שדה־בוקר, ט“ז בתשרי תשט”ו – 15 באוקטובר 1954

העם בישראל אינו מיעוט תלוי בחסדי רוב זר. הוא מושרש באדמת מולדתו. כלכלתו יונקת מכל העבודות בחקלאות, בחרושת, בבנין ובתחבורה יבשתית, ימית ואוירית. תרבותו מעורה במורשה היסטורית של ארבעת אלפים שנה ובהישגי המדע של ימינו. לשונו היא הלשון העברית שהגיעה אלינו מימי האבות. למרות הפלישה החוזרת ונשנית בתקופות שונות ובכל ארצות נדודינו של לשונות לועזות, נשארה הלשון העברית הלשון המייחדת והמאַחדת של כל הדורות וכל השבטים בעם היהודי. אין בישראל מחיצה בין היהודי ובין האדם. כל חיינו החומריים והרוחניים משולבים במסגרת אחת, כוללת ועליונה של ריבונות יהודית. אין כל גורם זר מונע עיצוב דמותה של ישראל לפי רצונה וצרכיה.

חיוב רב־משמעות זה אינו עושה עדיין את העם בישראל לעם־סגולה. לא כל עם עומד ברשות עצמו ראוי לתואר־כבוד נעלה זה. כשם שלא כל מדינה ריבונית היא מדינה למופת.

אליבא דאמת לא הגיעה עדיין מדינת ישראל אפילו למדרגה של מדינה מתוקנת. העם בישראל עודנו רחוק מהיות עם נקי מפגימות וליקויים קשים, ואַל נפחד לראות בעיניים פקוחות הקלקלות שבחיינו, במשטרנו ובהליכותינו.

עוד אין אנו מתפרנסים מיגיע כפינו בלבד. אנו תלויים עדיין במידה מדאיגה בעזרת חוץ, וטיב עבודתנו, איכותה וכמותה, אינם הולמים ומספקים צרכינו.

תלותנו הכלכלית בעזרה חיצונית – בחלקה היא מחויבת המציאות ואין בה כל פגם מוסרי או חומרי. המדובר הוא בעזרה לקליטת העליה ההמונית. קיבוץ־גלויות הוא היעוד הראשון והעליון של מדינת ישראל, והתנאי הראשון והחיוני לקיומה ולבטחונה. אין הבור מתמלא מחוליתו. ישוב של 650.000 נפש אינו יכול לקלוט עליה של 750.000 נפש בשנים ספורות, ביחוד כשהעליה היא מחוסרת־כל, נטולת־הון ועשוקת־חינוך, כאשר היתה ברובה הגדול העליה שבאה ארצה אחרי יסוד המדינה, וכאשר עלולה להיות העליה שתוסיף לבוא הנה מארצות האיסלם בצפון אפריקה וארצות אחרות, – העליה הרבתי היחידה הצפויה לנו בעתיד הקרוב. הסלידה האיסטניסית של חוגים מסויימים בישראל מעזרת העם היהודי לקליטת העליה, החוגים אשר שופרם הציבורי הוא עתון “הארץ”, אינה אלא התנגדות פחדנית ומוּסווה לעליית יהודי המזרח. זהו גלגול ארצישראלי של הפחד והזרות שגילו כמה מיהודי מערב אירופה כלפי ה“אוסט־יוּדן”. בלוח “הארץ” מקונן אחד מנושאי־כליו של מר שוקן¹ על “היהודי הרוסי אחד העם” – – – ו“בני דורו של אחד העם”, אותם האינטלקטואלים־למחצה ו“אֶכסטרנים” שנשתלטו “על החיים הרוחניים והציבוריים בארץ”, ו“שכבה קטנה מאוד של אינטלקטואלים אמיתיים (ההדגשה שלי) מאירופה המרכזית והמערבית נכנעו להם מטעמים אופורטוניסטיים”.

“האינטלקטואלים האמיתיים” של העתון “הארץ” מנסים להסביר לנו שאפשר לפתח ארץ רק מתוך חסכונות פנימיים, ויהודי המזרח צריכים להישאר במקומם כמוסיאון חי של קדמוניות ישראל בגולה. החוש הבריא של המדינה ורגש האחווה היהודית שבכל הארצות לא נשמעו לעצות האינטלקטואליות של “השכבה הקטנה” מאירופה המרכזית והמערבית, – ושערי ישראל נפתחו לרווחה לעליית יהודי הארצות הנחשלות והירודות, והיהודים במערב דווקא הושיטו בנפש חפצה וביד נדיבה עזרתם הנאמנה לקליטת המוני ישראל הדווּיים והמרוששים ועשוקי־החינוך. ויש יסוד להניח שהשערים יישארו פתוחים גם לשאר הגלויות המרודות, כשם שיהיו פתוחים לעליית יהודי המערב. ולמען קליטת עליה זו לא רק מותר אלא חובה גדולה היא לגייס עזרה מהחוץ.

אולם כל סיוע זר שאינו הכרחי לקליטת העולים – אין לו כל הצדקה מוסרית וכלכלית. הוא כרקב לישראל, ויש לעקרו מן השורש, ולו גם נצטרך לשם כך לעבוד יותר ולהוציא פחות. עלינו לזכור דברי חכמינו: “פשוט נבלה בשוק – ואל תצטרך לבריות”. אם לגבי יחיד כך – לגבי עם שלם על אחת כמה וכמה. עצמאות כלכלית, כלומר התפרנסותנו אך ורק מיגיע כפינו, היא תנאי ראשון וראשי להבראה מוסרית ולעצמאות של אמת.

גם לא הצלחנו עדיין למזג הגלויות. ואם כי ההפרשים והניגודים האמיתיים, הניגודים המעמדיים והרעיוניים, הם בתוך כל עדה ועדה, בעדות האשכנזיות והמערביות כבעדות הספרדיות והמזרחיות, הרי אין להתעלם מהעובדה המרה והמחפירה שקיימות בחוגים רבים גם מחיצות עדתיות. לפי שעה פועלים במדינה רק שני גורמים המנסים ומצליחים להתגבר על מחיצות אלו: בתי־הספר היסודיים וצבא־הגנה לישראל. בערי עולים (יפו, לוד, רמלה, באר־שבע ועוד) לומדים ילדים מכל העדות, וההבדלים העדתיים בקרב הילדים הולכים ומיטשטשים משנה לשנה. בצבא משרתים בני כל העדות על בסיס של שוויון מוחלט, ובקצונה אנו מוצאים בני כל העדות והשבטים מכל חמשת חלקי תבל יחד עם ילידי הארץ. אולם מחוץ לצבא ולבית־הספר היסודי ישנו חיץ חברתי ותרבותי בין עדות שונות. שימוש מרבית העולים בלשונות ארצות מוצאם מגביר הזרות ההדדית, והנחלת הלשון העברית לכל תושבי המדינה היא תנאי מוקדם למיזוג גלויות, לפחות בשטח הרוחני והתרבותי. היזמה של צעירי המושבים הוותיקים (נהלל, כפר ויתקין, כפר יחזקאל ועוד) ללכת למושבי העולים ולחיות עם העולים יחד – היא אולי התחלה רבת־סיכויים להתנדבות עממית יותר רחבה למען מיזוג־הגלויות.

מדינת ישראל טרם הגיעה ליציבות מדינית פנימית ולמשטר דימוקראטי יעיל ואיתן. מפלגתיות מופרזת וטוטאליטרית וריבוי מפלגות וסיעות בעקב משטר הבחירות היחסיות עושים שמות בחיינו הממלכתיים, מרבים משברים וזעזועים ממשלתיים ללא־צורך, מגבירים באופן מלאכותי הפירודים והניגודים הפנימיים, פוגמים ומעכבים החינוך המדיני של העם, מחלישים כוח המדינה, מורידים קרן הדימוקראטיה הישראלית ומחזקים ידי השמאל והימין הקיצוני השואפים למשטר טוטאליטרי. בתוקף הבחירות היחסיות ניטלה למעשה מהעם כל אפשרות של הכרעה והשפעה בחיי המדינה. בימי בחירות אין העם נקרא להכריע בשאלות הממשיות העומדות על הפרק, אלא הוא מוזמן לבחור בין אידיאולוגיות מופשטות, ולרוב אין להן כל זיקה לענינים החיוניים השוטפים במדינה. על הבוחר לבחור בין המון רשימות מועמדים שאינו מכיר אותם, וחברי הכנסת למעשה נקבעים ע"י ועדים מרכזיים של הסיעות והמפלגות. בין הבוחר והנבחר אין כל קשר, ולאחר הבחירות אין לעם כל אפשרות להשפיע על נבחריו, כי הנבחר אינו קשור לבוחריו ואינו אחראי לפניהם. במקום נציגות עממית, שלטת במדינה קנוניה של סיעות. לרוב הסיעות אין כל אחריות ממלכתית, והאינטרס הסיעתי מדריך כל פעולותיהן, כי סיעות אלה אין להן כל סיכוי להיות לרוב או לגורם מכריע שאי אפשר לממשלה בלעדיו.

משטר הקנוניה הסיעתית, שהוא פרי הבחירות היחסיות, נותן אותותיו גם בכמה משירותי המדינה. מחוץ לצבא ולמשטרה אין לנו עדיין שירותים, שכל עובדיהם כפופים ונתונים אך ורק לשירות המדינה ולטובת האזרח, ולא למפלגה והסיעה שהעמידה שר בראש המשרד. הסיעות הקטנות, שאינן מסוגלות ואינן חייבות לדאוג דאגת המדינה בכללה, ופונות בשעת הבחירות לכתחילה אך ורק למספר מצומצם של אזרחים בשם אינטרס או רעיון סיעתי, רואות במשרדים הנמסרים לחבריהן אמצעי להטיל שלטונם על ציבורם המפלגתי או על יריביהם הפנימיים בסיעה, ודוגמת השרים אי־אפשר שלא תשפיע לרעה על עוזריהם. יודע פקיד נפש שרו.

העם בישראל בכללו לא ספג עדיין במידה מספיקה הכרה ואחריות ממלכתית כראוי לעם העומד ברשות עצמו. היהודים סבלו ברוב ארצות הגולה מתגרת יד שלטון עוין, והם נאלצו להתחכם ולהערים על סדרי המדינה ועל חוקיה המקפחים. והרגלים שנתקבלו במשך דורות אינם נמחים בשנים ספורות, ועולה שיורד מהאניה או מהמטוס – אינו נהפך כהרף־עין לבן־מולדת ואזרח מחונך. מדינה מתוקנת אינה פרי מוסר מתוקן, אלא פרי אזרחות מתוקנת ומחונכת. מובן, שמשטר נפסד מכביד על חינוך מעולה של האזרחים, אבל המשטר כשהוא לעצמו אינו קובע הכל. ואין עם גלותי, מדוכא, נטול עצמאות אלפי שנים נהפך בין־לילה, רק בתוקף הכרזת קוממיות או שינוי מקום, לעם ממלכתי הנושא באהבה וברצון חובות העצמאות ועוּלה. כי עצמאות מעניקה לא רק זכויות, אלא מטילה על בעליה אחריות כבדה.

רוב הציבור יודע לתבוע מהמדינה למעלה ממאה אחוז שהמדינה חייבת לו, אבל אינו מוכן לתבוע מעצמו אפילו פחות ממאה אחוז שהוא חייב למדינה. הוא דורש מהמדינה שירותים טובים ומובחרים, אבל אינו רואה בעין יפה הטלת המסים, שבלעדיהם לא ייתכנו כל שירותים. לכל היותר הוא מוכן להסכים בנקל שהזולת ישלם, ולא הוא. והסיעות המרובות, היודעות שלא יידרשו לעולם לקחת על עצמן האחריות המלאה לשלטון, מנסות לתפוס לב הבוחרים על־ידי תביעת שירותים מרובים ומסים מועטים. ובזאת אין הבדל בין הימין ובין השמאל.

ובמדינתנו לקוי עדיין אפילו הנימוס האישי. חלק גדול של התושבים, לרבות הנוער הישראלי, לא למד להתיחס לזולת בכבוד, באדיבות, בסובלנות, באהדה. לקויה בתוכנו ההגינות שבין אדם לחברו, המנעימה חיי הציבור ויוצרת אקלים של רעוּת ואהדה כללית.

היה זמן – ונואמים ציוניים היו מתפללים לזכות ולראות בארצם פושעים יהודים ובתי־סוהר יהודיים. “אידיאל” זה נתקיים במלואו ובשפע. יש לנו בישראל סוחרי שוק שחור, מבריחי מכס, גנבים, שודדים ורוצחים ואנסים ופושעים אחרים מכל המינים. בנידון זה היינו “ככל הגויים” – ולאו דווקא כמתוקנים שבהם.

בנאמר לעיל לא נתמצו כל התקלות והפגימות במדינת ישראל ובעמה.

ואף על פי כן! –

גנוזים ופועלים בעם זה כוחות מוסריים, מעינות יצירה ומרץ חלוצי שאין למצוא כמותם אולי בשום עם אחר בימינו, ואולי לא היו כמותם בעם ישראל מעולם.

מפעל־הבראשית שקם לפני יסוד המדינה, הקמת המדינה ונצחונותיו המופלאים של צבא־הגנה לישראל, היצירה המסועפת והאדירה שבוצעה ומוסיפה להתבצע בשנים המעטות לאחר קום המדינה – לא היו בגדר האפשרות אלמלא העצמה המוסרית, החלוצית והיוצרת הגנוזה בעושי המלאכה, אשר אנשי־מעשה ובעלי־נסיון טענו שנים רבות שהיא מלאכת שוא ובדים, אוּטופיה שאינה ניתנת להתגשם, וחלום ריק אשר לא יקום לעולם.

המאורע המבהיק ונורא־ההוד של המדינה הצעירה היה נצחונו של צה“ל על צבאות ערב. אלמלא נצחון זה היינו נמחים פה מעל פני האדמה. אבל בלי להקטין במשהו גודלה וערכה של גבורת צה”ל במלחמת־הקוממיות איני חושש להגיד שמפעלי העליה וההתישבות והחינוך והמחקר והפיתוח שנעשו בישראל מאז תום המלחמה ועד היום אינם נופלים בגבורתם המוסרית ובערכם ההיסטורי מהנצחון המופלא של צבאנו. לא ארצות־הברית של אמריקה, לא אבסטרליה ולא כל מדינה אחרת שקמה בכוח עליה מן החוץ, לא ביצעה בזמן קצר אחרי כיבוש עצמאותה – מה שעשתה ישראל הצעירה, הקטנה והדלה, בשנים הספורות האלה. המדינות המתוקנות והמשוכללות, כמדינות הסקאנדינביות, הראויות להיות לנו למופת בכמה מובנים – הגיעו לשלב זה אחרי עשרות ומאות שנים של קיום עצמאי ובלי שנתקלו בקשיים ובסכנות המלווים מדינת ישראל כל הימים. ספק אם אף מדינה אחת בימינו הספיקה לפעול וליצור בקצב ובתנופה ובממדים, כאשר הספיקה ישראל בחמש־שש השנים שלאחר מלחמת הקוממיות.

אולם מדינת ישראל אינה רשאית להסתפק במעשים אשר עשתה ובתנופת היצירה אשר גילתה עד כה. לא ככל המדינות – מדינת ישראל, ולא ככל העמים – עם ישראל. היעוד המוטל על ישראל אין דומה לו בכל מדינה אחרת. גאולת ישראל אינה דומה לשום שחרור לאומי אחר – לא בהיקפה, לא בתכנה, לא בתנאיה ההיסטוריים. מורשתנו הרוחנית הגדולה, מורשת נביאי ישראל, ומצבנו המיוחד בעולם – מחייבים אותנו. אנו נתבעים לקבוץ גלויות ולהגשמת חזון אחרית־ימים. וקנה־מידה של כל מדינה אחרת אינו יכול לשמש קנה־מידה של ישראל.

מדינת ישראל תיבחן ברצונה וביכולתה להגשים חזון־הגאולה היהודי והאנושי שחזו נביאינו על הרי יהודה בימי קדם. ונשאלת השאלה:

התעמוד ישראל במבחן עליון זה?