שדה־בוקר, כ“ה בחשוון תשט”ו – 21 נובמבר 1954

רבים בתוכנו המתפללים: הלואי – ונהיה ככל הגויים. ויש מתפלצים מעצם הרעיון, שמא, חלילה, נהיה ככל הגויים. כברוב הוויכוחים יש כאן ערבוב־מושגים, וכל צד משתמש באותן המלים במשמעות שונה לגמרי.

קודם כל יש לקבוע כעובדה בלתי מפוקפקת, שאין “כל הגויים” דומים זה לזה. אין כלל דמות מסוימת ומגובשת המשמשת בבוּאה של כל גוי ואורח־חייו. המתיחות הבינלאומית, שהחריפה בדורנו עד כדי סכנת התפוצצות עולמית, מקורה בשוני הרב והעמוק שבין המעצמות האדירות, בהבדל העמוק שבין משטריהן ושאיפותיהן. וההבדל שבין העמים אינו מצטמצם אך ורק במשטר המדיני והחברתי. מצרים וספרד חיות שתיהן תחת דיקטאטורה, וכמה שונים עמיהן! ההבדל בין שוודיה ובין יוון של זמננו הוא עצום, אם כי בשתיהן קיים משטר קונסטיטוציוני מלכותי; רב המרחק בין אורוגוויי ובין גוואטאמלה באורח־חייהן, אם כי שתיהן ריפובליקות באמריקה הלטינית.

האומר: הלוואי ונהיה ככל הגויים מתכוון להגיד: הלוואי ונהיה עצמאיים ושלמים ובטוחים בקיומנו “ככל הגויים”, כלומר, ככל עם בריא, בטוח ועומד ברשות עצמו. ואין איש מאתנו יכול להוציא עצמו מכלל משאלה זו, חוץ מנטורי־קרתא והקומוניסטים. אסור לנו לשכוח אף רגע, כי אנו שונים מבחינת הבטחון והעצמאות מרוב העמים העומדים ברשות עצמם. והשוני הוא בשלושה דברים יסודיים: הרוב הגדול של עמנו, למעלה משמונים וחמישה אחוז, עדיין מפוזר ומפורד וחי בנכר. בתוך המדינה טרם הגענו לעצמאות כלכלית, ובמידה רבה, מסוכנת, אנו תלויים בעזרה מן החוץ; והבטחון – מאתנו והלאה: כל שכנינו הערבים חורשים מזימות להשמידנו מעל פני הארץ.

ותיקונו של כל אחד משלושת הליקויים הנזכרים אינו קל ופשוט, ודורש מאמצים גדולים בזמן לא־קצר, ולא הכל תלוי אך ורק ברצון מדינת ישראל ועמה. קיבוץ־גלויות מותנה מרצון התפוצה היהודית יותר מזה של ישראל. גם בבטחון המדינה ממלאים גורמי־חוץ, שאין לנו שליטה עליהם, תפקיד לא־קטן. ורק ליקוי אחד תלוי תיקונו אך ורק בנו: השגת עצמאות כלכלית. רק ברצון העם והמדינה תלוי הדבר אם נדע להתאים הייצור לצריכה וההוצאה להכנסה. ועצמאותנו הכלכלית בלי ספק תשפיע במידה רבה גם על קיבוץ־גלויות וגם על בטחון המדינה.

האומרים: “לא ככל הגויים – בית ישראל”, אינם שוללים־הצורך־והרצון לעשות העם בישראל כמתוקנים שבהם: להיות סמוכים אך ורק על שולחן עצמנו, להיות בטוחים בקיומנו ובשלומנו, לקיים בתוכנו משטר של חירות אדם ואחריות הכלל, לרכז בארצנו מכסימום אפשרי של העם היהודי. אבל אין הם מסתפקים בדברים אלה בלבד, ובדין אינם מסתפקים.

זכותו הבלתי מעורערת היא של כל עם – לשאוף להיות לאור־גויים, מופת לאחרים, דוגמה יפה לכל המין האנושי.

יש אמביציות לאומיות שסכנתן מרובה. עם השואף לשלטון על עמים אחרים, מתוך הנחה שהוא עם נבחר ונועד לשלטון עולמי, שהוא מביא ברכה לעמים שהוא שולט עליהם, שהוא נושא יעוד של גאולה עולמית, ועליו לכבוש כל העולם תחת שלטונו, – עם זה מסכן עצמאות עמים אחרים ומערער שלום העולם, גם אם הוא דוגל בסיסמאות רמיה של שלום. באמתלות ואמרות של הבאת שלום וקידמה לעמים נחשלים וחלשים, ייסדו בימי קדם ובזמן החדש עמים תקיפים אימפריות – כרומאים, כבריטים, כרוסים בימי הצארים ויורשיהם הסובייטים. טענתם של הרומאים שהם מביאים שלום לעולם; טענתם של הבריטים שהם מביאים קידמה להודו ולבורמה; טענתם של הצארים שהם מפתחים קאַבקז ואסיה התיכונה – היו בלי גרעין של אמת. והקומוניסטים בכל הארצות מאמינים שהסובייטים מביאים גאולה סוציאלית לעולם, ובסיסמאות אנטי־אימפריאליסטיות הם רשאים להרחיב עד בלי סוף האימפריה שירשו מהצארים. העמים המדוכאים בזמנים קודמים ובזמננו טענו בצדק: “לא מעוקצך ולא מדובשך”. עם כאדם הוא מטרה לעצמו, ולא אמצעי בידי עם אחר. וכל זמן שאין ממשלה עולמית, מיופה־כוח מטעם כל המין האנושי בן־החורין להשליט סדר, שלום וצדק ביחסי־עמים, אין לשום עם הסמכות המוסרית להתערב בעניני עם אחר או “לשחררו” בעל כרחו. “המעמסה של האדם הלבן” בפי אימפריאליסטים בריטיים, ו“שחרור העמים” בפי הדיקטאטורים הרוסיים אינם אלא אמתלה כוזבת לדיכוי עמים וניצולם. אבל הכרה בזכותו של כל עם לעמוד ברשות עצמו ושלילת הזכות של מדינות תקיפות “להיטיב” לעמים אחרים שלא ברצונם – אינה אומרת שאין זיקה הדדית בין עמים ואין שותפות־גורל של כל המין האנושי. קיימת משפחת עמים, בין שהדבר כתוב בחוק העמים ובין שאיננו כתוב, ואין שום עם פטור מחובות אנושיות ובינלאומיות, ואין זו רק זכותו של כל עם, אלא גם חובתו המוסרית לסייע במידת יכולתו לקידום האנושות, להגדלת רווחתה החמרית, לביצור שלומה ולהעלאתה הרוחנית והמוסרית.

יש לחייב כל שאיפה לאומית הרוצה לעצב דמות לאומית מופתית וליצור ערכים אנושיים שיהיו לברכה גם לעמים אחרים בכוח הדוגמה. כל “אמביציה” לאומית מסוג זה היה ישרה ורצויה, ואם היא מלוּוה גם יכולת־ביצוע, תועלתה גדולה ומרובה לא רק לעם “האמביציוזי” אלא גם לזולתו.

כך הבינו טובי העם היהודי בכל הדורות רעיון “העם הנבחר” או “עם הברית”. חזון אחרית הימים של ישעיהו ומיכה לא היה חזון שלטון ישראל על העולם, אלא הר בית ה' ככוח מושך לכל העמים, אשר יאמרו לעצמם: “לכו ונלכה אל הר ה', אל בית אלהי יעקב – ויורנו מדרכיו, ונלכה בארחותיו”. נביאים אלה האמינו כי מציון תצא תורה, ודבר ה' מירושלים – והם גם הבהירו וקבעו תכנה של תורה זו: “וכתתו חרבותם לאתים, וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה”.

הרעיון כי עם ישראל הוא עם נבחר עובר כחוט השני ברוב ספרי התנ“ך, אבל העם הנבחר בתנ”ך אין פירושו עם כובש עולם ומדביר עמים תחת רגליו כרעיון הבחירה הסלאבית של הצאַרים, הסובייטים ונושאי כליהם “המדעיים”. “ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי – והייתם לי סגולה מכל העמים – כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת־כהנים וגוי קדוש”. עם קדוש – ולא עם שליט על אחרים.

הנביאים הגדולים לא חששו לעמיד את בני ישראל במעמד שווה עם עמים אחרים. “הלא כבני כושיים אתם לי בני ישראל, נאום ה' – הלוא את ישראל העליתי מארץ מצרים, והפלשתים מכפתור וארם מקיר” (עמוס, ט' 7). וספר שלם בתנ"ך מוקדש לרעיון, שכל העמים שווים בעיני אלהי ישראל, – ספר יונה הנביא, המסתיים בפסוקים הנהדרים האלה: “ויאמר אלהים אל יונה: ההיטב חרה לך על הקיקיון? ויאמר: היטב חרה לי עד מות. ויאמר ה': אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו, שבן לילה היה ובן לילה אבד. ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה, אשר יש בו הרבה משתים עשרה רבוא אדם, אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו, ובהמה רבה?”

דווקא ישו מנצרת, שהעם היהודי סירב לקבל “בשורתו”, הוא אשר ענה לאשה כנענית שביקשה עזרתו: “לא שולחתי כי אם לצאן אובדות לבית ישראל. – לא נכון לקחת את לחם הבנים ולהשליכו לפני הכלבים”. ורק כאשר האשה הנכרית אמרה לו: כן, אדוני, אפס, גם הכלבים יאכלו מן הפתיתים הנופלים מעל שולחן אדוניהם, – ענה לה ישו ואמר: “אשה – גדולה אמונתך, יהי לך כאשר עם לבבך” (מתיו ט"ו).

מה עצום המרחק מתשובה זו של ישו למימרא של תנא דבי אליהו העונה על השאלה: וכי מה טיבה של דבורה שהיא היתה שופטת את ישראל בעת ההיא ומתנבאת עליהם, והלא פנחס בן אליעזר היה בימים ההם? וכה אמר תנא דבי אליהו: “מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ: בין ישראל ובין עובד כוכבים, בין איש ובין אשה, בין עבד ובין שפחה – הכל לפי המעשה שהוא עושה, כך רוח־הקודש שורה עליו” (סדר אליהו רבא, פרק ט'). איני מכיר בכל ספרות העולם אימרה יותר נאצלת ונועזת על ערך האדם בלא הבדל עם, מין ומעמד. רוח הקודש שורה על כל אדם, אם הוא ראוי לכך על פי מעשיו, ואין הבדל אם הוא יהודי או גוי, איש או אשה, עבד או בן־חורין. עקרון נעלה זה הוכרז בצורה קיצונית ועקבית כזו על־ידי חכם־יהודי לפני יותר מאלף שנה – כשהאשה והעבד עמדו בכל הארצות בשפל המדרגה, והבדלי־הדת היו מכריעים במעמדו של אדם בכל העולם הנוצרי והמוסלמי.

אדם שרוח הקודש שורה עליו אינו אלא שם נרדף ל“איש סגולה”, ו“גוי קדוש” אינו אלא שם נרדף ל“עם סגולה”. ויש הזכות וגם החובה לכל עם לעשות מעשים שיעלו אותו לדרגת עם סגולה. לא כל עם אולי מוכשר למעשים אלה, באשר אין לו הכרח בכך. העם היהודי גם מוכשר וגם מחויב לכך, – בתוקף התנאים החיצוניים והפנימיים של קיומו כעם, וכעם עצמאי בארצו.

ונתחיל מהתנאים החיצוניים.

בתוקף גורלו ההיסטורי נעשה העם היהודי מכמה בחינות ל“עם עולם”. עם קטן זה, שהרבה עמים בעולם עולים עליו במספרם, במעמדם, בשטחי ארצם, בצבאם, בכוחם המדיני, בעושרם, תופס מקום יחיד במינו בעולם, או ביתר דיוק: בעולם הנוצרי־המוסלמי, כי הדברים הנאמרים להלן כמעט שאינם חלים על העולם ההודי, הסיני והיאפני ועל כל שאר העמים בדרום מזרח אסיה, שרובם הם עמים בודהיסטיים.

העם היהודי נפוץ כמעט בכל ארצות האיסלם והנצרות, והעמים הנוצרים והמוסלמים באו מאז ומתמיד במגע עם יהודים. החוק הבינלאומי אינו מכיר בקשר שבין יהודים אלה ובין מדינת ישראל, ולפי חוקי הארצות דינו של נתין יהודי הוא כדינו של כל נתין אחר, ואין מדינת ישראל – מבחינת המשפט הבינלאומי ומבחינת חוקי הארצות – מייצגת בשום אופן יהודי־התפוצה. אבל רק תמימים סבורים שהחוק ממַצה יחסי־העמים. יחסי העמים השונים ליהודי ארצם ייקבעו לא מעט מיחסם למדינת ישראל, ולא היחס הפורמאלי החוקי יכריע – אלא היחס המוסרי, היחס שבלב. כבודה של מדינת ישראל, מעמדה באומות, ערכה הבינלאומי, חשיבותה המוסרית, תרומתה לאוצר הכיבושים של הרוח האנושי, הישגיה ועזרתה להעלאת ערך האדם, לפתרון הבעיות הקשות שבהן מתלבט העולם, – כל אלה ישפיעו לא־מעט על מעמדם וכבודם של היהודים בארצות מגוריהם ויקבעו במידה לא־קטנה יחס הגויים לשכניהם היהודים. שום דבר אחר לא העלה כל כך את כבודם של היהודים בעיני עצמם ובעיני שכניהם כנצחונות צבא־הגנה לישראל במלחמת הקוממיות. ואין כל ספק שהמפעלים החלוציים של הנוער בישראל בכיבוש השממה והישגי המדע הישראלי יאצילו אורם לכל יהודי בעולם. בגולה זוקפים רק פשעי יהודים על חשבון העם היהודי. כשנתפס יהודי ברמאות, בבגידה, בריגול, ברצח או בפשע אחר – מדגישים מיד יהדותו. אבל יהודי שמביא ברכה לארץ מגוריו – בגבורתו הצבאית, בהישגיו המדעיים, בכשרו המשקי או ביתרונות אחרים, כיבושיו נזקפים על חשבון הכלל האזרחי, ויהדותו לא מורמה אז על הנס. רק בישראל לא תיתכן אפליה זו. פה ממילא מופיעים היהודים כיהודים, רק כיהודים ותמיד כיהודים, גם כשהם טובים וגם כשהם רעים. הטוב והרע בישראל נזקף על חשבון הכלל היהודי, קודם כל – על כלל ישראל, ומתוך כך – על כלל היהודים. תיאולוגים נוצרים וסטאליניסטיים יכולים להכחיש, כמה שהם רוצים, קיום עם יהודי בעולם, אך “כל ישראל ערבין זה בזה” – כלל גדול הוא בחיי העם היהודי, בין שכל היהודים רוצים בכך ובין שאינם רוצים. ואזרח יהודי בישראל נושא לא רק באחריות מדינתו – אלא באחריות עמו באשר הוא. במידה שמעשיו הטובים והרעים של כל אזרח בישראל קובעים גורל המדינה – ומעשים אלה קובעים גורל המדינה לא פחות מה“משטר” – הם קובעים במישרין ובעקיפין גם גורלו של כל יהודי בעולם.

מדינת ישראל לא נועדה מלכתחילה לתושביה בלבדם, וקיבוץ גלויות הוא אחד מיעודיה הראשיים של מדינה זו. אבל גם יהודים שאינם מועמדים לעליה והם רואים עצמם מעורים בארצות מגוריהם – גורלם ומעמדם באשר הם תלוי במידה לא־קטנה במעמדה ובכבודה של מדינת ישראל.

מה שקורה במדינה כלאוס או כציילון או כלבנון – אינו מעסיק אלא תושבי המדינה, מה שקורה בישראל – מעסיק כל עתונות הארצות שנפוצו בהן יהודים, כלומר, כל עתונות אירופה, אמריקה, אבסטרליה, אפריקה וחלק גדול של אסיה. מדינת ישראל נתפשטה בכל הארצות – עוד בטרם הוקמה. וזו עובדה מחייבת: גם את מדינת ישראל וגם את כל תושביה היהודים. אזרח ישראל שאינו מכיר בעובדה זו ובמסקנותיה – אינו יודע מהי האחריות המוטלת על מדינת ישראל ועל תושביה.