שדה־בוקר, ח' באלול תשי"ד – 6 בספטמבר 1954

הננו אחת מהאומות המעטות בעולם המונות ימיהן למעלה משלושת אלפים וחמש מאות שנים, ואף אחת מהאומות העתיקות לא ראתה בחייה כל כך הרבה חליפות ותמורות כאשר ראתה האומה העברית.

מתקופה לתקופה ומארץ לארץ נשתנה העם היהודי, פשט צורה ולבש צורה, ואף על פי כן קיימת רציפות היסטורית בכל הדורות ובכל הארצות. העם שמר על השרשים מתוכם צמח וינק, ומהוּתו המיוחדת התמידה מאז היותו ועד היום.

יוצאי־מצרים ונודדי־המדבר שונים היו מכובשי כנען ומיישביה. העם המפולג לשבטים בימי השופטים ואיש כל הישר בעיניו יעשה – היה שונה מהעם שנתלכד ונתאחד תחת שלטון המלכים הראשונים. ולא הרי העם המאוחד תחת מלך אחד כהרי העם שנתפלג אחרי מות שלמה והקים מלכות יהודה ומלכות ישראל. ויש הבדל רב בין העם בימי המלכים הראשונים בשתי המלכויות ובין העם מתקופת עוזיהו המלך ואילך, לאחר שהופיעו הנביאים הגדולים: עמוס, הושע, ישעיהו, מיכה, ירמיהו ועוד; והעם היהודי מכל התקופות שמנינו, מיציאת מצרים ועד גלות בבל, לא היה דומה כלל וכלל לעם שחזר משבותו בימי זרובבל, עזרא ונחמיה וייסד הבית השני; ובימי הבית השני יש מרחק רב בין תקופת שלטון פרס ובין תקופת היוונים והחשמונאים, ואחריה תקופת ההורדוסים והרומאים. ועדיין אנו עומדים לא בסוף התמורות הגדולות בתולדות האומה אלא כמעט בראשיתן. שעבוד רומא, שתי המרידות הגדולות שנגמרו בתבוסה, ויותר מאלף ושמונה מאות שנים של נכר ונדודים; דורות של גזירות ורדיפות, שמד והשתמדות בארצות הנצרות והאיסלאם; נדידה מארץ לארץ, ממשטר למשטר, מלשון ללשון; הסתגלות מוכרחת ומתחדשת מעידן לעידן לתנאי־חיים, לאקלימים רוחניים ולמסגרות מדיניות וכלכליות חדשות בכל ארצות הפזורה בחמשת חלקי תבל; – בכל הגלגולים הממושכים והמרובים האלה, שטרם באו לקצם, נשתמר ה“אני” ההיסטורי של עמנו, לא פחות משנשתמר ה“אני” הלאומי של עמים יציבים הצמודים כל ימיהם לארצם ולתרבותם. ל“אני” יהודי זה ניתנו הגדרות שונות ומתחלפות, ובכל הגדרה יש מקצת מן האמת. אולם ההגדרות באות מן החוץ, והן משתנות לפי נסיבות הזמן והמקום. ה“אני” היהודי קיים ועומד, והוא משתלשל מדור לדור וקובע טעם הקיום והרציפות ההיסטורית של האומה.

חלק אורגני, חיוני ונצחי של “אני” זה הוא רצון־הגאולה הפועם בעם היהודי מאז היותו. שלושה מאורעות מרכזיים מתקופת הקדומים השפעתם וזכרם לא פסו עד היום הזה: יציאת מצרים, מתן תורה, כיבוש הארץ. רצון הגאולה קדם לשלשתם. עמנו גדל בילדותו בנכר ובבית־עבדים, ובלי רצון־גאולה לא היתה יציאת מצרים אפשרית, בלי רצון זה לא היו יוצאים מעבדות לחירות ולא היו כובשים הארץ היעודה. והתורה אשר עיצבה דמותו של עמנו – רצון הגאולה פועם בכל מצוותיה ויעודיה.

שני מוטיבים מרכזיים שהם אחד עוברים כחוט השני בכל ההיסטוריה ובכל הספרות שלנו: מוטיב הגאולה ומוטיב עם־סגולה, תקוות­­־עתיד לאומית ויעוד אנושי אוניברסאלי. מוטיבים אלה הם תכנה העיקרי של הנבואה העברית, תוכחתה, תביעתה, קטרוגה, איומיה, נחמתה,

“בַּיָמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא אַצְמִיחַ לְדָוִד צֶמַח צְדָקָה, וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ. בַּיָמִים הָהֵם תִּוָּשַׁע יְהוּדָה, וִירוּשָׁלֵם תִּשְׁכּוֹן לָבֶטַח” –

חזה ירמיהו נביא החורבן (לג, 15־16), וישעיהו התנבא:

“וְאָשִׁיבָה שׁוֹפְטַיִךְ כְּבָרִאשׁוֹנָה וְיוֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה, אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר־הַצֶּדֶק, קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה”

(א' 26־27).

וכשם שהתנבא ישעיהו על שלטון הצדק והתקומה הלאומית, כך התנבא על עקירת העריצות והזדון:

“וּפָקַדְתִּי עַל תֵּבֵל רָעָה, וְעַל רְשָׁעִים עֲוֹנָם, וְהִשְׁבַּתִּי גְּאוֹן זֵדִים, וְגַאֲוַת עֲרִיצִים אַשְׁפִּיל. אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז וְאָדָם מִכֶּתֶם אוֹפִיר”

(שם, י"ג 11־12).

חזון־הגאולה היה לו תמיד תוכן־משנה זה: להיות שוב עם חורין במולדת היעודה ולהיות באותו זמן עם־סגולה, המייסד עיר הצדק ובונה ציון במשפט.

שני מוטיבים אלה כשהם צמודים זה לזה חוזרים ונשנים כמעט בכל ספרי התנ"ך ובספרות החיצונית, במשנה ובמדרש, בתפילה ובשירה העברית, ועל שניהם הושתת הרעיון הציוני המודרני, שאינו אלא גלגול חדש של רעיון הגאולה העתיק.

יוצר ההסתדרות הציונית לא היה מעורה במסורת הלאומית ובספרות של עמו, אבל באינטואיציה עמוקה של חוזה היסטורי הבין הרצל, כי מדינת היהודים אשר תוקם שׂוּמה עליה להיות מדינה למופת. וכשם שהרצל לא חידש רעיון המדינה היהודית כן לא חידש רעיון המדינה למופת. במאה התשע עשרה קדם לו משה הס, מראשוני הסוציאליסטים בגרמניה. אבל גם הס לא היה הראשון. לפני שלוש מאות שנה הביע רעיון זה גדול הפילוסופים היהודים. ברוך שפינוזא לא היה יהודי מסורתי, להיפך הוא כפר בכל מסורת וסמכות דתית ובנה כל תורתו על היגיון מתימטי ואינטואיציה מיסטית. ובספרו על בקורת המקרא וחקר המדינה, שנקרא בשם “מסכת תיאולוגית־מדינית” הביע שפינוזא בטחונו המוחלט, כי העם היהודי יקים שוב את מדינתו ואלהים יבחר בו מחדש. כוונת שפינוזא ברורה: עם חידוש קוממיותו הממלכתית יהיה עם ישראל שוב עם נבחר, מורה דרך לעולם. גאון זה, שכאילו התרחק והורחק מעמו, היה אדוק ברעיון המשיחי, רעיון הגאולה שפירושה: להיות עם נגאל ועם סגולה, עם בן חורין ואור לגויים, כאשר חזה גדול נביאי הנחמה: “אֲנִי ה' קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק, וְאַחְזֵק בְּיָדְךָ, וְאֶצָּרְךָ, וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם, לְאוֹר גוֹיִם” (ישעיה מ"ב 6). ולעם הוא אומר: “וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם, לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד קְצֵה הָאָרֶץ” (שם, מ"ט 6). ועיון זה נשמע במלים יותר פשוטות בראשית ימי האומה, כשנאמר לאברהם: “לֵךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. – וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה” (בראשית י"ב, 1־3).

ביטויים וניסוחים שונים לפי רוח הזמן והמקום ניתנו במשך אלפי שנים לרעיון הגאולה. גם הנימוקים, ההסברה ואמצעי ההגשמה או נסיונות ההגשמה השתנו מזמן לזמן, אבל תוכן הרעיון ועיקרו היה קיים וקבוע בכל הלבושים המתחלפים: מדינת־יהודים ומדינה למופת, עם עצמאי ועם סגולה.

ובימינו קמה מדינת היהודים. האם הוקמה המדינה על ידי ארגון־שוקלים עולמי הנקרא בשם הסתדרות ציונית, או היא נוסדה על ידי חלוצי־הגשמה שעלו ארצה מתך חזון ומצוקה? ואולי המדינה היא יצירה משותפת של העולים ושל העם היהודי כולו? ההיסטוריה תענה על שאלה זו בזמנה. אין שאלה עיונית זו דוחקת אותנו. לפני דורנו עומדות שאלות חמורות מזו, והן תובעות תשובה למעשה, ותשובה שאינה סובלת דיחוי.

חזון־הגאולה הקים את מדינת־ישראל, אבל מדינת־ישראל טרם הקימה את חזון־הגאולה, המדינה אינה אלא אתחלתא דגאולה, וערך ההתחלה תלוי בשני תנאים: אם תתקיים לאורך ימים ויהיה לה המשך, ואם תהיה נאמנה ליעודה ההיסטורי. דבר אחד ברור כבר עכשיו לכל מי שעיניו פקוחות לתמורות בהיסטוריה: המדינה היא הציר של תקוות הגאולה וחזונה.

מימי כיבוש יהושע לא היה מאורע מהפכני כזה בתולדות עמנו. עם קום המדינה נפסק הוויכוח בעם היהודי אם מדינה יהודית רצויה או לא, אם היא אפשרית או נמנעת. המדינה קיימת. גורלה ועתידה, דמותה ומעמדה ביהדות ובעולם נתונים מעכשיו אך ורק בידי יהודים. אין עוד חיץ חיצוני, זר ואויב בין היהודים ובין ארצם הגאולה. המדינה פתחה לרווחה שערי הארץ לכל יהודי הרוצה לעלות והוא בן־חורין לעשות רצון עצמו. וריבונות יהודית מאפשרת לעם לעצב חייו כרצונו, לפי צרכיו, ברשותו, מתוך נאמנות יחידה לעצמו, לרוחו, למורשתו, לחזונו. נפלה במדינה המחיצה בין היהודי ובין האדם. אין היהודים במדינתם נתונים עוד לשתי רשויות מנוגדות ומתרוצצות: לרשות העם הזר, – בכל החיים הכלכליים, המדיניים, החברתיים וברוב עניני התרבות והרוח, בתורת אזרחים ונתינים במדינה לא־יהודית (או גם אנטי־יהודית); ולרשות עצמם – בפינה אחת קטנה ודלה היונקת רק מן העבר, כבני דת משה או כבני העם היהודי בעולם. המדינה השיבה לעם החי בתוכה שלמותו היהודית־האנושית. הרשות היהודית הריבונית חופפת על כל צרכי האדם בישראל, מעשיו ומאווייו. נתאחה במדינה הקרע העמוק שפילג בגולה חיי היהודים ונפשם, ועדיין הוא חוצה אותם ועושה שמות ביהדות. נתאחה הקרע שרושש ודילדל גם את האדם שביהודי וגם את היהודי שבאדם. חיינו נעשו שוב, כבימי תקופת התנ"ך, להוויה וחוויה אחידה ושלמה, המקפת במסגרת עברית וברוח עברית כל תכני החיים של אדם ועם, כל עלילותיו, צרכיו, שאיפותיו, דאגותיו, בעיותיו ותקוותו. במדינה נוצר לא רק ספר עברי – אלא שדה עברי, ים עברי, כביש עברי, בית־חרושת עברי, מעבדה עברית, מחקר עברי ומדע עברי העוסק בעולם ומלואו, כוח וצבא עברי, והספרות העברית והתרבות הלאומית שלנו שוב שואבת מכל מעינות הטבע והחיים המפרנסים אותנו. הרשות האחת, השלמה, הופכת כל דבר אנושי ליהודי וכל דבר יהודי לאנושי. הרשות הריבונית גם מטילה אחריות כבדה והרת־סכנות שלא ידעו היהודים בגולה: אחריות אֶכּסקלוסיבית ומלאה לגורלם ולעתידם, לקיומם ולבטחונם של היהודים במדינתם. מחיר יקר זה חייב כל עם לשלם בעד קוממיותו וריבונותו.

אבל כל אלה הם עכשיו נחלתם של מיליון וחצי יהודים בלבד – כ־13% של העם היהודי בעולם. למעלה מארבע חמישיות של העם עוד נתונים, כשהיו, לשתי רשויות, ולגבי מרבית היהודים בתפוצה הרשות היהודית מצטמקת ומידלדלת, והיהודים נבלעים יותר ויותר בסביבה ובמציאות הבלתי־יהודית הלוחצת עליהם בכוח אדיר דווקא מפני שהיא רוויה חירות, רווחה ושוויון זכויות. המורשה היהודית הערטילאית, הדלה, עומדת מול מציאות חיה, עשירה, שופעת כוח וקסם ועצמה כלכלית ותרבותית, ונמשך מאבק בין שני כוחות לא־שווים, ואין מאבק זה דומה בשום פנים למאבק שעמדה בו היהדות בארצות מזרח אירופה, וגם לא למאבק שעמדה בו היהדות החוזרת בתשובה במערב אירופה בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים. בפעם הראשונה – יהודים שאינם מתבוללים בהכרה ואינם מתביישים ביהדותם – רואים עצמם כחלק אורגני מהעולם הבלתי־יהודי שבו הם חיים.

וההיסטוריה כאילו הקדימה רפואה למכה. בכל הדורות היה ליהודים נשק יחיד במלחמת קיומם כיהודים; והנשק היה מורשת העבר, לפי מה שכל יהודי וכל קיבוץ יהודי הבין, הוקיר וקיים מורשה זו. עם קום המדינה נוצר מכשיר חדש, ואולי לא מכשיר אלא מקור־יניקה רב־אונים, שהוא גם מחוז־החפץ ההיסטורי של רצון הקיום ומטרת המאבק הממושך של העם על גאולתו.

וקיימת זיקת־גומלין חיונית בין קיום המדינה ועתידה ובין קיום היהדות העולמית ועתידה. במציאות של תקופתנו לא תתקיים היהדות בלי המדינה, כי אורבת לה סכנת התבוללות שלא מדעת, כאשר לא היתה מעולם, והמדינה לא תיכון בלי צמיחה מתמדת, צמיחה כמותית ואיכותית, מתוך העם היהודי אשר בתפוצות. עליה מכל מרכזי היהדות בעולם היא תנאי לקיומה וליעודה של המדינה, היא גם תנאי לקיום היהדות בתפוצות.

כחמשים שנה השתעשעה ההסתדרות הציונית באילוסיה שהיא “מדינה בדרך”. לאילוסיה זו היתה הצדקה מסוימת, כל עוד יהדות אירופה היתה חפשית וחיה, כי רבים מחברי ההסתדרות הציונית באירופה היו עולים בפועל או עולים בכוח, ורוב מנינה ורוב בנינה של התנועה הציונית – הציונות של יהדות אירופה, לא ראו עצמם מעורים בארצות מגוריהם, אף כי ישבו בהן מאות בשנים, והיו “יהודים בדרך” – מועמדים לעליה. אולם ההסתדרות הציונית בימינו אלה – מרבית חבריה בחו"ל דוגלים בהתערות מתמדת בתפוצות, מפרידים עקרונית בין ציונות ובין עליה, ומטיפים תורה זו בכינוסים “ציוניים” – ונושאים שם הציונות לשוא.

מדינת ישראל היא עכשיו התנועה הציונית, והיא נושאת חזון־הגאולה ליושבים בה ולעם אשר בגולה. בה, בכוחות החלוציים הגנוזים בתוכה, בהקרנתה המוסרית, תלויות אפשרויות העליה ומידות העליה מהארצות, שאין בהן גורם דוחה, לוחץ ודוחף לצאת. אחרי השואָה הגדולה, שהחניקה והשמידה יהדות אירופה אין העליה יכולה לסמוך עוד על גורם המצוקה, חוץ מארצות מעטות, שמספר היהודים בהן מצער, ואין בו כדי להבטיח קיום ובטחון למדינה, אף לא כדי עיצוב עם־סגולה. עליה מכל הארצות ועליה מתמדת וגדלה מכל הארצות היא שאלת־החיים למדינה וליהדות העולם גם יחד. ועליה זו תלויה בראש־וראשונה במדינה עצמה, ביכלתה, ברצונה ובכשרונה למשוך יהודים, גם אם אין להם הכרח מקומי לעקור ישיבתם.

כושרה של המדינה לשמש ככוח מושך ליהדות חפשית מותנה במאמצים מתמידים של המדינה ואזרחיה לעשות את ישראל מדינה למופת, מדינה שתהא לכבוד ולתפארת לעם היהודי, וקרנה תרום בעולם כולו.

היות מדינה למופת – אינה עוד רק מטרה סופית, גולת־כותרת של חזון הגאולה, אלא גם אמצעי־הגשמה, צורך בינים, דחוף, הכרחי, כי רק במידה שהמדינה תצליח להיות מדינה למופת תשמש אבן שואבת לכוחות יהודים מגולה מרוּוחת נטולת מצוקה.

ושוב מתאַמת כלל היסטורי גדול: האמצעי הנאמן ביותר למטרה – הוא הגשמת המטרה עצמה.