שדה־בוקר, ו' בתשרי תשי"ד – 3 באוקטובר 1954

מה בין העם בישראל ובין הישובים היהודיים בגולה? מתן תשובה לשאלה זו מחייב בירור שאלה קודמת: האם דומים כל הישובים היהודיים בגולה זה לזה? האין הבדל בין ישובי היהודים בארצות השונות? כלום יש מַכנה משותף לכל הישובים היהודיים שבגולה, ואם ישנו – מהו?

אפילו ידיעה שטחית של מצב היהדות בתפוצות מגלה הבדלים רבים, בולטים, קבועים ומשתנים מזמן לזמן, בין מצבם, צביונם וחייהם של היהודים בארצות שונות, הבדלים כמותיים ואיכותיים, הבדלים במצבם החמרי והרוחני, במעמדם המשפטי והמדיני, ביכלתם הרוחנית ובקלסתר פניהם הציבורי. והבדלים אלה נובעים בחלקם מתולדות היהודים ומסורתם באותה ארץ, ובחלקם, – חלק הארי – מהמשטר השורר במדינה וממצבה הכלכלי והתרבותי של הארץ בה יושבים היהודים.

שני המרכזים הגדולים של היהדות בימינו הם בארצות־הברית של אמריקה ובברית־המועצות. בשתי ארצות אלו מרוכזים עכשיו שבעים אחוז מכל יהדות התפוצה: חמשים אחוז בארצות־הברית, עשרים אחוז בברית־המועצות.

יהדות אמריקה היא צעירה. ואם כי היא חוגגת עכשיו 300 שנה לקיומה, הרי למעשה אינה אפילו בת מאה שנה. בראשית המאה הי“ט היו בארצות־הברית כאלפיים יהודים, ועוד בשנת 1850 לא היו בה אלא 50.000 יהודים. ההגירה לאמריקה גדלה לאחר 1880, ובסוף המאה הי”ט כבר הגיע מספר היהודים בה למיליון נפש. בסוף המחצית הראשונה של המאה העשרים היו בארצות־הברית למעלה מחמשה מיליוני יהודים.

עתיקה ממנה היהדות הרוסית, לרבות יהדות פולין, שבסוף המאה הי"ח היתה לחלק מהאימפריה הרוסית. עד מלחמת העולם הראשונה היתה היהדות הרוסית רוב מניינו ורוב בניינו של העם היהודי בעולם.

בסוף המאה השמונה־עשרה היו בעולם כשנים וחצי מיליון יהודים, מהם ישבו ברוסיה (לרבות פולין הרוסית) 800.000 – 32% מכל היהדות בזמן ההוא. בסוף המאה הי"ט נפקדו ברוסיה 5.189.401 יהודים, וכמספר הזה היה בכל שאר ארצות העולם. מספר היהודים ברוסיה הסובייטית מגיע עכשיו לשני מיליונים בערך. התמעטות היהודים ברוסיה באה בעקב ההגירה הגדולה שהחלה עוד במאה התשע־עשרה ונתגברה במאה העשרים, השתחררות פולין בסוף מלחמת העולם הראשונה, והשמדת יהודי אירופה על־ידי הנאצים ובעלי בריתם.

אולם ההבדל בין שני הקיבוצים היהודיים הגדולים בגולה אינו כמותי בלבד, אף לא הבדל הנובע מהמשטר הכללי השולט בשתי ארצות אדירות אלה: חירות דימוקראטית בזו ודיקטאטורה טוטאליטרית בזו. בשתי הארצות שורר להלכה שויון־זכויות אזרחי ומדיני, אבל למעשה מקופחת יהדות רוסיה כאשר לא היתה כמעט מעולם, חוץ מתקופות האיומות ביותר בתולדות הגולה.

ארצות־הברית, למרות המיבנה הפדראלי, היא מבחינה תרבותית ולשונית מדינה אחידה, והלשון האנגלית היא לשון המדינה והתרבות האמריקאית, של כל תושביה.

ברית־המועצות היא להלכה בדיוק ההיפך מזה: זוהי ברית עמים עומדים כאילו ברשות עצמם, וכל עם חפשי לטפח לשונו ותרבותו, וההגדרה העצמית הלאומית קבועה ומובטחת בחוקה הסטאליניסטית כאחד מעיקרי היסוד של המשטר הסובייטי.

יהדות רוסיה, כידוע, היתה במאה התשע־עשרה ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה מרכזה התרבותי והציבורי של היהדות העולמית; היא היתה מולדת הספרות העברית והיודית החדשה, וכמו כן המשען והמעין הראשי של התנועה הציונית ותנועת הפועלים היהודית. זכויות היהודים ברוסיה הצארית היו מוגבלות, ומזמן לזמן היה המשטר הצארי מארגן פרעות ביהודים. ואף על פי כן לא נדכאה אף פעם רוחם של יהודי רוסיה, והם נשאו ברמה דגלם היהודי ולחמו בעוז על זכויותיהם היהודיות והאנושיות, וגם השתתפו במלחמת עמי רוסיה על חירותם. בפברואר 1917 פרצה המהפכה הרוסית, מוּגר שלטון הצארים, ורוסיה נהפכה לריפובליקה חפשית דימוקראטית, וליהודים ניתן שויון־זכויות מלא. נדמה היה שהגיעה שעתה הגדולה של יהדות רוסיה. כל חרצובות הרשע נגדעו, הכוחות הכלואים והמדוכאים ביהדות, כמו ביתר עמי רוסיה, שוחררו, ופרץ ביהדות גל אדיר של פעילות לאומית וציונית. נתעצמו המפלגות הציוניות והוקם ארגון חלוצי אדיר של הנוער היהודי שהיה עשוי ומוכשר לחולל גדולות ונצורות בבנין הישוב בארץ ובעיצוב דמות המולדת המתחדשת. אולם חירות יהודי רוסיה לא האריכה ימים. באוקטובר 1917, כשמונה חדשים אחרי המהפכה הדימוקראטית, פרצה המהפכה הבולשביסטית תחת הנהגתם של לנין וטרוצקי, ומאז נסתם הגולל על חירות היהודים כיהודים. כל עוד חי לנין עוד ניתן רשיון לתיאטרון עברי (“הבימה”) במוסקבה, ואושר קיום ליגלי של “החלוץ”, ועוד אפשר היה ליהודים לעלות ארצה, אולם לאט לאט הודקה העניבה סביב יהדות רוסיה, – וזה עשרות שנים מנותקת יהדות זו בחוזק יד מכל העם היהודי ומהמולדת העברית שכל כך היתה קרובה ויקרה ליהודי רוסיה; נסגרו כל בתי־הספר היהודיים ברוסיה, גם העבריים וגם היהודיים. עתונים יהודיים חדלו להופיע; אין ספר עברי או יודי יוצא לאור בכל רחבי ברית־המועצות; אין יהודי יכול להשיג ספר עברי או יודי מישראל או מארץ אחרת, ואם כי לכל העמים בברית־המועצות העניק החוק זכות הגדרה עצמית, נגזרה על יהדות רוסיה מטעם המשטר הבולשביסטי כליה רוחנית. אין יהודי יכול לעלות ארצה, אינו יכול אפילו לקבל ולקרוא עתונות הארץ, אינו רשאי גם לבוא בקשרים עם השגרירות היהודית במוסקבה. “המדע” הסובייטי מפיץ בקרב העם ידיעות כוזבות, נלוזות ומשמיצות על מהוּת היהדות, על התנ"ך, על הספרות העברית והיודית, על העם היהודי, על מדינת ישראל, ואין שום מלומד יהודי או לא־יהודי רשאי לסתור “מדע” כוזב ומסולף זה, כי גם המדע בארץ זו כפוף לדיקטאטורה הטוטאליטרית, והלכות בעניני ספרות ומדע נחרצות על־ידי השליט.

לעומת זאת היהדות הצעירה והגדלה בארצות־הברית מקיימת כרצונה מוסדות חינוך, מחקר ומדע יהודיים, שאין כמותם בעולם, מחוץ למדינת ישראל. הלשון האנגלית היא חובה בכל בתי־הספר, אבל אין כל הגבלה וקושי בלימוד העברית או היודית. יהודי ארצות־הברית נקלטים יותר ויותר בלשון האנגלית, ויודית הולכת ודועכת, אבל עתונים יודיים ועבריים מוסיפים להופיע, ויש להם מאות אלפים קוראים, ואין כל מניעה וקושי מצד השלטון והמשטר להוסיף כהנה וכהנה; הלשון העברית נלמדת בכמה אוניוורסיטאות יהודיות מיוחדות משלהם ובסמינרים גבוהים ללימודי היהדות. יהודי אמריקה תופסים מקום ראשון – גם לרגל מספרם וגם לרגל עושרם והשפעתם המדינית – בעזרה חומרית ומדינית לישראל ולכל דבר וצורך יהודי בעולם. כל יהודי הרוצה לעלות ארצה – חפשי לעשות זאת, אם כי לפי שעה אין רבים ניהנים מזכות זו. אבל עליה חלוצית וכללית מאמריקה לישראל לא פסקה, אם כי לפי שעה בממד צנוע מאוד, וקיים קשר אישי אמיץ בין ישראל לבין יהדות אמריקה. מאות תלמידים יהודים באים שנה שנה מארצות־הברית ללמוד בישראל, ואלפי תיירים באים לבקר בארץ. הון יהודי בצורות שונות, הון פרטי וציבורי, זורם בלי־הפסק לישראל ועוזר לפיתוח הארץ ולקליטת העולים.

קולה של יהדות אמריקה נשמע באופן חפשי. משקלה אינו קטן בארץ הגדולה שבעולם החדש, ויהודי ארה"ב כאזרחים חפשים יכולים לעמוד – והם גם עומדים – בפני ממשלתם כשנדמה להם שמעשי ממשלתם אינם הולמים קו הצדק והתועלת של ארצם ועמם, ואין הם חייבים לענות אמן על כל דברי מלאך רע, גם אם הוא פקיד גבוה במשרד החוץ או אפילו יושב ראשונה במלכות.

וכשם שיש הבדלים חיוניים בין שני הקיבוצים הגדולים בתפוצה, כך יש הבדלים ניכרים ובולטים במצב הישובים הבינוניים והקטנים שבארצות הגולה. אינו דומה מצב היהדות במרוקו למצב היהדות בצרפת, מצב היהדות באנגליה למצב היהדות בפרס. פה עוני, לחץ, מצוקה, גיטו – וכאן שוויון, רווחה חמרית, “אמנציפציה”, הידבקות בתרבות השלטת.

אולם יש צד שווה בכל ישובי היהודים בגולה, גם בגולה העשירה, החפשית, הדימוקראטית, וגם בגולה המרודה, הדלה, המדוכאת, הטוטאליטרית. והצד השווה מתגלה בארבע עובדות־יסוד בלתי משתנות ולא נתונות לשינוי בגולה, הקובעות מצבם המיוחד של יהודי הגולה בכל הארצות ובכל התפוצות. הרצון לעקור עובדות־יסוד אלה ולשנות מצבם המיוחד של היהודים בתפוצות על־ידי התרכזות במולדת עצמאית – זהו תוכנו, מהותו ויעודו של רעיון הגאולה הפועם בלב העם היהודי בכל הדורות ובכל הארצות, ושלפני כששים שנה בערך ניתן לו השם המודרני: ציונות. בלי תוכן זה – השם ציונות נהפך למלה ריקה המכסה על רצון טמיר וכמוס, נעלם אולי גם מהכרתו של נושא הרצון, להתבולל בגויים.

מה הן עובדות היסוד הקובעות מצבם המיוחד של היהודים בגולה, עובדות גלויות וברורות לכל מי שעיניו בראשו? קודם כל – היות היהודים מיעוט תלוי בחסד הרוב. בארצות העולם הישן היו היהודים מיעוט זר, כי בכל אחת מהן היה עם מגובש מבחינה היסטורית, – בעל תרבות ולשון והיסטוריה משלו שליהודים לא היה חלק בהן, ורק לאחר ה“אמנציפציה” ניסו להידבק בלשון עם הרוב, בתרבותו ובחייו הלאומיים, כלומר להתבולל בתוכו. באה“ב¹ וכן בכל העולם החדש – אין היהודים מיעוט זר, כי כולם זרים במובן מסוים. היהודים הם מהגרים בארה”ב או בני מהגרים ככל האמריקנים – אבל הם מיעוט, אם כי לפי שעה לא המיעוט היחיד.

המיבנה החברתי־כלכלי של היהודים בגולה שונה מהמיבנה של העמים בתוכם הם יושבים. יסודו ועיקרו ורובו של כל עם – הם האכרים והפועלים. מעמדם של האכרים והפועלים אינו דומה בכל עם. יש ירוּדים, עניים, משועבדים, ויש ההיפך, אבל בכל עם הם הרוב והמשען העיקרי שעליו עומד קיום העם כולו. לא כן בקרב יהודי התפוצה. מספר היהודים היושבים על הקרקע הוא לאין ערוך קטן ממספרם בקרב עמי הרוב, ויש ארצות שאין בהן בכלל יהודים חקלאים. גם מספר העובדים היהודים הוא קטן ממספרם בעמי־הרוב, והם לרוב מרוכזים במשלוחי־יד מעטים שלא כשאר התושבים. רוב היהודים, ובכמה ארצות – כולם, הם תושבי ערים. בארצות ירודות עובדה זו מגדילה עוני היהודים ודחקם, בארצות עשירות – להיפך, מעלה רמתם התרבותית והחומרית. אבל גם פה וגם שם היא מרחיקה אותם ממקורות־החיוּת הראשוניים של כל עם וחברה, ונוטלת מתחת רגליהם קרקע מוצק ואיתן, בכל המובנים של מלים אלה.

היהודים בגולה הרוצים לקיים יהדותם – נתונים לשתי רשויות זרות או גם מתנגדות זו לזו. כאזרח וכתושב יונק היהודי מתחומי עם זר, גם בחייו החומריים וגם בחייו הרוחניים. יום יום ובאשר ילך הוא אפוּף אטמוספירה לא־יהודית, גם במקום שאין הסביבה עוינת ליהודים. הסביבה הזרה איתנה, חודרת לכל פינה וסדק, כוחה רב, אתה השלטון, המשק, החוק, המדיניות, הלשון והתרבות השלטת; היא מושכת וקוסמת ומשפיעה ביודעים ובלא־יודעים. הרצון היהודי והחיים היהודיים מתכווצים בפינה מוצנעת וצנועה, מובדלת ומחוסרת שרשים במציאות המקיפה והתקיפה, וכל יניקתה היא רק מהעבר ומהמורשה הרוחנית. ונוצרת שניות מתמידה בחיי היהודים, נעשה קרע מוחלט בין הרשות היהודית ובין הרשות האזרחית, ובכמה ארצות גם סתירה בין שתי הרשויות, כמו בברית־המועצות ובכמה מארצות האיסלם. ומכיוון שתרבות־עם אינה יצירה לשונית בלבד, ואף לא אוצר זכרונות עבר או מנהגי דת – אלא מכלול החוויה האנושית והחברתית של הכלל, חוויה ספוגה טבע, מורשה, משטר, כלכלה, חוקים, משטר ממלכתי, מאבקים ונפתולים חברתיים וציבוריים, הרי לא תיתכן כלל תרבות יהודית בגולה, אלא גיטו תרבותי בלבד. גיטו זה לובש צורה דתית, לשונית או רוחנית, אבל אין זה אלא גיטו. כלומר פינה מצומצמת ומצטמצמת בחיי הנפש של היהודי, שאין לה שרשים ומרכז־יניקה במרחבי המציאות הבלתי־יהודית השוטפת והעשירה, זו האופפת את היהודים מדעת ושלא־מדעת, ברצון ושלא־ברצון, ואין מפלט ממנה – כל זמן שחיים בתוכה.

ובגולה לא תיתכן מסגרת־כלל יהודית. ואין הדבר תלוי מהמשטר השורר בארץ, אם זה משטר טוב או רע, מדכא או לא, טוטאליטרי או שוחר חירות, ריאקציוני או מתקדם. היהודים כמיעוט כפופים למסגרת הריבונות של הכלל האזרחי, למסגרת המדינה, ועל מסגרת זו אין ליהודים, כיהודים, כל שליטה, באשר הם מיעוט.

היהודים, כיהודים, הם אבק־אדם, המנסה להידבק אחד בחברו אולי יותר משעושים זאת בני־אדם אחרים באותם התנאים, כי בני עם קשה־עורף הם, קשה־עורף מראשית היותו ועד היום הזה. והזיקה למורשה היהודית – אם זו מורשת דת, מורשת לשון, מורשת מולדת, מורשת אחווה יהודית או מורשת חזון הגאולה – היא עמוקה וחזקה מאין כמוה, והיהודים בגולה יוצרים לעצמם – לפחות בארצות החירות והדימוקראטיה – מסגרות וארגונים חפשיים לפעילות יהודית ולביטוי עצמי יהודי. אבל רק במסגרת של שלטון עצמי בתחומי ארץ מסוימת, יתכן ביטוי מלא ויצירה נורמאלית של תרבות עם.

ביודעים ובלא־יודעים נתונים היהודים בגולה לשלטון המשק, המשטר, החברה, התרבות, הלשון והנימוסים של עם הרוב. ואפילו שמירת הדת היהודית, בארצות שיש בהן חופש־דת מוחלט כמו באנגליה ובאמריקה, לא תעמוד ליהודים לקיים יהדותם ושלמותם היהודית והאנושית.

דת ישראל, בניגוד לכל דת אחרת, היא נטע ארצישראלי מובהק וקשורה בקיומה לארץ מוצאה, וחלק גדול ממצוותיה לא ניתן לקיימן בנכר אלא בארץ, ומיום שנוסדה המדינה ונפתחו שערי הארץ לרווחה לכל יהודי הרוצה לעלות – הרי כל יהודי אדוק עובר יום יום על מצוות היהדות ומפיר תורת ישראל בהישארו בגולה.

אין כל מניעה בארה"ב ובאנגליה ובקאנדה ובאורוגוואי ובכל שאר הארצות בעלות מסורת דימוקראטית וסובלנית, להנחיל לדור הצעיר היהודי את הלשון העברית, ואילו היתה קיימת בארצות אלו תנועה ציונית הראויה לשמה לא היה כלל נבצר ממנה להקנות לנוער היהודי יחד עם הלשון האנגלית (או הספרדית, או הצרפתית) גם הלשון העברית, ולהבטיח על־ידי כך קיום האחדות היהודית והקשר הנפשי היהודי גם למורשת העבר וגם למדינת ישראל ולתוחלת הגאולה בעתיד.

אבל גם בתנאים הטובים ביותר וברצון היהודי והציוני הנאמן ביותר אין אפשרות בגולה לקיים תרבות עברית שלמה וטבעית, באשר התרבות אינה יונקת מהלשון ומהספר ומהעבר בלבד, אלא ממכלול חיי האדם והחברה, מטבע הארץ, מהסביבה האנושית, מהיצירה המשקית, מהמשטר המדיני ומ“האקלים” האנושי, אשר בגולה אינו יהודי לפי טבעו, מסורתו, צרכיו ושאיפותיו.

ומכאן אפשר לענות על השאלה שבראש הרשימה; ההבדל בין יהדות הגולה ובין העם בישראל הוא הבדל בין מיעוט כפוף לרוב זר ובין עם עומד ברשות עצמו; בין שכבות כלכליות גמולות מאדמה ומענפי־עבודה יסודיים המתנים חיי חברה, ובין אומה מושרשת באדמתה ובכל ענפי העבודה; בין קיבוץ קרוע בפנימיותו החי בשתי רשויות מתרוצצות ורחוקות זו מזו, אם לא סותרות זו לזו, ובין עם שרוי ברשות אחת ויחידה, רשות עצמו, שאין בה הבדל וקרע בין יהודי ובין אדם; בין אבק־אדם יהודי ללא מסגרת מלכדת ובין אומה ריבונית השלטת במדינתה.

ואם יעודו של העם היהודי הוא להיות עם־סגולה, וספק אם העם היהודי היה מתקיים או יתקיים בעתיד בלי יעוּד זה – הרי קיומו של יעוד זה יתכן אך ורק במדינת היהודים. למען היות לעם־סגולה דרושים לא רק הרצון ההיסטורי והסגולות הנפשיות – אלא גם המסגרת הממלכתית שתבצע רצון האומה ותיתן לסגולות הטבועות בעם להתגלות ולהתממש מתוך חירות פנימית מלאה ומתוך משמעת ממלכתית חפשית. עם־סגולה יתכן רק במדינה־למופת. גם גורל העם היהודי כולו וגם גורל מדינת ישראל תלויים בשני אלה – שהם אחד.