רקע
דוד בן־גוריון
זיקה לנצח ישראל

שדה־בוקר, כ“ח בשבט תשי”ד – 1 בפברואר 1954

כל עם ועם נאלץ לפרקים לעמוד על נפשו בפני יריביו ומשנאיו או מדכאיו. אבל העם היהודי הוא כמעט יחיד בהיסטוריה העולמית, שהמאבק על קיומו הוא לחם־חוקו כל הימים, מראשית היותו ועד היום הזה, ועד בכלל. עמים אחרים שנפל בגורלם לעמוד תקופה ממושכת בפני אויבים גדולים וחזקים מהם, – עברו ובטלו מן העולם או נבלעו בגויים אחרים. ותולדות העמים מכירות בית־קברות גדול של אומות שנכחדו ונעלמו מבמת ההיסטוריה, ביניהן רוב העמים שישראל נפגש אתם בתקופת התנ"ך.

מנת־חלקו של העם היהודי, זה קרוב לארבעת אלפים שנה, היא לעמוד על נפשו, – גם על קיומו וגם על יעודו ההיסטורי, – במאבק מתמיד ובלתי־פוסק, גם בשבתו על אדמתו וגם בלכתו בגולה. לא אחת נדמה היה, כי נסתם הגולל עליו וכבר ספדו הסופדים, ועדיין הוא עומד וקיים, ולא עוד אלא שהוא, לפחות בחלקו, מחדש נעוריו כעם ריבוני במולדתו הקדומה. אפס, מלחמת קיומו לא נסתיימה, לא בארץ ולא בגולה, והיא מחריפה והולכת. כל מי שמביט בעינים פקוחות, ללא מורך וללא אונאה עצמית, בקורות העולם ובקורות עמנו בתקופה זו, אי־אפשר שלא יכיר, כי אנו רחוקים עדיין מקץ המערכה; ועוד צפויות לעם היהודי, שנקרא ישראל, כי שׂרה “עם אלוהים ועם אנשים”, מערכות גדולות וקשות, עד שיבוא אל המנוחה ואל הנחלה, אם יש מנוחה ונחלה בהיסטוריה האנושית.

למאבק ממושך ועקשני זה יש שתי סיבות קבועות, שאינן תלויות בזמן ואינן עשויות לחלוף בנקל ובמהרה, אם יחלפו בכלל אי־פעם. הסיבה האחת היא שעם ישראל היה ונשאר עם קטן, ככתוב “כי אתם המעט מכל העמים”, וכוחו החמרי והצבאי לא עמד לו לנצח ולהכרית לזמן ממושך אויביו ויריביו, גם בשעה שישב כולו בארצו והיה עומד ברשות עצמו, וּודאי לא כשהוא נהפך לעם מפוזר בקרב העמים ותלוי בחסדי זרים.

אין העם היהודי העם הקטן היחידי בעולם. יש הרבה עמים קטנים שלוים, היושבים לבטח בארצם לאורך ימים, כעם השוויצרי, כעמים הסקנדינביים וכמה עמים קטנים באמריקה הדרומית ודומיהם. אפס, עם ישראל אינו דומה אליהם; כי הוא לא רק קטן, אלא גם שונה מכל שאר העמים.

לאמיתו של דבר שונה כל עם ממשנהו. אם שני אנשים אינם דומים איש לאחיו, גם אם הם תאומי־אחים, שני עמים לא כל־שכן. יש לכל עם יחוּד מסוים, תכונות מיוחדות ואופי ופרצוף משלו. אולי השוני של העם היהודי נבדל מהשוני של עמים אחרים. “ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ”, אמר עוד לפני שלושת אלפים שנה דוד המלך. עם ישראל אינו שונה מכל אחד העמים האחרים כשהוא לעצמו, אלא מכולם יחד. הוא ניפלה גם בתכונות ובסימנים המשותפים לכמה עמים קרובים או גם רחוקים, ואין לא הצטמדות ושיתוף־סימנים עם שום קבוצת עמים, כמו שיש כמעט לכל עם אחר בעולם. הדבר בולט במיוחד בימינו, כשרוב האומות העצמאיות יושבות יחד בארגון האומות המאוחדות. כל חבר בארגון או"ם הוא עם ריבוני ויחידה עצמאית נפרדת, אבל כמעט כל עם משתייך לאיזו קבוצה של עמים שיש ביניהם סימני־שיתוף: עמי אמריקה הלאַטינית, שיש להם דת ולשון ויבשת משותפת; עמי ערב; עמי האיסלם; העמים הסקאנדינביים; העמים הקאתוליים; העמים האנגלו־סאכּסיים; העמים הסלאביים; הגוש הסובייטי. עם ישראל בודד במועדיו, כאשר ציין זאת נביא־הגויים הקדוּם שנשלח לקלל את ישראל: “הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”. נתקיימה בנו חזות משה רבנו לפני מותו: “בּדד ינחנו” (דברים ל"ב 12), אבל לא נתקיימה בנו עדיין ברכתו מאז: “וישכון ישראל בטח בדד” (שם, לג 28). בדידותנו נמשכת, אבל בטחוננו עוד מאתנו והלאה.

היו וישנם כמה חוקרים והיסטוריונים מאומות העולם, שעינם צרה אפילו ביחודו של ישראל, והם מנסים להוכיח על יסוד כתבות מפוקפקות ממצרים ובבל הקדומות, שניתנו לפירושים שונים לכאן ולכאן, כי עם ישראל לא חידש כלום ולא היה מקורי כל עיקר, והוא קיבל כל נחלתו הרוחנית מידי אחרים. חכמים אלה לא ניסו להסביר מעולם, מדוע “היצירות המקוריות” של מצרים ובבל, שעם ישראל העתיק אותן וקרא שמו עליהן, – בעליהן נכחדו ועברו מן העולם, ולא נשארו מהם אלא מצבות גנוזות וכתובות מקוטעות, ואילו העם “המעתיק” המתפרנס מתרבות שאולה, כביכול, קיים ועומד זה אלפי שנים, ובתנאים שלא עמד בהם שום עם אחר בעולם.

אולם ברגע זה אין לנו ענין עם מקורו ואופיו של יחודו של עם ישראל, אלא עם עוּבדת יחוּדו כגורם עיקרי במלחמה הנטושה נגד ישראל לאורך כל ההיסטוריה שלו, מתקופת מצרים ועד ימינו אלה, מימי פרעה ועד היטלר ותלמידיהם השונים. “ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך, ודתיהם שונות מכל עם, ואת דתי המלך אינם עושים, ולמלך אין שווה להניחם”. בנוסחאות ובלשונות ובאידיאולוגיות שונות חוזר קטרוג זה בפי משנאינו כל הדורות, ועדיין אנו קיימים.

אבל – אַל בטחון קל, אַל אופטימיות מַשלה ומרגיעה. אפילו שלושת־ארבעת אלפים שנה אינן נצח, ומה שהיה ונתקיים אפילו הרבה הרבה שנים ודורות, – אין מן ההכרח ומן הוודאות שיתקיים גם להבא. אין אדם חי וקיים אך ורק בכוח האתמול, ואין עם ממשיך קיומו אך ורק בכוח עברו, אם גם זהו עבר גדול ורב־ימים. גם אדם וגם עם מתקיים אך ורק בכוח החיוני שבו המתחדש יום יום. יש בעבר מקור של עידוד וחיזוק, אבל מקור זה עלול ליהפך למקור־אכזב אם אינו יונק ממעין איתן וממבוע־תמיד, שמימיו שופעים ומתחדשים במעמקים בלי הרף.

עמנו עמד במשך אלפי שנים במערכות נואשות וממושכות עם מצרים ובבל, יוון ורומא, עמי הנצרות והאיסלם, – ואויבינו לא יכלו לנו. אבל נתחייב בנפשנו אם נתברך כי עובדה זאת כשהיא לעצמה מבטיחה קיומנו, ועתידנו נכון לעולם ועד. בדורנו אנו היינו עדים לשתי מהלומות איומות ואכזריות שאין להן דוגמה בתולדותינו: החנקת יהדות רוסיה והשמדת רובה של יהדות אירופה. ואם כי דווקא מיד אחרי אלה נחלנו אחד הנצחונות המופלאים בהיסטוריה האנושית: חידשנו מדינת ישראל וניצחנו כל תוקפינו הערבים – ובינתים צמח מעבר לים מרכז יהודי אדיר שלא היה בגולה כמוהו לעושר, לכוח, להשפעה וליכולת יצירה – בל נדַמה בלבנו שהגענו לחוף־מבטחים. עד היום לא יכלו לנו אויבינו, ולא נכרתנו, אבל הסכנות לקיומנו, מבפנים ומבחוץ, לא חלפו, אלא גברו, ועלינו לראות אותן בלי פחד ובלי טשטוש.

יש לעמוד לחוד על בעיותיה וסכנותיה, הפנימיות והחיצוניות, של מדינת ישראל. זהו פרק חדש לגמרי בתולדות עמנו; אין הבית השלישי דומה לבית השני או לבית הראשון, לא במבנהו הפנימי ולא בסביבתו החיצונית; צרכיה, קשייה ומשימותיה של מדינת ישראל בימינו שונים לגמרי מאלה של מדינת ישראל הקדומה, שלפני גלות בבל ולאחריה. רק על שוני אחד, – לא היחיד – יש לעמוד כאן: מדינת ישראל בימינו נוצרה כולה על־ידי יהודי התפוצות, וקיומה ועתידה תלויים לגמרי בקיומה ועתידה של היהדות בעולם. רק מוכי־סנוורים וקלי־דעת יכולים לדמות בלבם, כי מדינת ישראל כבר עומדת על תילה ועתידה נכון בידיה. לא זו בלבד שמדינת ישראל נוצרה למען העם היהודי ועל־ידיו, אלא שעתידה וגורלה תלויים בהחלט ביהדות העולמית. ומשום כך בירור בעיות קיומה של התפוצה הוא חלק אורגני מבירור בעיות המדינה. הלהג התפל והילדותי של ה“כנענים” כביכול, כאילו מדינת ישראל אין לה דבר ליהדות שבגולה אינו שווה הנייר שעליו נכתב ונדפס. מדינת ישראל לא תיכון, אם לא תיבנה גם להבא על־ידי יהדות העולם, ומדינה נבנית לא בכסף ולא בסעד מוסרי ומדיני – אלא על־ידי אנשים, ורק על־ידי אנשים, זאת אומרת על־ידי עליה. העליה הקימה את המדינה, והעליה תקיים אותה. ואם סופר יהודי אמריקאי, שעשה זמן מה בארץ, מספר לקוראים היהודים בארצו, כאילו מדינת ישראל מתנכרת לשותפות ההיסטורית של העם היהודי והיא מתבדלת ונפרדת מיהדות הגולה – אין הוא יודע מה הוא סח. וַדאי שהיהודים במדינתם לא יהיו דומים ליהודים בגולה. אילו היו דומים, – לא היה צורך ולא היה ענין בהקמת המדינה. להיות כיהודי הגולה אפשר רק בגולה, וזהו “אידיאל” מפוקפק מאוד מאוד. בישראל צמח ויקום טיפוס יהודי אחר, צמחה ותקום תרבות יהודית חדשה, נשתלה ותתפתח חברה יהודית שונה מכל מה שידענו עד היום. אבל שוני לחוד, ושיתוף־גורל היסטורי לחוד. השוני בישראל בא לקיים ולחזק השיתוף ההיסטורי. אבל סוגיה זו טעונה בירור יותר מפורט ויסודי, שאינו ענין לנידון במאמר זה.

יהדות התפוצות, השונה כל כך עכשיו מזו שלפני מאה או חמישים שנה, עומדת לפניה בכל חריפותה ודחיפותה השאלה הגורלית: התעמוד ביהדותה לאורך ימים? ומה תוכן יהדות זו? ותנועה ציונית שאינה ממַצה כל חומרתה של שאלה זו ואינו עושה מאמץ רעיוני ונפשי ורציני לענות עליה – מתכחשת לעצם מקורה ושרשה.

אילו היתה יהדות אמריקה (והוא הדין יהדות אנגליה, ארגנטינה, דרום אפריקה ושאר היהודים בארצות החפשיות) ציונית ברובה הגדול או בחלקה הניכּר, כמו שיהדות מזרח אירופה היתה ציונית, כלומר אילו ראתה עצמה מועמדת לעליה, לא היתה השאלה כל כך חריפה ודוחקת. יהודים שעומדים להצטרף למדינת ישראל, אין חשש לעתידם היהודי. אולם אלה שקוראים לעצמם ציונים באמריקה ובשאר הארצות החפשיות, – והם עושים זאת בכנות ובתום־לב, מרגישים וגם מצהירים בפומבי, מחוץ לבודדים פה ושם, כי אין הם ובניהם עומדים לעלות, וכי הם מעורים ורוצים להישאר כמעוּרים בארץ בה הם יושבים. ונשאלת, איפוא, השאלה: הישארו מעוּרים גם בזיקה לעם היהודי, הם ובניהם ובני בניהם, וכיצד?

כשההגמוניה בעם היהודי היתה ליהדות אירופה, היו שני קטבים בולטים וברורים ביהדות זו: היה קוטב אחד של יהודים מושרשים ביהדות ובהוי יהודי ורוויי מסורת וערכי רוח יהודיים; והיה קוטב שני של מתבוללים גמורים ומתנכרים מדעת ומרצון לעם היהודי ולקיומו. ביהדות אמריקה (והוא הדין ביהדות של כמעט כל שאר הארצות החפשיות בימינו) נעלמו ובטלו הקטבים. אין אידיאולוגיה לוחמת של התבוללות, אין התנכרות מדעת לעם היהודי. להיפך, כמעט שאין יהודי מתבייש ביהדותו ומסתיר אותה, ורובו הגדול של העם, מחוץ למיעוטים מחוסרי ערך (אם כי לא בלתי מזיקים), משתתף ברצון וביודעים בצערו, בסבלו, בשמחתו ובהישגיו של העם היהודי באשר הוא. השואה באירופה ותקומת ישראל נתנו אותותיהן העמוקים בהרגשתם ובחוויתם של יהודי ארצות־הברית וארצות אחרות, לרבות היהודים בגוש הסובייטי, שאינם רשאים לגלות ולהביע אשר בלבם.

עם זאת יש תהליך ממשי, בקצב פחות או יותר מהיר, של התבוללות למעשה, של היבלעות והיטמעות בתוך התרבות הזרה. המסורת הדתית, ששימשה הרבה מאות שנים חישוק רב־אונים בחיי היהודים, נתרופפה ונתערערה, ואינה אלא נחלת מיעוט. לשון הדיבור המיוחדת של מיליוני יהודי אירופה, גם “האשכנזים” וגם “הספרדים”, הולכת ודועכת בקרב בני־המהגרים בארצות שמעבר לים. היהודים בארצות אלה מתערים יותר ויותר בלשון עם הרוב ותרבותו.

וגם היהדות המסורתית, – מהו בטחונה שבניה ובני בניה יתמידו במסורת זו? וכלום אין יהדות אדוקה זו סותרת עצמה בהמשיכה לאחר קום מדינת ישראל, – לחיות בנכר? כיצד היא מתעלמת מההנחה המסורתית־הדתית, שכל הדר בחו"ל כאילו אין לו אלוה? וכיצד היא תקיים דת הבנויה כולה על מצוות התלויות בארץ? תצויין רק דוגמה קטנה אבל אופיינית ורבת־משמעות: יהודי דתי חייב להתפלל יום יום: בחורף למטר, ובקיץ לטל. מה טעם לתפילה זו באמריקה או באנגליה? האין הם עושים תפילתם ודתם פלסתר בנכר? וכלום לא תתעורר שאלה זו בלב בניהם, ולא יעמדו על הזיוף וההתכחשות שישנה בכל הדתיות הזאת? וכיצד ימנעו סכנת הטמיעה וההתבוללות האורבת לבניהם בסביבה זרה ונכריה?

נכון, אין ביהדות אמריקה אידיאולוגיה של התבוללות נוסח גרמניה של המאה התשע־עשרה. אין בריחה מהעם היהודי מדעת. אבל יש התבוללות בפועל, בחיי יום יום, ויש התערות מרצון בתרבות לא־יהודית, ובתהליך זה אין כמעט כל הבדל בין ציוני ולא־ציוני.

מנהיגי ההסתדרות הציונית פסקו בזמן האחרון הלכה מפורשת, שאין הציונות מחייבת עליה והצטרפות למדינת ישראל, וכל הדורש עליה הריהו מזיק ברשות־הרבים ומחסל ההסתדרות הציונית ר"ל. מדינת ישראל יכולה כנראה להיבנות גם בלי עליה. אבל נשאלת שאלה: המתחשבת הציונות גם עם התבוללות למעשה, עם טמיעה בתרבות לא־יהודית?

לשאלה ששאל אדם תמים אחד: מהו התוכן הרעיוני של הציונות בימינו, ומהי חובתו האישית של ציוני? – השיבו הסניגורים של הסטטוס־קוו בציונות תשובה עמוקה ורבת־תוכן: “ציוני הוא ציוני”. אבל האדם התמים יוסיף לשאול: מדוע יהיה מעכשיו צעיר יהודי, או גם קשיש שלא הספיק להיות ציוני בעבר, – לציוני לאחר שחכמי הציונות אינם יודעים להסביר לו מה זה ציוני? ומהסתכלותו בחיי הציונים יראה, שגם אין לו קשר וזיקה למדינת ישראל, לא בהוֹוה ולא בעתיד, כלומר לא לעצמו ולא לבניו, וגם בחייו באמריקה או באנגליה אינו שונה במאומה מיהודים אחרים המתבוללים בהנאה ובהתמדה בתרבות הבלתי־יהודית?

במדינת ישראל טרם הוגשם חזון הגאולה של העם היהודי, אשר בעשרות השנים האחרונות קראו לו בשם החזון הציוני; ויהדות אמריקה שהוצבה בראש היהדות בגולה, ואשר כוחה החומרי והמדיני ויכלתה היוצרת עולים על אלה של כל קיבוץ יהודי אחר שהיה אי־פעם בגולה, – אף היא אינה מובטחת כלל וכלל מטמיעה וחיסול, ביודעים ובלא־יודעים. בהיסטוריה היהודית היו כמה גילויים של כליון. היו רדיפות, היו שחיטות, היו גירושים, היו גזירות־חנק ושמד, – והיו גם מיתות־נשיקה. נקווה שהכוס אשר עברה על יהדות רוסיה ויהדות אירופה לא תגע לעולם ביהדות אמריקה וביהדות שאר הארצות החפשיות. אבל כלום אין לחשוש דווקא בארצות אלה למיתת־נשיקה, להתחסלות איטית, מתוך עקירה מודרגת של כל שרשי היהדות ומקורותיה, לאחר שאפילו הציונים הפרידו בין ציונות ובין עליה והשלימו עם ההתבוללות־למעשה המקרבת קיצה של יהדות בגולה בכל הארצות החפשיות?

כל הזכויות של ציוני אמריקה בעבר, – והן לא מעטות – לא יעמדו להם וליהדות אמריקה אם יוסיפו לדגול ברעיון התפל והריק ש“ציוני הוא ציוני”, ולא ייזקקו במציאות היהודית החדשה, גם בגולה וגם בארץ, למקורות הראשונים שמהם נובעת ציונות ראויה לשם זה; והמקור הראשון הוא – זיקה לנצח ישראל, כלומר חרדה, דאגה ושקידה לקיים עם ישראל, לשמור על אחדותו ורציפותו ההיסטורית ולהשתתף בביצוע גאולתו. לא זיקה מופשטת, אנונימית, בלתי מחייבת, אלא זיקה אישית. עם בלי אישים הוא פיקציה. רק זיקה אישית לנצח ישראל – ולוּ של מעטים, יש לה ערך, וכוחה ההיסטורי, כוחה היוצר והבונה, גדול מזיקה פיקטיבית של רבים לשם שנתרוקן מתכנו. וזיקה אישית לנצח ישראל, שיש בה ממש, לא תיתכן בלי חינוך עברי ובלי חלוציות מגשימה. ושתי התביעות, גם תביעת החינוך העברי, וגם תביעת החלוציות המגשימה מוּפנות על־ידי “רצון הקיום והגאולה של העם” לא לציונים הוותיקים, בעלי הזכויות, שגילם אינו מאפשר אף אחד משני הדברים האלה, אלא לבניהם של הציונים ולנכדיהם של היהודים החרדים לגורל עמם ועתידו. כי בהם עתיד העם. רק אלה המקבלים על עצמם המצוה האישית לתת לבניהם ולנכדיהם חינוך עברי והכשרה חלוצית, נאמנים ליעודה הגואל של התנועה הציונית, ורק ציונים כאלה זקנותם לא תבייש את ילדותם.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!