כ“א באב תשי”ד – 20 באוגוסט 1954
הקונגרס הציוני הראשון לאחר קום המדינה, שנתכנס זו הפעם הראשונה בירושלים לפני שלוש שנים, הרגיש בדבר, כי השיגרה הפרוגראמטית של השנים שעברו מאז הקונגרס הראשון בבאַזל, אינה הולמת עוד המציאות החדשה, ונעשה נסיון להגדיר מחדש תפקידה של התנועה הציונית בתקופה שלאחר קום המדינה. העסקנים הציונים הרגישו, ביודעים ובלא־יודעים, כי חלה תמורה גדולה בחיי עם ישראל ובארץ־ישראל, ואין התכנית הישנה עונה על הבעיות החדשות הכרוכות בתמורה זו.
בשלושה דברים ראה הקונגרס הירושלמי תפקידי התנועה הציונית בתקופה החדשה:
א. ביצור מדינת־ישראל.
ב. קיבוץ־גלויות בארץ־ישראל.
ג. הבטחת אחדותו של העם היהודי.
הקונגרס לא בירר אם שלושה תפקידים אלה כרוכים ותלויים זה בזה, או כל תפקיד עומד בפני עצמו, ויש לקיים האחד גם בלי משנהו. הקונגרס החסיר העיקר: הוא לא קבע מהי חובתו האישית של כל ציוני בביצוע כל אחד משלושת התפקידים האלה.
הקונגרס לא התווה הדרך הציונית לביצור המדינה, לא קבע הזיקה של ההסתדרות הציונית וחבריה לקיבוץ־גלויות ולא הגדיר מהו המעשה הציוני והחובה הציונית להבטיח אחדותו של העם היהודי.
לפני שבועות אחדים חתמה ממשלת־ישראל על אמנה עם הנהלת ההסתדרות הציונית (המכוּנה גם בשם הנהלת הסוכנות היהודית). אמנה זו מיוסדת על חוק מעמד ההסתדרות הציונית (הסוכנות היהודית) שנתקבל בכנסת לפני כשנה.
החוק והאמנה מעניקים להנהלת ההסתדרות הציונית העולמית בירושלים הסמכות לנהל פעולת עליה והתישבות במדינת ישראל ולשתף פעולה עם ארגונים יהודיים אחרים למטרות אלה. החוק והאמנה בעצם לא חידשו דבר, אלא נתנו תוקף חוקי לפעולה הקיימת של ההסתדרות הציונית (הסוכנות היהודית) בארץ. הסמכות שניתנה להנהלה הציונית מצומצמת בתחומי מדינת ישראל. צמצום זה הוא רב־משמעות כשם שהוא מחויב המציאות.
כמה עסקנים ציונים וגם כמה חברי־כנסת דרשו להכיר בהסתדרות הציונית (הסוכנות היהודית) כנציגת העם היהודי בעולם. ממשלת ישראל והכנסת דחו דרישה זו. מדינת ישראל לא הכירה בשום מעמד מיוחד של ההסתדרות הציונית בתוך העם היהודי. המדינה לא לקחה לעצמה ואינה זכאית לקחת לעצמה הסמכות לקבוע מי ייצג את העם היהודי. המדינה גם אינה יכולה לראות בהסתדרות הציונית מחיצה בינה ובין יהדות העולם.
מדינת ישראל היא יצירתו של העם היהודי כולו, ונוצרה למען העם היהודי כולו. המדינה מכירה בזכותו של כל יהודי באשר הוא, בין שהוא ציוני ובין שאינו ציוני, לעלות לארץ ולהתישב בה. בדיעבד – בין מאות אלפי היהודים שעלו ארצה בשנים המעטות שלאחר קום המדינה אחוז הציונים הוא כמעט אפסי. המדינה מכירה כמובן בזכותו של כל יהודי ושל כל גוף יהודי לעזור לבנין המדינה, לחיזוקה ולגידולה. אלפי המתנדבים שבאו מיותר מחמישים ארצות בכל חמשת חלקי תבל להשתתף במלחמת הקוממיות היו ברובם הגדול לא חברי ההסתדרות הציונית. והעזרה הכספית והמדינית שהוגשה באחווה יהודית אמיתית למדינה כל השנים האלה – באה מכל חוגי היהדות, מחוץ לקבוצות קטנות מחוסרות־ערך של שונאי־ציון. בתולדות העם היהודי לא היה כמעט אף מפעל אחד שליכד כל כך סביבו כל העם היהודי כמדינת ישראל.
כל צעד מכוּון או עשוי להוציא יהודים שאינם חברים בהסתדרות הציונית מכלל העם היהודי ומכלל עזרה ישירה למדינה או מכל מגע ישיר אתה – אינו אלא סילוף שרירותי של יעוד המדינה ומהותה, – כיצירת העם וכנכס העם.
הקונגרס הציוני עצמו שנתכנס בירושלים לאחר קום המדינה, הכריז כי “מדינת ישראל קמה כפרי כיסופי דורות לתקומה במולדת, בכוח בונים וחלוצים, בדם מגינים ולוחמים, מימי “השומר” ועד צבא־הגנה לישראל, ובעזרת העם היהודי ברחבי תבל. והיא (המדינה) הביטוי העליון לרצון העם היהודי לגאולה, ובה מתגלמת השותפות היוצרת בין כל חלקי העם”.
הציונים וההסתדרות הציונית – אם הם ממלאים תפקידם כראוי – אינם אלא חלוציו ומתנדביו של העם היהודי, נושאי שאיפתו ההיסטורית לגאולה לאומית ואנושית. הם פועלים למען העם היהודי, אבל לא במקומו, וכל יהודי יש לו חלק בעבר האומה ובעתידה.
ומשום כך קבעו החוק והאמנה מעמדה של ההסתדרות הציונית אך ורק בתחומי המדינה, ולא בעם.
המדינה העניקה להסתדרות הציונית סמכות לנהל פעולת עליה והתישבות, מפני שזוהי ההסתדרות היהודית העולמית היחידה שיש לה זכויות היסטוריות גדולות בהפעלת רעיון הגאולה, ובטיפוח מפעלי העליה וההתישבות בארץ, ויש לה המסורת, הנסיון והמנגנון בהנהלת מפעלים אלה, כאשר אין לשום הסתדרות יהודית אחרת.
אבל אין להתעלם מהעובדה שאפילו בפעולה זו בתוך מדינת ישראל, אין ההסתדרות הציונית עושה מלאכתם של חבריה בלבד, אלא מקיימת שליחותם של כל היהודים, כציונים וכלא־ציונים, העוזרים למדינת ישראל. וזוהי אולי הסיבה שההסתדרות הציונית מוסיפה להשתמש גם בשם הסוכנות היהודית, אף כי מקורו של שם זה הוא במאנדט הבריטי, ולאחר קום מדינת ישראל אין שום תוקף למאנדט. בהשתמשה בכינוי נוסף של הסוכנות היהודית מרמזת ההסתדרות הציונית, כי פעולתה בארץ נעשית לא מטעם חבריה בלבד, אלא מטעם כל יהדות העולם המסייעת בפועל למדינת ישראל, ובמתן סיוע זה אין הבדל בין ציוני ובין לא־ציוני.
אין איפוא לראות במעמד ובאמנה ואף לא בהנהלת העליה וההתישבות בארץ תכנה ויעודה המיוחד של ההסתדרות הציונית.
לפני קום המדינה עמדה התנועה הציונית על מאבק רעיוני בעם היהודי ועל מאבק מדיני בזירה הבינלאומית. המאבק הרעיוני הפנימי היה: אם “בית לאומי” רצוי, נחוץ ואפשרי. והמאבק המדיני החיצוני היה – על זכות היהודים לעלות לארץ, לבנותה ולהיבנות בה. עם הקמת מדינת ישראל נסתיימו שני מאבקים אלה. ביום הכרזת המדינה נפסק הוויכוח הפנימי בעם היהודי, וכל היהודים, ציונים ולא־ציונים, קיבלו בשמחה ובגאווה את “הבית הלאומי” בהתגלותו כמדינה יהודית ריבונית, ומאז קום המדינה התלכדו כל היהודים בהגשת עזרה חומרית ומוסרית (כספית ומדינית) לביצור המדינה, ובעזרה זו, כאמור, אין הבדל בין ציוני ללא־ציוני.
ומאז קום המדינה – נפתחו לרווחה שערי הארץ לכל יהודי הרוצה לעלות, ופיתוח הארץ נתון בידי ממשלה יהודית, והיקפו וקצבו של הפיתוח אינו תלוי אלא ברצון היהודים וביכלתם לבנות המדינה ולהיבנות בה.
מהו איפוא היעוד המיוחד של התנועה הציונית ושל חברי ההסתדרות הציונית?
מתן עזרה חמרית ומוסרית למדינת ישראל הוא עכשיו מפעל משותף לכל העם היהודי, אחד הממעיט ואחד המרבה, ואין דווקא הממעיט לא־ציוני ואין דווקא המרבה ציוני. ברצון לראות מדינת ישראל מחוזקת ובטוחה בקיומה אין למעשה כל הבדל בין ציוני ובין לא־ציוני. נכון הדבר שעזרת העם לכל חוגיו מגיעה למדינה בצנור ההסתדרות הציונית (הסוכנות היהודית). ונשאלת השאלה: האין ההסתדרות הציונית עכשיו אלא מנגנון מתאים לריכוז עזרת העם ולהוצאה יעילה של כספיו למען העליה וההתישבות בארץ – או ההסתדרות הציונית גם עכשיו היא נושאת רעיון־גאולה הלכה למעשה, שלא נהפך עדיין לנחלת העם כולו, אף לא נחלת כל אלה המסייעים בנפש חפצה לביצור המדינה בכספם ובכוחם המדיני? היש להסתדרות הציונית שליחות מיוחדת בעם היהודי ובמדינת ישראל, שליחות הקשורה בצורך וברצון להגשים חזון היסטורי, שאינו עדיין נחלת כל יהודי, או כל מה שההסתדרות הציונית עושה, מסוגלת לעשות גם הסתדרות יהודית אחרת, משימסרו לידיה האמצעים הכספיים הנאספים עכשיו מכל היהודים למען המדינה? הקיימת ההסתדרות הציונית אך ורק בכוח עברה ובזכות עברה, או היא מוּנעת גם עכשיו בשאיפה מהפכנית ומחדשת, שרק ציונים מוכשרים ורוצים לבצעה?
בהחלטות הקונגרס הראשון לאחר קום המדינה, ואין צריך לומר שבמתן מעמד מיוחד להסתדרות הציונית במדינה – אין תשובה לשאלות אלה, ודבּריה הרשמיים של ההסתדרות הציונית מתחמקים מבעיות מטרידות אלה. ואין זו בעיית זכות קיומה של ההסתדרות הציונית. כמה וכמה ארגונים וגופים מוסיפים להתקיים בלא שום רעיון וחזון. ואין להשתומם על ארגון שעשה גדולות בימים שעברו אם הוא רוצה להמשיך בקיומו גם ללא יעוד מיוחד ולדגול בשם מקודש גם לאחר שנתרוקן מתכנו.
הבעיה המטרידה היא לא שיש הסתדרות ללא יעוד ותפקיד – אלא שיש יעוד ותפקיד ללא הסתדרות מגשימה. מדינת־ישראל לא פתרה שאלת קיומו של העם היהודי, היא אפילו לא פתרה בעיית קיומה היא. ושתי בעיות היסוד של דורנו הן כיצד להבטיח עתידו של העם היהודי וכיצד להבטיח עתידה של מדינת ישראל. רק עיוור אינו רואה סכנת כליון, שמד והשתמדות הצפויה ליהדות בגולה, גם בארצות המצוקה והאונס וגם בארצות החופש והרווחה, ואולי באחרונות יותר מבראשונות, כי מיתת־נשיקה היא הקלה והמהירה מכל המיתות שלהן נידונו היהודים בגלותם הארוכה. רק תינוק אינו מרגיש בסכנות החמורות הצפויות לקיום המדינה גופה.
יש זיקת־גורל בין שתי הבעיות הללו, שביסודן אינן אלא בעיה אחת, וגם פתרונן הוא אחד, הפתרון הציוני הקלאסי: שיבת־ציון. ופתרון זה זקוק לתנועה שתשא אותו ברמה, תהפוך אותו לשאיפה חיה, דינאמית, מחנכת, מגשימה, למפעל־חיים, אולי של כל אחד מנושאי־התנועה.
תנועה זו תשאב כוחה העיקרי לא מהמצוקה והשלילה שבגלות, אלא מהחיוב ומסיכויי היצירה שבמדינת ישראל, ותנועה זו תתבסס על שאיפה אישית ועל חינוך הבנים ליצור ולחיות חיים יהודיים ואנושיים שלמים, ללא מחיצה בין היות יהודי ובין היות אדם, במסגרת עצמאות עברית, שרק היא מאפשרת לאדם בישראל לעצב חייו וחיי עמו לפי רצונם החפשי ולפי צרכיהם ההיסטוריים.
רק תנועה ציונית כזאת יש בכוחה להבטיח עתידו של העם היהודי ושל מדינת־ישראל; ולמען טיפוחה והגברתה של תנועה ציונית כזאת – שׂוּמה על אזרחי ישראל, ובראש וראשונה על הנוער בישראל, לצוּר מדינתם כמדינת־מופת – אבן שואבת לכל בית ישראל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.