רקע
דוד בן־גוריון
לקראת ציונות מחודשת

שדה־בוקר, א' באלול תשי"ד – 30 באבגוסט 1954

בשנת 1900, שלוש שנים אחרי הקונגרס הציוני הראשון, היו בעולם 10.5 מיליון יהודים. מהם ישבו בארץ־ישראל כ־55.000 נפש, פחות מחצי אחוז. יותר מארבע חמישיות של העם – 8.673.000 יהודים, היו מרוכזים באירופה (82.6%): באירופה המזרחית ישבו 6,447,000 יהודים (61.4%), ובאירופה המערבית 2,226,000 (21.2%). ביבשת אמריקה גרו קצת למעלה ממיליון יהודים (פחות מעשרה אחוזים), מהם כמיליון בארצות־הברית, קצת למעלה מחמשים אלף בשאר ארצות אמריקה הצפונית והדרומית. כששה־עשר אלף ישבו באוסטרליה ובניו־זילאנד, וכשבע מאות אלף (6.6%) בארצות אסיה ואפריקה.

חמש שנים אחרי יסוד המדינה, בשנים הראשונות למחצית השניה של המאה העשרים, נמצאו בעולם 11.5 מיליון יהודים. מהם ישבו בישראל הריבונית כמיליון וחצי מיליון (13%), יותר מפי עשרים ושבעה מאשר בתחילת המאה העשרים.

באירופה נשארו רק 3.3 מיליון (28.7%), מהם 2.5 מיליון בגוש הסובייטי (21.7%) וכשמונה מאות אלף באירופה המערבית, למעלה מחציים – באנגליה. מרבית העם, קרוב לששה מיליון נתרכזו ביבשת אמריקה (51.3%), מהם בארצות־הברית בלבד כחמישה מיליון. בארצות אפריקה ואסיה נשארו כשמונה מאות אלף (6.9%).

רבע מיהדות התפוצה – יהודי הגוש הסובייטי, נקרעו בחוזק־היד על־ידי המשטר הקומוניסטי מהעם היהודי, וניטלה מהם הרשות והאפשרות להשתתף במפעלי העם היהודי ובתנועה הציונית. בברית המועצות – המחזיקה בתוכה כשני מיליון יהודים, נאסרה היציאה לארץ זה כשלושים וחמש שנים, ובארצות הגרורות, מחוץ לפולין ובולגריה, נחסמה העליה בשנים האחרונות. יהדות ארצות־הברית מהווה איפוא עכשיו למעלה משני שלישים של כל היהדות “החפשית”, במידה שהיהודים, כיהודים, מסוגלים להיות חפשים בארצות הגולה.

היהדות האירופאית, שהיתה מאות בשנים המטרופולין של העם היהודי, חדלה עכשיו להיות גורם ניכר ביהדות העולמית. לאחר החנקה רוחנית של יהדות רוסיה על־ידי המשטר הבולשביסטי ולאחר השמדה פיסית של שני שלישים של יהדות אירופה ע"י הנאצים, עבר מרכז הכובד של העם היהודי, מבחינת האיכות והחזון, למדינת ישראל, מבחינת הכמות והיכולת החמרית – ליהדות בארצות־הברית. בארצות הדוברות אנגלית (אמריקה והקהיליה הבריטית) נמצא עכשיו רובו המוחלט של העם היהודי, קרוב לששה מיליון יהודים. שינויים מהפכניים אלה במעמדה ובפיזורה של היהדות מחייבים בחינה חדשה של היסודות עליהם נשענה התנועה הציונית.

ציונות היא שם חדש שהומצא בסוף המאה התשע־עשרה על ידי מתתיהו אחר (נתן בירנבוים), כמה שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון, לשאיפה ישנה של העם היהודי, לשאיפת הגאולה שבמרכזה עומדת שיבת־ציון. לא השם ציונות קבע תכנו, אלא התוכן קבע את השם. אפשר לבטל את השם, לשנותו או גם, כפי שעושים כמה עסקנים ומנהיגים ציוניים רשמיים, לסלף משמעותו וליתן לו הוראה הפוכה מזו שניתן לו ביציקתו הראשונה ובהתקבלותו רשמית על־ידי ההסתדרות הציונית. אבל אי־אפשר לבטל שאיפת־הגאולה, שאיפת שיבת־ציון מבלי לערער קיומו של העם היהודי, גם קיומה של היהדות בתפוצות וגם של מדינת ישראל. במדינת ישראל יש אתחלתא דגאולה, אבל במדינה של מיליון וחצי מיליון יהודים אין לראות גאולת־ישראל. בלי השתתפותה המתמדת של התפוצה היהודית בבנין המדינה וביצורה, בטיפוח משקה, תרבותה ובטחונה ובגידול אוכלוסיה, – אין למדינה קיום איתן ועתיד בטוח. מיליון וחצי יהודים בלבדם לא יקימו פה משק נושא עצמו, לא יפתחו פה תרבות עברית ואנושית ראויה לישראל, וּודאי שלא יקיימו לאורך־ימים הבטחון שהוא תנאי־קיום למדינה ולתושביה. בלי מדינת ישראל ובלי שאיפת־הגאולה ככוח מחנך ומגשים ביהדות כולה – אין עתיד ליהודי התפוצה בימינו. מעולם לא ארבה ליהדות סכנת התבוללות כבימינו אלה. בגוש הסובייטי ההתבוללות גזורה על היהודים בכוח דיקטאטורה טוטאליטרית שההיסטוריה האנושית לא ידעה כמותה גם בימי הביניים. בארצות המערב קיימת ומתגברת התבוללות בפועל גם אם אינה מלוּוָה אידיאולוגיה של התבוללות להלכה.

עד תחילת המאה הי“ט היו היהודים בכללם אדוקים בדת ובמסורת. חישוקי הדת מתרופפים בימינו בכל ארצות המערב, ורק מיעוט קטן ביהדות אמריקה, בקהיליה הבריטית ובארצות מערב אירופה עודם אדוקים בדת, שהיתה במשך מאות בשנים אחד הכוחות העיקריים שקיימו היהדות במידה שזו נתקיימה (כי בכל הדורות היתה “נשירה” לא מועטה כתוצאה מהתבוללות ומהשתמדות). מיליונים של יהודים עכשיו, – או שהם אדישים לגמרי לעניני דת, או שהדת נהפכה לטקס ריק של אמירת “קדיש” מבלי להבין פירוש המלים וביקור בסינאגוגה או ב”היכל" באחדות מהשבתות וביום הכיפורים.

בתחילת המאה העשרים, בשנת 1905, דיברו כשבעה מיליון יהודים (למעלה מששים אחוז מכל העם ) – אידיש. ועוד בשנת 1938 דיברו אידיש כ־6.8 מיליון יהודים (40.7%). בימינו שפת אידיש הולכת ודועכת. כשמונים אחוז של יהודי ארצות־הברית מדברים רק אנגלית. וגם השאר עובר לאט לאט ללשון האנגלית; הוא הדין בקהיליה הבריטית. בארצות אמריקה הלאטינית נבלעים יותר ויותר בלשון הספרדית; בצרפת ובמושבותיה – בלשון הצרפתית; בברית־המועצות – בלשון הרוסית. ואידיש חדלה להיות לשונם של היהודים האשכנזים, ואין לה כל תקווה להאריך־ימים. ואם כי בארצות מעבר לים, שבהן נמצא עכשיו רוב מנינה ורוב בנינה של יהדות התפוצה, אין כמעט אידיאולוגיה הלוחמת להתבוללות, כפי שהיתה קיימת בגרמניה ובכמה ארצות מערב אירופה במאה התשע־עשרה, – הרי ההתבוללות היא עובדה מעשית הנובעת מאורח־החיים, מהרווחה והחירות המדינית שבארצות אלו, וביודעים ובלא־יודעים היא מתפשטת וכובשת, ובלי זיקה לשאיפת־הגאולה, שבסיסה היא מדינת ישראל גדלה, מקרינה ומושכת – צפויה ליהדות ברוב ארצות הגולה סכנת כליון, לא מתוך רדיפות וגזירות, אלא להיפך: מתוך שפע כלכלי וחופש מדיני. בלשוננו קוראים לכך מיתת־נשיקה.

אין זה מקרה שכמעט כל עסקני ההסתדרות הציונית הם בני ששים ומעלה, ומחשבתם היהודית והציונית נתגבשה בסוף המאה התשע־עשרה או בתחילת המאה העשרים, – כשהעם היהודי (והעולם כולו) היה שונה בתכלית ממה שהוא עכשיו, והתנועה הציונית ינקה ממקורות שיבשו עכשיו כמעט לגמרי עם חורבנה של יהדות אירופה.

בתקופת הרצל היתה התנועה הציונית תנועה של יהודי אירופה, והאידיאולוגיה הציונית היתה בנויה על המציאות האירופאית. ביהדות זו היו שני טיפוסים ציוניים שונים זה מזה בצביונם הרוחני, בזיקתם היהודית ובמקורות היניקה של ציונותם. טיפוס אחד, – שהרצל בעצמו היה נציגו העליון, – היה היהודי המתבולל בארצות מערב אירופה. יהודים אלה ראו עצמם קודם כחלק אורגני מהעמים שבתוכם הם יושבים. לשון עמים אלה, תרבותם ומולדתם היתה לשונם ותרבותם ומולדתם של היהודים המתבוללים. והם נעשו לציונים רק מתוך פגיעת־המחץ של האנטישמיות. הם פתאום נוכחו לדעת שההתבוללות היא חלום־שוא, כי העמים שבתוכם הם יושבים אינם רוצים כלל לקלוט אותם, ואם הם רוצים בחיי כבוד ובטחון עליהם להקים מדינת־יהודים או לחדש מולדת היהודים הקדומה ולהתישב בה.

לגבי יהודים אלה קדמה ציונותם ליהדותם. הם נעשו יהודים לאחר שנוכחו כי ההתבוללות לא תיתכן. הרעיון הציוני היה בשביל יהודים אלה מהפכה נפשית ורעיונית עמוקה, שלבני דורנו קשה להעריכה כראוי. הפעולה החינוכית שעשה איש כקורט בלומנפלד בקרב יהדות גרמניה – לא בתקופת היטלר, אלא בתקופת הקיסר, כשגרמניה היתה עדיין גן־עדן חמרי ותרבותי ליהודים – היא אחד מהמיבצעים המופלאים והמבורכים ביותר בתולדות יהדות הגולה. רק בכוח הרעיון הציוני הצרוף ובניגוד למסורת וללחץ של המציאות והסביבה החמרית והרוחנית, היה בלומנפלד עוקר מיטב הנוער היהודי משרשיו הגרמניים ונוטע בלבו ההכרה, שאין הוא שייך כלל לעם הגרמני, ואין התרבות הגרמנית תרבותו, ואין ארץ גרמניה ארצו ואין עתיד גרמניה עתידו אלא הוא שייך להיסטוריה היהודית ורק לה, ומורשת העבר היהודי היא מורשתו, ועתיד העם היהודי הוא עתידו, ומולדתו היא ארץ־ישראל. ושוב, רק בכוח הרעיון הציוני הצרוף, בלי כל הכרח חמרי ומדיני, יצאו טובי הנוער היהודי בגרמניה ובכמה ארצות מערב אחרות ונעשו לחלוצי העבודה וההתישבות בארץ. הטופס המופלא והבולט ביותר בין חלוצי־בחירה אלה, שבאו לעבוד בארץ לא מתוך מצוקה ולחץ אלא מתוך שפע וחירות, הוא אנצו סירני ז"ל, נצר ממשפחה עשירה ומושרשת ורבת־השכלה באיטליה. הוא ורבים שכמותו בארצות מערב אירופה הגיע לתפיסה ולהגשמה חלוצית בלי כל לחץ חיצוני, אלא אך ורק מתוך נאמנות להגיון הפנימי של רעיון־הגאולה, כפי שנשתקף והקרין מהמפעל החלוצי של העליה השניה.

שונים לגמרי במקורות־יניקתם ובצביונם הרוחני היו ציוני ארצות מזרח אירופה, רוב בנינה ורוב מנינה של התנועה הציונית. יהודי ארצות מזרח אירופה לכתחילה לא ראו עצמם כחלק מהעמים שישבו בתוכם, אם כי ישיבה זו נמשכה מאות בשנים. הם היו זרים בארצות אלו וראו עצמם כזרים. יהודים אלה הוסיפו לדבר בלשונם המיוחדת, באידיש (בארצות הבאלקאן – לאדינו); לשון תרבותם, רוחם ואמונתם היתה עברית, ובארצות מגוריהם לא ראו אלא גלות זמנית; – מושג “הגלות” לא נוצר על־ידי הציונות המודרנית; במידה ידועה הציונות היתה תולדה של מושג זה. ויהודים אלה לא קיבלו מעולם את התרחקותם והינתקותם ממולדתם העתיקה כגזירה עולמית, ולא חדלו מעולם מלקוות ולצפות לשוב אליה “קוממיות”. רעיון הגאולה פעם בלבם כל הדורות, וכל תפילותיהם, שיריהם וחייהם הרוחניים היו ספוגים תקוות הגאולה. הרעיון הציוני המודרני לא היה בשבילם אלא אקטואליזציה של תקווה ושאיפה ישנה. יהודים אלה לא חזרו ליהדות לרגל ציונותם, כהרצל וחבריו במערב, אלא להיפך, הם הגיעו לציונותם מתוך יהדותם. הציונות היתה בעצם גלומה כל הימים בהכרתם ובהרגשתם היהודית, וחיבת־ציון והציונות לא באו אלא להפעיל שאיפה פאסיבית, רדומה, אבל עמוקה בנפש העם.

חלוצי יהדות זו הניחו היסודות להתישבות המחודשת בארץ, הקימו הישוב העצמאי על משקו, תרבותו, ארגונו המדיני וכוחו הצבאי ויסדו למעשה את מדינת ישראל. הציונות לא היתה אלא שם חדש לשיבת־ציון. מחוץ למתבוללים מעטים שנמצאו גם בארצות מזרח אירופה, ומחוץ להסוציאליסטים האנטי־ציונים (רובם חברי מפלגות סוציאליסטיות רוסיות ופולניות מקרב היהודים) – לא ראו יהודי מזרח אירופה עצמם מעולם כחלק אורגני וקבוע של ארצות מגוריהם ועמיהן. ומעולם לא נתעוררה ולא יכלה להתעורר השאלה אם עליה היא התכלית העיקרית והמרכזית של הציונות; דבר זה היה ברור מאליו. השלטון בארץ נמצא בידי התורכים שאסרו לגמרי כל עליה יהודית, ואח"כ בידי הבריטים שצמצמו עליה זו, ורק מעטים בערך עלו, אבל אף ציוני אחד – לא במזרח ולא במערב אירופה – לא העלה על לבו המחשבה שציונות ועליה הן שני דברים נפרדים.

ציונות זו, ששאבה כוחה המחשבתי והמעשי, מהעובדה הניצחת שאין היהודים רוצים, יכולים וצריכים להתערות בארצות אירופה, והעליה לארץ היתה בעיקר באה מכוחה הדוחה של הגלות, – ציונות זו נכחדה ועברה מן העולם עם חורבן יהדות אירופה.

גם היום אין היהודים בכל הארצות רואים עצמם אזרחים מעורים בארצות גלותם, ועוד יש מאות אלפים יהודים בארצות שונות, בעיקר בארצות האיסלם, אבל לאו דווקא בארצות אלה, שהמצוקה והנכר הם הגורמים לציונות ולעליה. אולם בשביל רובה הגדול של היהדות בימינו, ובראש ובראשונה ליהדות אמריקה, הבסיס הנאמן לציונות – לא לסילוף שנקרא עכשיו בשם ציונות בפי עסקני ההסתדרות הציונית שאין למעשה הבדל בין חבריה לבין כל שאר ידידי מדינת ישראל, אלא לציונות המבטאה שאיפת־הגאולה של העם היהודי, שאיפה שמרכזה היא שיבת־ציון, – הוא לא הכוח הדוחה של הגלות, אלא כוחה המושך של מדינת ישראל. יהודים אלה רואים עצמם כשאר תושבי אמריקה אזרחים מעורים בארצם וחלק מהתרבות והחברה האמריקנית. ואף־על־פי־כן הם רוצים להיות יהודים. האידיאולוגיה הציונית של יהדות אירופה – אינה מתקבלת על דעתם. אין הם חוששים למצבם, להיפך, הם מרוצים ממנו. אין הם רואים עצמם בגלות, והכוח הדוחה שבגלות שעשו יהודי אירופה לציונים – לא יעשה אותם לציונים. תנועה ציונית אמיתית בארצות אלה תצמח אך ורק מכוחה המושך של מדינת ישראל, מהמאור והחזון הגנוז בגידולה ובחתירתה המוכרחת להיות מדינה למופת. רק כוח זה שיקרין מהמדינה, ובמידה שיקרין מהמדינה, עלול לשמש מקור יניקה לתנועה ציונית מחודשת, ציונות מחנכת ומלכדת העם בתפוצות ומגשימה ויוצרת בארץ.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!