רקע
דוד בן־גוריון
עם סגולה

שדה־בוקר, ל' בתשרי תשט"ו – 27 באוקטובר 1954

העם בישראל ודאי שאינו יכול להתברך בלבו כי הנהו עם־סגולה. אנו רחוקים מרחק רב מהדמות שהתווינו כמחוז־חפצנו ההיסטורי בהכרזת העצמאות ובחוק החינוך הממלכתי. השאלה היא אם יש בנו היכולת והרצון להיות עם סגולה ואם במפעלנו עד עכשיו נסתמנו מגמות העלולות להפוך מדינת ישראל למדינה למופת לכשיתגברו וינצחו בחיינו?

בשטח קיבוץ גלויות יש בידנו לציין כיבושים בולטים. לא גילוי חד־פעמי, אלא תהליך מתמיד, אם כי לא תמיד בקצב אחיד. התהליך החל עוד במשטר התורכי, נתגבר בימי המאנדט והגיע לשיאו בשנים הראשונות ליסוד המדינה. הוא לא נסתיים. ואם כי יש בארץ “אנשי מעשה” כביכול המערערים על העליה ההמונית, ביחוד על העליה הרבתי מארצות המזרח, והם מתנגדים בגלוי או בחשאי לעליה חדשה, אם מטעמים כלכליים ואם מטעמי “יחוס־גזעי”, הרי אין כל ספק שאין הם מביעים רצון העם, לא העם בישראל ולא העם בתפוצות; ואם תפרוץ העליה באחת מארצות המזרח או באחדות מהן – תתאזר המדינה עוז, תקבל על עצמה, בלי כל רתיעה, כל הקשיים הנוספים, ותקלוט העליה החדשה כאשר עשתה לעליה הקודמת. הרוב הגדול של מאזיני “קול ישראל” מקבלים כל הודעה על אניית עולים חדשה כבשורה מרנינה. הנסתמן בתולדות הישוב והמדינה גם תהליך ורצון דומה לזה בדרך לחברה חדשה ובכיוון היותנו לעם־סגולה? היש בנו התכונות והרצונות הדרושים לכך? הנתגלו בחיינו תהליכים, – ואין תהליכים היסטוריים אלא התגלמות רצונות, – המבשרים תקומתה של מדינה למופת?

לפני מתן תשובה לשאלות אלו, מן הראוי לברר אם היינו אי־פעם עם־סגולה.

ברור שכל עוד היינו אך ורק עם גולה מפוזר ומפורד, נטול מסגרת ארצית, כפוף לשלטון זר ותלוי בחסדי זרים, ולא היה בנמצא הרקע והמצע ההכרחי לחיים־עם חפשי ולעיצוב חברה רצויה, – לא היתה כל אפשרות אובייקטיבית להיותנו לעם־סגולה, ועצם קיומנו כעם היה מוטל בספק. אפילו בשטח המיוחד כביכול אך ורק לנו, בשטח הדת – היינו מושפעים ומופעלים על ידי כוחות זרים, בהכרה ושלא־בהכרה.

יכולנו להלכה להיות עם־סגולה רק כשהיינו יושבים על אדמתנו ועמדנו ברשות עצמנו.

כמה מההיסטוריונים היהודים, הנגררים אחר חוקרי־המקרא הנוצרים, סבורים, כי תקופת הזוהר בתולדות העם היהודי היתה בימי הבית השני. יש להצטער שגם חוקר יהודי עצמאי כפרופ' י. קלוזנר נגרר אף הוא אחרי השקפה מוטעה זו. בכל תקופת הבית השני היינו עצמאיים באמת רק כשמונים שנה, מימי החשמונאים הראשונים, בעיקר מימי שמעון הנשיא, ועד ימי נכדו אלכסנדר ינאי המלך, לרבות ימי אשתו המלכה שלומציון. לפני תקופה זו היתה יהודה כפופה כמאתיים שנה לשלטון פרס, ואחר כיבושי אלכסנדר מוקדון – לשלטון הלניסטי. בימי בניהם של אלכסנדר ינאי ושלומציון פרצה מלחמת־אחים, ולגיונות רומא בהנהגתו של פומפיוס כבשו את ירושלים, ויהודה נהפכה למעשה לפרובינציה רומאית, גם במלוך בית־הורדוס.

היינו עצמאים תקופה ממושכת, כשש מאות – שבע מאות שנה, בימי הבית הראשון, מיציאת מצרים וכיבוש יהושע בן־נון במאה השלוש־עשרה או השתים־עשרה, ועד חורבן בית ראשון, בתחילת המאה הששית. בתקופה זו יצר עמנו גם רוב יצירותיו הנצחיות ונתן לעולם את האישים אשר זהרם ותורתם וחזונם לא יכהו לעולמים – ממשה רבינו ועד ירמיהו הנביא.

ההיה עמנו עם־סגולה בתקופה הגדולה הזאת?

אין ספק שזו היתה משאת־נפשם העליונה ותמצית תורתם של מורי העם ומדריכיו, מחוקקיו ונביאיו בתקופה ההיא. כל ספרי התורה והנביאים ספוגים רעיון מרכזי זה: לעשות עם ישראל לעם־סגולה. – זה היה תוכנה העיקרי של ה“ברית” שכרתו מורי העם בין עם־ישראל ובין בורא עולם.

“וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקוֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים, כִּי לִי כָּל־הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ־לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ – אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”

(שמות יט, 5־6).

דברים אלה שמע משה, לפי סיפורי התורה, עוד בחודש השלישי לצאת בני ישראל ממצרים. ובמשנה תורה, בספר דברים נאמר:

“וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְו‍ֹתָיו. וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיוֹתְךָ עַם־קָדוֹשׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר”

(דברים כ"ו, 18־19).

ברור שהביטוי “עליון” כאן אין כוונתו לעליונות מדינית או צבאית, אלא לעליונות דתית ומוסרית.

לפי המסופר בספר מלכים ב' (כב, 8) נמצא ספר התורה, הנקרא גם בשם ספר־הברית, רק בימי יאשיהו המלך, בשנת השמונה עשרה למלכו, בתקופת ירמיהו הנביא, כשלושים ושש שנים לפני חורבן בית ראשון. אז קרא המלך אליו כל זקני יהודה וירושלים

“וְכָל־הָעָם לְמִקָּטֹן וְעַד־גָּדוֹל, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵיהֶם, אֶת־כָּל־דִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית הַנִמְצָא בְּבֵית ה‘. וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ עַל־הָעַמּוּד וַיִּכְרֹת אֶת־הַבְּרִית לִפְנֵי ה’ לְהָקִים אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת הַכְּתֻבִים עַל הַסֵּפֶר הַזֶּה, וַיַּעֲמֹד כָּל־הָעָם בַּבְּרִית”

(מלכים ב', כג 1־3).

עוד חכמי התלמוד ידעו, כי התורה ניתנה מגילות מגילות, ולרגל הענין אשר לפנינו אין צורך לברר מה מוקדם ומה מאוחר בתורה. אבל אין כל ספק, שדברי ה“ברית” המכוּונים לעשות עם ישראל ל“עם סגולה” לא נתחדשו בימי יאשיהו. נביאי הכתב הגדולים – עמוס, הושע, ישעיהו ועוד, הופיעו בימי המלך הגדול עזריהו (או עוזיהו) – כמאה וחמישים שנה לפני יאשיהו המלך, והנבואה בישראל קדמה גם להם. ותוכנה של תורת הנבואה היה אחד: האמונה באלוהי עולם, והאמונה שאלוהי העולם הוא אלוהי חסד ואמת, צדק ושלום, והוא דורש מעמו לכונן חייו על יסודות חסד ואמת, צדק ושלום.

אפילו בתקופה מאוחרת, אחרי חתימת המישנה (כשלוש מאות שנים לאחר חורבן בית שני), כשהתפשטה והתרחבה התורה שבעל־פה – פירושים ופירושי פירושים לתורה שבכתב, ותקנות שתוקנו לצרכי השעה – דרש אחד האמוראים מהדור השני, רבי שמלאי: “תרי”ג מצוות נאמרו לו למשה. – בא דוד והעמידן על אחת עשרה, דכתיב:

“מִזְמוֹר לְדָוִד, ה‘, מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ, מִי־יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ? הוֹלֵךְ תָּמִים, וּפֹעֵל צֶדֶק, וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ, לֹא־רָגַל עַל לְשׁוֹנוֹ, לֹא־עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה, וְחֶרְפָּה לֹא־נָשָׂא עַל־קְרֹבוֹ. נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס, וְאֶת־יִרְאֵי ה’ יְכַבֵּד, נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר. כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ, וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח – עוֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם”

(תהלים טו).

בא ישעיהו והעמידן על שש, דכתיב:

“הֹלֵךְ צְדָקוֹת, וְדֹבֵר מֵישָׁרִים, מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקוֹת, נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד, אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים, וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע”

(ישעיהו לג, 15).

בא מיכה והעמידן על שלש, דכתיב:

“הִגִיד לְךָ אָדָם מַה־טוב, וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם־עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵּעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ”

(מיכה ו' 8).

חזר ישעיהו והעמידן על שתים, שנאמר:

“כֺּה אָמַר ה': שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה”

(ישעיהו נו 1).

בא עמוס והעמידן על אחת, שנאמר:

“כִּי כֹה אָמַר ה' לְבֵית יִשְׂרָאֵל ‘דְּרשׁוּנִי’ וִחְיוּ”

(עמוס ה' 4).

דרוש אחרון זה לא מצא חן בעיני חכמים, והקשו עליו: נאמר דרשוני – בכל התורה כולה? אלא בא חבקוק והעמידן על אחת: “וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה” (חבקוק ב' 4).

רב שמלאי היה יכול להוסיף גם דברי שני החכמים הגדולים ביותר בתורה שבעל־פה: הלל הזקן ורבי עקיבא. על הלל נאמר: “כשנשתכחה תורה מישראל – עלה עזרא מבבל ויסדה; חזרה ונשתכחה – עלה הלל הבבלי – ויסדה”. ועל רבי עקיבא מספרת האגדה, שמשה רבינו בעצמו היה סבור שהוא גדול ממנו בתורה, וטען לפני הקב"ה: “רבונו של עולם, יש לך אדם כזה – ואתה נותן תורה על ידי!” (מנחות כ"ט).

ומאמרו של הלל הזקן היה: " דעלך סני – לחברך לא תעביד; זוהי כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא, זיל גמור" (שבת לא). ומאמרו של רבי עקיבא היה: “ואהבת לרעך כמוך – זהו כלל גדול בתורה” (בראשית רבה, כ"ד).

מטיפי אהבת־הבריות היו גם בקרב עמים אחרים. קרוב לתקופת ירמיהו הנביא חי ופעל הגדול בבני הודו, סידאַרטאַ גוטאמא, הידוע בשם הבודדהא. והוא אמר: “אין שנאה כלה על ידי שנאה שכנגד. שנאה כלה על ידי אהבה – זהו חוק עולם”. אולם נביאי ישראל קדמו ועלו על כל האחרים בלהט תביעתם למשטר של חסד ואמת, צדק ושלום ואהבת האדם, והם ראשונים שהורו תורת האחדות – אחדוּת הבריאה, אחדות המין האנושי, כיצירי האחדוּת העליונה, האלוהית. אלוהי הנבראים היה אלוהי המוסר, החסד והצדק, והנביאים ראו בגורם המוסרי הגורם העליון בהיסטוריה.

החוקר המעמיק והמקורי ביותר של תולדות האמונה הישראלית, פרופ' יחזקאל קויפמן אומר: “הם (הנביאים) מכריזים שהמוסר הוא הערך הדתי העליון, ולא הפולחן – – בזה הם מעלים את דת ישראל לשיא אחר לא שערוהו ראשונים: התכלית העליונה של הדת הוא הטוב המוסרי; הוא הוא דעת אלוהים. רק בו מתקדש האדם ומידמה לאלהים – – בהערכה חדשה זאת של המוסר כרוכה השקפתם ההיסטורית של הנביאים. – המוסר שאת מלחמתו הם נלחמים הוא המוסר הסוציאלי – – –. הם נלחמים לצדק ולמשפט, לזכויותיהם של המוני העם, להגנת הדל, היתום והאלמנה. הם מאיימים בחורבן לאומי לא רק על פשעים כבדים, “סדומיים”, אלא גם על פשעי יום־יום: על עיווּת דין, על ניצול ורישוש העם, על מאזני מרמה, על הפקעת שערים וכו' – – – הנביאים מכוונים את תוכחתם נגד הרדיפה אחרי עושר נפרז, נגד התאווה לאַרמונות, שדות וכרמים, נגד עושר הבא בעושק לאומי. – הרדיפה אחרי העושר החמרי והבטחון בכוח החמרי הם להם חטא של אלילות, עצם האלילות. האידיאל שלהם הוא גם עני ודל החי חיי עמל ותום” (י. קופמן: תולדות הדת הישראלית).

ובדברי הנביאים אנו מוצאים תשובה לשאלתנו: העם היהודי בתקופת התנ"ך היה רחוק מהיות עם־סגולה. זה היה “גוי חוטא, עם כבד עון, זרע מרעים, בנים משחיתים – – החקקים חקקי אָון ומכתבים עמל כתבו: להטות מדין דלים ולגזול משפט עניי עמי, להיות אלמנות שללם ואת יתומים יבזו – מלכם תדכאו עמי ופני עניים תטחנו”. דברים מרים וקשים אלה מטיח ישעיהו הנביא נגד עמו וראשי עמו. והושע בן בארי, שניבא אף הוא בזמן ההוא, מקטרג: “אין אמת ואין חסד ואין דעת אלהים בארץ. אלה וכחש ורצח וגנב ונאף פרצו, ודמים בדמים נגעו”. ועמוס זועק מרה, “על מכרם בכסף צדיק, ואביון בעבור נעלים. השואפים על עפר ארץ בראש דלים, ודרך ענוים יטו”; וכיוצא באלה.

בתוכחה מרה זו יש אולי מן ההגזמה של נביאי הצדק המוחלט והצו האלוהי העליון. הנביאים אהבו את עמם והאמינו ביעודו הגדול – ומשום כך יסרו אותו כל כך קשה. אבל ברור הדבר, שגם בימי השופטים וגם בימי המלכים היה העם היהודי רחוק מהאידיאל של עם־סגולה. אבל נפלא הדבר, שדווקא הנביאים הגדולים שלא חסו ולא חיפו על בני דורם בתוכחתם העזה והמרה – לא התיאשו ולא נתאכזבו מהאמונה העמוקה ביעוד העם העברי, והם חזו חזון אחרית־הימים, חזון הגאולה היהודית והאנושית, שבה ישב ישראל לבטח בארצו ויהיה לעם־סגולה ולאור־גויים, "ונהרו אליו כל הגויים, והלכו עמים רבים ואמרו:

“לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה', אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו – וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבּוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת. לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה”

(ישעיהו ב', 4־3).

היש בימינו סימנים או סיכויים, לקיום חזון זה?


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50249 יצירות מאת 2770 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21350 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!