שדה־בוקר, כ“ד באב תשי”ד – 23 באוגוסט 1954
השנה מלאו חמשים שנה למות חוזה מדינת היהודים, וההסתדרות הציונית הכריזה על שנה זו כשנת הרצל.
הרעיון הציוני ימיו כימי העם היהודי, והרצל ידע שלא הוא המציא רעיון זה. גם ניתוח מצב העם היהודי בגולה כפי שנעשה על ידי הרצל במחברתו ההיסטורית, – ניתן לו ביטוי יותר מעמיק וקולע שנים רבות לפני הרצל, על ידי ד“ר ל. פינסקר בקונטרסו “אבטו־אמנציפציה”. והרצל בעצמו הודה, שאילו קרא מקודם את פינסקר לא היה כותב את “מדינת היהודים”. הרצל היה פעיל בתנועה הציונית רק זמן קצר, כשמונה שנים, כי בעודו צעיר, רק בן ארבעים וארבע, נשבר לבו ונסתלק מאתנו, ועלה בתוהו כמעט כל מה שעשה בתקופה קצרה זו למען הגשמת הציונות: הנסיון לכבוש לבו של הברון הירש ושל שאר עשירי ישראל; המו”מ עם השולטן התורכי; השיחות עם הקיסר הגרמני; המגע עם פלווה הרוסי. הצלחה מדינית יחידה היתה להרצל במו"מ עם הממשלה הבריטית: זו הגישה לו הצעת אוגנדה. אולם הציונים “הבלתי־מעשיים” דחו הצעה זו מתוך תחושה היסטורית עמוקה. הנכס הקיים היחיד שהוריש לנו הרצל היא ההסתדרות הציונית, אבל רוב ערכי התנועה הציונית לא באו מהרצל, אלא, להיפך, הרצל קיבל אותם מהתנועה הציונית, כגון הזיקה למולדת הקדומים. כפינסקר לפניו כן גם הרצל לא הציע לכתחילה דווקא ארץ־ישראל כפתרון בעיית העם היהודי. הרצל לא ידע הזיקה הנפשית העמוקה של העם היהודי לארץ אבותיו. גם ביחסו ללשון העברית – הוא היה סבור שהיהודים במדינתם יוסיפו לדבר כל אחד בלשון גלותו, כי אין להעלות על הדעת שנדבר בינינו עברית, כי “מי יודע במידה מספיקה לשון זו כדי לבקש כרטיס רכבת בעברית? איש לא יודע”, קובע הרצל בוודאות במחברתו. הרצל לא הכיר התרבות העברית והמורשה ההיסטורית של העם היהודי. הוא ראה ביהודים רק קבוצת אנשם מדוכאים ונעלבים, והוא ידע שרעיון גואל בכוחו להפוך סבל־המונים לכוח משחרר ויוצר, אבל הוא לא ידע את היהודים כעם היסטורי מושרש בעברו, מעורה בתרבותו וקשור יחד בתקוות־עולם משיחית. בעיני הרצל היו היהודים “עם אחד – על אַפו ועל חמתו, כי רק אויבינו עשו אותם לעם אחד”. הרצל לא האמין בפעולה התישבותית ובעליה לפני השגת זכויות ממלכתיות, לא החשיב מה שנעשה בארץ לפניו, והתנגד להמשך פעולה זו, מאז עמד בראש התנועה. הוא שלל פעולות “אינפילטרציה”.
אבל הרצל קנה עולמו בהיסטוריה היהודית בשתי מלים: “מדינת היהודים”. שתי מלים שנאמרו על־ידי הרצל בפשטות גאונית, באמונה עמוקה, בלהט מידבק, בכוח דינמי, הפיחו נשמה חדשה בעם היהודי, זקפו קומתו והפעילו תקווה ישנה־נושנה שהיתה נרדמת בלב העם כל הדורות. בשתי מלים אלה שמע העם בשורת־גאולה שציפה לה כל השנים, והמבשר היה ראוי לבשורה. החוזה שבה לב העם לא פחות מחזונו. הופעתו של הרצל היתה מבורכת בחן של אמן, בחכמה של מדינאי, ברצינות של הוגה דעות, בזוהר של גואל, בקסמים של מנהיג. ועוד בחייו הקצרים נהפך הרצל לאגדה חיה.
ובשורת הרצל נתאמתה: מדינת היהודים קמה.
הרצל תיאר לעצמו התגשמות הציונות בשני שלבים. תחילה – המדינה, אחר־כך – יציאת אירופה. המדינה תוקם על־ידי מו"מ עם האומות המעונינות. “ממשלות כל הארצות הנגועות באנטישמיות יביאו תועלת לעצמן אם יסייעו לנו להשיג הריבונות שאנו שואפים אליה”. – “אין אנו צריכים אלא ריבונות על שטח מסוים של כדור הארץ שיהיה רחב כל צרכו לספק דרישות האומה. את השאר נסדר בעצמנו”. אחרי היווסד המדינה, יתרכז העם היהודי במשך עשר– חמש־עשרה שנה בארצו.
המדינה לא קמה בדרך שתיאר לעצמו הרצל. קדמו להקמת המדינה – עליה והתישבות וגיבוש כוח יהודי בארץ, ואלה אשר יצרו והקימו המדינה. המלים שרשם הרצל ביומנו בקונגרס הציוני הראשון: “היום יסדתי מדינת־היהודים”, היו רשאים להגיד בזכות לא פחותה מהרצל, סלומון ושטאַמפר אשר יסדו את פתח־תקוה עשרים שנה לפני הקונגרס הציוני הראשון. בלי המפעל החלוצי של מייסדי פתח־תקוה וממשיכיהם היה הקונגרס הציוני נהפך לאפיסודה מכזיבה בהיסטוריה היהודית, ככל התנועות המשיחיות הקודמות, אשר לא נתלוו פעולות חלוציות של הגשמה ממשית. קונגרסים של יהודים היושבים ברוסיה, באוסטריה וברומניה – אין ביכלתם לייסד מדינה בארץ־ישראל. מהרצל לא נעלם סודה האמיתי של הגשמת הציונות, והוא מיצה סוד זה באימרה קצרה ושנונה: “הציונות – אמר – זהו העם היהודי בדרך”. ורק ציונים מעטים הבינו אמת תמציתית זו והסיקו ממנה כל המסקנות.
לתנועה הציונית היה כוח מוסרי להתנגד להרצל ולדחות הצעת אוגנדה, שעלה בידי המנהיג הציוני להשיג במו“מ מדיני, מאת המעצמה האדירה ביותר בעולם בימים ההם. אולם ההסתדרות הציונית ורוב עסקניה שכחו והשכיחו ההגדרה העמוקה של הציונות, כפי שניסח אותה הרצל, ובמקומו המציאו תחליף תפל, כאילו ההסתדרות הציונית היא מדינת היהודים בדרך. וזה למעלה מחמשים שנה הם משחקים ב”מדינה בדרך", ואם המשחק לא נשאר עקר לגמרי, אין זאת אלא באשר דברי הרצל על “עם יהודי בדרך”, לא היו דברים בעלמא, אלא הביעו אמת דינאמית, טראגית ויוצרת, גם יחד.
לפני הקונגרס הראשון ולאחריו היו יהודים אשר החזון הציוני היה להם לא חזון־דברים, אלא צו־חיים וגזירת־קיום, אם מתוך מצוקה חמרית ומדינית ואם מתוך שניהם גם יחד. אלה מצאו הדרך למחוז־החפץ הציוני – דרך החיים, העבודה, היצירה והמאבק בציון. ורק דרך זו הביאה אותנו למדינת ישראל.
“מדינה בדרך” – היא מליצה בטלנית, תפלה. יש רק דרך למדינה, ואלה שאין להם צורך, רצון וכוח ללכת בדרך זו מוסיפים להשתעשע ב“מדינה בדרך” כתחליף לציונות מתגשמת. ההסתדרות הציונית משולה לחבר־אנשים שקנו לעצמם כרטיסי־נסיעה למחוץ־חפץ היסטורי, אבל לא נכנסו לרכבת המובילה למחוז־חפץ זה, אלא נתישבו בקרון צמוד למקומו, והם מנפנפים כל הזמן בכרטיס־הנסיעה כביכול, ונהנים מזיו הכתובת אשר בכרטיסם. ואם בשורת “מדינת היהודים” של הרצל לא נתבדתה, – אין זאת אלא באשר נמצאו יהודים תמימי־דרך אשר נכנסו לקרונות מועדים ליציאה, וקשורים לקטר ההיסטוריה, והם בעצמם נהגו ברכבת והגיעו למחוז־חפצם.
בשנת 1904 מת הרצל ובאותה שנה החלה העליה השניה לארץ. ושנה זו היא לא רק שנת החמישים למות מבשׂר־המדינה, אלא גם שנת היובל לראשית העליה, שחייה ומפעלה היו קדושים לבנין המדינה ולהקמתה.
העליה השניה נפתחה בימי שפל ודכדוך לתנועה הציונית. עם התנדפות חלום הצ’ארטר, עם מות מייסד ההסתדרות הציונית – השתררו בתנועה רפיון־רוח, אזלת־יד ומבוכה רעיונית ומעשית. התגבר גם פולמוס אוגנדה, והוקמה הסתדרות מתחרה בהסתדרות הציונית, הסתדרות טריטוריאליסטית, שבראשה התיצב אחד מעוזריו ומקורביו המחוננים ביותר של הרצל – ישראל זאנגוויל, משורר הגיטו בלשון האנגלית. רובם של בני הישוב בארץ ובראשם אליעזר בן־יהודה נתנו ידם לרעיון הטריטוריאליסטי. כי יותר משהשתררה מבוכה בשורות התנועה הציונית – גדלה האכזבה בארץ־ישראל. קדר האופק הציוני, – וחשכו פני המיפעל הארצישראלי. משה סמילנסקי ז"ל, מוותיקי המתישבים ומראשוני החלוצים בארץ, סיכם תוצאות פעולת התישבותנו בארץ במשך מחצית היובל הראשונה, עד ראשית העליה השניה.
התנחלו אלף אכרים יהודים, עבדו אצלם שלושת אלפים פועלים ערבים. להתישבותם הוצאו תשעים מיליון פרנק, כלומר כל איכר עלה באופן ממוצע תשעים אלף פראנק זהב (כחמישים אלף ל"י!) והעסיק במושבה היהודית שלושה פועלים ערבים. מישוב זה, כפי שציין נכונה אחד־העם, לא תקום לעולם מדינה יהודית. למעשה זוהי גלות חדשה ויקרה – בארץ אבות.
בימים ההם החלה לזרום ארצה העליה השניה, עליית מעטים ובודדים, שסללו דרך חדשה לרבים, – דרך ההגשמה הנאמנה והנועזה.
אנשי העליה השניה לא חידשו תורות משלהם ולא הגו רעיונות חדשים. הם לא המציאו רעיון העליה ואפילו לא רעיון העבודה והשמירה. אף לא הצורך בתמורת המבנה הכלכלי של העם. עוד בוועידת חובבי־ציון בקאטוביץ, שנתכנסה לפני שבעים שנה, ציין ד"ר ל. פינסקר בנאום הפתיחה, כי “המעמד הנורא של העם היהודי לא ישתנה לטובה בלתי אם על־ידי שינוי מקום וארחות חיים, אם נסול להם מסילה חדשה במשלח־יד ויגיע־כפים. – כל הגויים יושבים איש על אדמתו, מרבית בני העם איכרים, – מעמל כפיהם יראו טובתם. – עלינו איפוא לחגור את שארית כוחנו לצאת למרחב, – תאחז־נא ידנו באת ומחרשה, תחת אשר החזקנו עד היום באַמת־הסוחרים ובמאזני־כנען”.
גם מייסדי פתח־תקוה, ראשון־לציון, זכרון־יעקב וראש־פינה ידעו היטב ערך העבודה לתחיית־המולדת. מאיר דיזנגוף ואהרון אייזנברג וחבריהם יסדו בארץ, חמש שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון, אגודת פועלים בשם “הארץ והעבודה”, ששמה מעיד על כיווּנה ותכניתה. ובקונטרסו ההיסטורי “מדינת היהודים” הכריז הרצל, כי “תחת דגל העבודה ישובו היהודים לארצם החדשה”. ורעיון העבודה לא היתה המצאה חדשה של העליה השניה.
היו כמובן בעליה השניה הוגי־דעות מקוריים שהעשירו מחשבת ישראל־סבא המתנער לחיים חדשים. לא כל דור בישראל זכה לענקי מחשבה עצמית כברל כצנלסון, וא.ד. גורדון. אולם חשיבותה ההיסטורית של העליה השניה היא לא ברעיונותיה החדשים – אלא במפעל־חייה ובתכונות הנפשיות של טיפוס יהודי חדש בתולדות העם.
קם אדם חדש בישראל, שראה עצמו אחראי לגורל העם, כאילו הכל תלוי אך ורק בו, וקיבל על עצמו, בלי תנאי ובלי שיור, צו ההגשמה העצמית, כצו חייו האישיים, יום יום ולילה לילה.
ובכוח יהודי חדש זה הוקם בארץ מפעל העבודה העברית בכל ענפי המשק בכפר ובעיר, ביבשה, בים ובאוויר, אשר הוא ורק הוא, הכשיר בואה של העצמאות הממלכתית היהודית.
העליה השניה יצרה דור חדש של שליחי ההיסטוריה העברית, מהפכנים ויוצרים, אשר שינה פני הישוב, חינך ממשיכים נאמנים בכל קצות הגולה, ופילס דרך לעצמאות העם ולחברה חדשה בישראל. ממשיכי העליה השניה לאחר מלחמת־העולם הראשונה הגבירו והאדירו מפעל מורי־דרכם מבני העליה השניה, ובכוח מפעל זה קמה מדינת־ישראל.
העליה השניה לא דגלה ב“תורת הרצל”. רוב המעשים שעשו בחייהם ובמותם לא נרמזו כלל בכתבי הרצל ובנאומיו. עליה לארץ בכל התנאים; הגשמה חלוצית; דיבור עברי; עבודה עצמית; טיפוח מורשת העבר; שוויון האשה ושותפותה המלאה במפעל העבודה, ההגנה והתרבות; יסוד הקבוצה והמושב; פיתוח עזרה הדדית, ועוד. כל אלה לא נמצאו ב“תורת הרצל”.
אנשי העליה השניה לא נעשו ציונים מתוך לחץ האנטישמיות, ולא שבו ליהדות לאחר היותם לציונים, אלא להיפך. הם נולדו יהודים ונתחנכו בהוי יהודי ובתרבות יהודית, אם כי שום דבר אנושי לא היה זר להם; ועם יהדותם ספגו לתוכם השאיפה והאמונה הציונית. אולם בשני דברים מרכזיים ועקרוניים ראו עצמם קרובים קרבת נפש ורעיון למחולל התנועה הציונית המדינית: בלהט למדינה יהודית ובאמונה במדינה־למופת. צוואה כפולה של הרצל – אנשי העליה השניה וממשיכיהם קיבלו על עצמם להגשים בחייהם, והם רואים מבחן הציונות בנאמנות לצוואה זו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.