שדה־בוקר, י“ד בשבט תשי”ד – 18 בינואר 1954
אבדן יהדות אירופה, התעלות יהדות אמריקה ותקומת מדינת ישראל, – אלה הן התמורות הגדולות שהפכו בדורנו פני העם היהודי, חיסלו בעיות, צרכים ואפשרויות ישנים ויצרו בעיות, צרכים ואפשרויות חדשים. מחשבתה, פעולתה ומערכת כליה של ההסתדרות הציונית נתגבשו במציאות שחלפה, והן מוסיפות לפעול ברוח האינרציה כאילו לא נשתנה דבר. מבחינת הטבע האנושי אפשר להבין זאת, אבל מבחינת צרכי העם ועתידו אי־אפשר ואסור להשלים עם התאַבְּנות זו. על התנועה הציונית, אם עדיין יש בה כוח יצירה, להיזקק למציאות החדשה, לנסיבותיה, לבעיותיה ולצרכיה.
ההסתדרות הציונית כפי שהיא קיימת ופועלת עכשיו – פרחה מתוכה נשמתה ושמה נתרוקן מתכנו. אבל כל סטאטוס־קווֹ יש לו אדוקים מסיבות שונות, ולאדוקי ההסתדרות הציונית שניטל טעמה וזכות קיומה בלי אוריינטציה חדשה, יש עבר של מעשים חשובים במשך עשרות שנים. המון הציונים הוותיקים בחו"ל – ובגולה אין עכשיו כמעט אלא ציונים וותיקים, – שירתו באמונה את התנועה הציונית הרבה שנים, רבים מהם במשך עשרות שנים, ומעולם לא אמר להם איש שציונות פירושה עליה והזדהות אישית עם מפעל הגאולה בארץ, וגם לא הוטלה עליהם שום חובה אישית אחרת, חוץ מחברות בהסתדרות הציונית ותמיכה במאבקה הרעיוני והמדיני ובמפעלה ההתישבותי.
השם “ציונות” נתחדש במאה התשע־עשרה, אבל זה היה שם חדש לרעיון ישן, עתיק ומושרש בעם ישראל כל ימיו. רעיון שיבת־ציון, לא פינסקר, לא הרצל ולא איש מקודמיהם המציאוהו. חידושם – במידה שמחשבתם היתה חדשה – היה רק בנסיון לבסס הרעיון על צרכים ממשיים של היהדות בדורם ולחפש אמצעי־פעולה מעשיים להגשמתו. על לבם לא עלה כלל לדרוש מנושאי הרעיון חובת עליה אישית. הם לא יכלו לעשות זאת ולא היה צורך בכך.
הארץ היתה בידי שליטים זרים, ושערי הארץ לא היו פתוחים לעליה יהודית. או שהשערים היו נעולים לגמרי והעליה היתה אסורה, כפי שהיה הדבר בימי השלטון העותמאני, או שהשערים היו נפתחים קמעה קמעה והעליה היתה מוגבלת ומצומצמת, כפי שהיה הדבר בימי המאנדט הבריטי. פינסקר והרצל לא יכלו להעלות על לבם החשש, – שלא יהיו עולים למדינת היהודים. דאגתם היחידה היתה למצוא ארץ מתאימה להתרכזות העליה היהודית, ולאחר שהגיעו לידי מסקנה שארץ־ישראל היא הארץ היעודה, היתה מחשבתם ופעולתם מכוּונת ליצירת אפשרויות לעליה יהודית. הם הניחו, כדבר מובן מאליו, שיימצאו תמיד עולים אם רק תהיינה אפשרויות עליה. וביחוד אם תקום מדינת יהודים. הנחתם היתה נכונה בתקופה שבה חיו ופעלו, וגם לאחר כך, עד פרוץ מלחמת העולם השניה. מהותה של בעיית־היהודים בימי פינסקר והרצל היתה בעיית עם שאין לו ארץ ומדינה; הם לא העלו כלל אפשרות של מדינה יהודית שאין לה עם… לא היה ביניהם כל יסוד להניח דבר תמוה ומחריד כזה. ומטרתם, וכן מטרת התנועה הציונית, היתה הקמת מדינה לעם היהודי, – והמדינה תעשה את השאר.
בשביל נושאי הרעיון הציוני – היה בדגילה ברעיון גופו משום מהפכה ומעשה גואל. כי לרעיון זה קמו שוללים ומתנגדים קנאים ומרובים בעם היהודי, וההתנגדות באה משני צדדים שונים, סותרים זה לזה. מצד אחד התנגדו לתנועה הציונית “שלומי אמוני ישראל”, נושאי היהדות האדוקה והמסורתית. ולא מפני שהם התנגדו לתקוות הגאולה ולשיבת־ציון, אלא להיפך. הם, לא פחות מהציונים, נשאו בלבם כיסופי הגאולה והתפללו שלוש פעמים ביום לשיבת ציון, אבל הם האמינו בעומק לבם שגאולה זו תבוא שלא בדרך הטבע, מעשה נסים. ובכל נסיון מאורגן להחיש הגאולה באמצעים טבעיים ומעשיים ראו חילול השם וכפירה בעיקר, – וגם חבלה באמונת הגאולה.
מצד שני נלחמה בציונות היהדות המתבוללת, שכפרה בעצם הצורך בגאולה לאומית. לדעתם נגאל היהודי בחדלו מהיות יהודי, לפחות בחדלו מהיות יהודי במובן הלאומי, ובהידמותו בכל לעם אשר בקרבו הוא יושב. ברעיון הציוני הם ראו ערעור תקוות האֶמנציפציה (שחרור על־ידי שיווי־זכויות) ועיכוב ההידמות לגויים.
ומשום כך היה בעצם הדגילה ברעיון הציוני, כפי שנוסח על־ידי קלישר, פינסקר והרצל, משום מעשה חיובי רב.
גם אלה שאינם סבורים, כי מדינת ישראל הוקמה על־ידי ההסתדרות הציונית וחבריה בגולה, – וכותב הטורים האלה הוא ביניהם – מכירים מתוך הוקרה הזכויות המרובות שיש להסתדרות הציונית ולהמוני חבריה בחוץ־לארץ ביצירת תנאים להקמת המדינה ובמתן עזרה מוסרית, מדינית וכלכלית לישוב בארץ ולעליה שמתוכם צמחה המדינה.
ההסתדרות הציונית, זכותה לא רק בכך שניהלה המאבק הרעיוני בעם היהודי למימוש הגאולה במולדת, אלא שעמדה במערכה מדינית בינלאומית, ביחוד בתקופת המאנדט הבריטי, לפתיחת שערי הארץ ולפיתוח “הבית הלאומי”. בתקופת המאנדט היה לציונות מַען מדיני בינלאומי מסוים: ממשלת המאנדט, ודרכה – גם לחבר־הלאומים. ההסתדרות הציונית היתה לפי המאנדט הנציגות המוּכּרת של העם היהודי לשם שיתוף פעולה עם ממשלת המאנדט ולשם ייעוץ בכל הענינים הנוגעים לכינון “הבית הלאומי”.
מספר המועמדים לעליה בימים ההם היה גדול פי כמה ממספר אלה שניתן להם לעלות. כשם שאין להציג תביעה לאסיר המוחזק במאסר על־ידי השלטון – שישתחרר ממאסרו, כך לא היה צורך להציג תביעת עליה להמוני ישראל. בתביעה כזו היה משום לעג לרש.
ההסתדרות הציונית, שלה נתן המאנדט זכויות של סוכנות יהודית, שימשה מעין “מדינה בתוך מדינה”, כפי שצוין הדבר על־ידי הוועדה המלכותית של פיל. והיתה הצדקה ל“מדינה בתוך מדינה”, כי המדינה האמיתית היתה זרה, לא־יהודית, ולא רצתה וגם לא יכלה לעשות מלאכת העליה וההתישבות, והיה דרוש תחליף של ממשלה יהודית לעשות מלאכה זו.
שלוש התמורות שינו פני כל הדברים: שינו מציאות העם היהודי בגולה, שינו המציאות בארץ־ישראל, שינו גם תהליכי הגשמת הגאולה. נשמדה היהדות שציונותה היתה כרוכה ושלובה ברצון־עליה ובצורך־עליה, והציונות והעליה נתפרדו זו מזו. עם הקמת המדינה נפלה למעשה המחיצה הרעיונית בין ציונים ובין לא־ציונים, ומבדיל ביניהם רק שם בלבד. הציונים חדלו מהיות לא־ציונים. הציונים, בדיוק כלא־ציונים, רוצים להישאר בארצות מגוריהם ולהתערות בהן, הם ובניהם; והלא־ציונים רוצים כציונים בקיום מדינת ישראל ובשגשוגה. וכל עוד יש יהודים מדוכאים בגולה הזקוקים למדינת ישראל אין אף יהודי אחד הראוי לשם זה שישלול מהם הזכות לשיבת־ציון. ומדינת־ישראל חקקה חוק השבוּת – שבו נתגלמה כל התפיסה הציונית – ואין שבים…וכל האידיאולוגים והעסקנים של ההסתדרות הציונית בימינו אלה פסקו הלכה, כי שיבת־ציון אינה חובה ציונית ולא עוד אלא שבהטלת חובה זו מחסלים ההסתדרות הציונית.
נתבטל גם המען הבינלאומי למערכה המדינית של הסוכנות היהודית. אין ממשלת המאנדט – במקומה יש ממשלת ישראל, ועל פי הרגל יש עוד כמה עסקנים ציונים שעומדים במערכה מתמדת נגד ממשלה זו, אבל קשה לקיים על מערכה זאת תנועה ציונית. המוני ישראל בתפוצות, לרבות כלל הציונים, אוהבים את ממשלת ישראל ורוצים בהצלחתה.
במקום תחליף של ממשלה יהודית – בדמות סוכנות יהודית – באה מדינה יהודית ריבונית, שגאלה בתנופה צבאית אחת כל האדמות הנמצאות בגבולות מדינתה, והמשקיעה בכל שנה בפיתוח הארץ יותר משהשקיעה הסוכנות היהודית כל השנים עד הקמת המדינה. אולם הסוכנות היהודית ממשיכה בפעולתה הקודמת, כאילו לא קרה שום דבר ממחצית מאי 1948 ואילך.
לא נסתיימה המערכה המדינית; להיפך, היא הוחמרה והוחרפה. אין למדינת ישראל מתנגדים בעם היהודי, כאשר היו לפנים מתנגדים חריפים לשואפי המדינה ובוניה. אולם האויבים החיצוניים – שנאתם למדינת ישראל עכשיו יותר פעילה, יותר מסוכנת מאשר היתה אי־פעם שנאת האויבים לעליה ולהתישבות יהודית. במערכה זו עומדת מדינת ישראל, וכל העם היהודי עומד סביבה. הסוכנות היהודית אינה יכולה לנהל מערכה זו. המערכה היא גם צבאית וגם מדינית. לגבי המערכה הצבאית הכל מבינים שעל מדינת ישראל לעמוד בה. והיא עמדה בה ונצחה, אבל זה לא היה נצחון בקרב אחרון, והמדינה נתבעת לכוננות מתמדת, והעליה בכוננות זו חשובה ומכרעת אולי לא פחות מצבא־הגנה לישראל. אבל גם במערכה המדינית נשתנו פני הדברים ביסודם. מקום חבר־הלאומים תפס ארגון האומות המאוחדות. בארגון זה אין מַען בינלאומי אחד למערכה המדינית, שבה עומדת מדינת ישראל – ועל־ידיה כל העם היהודי. אין לשום מדינה מעמד מיוחד בארץ. המאנדט הוא נחלת ההיסטוריה. מדינת ישראל היא חברה שוות־זכויות־וחובות בארגון האו“ם. באו”ם יש מדינות עוינות לישראל, יש מדינות אדישות, ומדינות שוחרות ידידות לישראל. לגבי כל אחת מהמדינות האלה לא ייתכן עוד מַען יהודי אחד, כפי שהיתה הסוכנות היהודית לגבי ממשלת המאנדט. רק לקיבוצי היהודים בארצות השונות, אם הארצות הן דימוקראטיות ויש בהן דעת קהל חפשית והיהודים בתוכן הם שווי־זכויות, יש אפשרות של השפעה כאזרחי המדינה על עמדת ממשלתם באו“ם ביחס לישראל. ורק פעולה יהודית מלוכדת, של ציונים ולא־ציונים, עשויה במקרים אלה להועיל ולהיות לברכה. אין עוד בכוחם של יהודים באיזו ארץ שהיא להשפיע על ממשלה באו”ם – דרך סוכנות יהודית עולמית. בימי המאנדט יכלו יהודי פולין, דרום אפריקה, ארגנטינה, ארצות־הברית ועוד ללחוץ באמצעות הסוכנות היהודית על ממשלת המאנדט. באו“ם יש רק חברות־מדינות ואפשר להשפיע על כל חברה באו”ם – במידה שהשפעה יהודית מגעת, אך ורק על־ידי היהודים של אותה מדינה. הסוכנות היהודית לאחר תקומת ישראל היא פיקציה ואנאכרוניסם כגורם מדיני בינלאומי. הכוח המלכד והמאַחד את היהדות בגולה היא מדינת ישראל, והסוכנות היהודית בתפקידיה המדיניים הקודמים אינה משמשת כל צורך ציוני אלא פוגעת בו.
אבדן מרבית יהודי אירופה – אין לו תקנה. אין בכוח אנוש להחיות ששת מיליוני קרבנות הנאצים. אבל מספר היהודים בעולם בימינו אלה אינו קטן ממספר היהודים בעולם בסוף המאה התשע־עשרה, ורק מליון וחצי ממספר זה מרוכזים במדינת ישראל. ועומדת גם עכשיו הבעיה היהודית. בעיית קיומו, אחדותו ועתידו של העם היהודי לא נפתרה עדיין עם הקמת המדינה, ולא עוד אלא שנוספה בעיית המדינה עצמה. נשתנה הנוף הגיאוגרפי והמדיני של העם היהודי. חרבו ישובים ותיקים. צמחו ישובים חדשים, ובמרכזם הנפשי הועמדה מדינת ישראל. אבל אנו עומדים גם עכשיו בפני הבעיה היהודית הנצחית, שנתפצלה עכשיו לשתים: בעיית קיומה ועתידה של מדינת ישראל, בעיית קיומה ועתידה של היהדות בגולה.
מדינת ישראל היא חידוש מהפכני בהיסטוריה היהודית, ובעיותיה הן חדשות, כי אינה דומה מדינת ישראל בימינו למדינת ישראל בימי בית ראשון או בימי בית שני. ובעיות אלו טעונות בירור מקיף, ממַצה ומפורט.
אולם גם בעיית התפוצה שונה עכשיו ביסודה ממה שהיתה במחצית השניה של המאה התשע־עשרה – שבה נתגבשה התורה הציונית. המפנה החדש של הציונות – ההפרדה בין ציונות ועליה – מחריף בעיית התפוצה. הכוחות העֵרים בעם היהודי, שפניהם לעתיד, וכוחות אלה ישנם בשורות הציונות ומחוצה להן, מוכרחים להציג לעצמם לאור המציאות החדשה בארץ ובגולות השאלה היהודית הנושנה: לאן?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.