שדה־בוקר, ה' בחשון תשט"ו – 1 בנובמבר 1954

לעברים הקדמונים לא היה בכלל שם מיוחד ליחידה ארצית ריבונית הנקראת בימינו בשם מדינה. המלה “מדינה” במקרא ובמשנה פירושה – פרובינציה. בארצות־הברית נשתמרה משמעות זו עד היום למונח State – חבל, עיר גדולה. ממלכה בתנ"ך פירושה שלטון המלך או בית המלך. נביאי ישראל נשאו דבריהם רק על עמים וגויים או על ארצות, ולא על “מדינות”. המושג המודרני של מדינה מוצאו מיוון. “פוליס”, “פוליטיה” ביוונית מכוּונים לא לעם אלא למסגרת הממלכתית. ההבדל הוא לא מילולי אלא עקרוני.

הנביאים לא היו מבינים כלל משמעות הביטוי “מדינה למופת”. האידיאל שלהם היה “עם־סגולה”. הם ראו לפניהם תמיד את האדם, את חבר האנשים, את העם. לא המשטר אלא הציבור; העם צריך לשמש מופת ולהיות לסגולה. אין אנו מוצאים בדברי הנביאים כל נסיון לתאר מדינה אידיאלית. בחזון אחרית הימים מדובר אך ורק על עמים וגויים. “והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, – ונהרו אליו כל הגויים והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' – ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו. – וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות; לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה” (ישעיהו, ב', 2־4).

הנסיון הראשון לתאר מדינה אידיאלית, מאלה הידועים לנו, נעשה על ידי גדול הוגי יוון. לתיאור זה הוקדש הגדול והנעלה בספרי אפלטון, ספר “המדינה” (פוליטיה). ספר זה, כשאר ספרי אפלטון, סותרים בהחלט ההנחה הנפוצה בקרבנו, כי חכמת יוון אין לה פרי אל פרחים, כלומר, שהיא עומדת בעיקר על יופי ולא על אמת וצדק.

“הרעות אי־אפשר להן לשכון עם אלוהים. הן מרחפות בהכרח רק בקרב בני תמותה ובעולמם של אלה, ולכן יש להימלט מכאן להתם בלי כל דיחוי. להימלט פירושו – להדמות לאלוהים עד כמה שזה אפשר (לבן אדם). להידמות לאלוהים פירושו – לחיות בצדק, בקדושה ובתבונה”. דברים אלו לא נאמרו על ידי הבעש“ט או ע”י אחד המקובלים היהודים, אלא על ידי אפלטון (סוקרטס?) בשיחה הנקראת בשם תיאייטסוס. ספר “המדינה” מוקדש בעיקרו לחקר הצדק והטוב באדם ובמדינה. הרעיון העליון בספר־אלמוות זה הוא, כי הרע לא יסוף מהמדינות ומהמין האנושי, בלתי אם הפילוסופים יהיו שולטים במדינה או השליטים יהיו פילוסופים, ושתיהן – השררה המדינית והפילוסופיה, תהיינה לדבר אחד.

פילוסופוס בפי אפלטון פירושו אדם מושלם בחכמה, בבינה, בדעת ובמידות טובות של צדק, אמת, ענוותנות, אהבת הטוב ובריחה משררה. אמנם אפלטון עמד על כך, שיעוּדו של המדינאי הוא לעשות את האזרחים לטובים, אבל סימנה המובהק של המדינה האידיאלית, המדינה למופת, בעיני גדול חכמי יוון הוא שלטונו של איש־המעלה; האידיאל הבדיני הוא משטר מעולה, הנקבע בכוחו ובחכמתו של השליט־הפילוסופוס.

לא כזה היה האידיאל של נביאי־ישראל. לא בשלטון איש־המעלה יתגשם אידיאל הטוב, אלא בהיות העם, העם כולו, לעם סגולה. לא יחידי־סגולה יביאו את הגאולה, אלא צדקת־העם. “פתחו שערים – ויבוא גוי־צדיק, שומר אמונים” (ישעיהו כ"ו, 2).

אמנם, אף בן־אמוץ ראה בחזונו הופעת איש המעלה, השליט־הפילוסופוס, “ויצא חוטר מגזע ישי – ונחה עליו רוח ה‘, רוח חכמה ויראת א’. – ושפט בצדק דלים, והכיח במישור לענוי־ארץ, – והיה צדק אזור מתניו, והאמונה – אזור חלציו”; אבל לא בכוחו ובכשרונו האישי של השופט ישתנה העולם לטובה, אלא כל הטבע יחזור מתוך רצונו וטבעו הפנימי למוטב: “וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ”. ביחסי בני אדם יכלה העושק, הזדון והחמס. “ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים”. החכמה והבינה והדעת לא יהיו נחלת יחיד או יחידים – אלא נחלת הכלל, נחלת כל אחד ואחד. כל הארץ תימלא דעה. נקודת המוצא של נביאי ישראל הוא יקר־האדם, אורח־חייו, התנהגותו, יחסיו עם בני מינו, ישרו וצדקתו, כל מה שהנביאים כינו בניב קצר וכולל אחד: יראת ה'. תפיסה נבואית זו נתמצתה בפסוק אחד של ישעיהו: “אוקיר אנוש מפז, ואדם – מכתם אופיר” (י"ג, 12).

מתקופת הנביאים עברו כאלפיים וחמש מאות שנים, וממותו של אפלטון – קרוב לאלפיים ושלוש מאות שנים. אנו חיים עכשיו בעולם אחר לגמרי, שונה מן היסוד בתנאי־חייו הכלכליים והחברתיים, החמריים והרוחניים, מהעולם העתיק של הנביאים ושל חוזי יוון וחכמיה. גם מורשת הנביאים וגם מורשת יוון השאירו בתרבותנו עקבות בל ימחו, וביודעים ובלא־יודעים אנו ניזונים וניהנים מפירותיה ומקרנה, אבל העבר המפואר והגדול ביהודה וביוון עבר לבלי שוב. דורנו והדורות הבאים יעצבו חייהם בנסיבות ובתנאים שלא עלו על דעת הקדמונים. יש ברשותנו כיום מכשירי דעת ומדע, אוצרות ידיעות וחכמה, אמצעי פעולה וייצור ותנועה שלא שיערו קדמונים, ואנו גם צפויים לסכנות שלא היו כמותן מאז ומעולם עד לדורנו זה.

ערכי־אדם לא נשתנו הרבה. ערכי אמת וצדק, חסד ושלום, שירה ואמנות קיימים ועומדים, והביטוי שניתן להם על־ידי גדולי־הרוח בדורות קדומים – קשה להתעלות עליו, ואפילו לא קל להידמות לו. אבל הפיכת ערכים מופשטים אלה לנכסים אנושיים וחברתיים בימינו לא תיעשה עוד לעולם כאשר נעשתה בימי עוזיהו ויאשיהו, או בימי סולון ופריקלס. יש חדש תחת השמש. אין דבר קופא על שמריו, לא בטבע ולא בהיסטוריה, לא בעולם־החומר, ולא בעולם־הרוח, לא בחברה ולא במדינה.

רב, האמורא הראשון הגדול, שמפני גדולתו נקרא סתם בשם רב – כשם שמורו, רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, נקרא סתם רבי – לא חשש לרמוז, באגדה מפורסמת, שאילו היה משה רבינו שומע מה שרבי עקיבא עתיד ללמד לתלמידיו – לא היה יודע מה הוא אומר. וכה מסופר בשם רב: “בשעה שעלה משה למרום מצא לקב”ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבונו של עולם – מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תלי־תלים של הלכות. אמר (משה) לפניו: רבונו של עולם – הראהו לי. אמר לו: חזור לאחוריך. הלך (משה) וישב בסוף שמונה שורות (בישיבה של רבי עקיבא), ולא היה יודע מה הם אומרים. תשש כוחו. כיוון שהגיעו (תלמידי עקיבא) לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להם: הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו. חזר (משה) ובא לפני הקב“ה, אמר לפניו: רבונו של עולם – יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני…” (מנחות, מ"ט).

מי שיסיק מכאן, שאין קשר בין תורת משה ובין תורת עקיבא בן יוסף – יחטיא האמת. הדברים נשתלשלו, נתרחבו ונתפרשו מתוך התורה הקדומה, וגם החידושים שחידש רבי עקיבא ותלי־תלים הלכות שדרש על כל קוץ וקוץ, מבלי שמשה היה יודע מה הם אומרים – ניתלו בהלכה למשה מסיני…

בלי מורשת העבר, המורשה הגדולה של נביאי ישראל, חיינו ייעקרו ממקור חיותם, ויווצר סביבנו ובתוכנו חלל ריק, העלול לבלוע אותנו מבלי שיוודע, כי באנו אל קרבו. אבל מורשה זו נספגת ומתמזגת בתוך כיבושי־רוח חדשים ומתחדשים, וזרם החיים והתמורות ההיסטוריות אינו פוסק לעולם. במסענו הארוך על בימת העולם למדנו מהרבה עמים. ואם כי קשר־בל־ינתק מרתק אותנו לעבר־הקדומים של עמנו ולירושתו הגדולה בתקופת הנביאים ובדורות מאוחרים, הרי אנו בני זמננו, ויצירת אנוש בכל התקופות ובכל הארצות, בעולם העתיק ובעולם החדש, במזרח ובמערב, היא נחלתנו. וכשם שאנו חוליה בשלשלת הדורות של עמנו, אנו חברים במשפחת העמים וחלק מן המין האנושי בימינו. ולא נהיה נאמנים לעצמנו אם לא נמַצה בחיינו, במפעלנו, בתרבותנו, בחברה שאנו רוצים לצור במולדת המחודשת – כל הטוב, האמיתי, היפה, הצודק, הפורה והמַפרה שיש למצוא גם בירושת העבר וגם בכיבושי הרוח האנושי של זמננו והזמנים שיבואו.

אין אנו רואים עוד כל סתירה או הבדל בין עם־סגולה ובין מדינה־למופת. אין עם בן־חורין, ואין עם מסוגל להגיע לשלמות הרצויה והאפשרית בלי שיעמוד ברשות עצמו ויהא שליט ריבוני במכשיר העליון של רצון כלל־האומה – המדינה. עם משועבד ותלוי ברצון זרים לא יהיה לעולם לסגולה, בלתי אם ישתחרר מכבליו ומתלותו באחרים. ועם במדינה מושחתת, מקולקלת או פגומה לא יהיה לעם מושלם. והוא הדין להיפך. אין מדינה משוכללת או מתוקנת נבנית ומוקמת על־ידי עם פגום ומושחת.

החוקים היפים ביותר יישארו על הנייר ויסולפו למעשה – אם מנגנון המדינה (נציגי העם, ממשלתו ועובדיה) לא יהיה נאמן, מוכשר, יעיל, נקי־כפיים, ואם הציבור לא יהיה שומר חוק, “הולך תמים ופועל צדק”. אין אנו יכולים לראות כאפלטון ואריסטו בזמנם חזות הכל ב“פוליס”. וּוַדאי שלא נקבל התורה הנפסדת והמסולפת של המדינה הטוטאליטרית. גם לא נשוב לתורה המדינית של ראשית המאה התשע־עשרה, כאילו המדינה לא נוצרה אלא להשליט בטחון פנימי וחיצוני, או בלשון השבטים העברים לשמואל: “ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתנו”. המדינה בימינו חייבת להבטיח לתושבים כל השירותים הציבוריים (חינוך, בריאות, סעד) והיא נתבעת לעקור הקיפוחים והאפליות השוררים בחברה. מדינת ישראל מצוּוה עוד על משימה נוספת, רבת משמעות ומעמסה, שאינה ידועה לשום מדינה אחרת: קיבוץ גלויות. ומשימה זו היא ראשונה במעלה, כי בה תלוי גם בטחונה, כלומר, קיומה, של המדינה, וגם תכלית קיומה.

ערך המדינה בימינו הוא, מפני זה, גדול הרבה משהיה בחיי העברים בימי קדם או בחיי היוונים בתקופה הקלאסית. ערך המדינה בישראל הוא גדול גם מערך המדינה בחיי עמים אחרים בזמננו אנו. כי בלי מדינת ישראל ובלי מאמצי המדינה, לא ייתכן קיבוץ גלויות. אבל אין המדינה הכל.

כוחה, יכולתה, מקור־יניקתה של המדינה הוא בעם. לא די בחוקים טובים ובמנגנון יעיל ונאמן. הרצונות, התכונות, המאמצים, אורח־החיים, הרגלי־המחשבה, המאוויים, הבגרות המדינית, מידת ההשכלה, השרשים היהודיים, הרמה התרבותית והמוסרית של העם – הם הם שיקבעו אופיה, דמותה, דרכה ויכולתה של המדינה. העם והמדינה אינם שני דברים נפרדים, אבל גם אינם זהים. המדינה היא מסגרת כלל־העם, נציגותו ורצונו המאורגן, אבל העם הוא יותר ממדינה. הוא הכלל עצמו, הכלל החי, הפועל, הנאבק, הסובל, היוצר, התוסס, המלא מאוויים ושאיפות סותרים ומתרוצצים, משתנים ומתחלפים, ואין תכני חיי העם ופעולתו מתמַצים אך ורק בחייה ובפעולותיה של המדינה.

אולם נקודת־המוצא והתכלית העליונה, השורש והמקור, המטרה והקץ אינם לא במדינה ולא בעם – אלא באדם. “לא טוב היות האדם לבדו”, ואין בנמצא כלל איש ביחידותו ובבדידותו. החברה לאדם היא כאוויר לנשימה, ויותר מזה. האדם הוא במידה רבה, ואולי במידה מכרעת, יציר החברה. אבל הוא גם יוצרה.

בעם יש חטיבות שונות – עדות, שבטים, וכן מעמדות חברתיים. ולא יתכן עם־סגולה בלי שייהרסו מחיצות העדות ומבלי שייעקר שמץ אחרון של אפליה שבטית, ולא תיתכן מדינה למופת מבלי שיבוטלו המעמדות ומבלי שייעקר שריד אחרון של קיפוח וניצול אנושי.

גם מורשת הנביאים וגם חוק המדינה ציווּ עלינו “חברה בנויה על חירות, שוויון, סובלנות, עזרה הדדית ואהבת הבריות” (חוק החינוך הממלכתי, סעיף 2).

אבל כל אלה לא יתכנו – אם לא נתחיל בשורש ולא נטפח העיקר – האדם. יקר־האדם הוא ראשית הכול וסוף הכול בעם־סגולה ובמדינה־למופת.

בלי חירותו של אדם, בלי יזמתו, כשרו, רמתו המוסרית והאינטלקטואלית, אחריותו, יכולתו החומרית והרוחנית, תום־פעלו וטוהר מחשבתו וחייו – לא תיכון מדינה למופת ולא יקום עם סגולה. בכל תוכניותינו ומאמצינו להרמת העם ולשכלול המדינה נשים לנו לקו דברי ישעיהו: “אוקיר אנוש מפז, ואדם – מכתם אופיר”.