצח אי־אפשר להאשים בעד מעשה שאינו אשם בו, ואין אשמה אם בה לא השתתף הרצון. ולפיכך אין להאשים את מי שהוא מפני שנולד מהורים אלה או מאחרים. וכן אין להאשים איש בעד אמונתו בדת זו או אחרת, מפני שנאמנות לדת היא מידה משובחת – אם היא לא במרמה – וראויה לתהילה. אלה הם יסודות הצדק שעליו צריך לבסס את פתרון שאלת היהודים. וגם באמת שאלת היהודים צריכה לעבוד לגמרי מן העולם. להלחם צריך נגד הרע, אבל לא נגד הלבוש. הלחמו נגד הניצול בכל גילוייו. ואם היהודים באמת מנצלים יותר מהנוצרים, אז, כמובן, הם יסבלו יותר, וזה יהיה בתור תוצאה ישרה, ואז הצדק המעניש יהיה שבע רצון. אולם עכשיו במלחמה נגד הניצול של היהודים אנו רואים ניצול של הרוסים כלפי היהודים בלי שום הצדקה ובלי שום חוק.

ואולם על דבר אחד אני רוצה לעמוד: כבודו כותב כי האנטישמיות באה אלינו מגרמניה. אמנם יודע אני את ההיסטוריה של השאלה הזאת, ועלי להגיד כי המדה הזאת (של שנאת ישראל) היא גם אצלנו מצויה במדה גדושה… ואולם זה אני מעיד בדרך אגב. ושוב פעם אני מודה לו בעד זה שנזכר על אודותי בדבר החשוב הזה, והנני מכבדו באמת..

הערת המתרגם. המחאה הזאת, שביקש סולוביוב לפרסם, לא יצאה לאור, כי הממשלה לא הרשתה.

ג

מכתב משלום־עליכם לוו. קורולינקו, (נכתב ברוסית)

ההוצאה העברית “תושיה”, שמוציאה לאור העתון “די יודישע פאלקס־צייטונג”, נגשה להוציא לאור מאסף באידיש לעזרת יהודי קישינוב שסבלו מהפוגרום. והיא מסרה לי לפנות אל גדולי הסופרים הרוסים, אולי יואילו גם הם להשתתף במצוה באופן ישר או באופן אחר. באופן ישר – רצוני לומר לכתוב מה שהוא בשביל המאסף ברוסית, ואני נכון לתרגם לאידיש; ובאופן אחר – רצוני לומר, אם תרשני לתרגם מפרי רוחך שכבר באו לדפוס. בבקשה שכזו פניתי אל ל. נ. טולסטוי והוא הבטיחני לכתוב מה שהוא בהתאמה לענין. וכך ענוני סופרים אחדם. יעני תלויה בסיפורו “המנגן העיור” שנכתב בכשרון יוצא מהכלל, ואני תרגמתי חלק ממנו, כמדומני, תרגום מוצלח – הפרקים שבהם מתוארה לידתו של המנגן העיור וימי ילדותו הראשונים, התקופה שעדיין לא הגיעה לנגינה. ולכן אני רוצה לתת לו שם “הילד העיור”, והנני מבקש מכבודו לתת לי הסכמתו בנוגע לתרגום וכן בנוגע לשינוי השם. ועוד אבקש לכתוב מה שהוא, מהשקפתו ורגשותיו ע"ד המאורע המעציב שקרה בקשינוב. מכבדו מאד, שלום רבינוביץ (“שלום עליכם”).

על זה ענה וו. קורולנקו: 17 יוני 1903 (פולטווה).

א. נ.

לעת עתה צריך להסתפק בזה שהנני נותן את הסכמתי לתרגום הפרקים הראשונים מספורי “המנגן העיור” בתרגומו. ואולם בקשתו להשתתף במאסף הגיעתני בשעה שאי אפשר לי להבטיח לכתוב איזה דבר חדש. הלואי שאוכל להשלים מה שמוטל עלי לעשות בימים הקרובים.

מה שנוגע לפוגרום הקישינובי. כמדומני שבזה אי אפשר שתהיינה שתי דעות סותרות זו את זו. הכל צריך להתלכד ולהתאחד ברגש אחד. זוהי התפרצות של הרגשה פראית. כהתפרצות הר געש, הבוקעת את הקליפה הדקה של התרבות שלנו. זה כבר לא הייתי כל כך עצוב, כמו הימים שבהם בליתי בקישינוב.

מברך אני בהצלחה את הוצאת המאסף.

הערת המתרגם: המאסף לא יצא משום מה לאור.

ד

מכתב וו. קורולינקו אל פ. ד. באטיושקוב (10 יולי 1903).

כותב אני לך בשבתי ברכבת. אתמול יצאתי מפולטווה… כמדומני שכבר כתבתי לך ע“ד נסיונותי לחוות געתי ע”ד הפוגרום הקישינובי. שני נסיונות היו: אחד שלחתי לרוסקיי וידומוסטי, ששם, כנראה, לא יידפס⁶. השני אמנם הספקתי בקושי לכתוב בשביל הירחון רוסקויע בוגאטסטווא, יצא יבש, כרות ונתוק וגם זה ספק אם יתנו לו לצאת⁷. אנכי עבדתי בשביל זה שני שבועות וחצי. התועלת היתה רק בזה, כי במשך כל הזמן לא יכולתי לחשוב בענין אחר עד ששילמתי מקצת חובי (תשלום לא שלם ולא הגון) לשאלה הכאובה הזאת. עכשיו אני מרגיש את עצמי קצת משוחרר.

שלום לכם. קורולינקו.

במכתב ב־11 בו כותב ק.:

שהייתי בקישינוב עשתה עלי רושם עגום מאד. האנטישמיות פגלה את כל החיים. יש אנשים אחדים בני תרבות שלא נתפגלו מהזוהמה הזאת, אבל השאר, כולם כמעט מנוגעים.